החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דרך הנשר בשמיים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 258 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"הדבר האחרון שזכר לאחר שהתעורר מטלטלות הדרך היה איש בקסדה לבנה שהחזיק את חולצתו הספוגה בדם, ואת שרוול חולצת הפרחים מתנופף כעפיפון שאיבד שליטה ברוח שיצר המסוק סביבם. הוא התאמץ לפקוח את עיניו, אך שקע בעייפות נוראה."

 

תקלה מבצעית ובלתי צפויה בעומק עזה מטלטלת את ניר וגורמת לו לבחון מחדש את חייו, את עבודתו את עתידו ואת מערכת היחסים עם מי שרצה שתהיה זוגתו.

 

"הוא הבחין שהיא מביטה בעניין בצלקת שעל ידו ובשריטות המגלידות סביבה […] היא הישירה אליו מבט וקבעה בלחש נחרץ: 'אתה לא סטודנט, נכון?"

 

הספר כתוב בקצב מהיר וסוחף, עוצר לפרקים להתרגש מאהבה ומשלב איים של התבוננות פנימית, וביקורתיות בלתי מתפשרת.

 

דרך הנשר בשמיים הוא סיפורו של לוחם מוערך ביחידה מבצעית הפועלת ברצועת עזה ומסביב לעולם המתמודד עם שאלות מוסר, המשך דרכו בחיים ומערכות יחסים בלתי פתורות, כאשר כל אלו הולכים ומתחדדים אל עבר סיומו הבלתי נמנע של הספר.

 

ש. בן אריה יליד 1965, בן הארץ, שירת במערכת הביטחון בתפקידי שטח שונים בארץ ובחו"ל במשך עשרים וחמש שנה, אוהב את אדמתה, נופיה והגרים בה.

מקט: 4-1272-1270
"הדבר האחרון שזכר לאחר שהתעורר מטלטלות הדרך היה איש בקסדה לבנה שהחזיק את חולצתו הספוגה בדם, ואת שרוול חולצת הפרחים […]

הדבר האחרון שזכר לאחר שהתעורר מטלטלות הדרך היה איש בקסדה לבנה שהחזיק את חולצתו הספוגה בדם, ואת שרוול חולצת הפרחים מתנופף כעפיפון שאיבד שליטה ברוח שיצר המסוק סביבם. הוא התאמץ לפקוח את עיניו, אך שקע בעייפות נוראה. אני מת? אני ישן? אני מת לישון. חושך כיסה אותו וחיוך עלה על פניו.

 

*

מתוך האור החזק שסנוור אותו פתאום הוא ראה אותה. הוא חייך ואמר לה אני מצטער שכך אנחנו נפגשים. תראי איך אני נראה. באת ממש בסוף. והוא ידע שזה חלום. והוא ידע שהיא לא כאן. והוא ידע שהיא נשארה שם, תחת מנורות הניאון המגמגמות באולם שהיה גבוה במיוחד ונבנה בסמוך למסלול ההמראה.

הוא חשב שבטח לא כך תכננו את המסלול. נדמה היה כי הוא הונח שם באופן אקראי, בלב שכונת עוני שנראתה כמצרף בלתי סדור של פח, עץ ולבני בוץ. בין לבין נמתחו חוטי כביסה שעליהם התנוססו ברוח של טרום גשם טרופי שלל בגדים בצבעים עזים מעוטרים ברקמות שנעשו בעבודת יד עדינה על בד שחור גס.

על אף הלחות והחום באותו יום, השמיים קדרו לפני שטיפות הגשם המשווני יוטחו שוב על גגות הפח, והאוויר של ינואר היה מחניק במיוחד.

מבעד לשרוול החולצה הלבנה, המקומטת ברובה והמכופתרת בחלקה, נגלו ידיו צרובות השמש. הוא הפנה את גבו להתרחק לדלפק השירות. מה אני עושה? הוא שאל את עצמו, ופחד להשיב מבט אחורה, לבחורה שעמדה לא רחוק ממנו. לאחר שמסר את תיקו לנציגת חברת התעופה המקומית, חזר לדבר שבאותו יום, כמו גם חמש שנים לאחר מכן, היה הדבר “הכי” שהיה לו אי פעם. הוא החיש את צעדיו, שמט את התיק מהכתף לכף ידו ובידו השנייה חפן את שערה. הוא הביט בעיניה הירוקות ובשערה האדמוני שנאסף ברישול, וניסה להבין מה יש בתוך הדבר הזה שעושה לו את זה. על אף שמבטו היה ממוקד עד כדי סחרחורת, הוא לא הצליח לספק תשובה שתוכל להניח את דעתו לגבי רגשותיו והטירוף שחש כלפי הנפש העומדת מולו. הוא הניח את  תיקו על הארץ, הרים את כף ידו ובעדינות אין קץ העבירה על פניה. אט אט החליקה כף ידו הפרוסה במרחק גישוש  מעל לפניה, כך שתנועות ריסיה ונשיפות אפה הורגשו חליפות.

הוא הניח אגודל על שפתה העליונה, ועקב ברעד אחר קו נטייתה הצידה.

מבטו נח על פיה. הוא קירב את שפתיו למרחק נגיעה מאפה, חש בפיו את נשימותיה מעל שפתה העליונה שהייתה יבשה. הוא עצם עיניים וניסה להפוך את ההווה לנצח. כאשר ידע שאין ביכולתו לעשות כן, הניח את ראשו בקימור שבין צווארה לכתפה וחיבק אותה. הוא נצמד אליה בכל כוחו, עצר את נשימתו וחשב, לא, אני לא יכול לתת לה ללכת. היא השיבה לו חיבוק והניחה את לחייה על כתפו. הוא הרפה מחיבוקו, אחז את כתפיה בשתי ידיו ושב להביט בעיניה, מתקשה להסתיר את התרגשותו. שיניה נשכו את זווית שפתה התחתונה וחיוך עלה על פניה. היא הביטה בו ושאלה, “הכול בסדר?” הוא כיווץ את פיו, פקח את עיניו לרווחה, והיא אמרה, “גם אני. זה בסדר.” הוא חפן את פניה בשתי ידיו, עצם את עיניו, נשק לה ואחז בשיניו את שפתה התחתונה כמסרב להיפרד. הוא היה נבוך כשלפתע חצתה דמעה את לחיו, חייך ומחה אותה כבדרך אגב.

הוא ניתק ממנה באחת, הניף את תיק הצד הכחול ופנה משם בצעד החלטי לכיוון שער היציאה. הוא לא הביט אחורה, לא נופף לה בידו לשלום. פניו נכבשו בקרקע. כאשר המטוס התקדם לנקודת ההמראה בנוף הבתים הרעועים, הוא עדיין יכול היה לראות אותה שם, עומדת בקומתה התמירה ומביטה בדבר שבתוכו יושב איש אחד שאוהב אותה. לבושה בחולצת טריקו ירוקה, במכנסיים אפורים ונועלת נעלי מסעות כבדות וחומות. בעמדה שם, מביטה במטוס ולא מבחינה בו, היה משהו נוגה שגרם לו למחנק שטיפס אל אפו והציף את עיניו. שם, בשדה תעופה קטן ואפל, ולפני שהעולם כולו נשטף בטיפות של גשם טרופי כבד, נשארה לעד כל האהבה שאי פעם הייתה לו. נוף העיר המשוונית נעלם תחת ענני הגשם הכבדים באחת. שקט. שקיעה מסנוורת. נגמר.

 

*

 

הוא הרגיש כקצף על פני הים וניסה לפקוח את עיניו, אבל לא הצליח. הוא ניסה להרים את ידו, לבחון מה פשר אי יכולתו לפקוח את עיניו, ושמע את אביו קורא בשמו.

“אני חי?” שמע את עצמו.

הוא שקע שוב בנמנום, כאשר הוא חוזר להרהר רק בה. בפעם האחרונה התראו לפני שני חורפים בירושלים. היא החלה את לימודי הרפואה, בדיוק כפי שהיה מצופה מבתו של פרופ’ ברגר. היא אהבה את החורף, על אף שזה אילץ אותה להתמודד עם נזלת בלתי פוסקת שאילצה אותה להצטייד בממחטות שנהגה לקנות בחבילות קטנות שהיו פזורות סביבה כלוויינים. קשה לומר שהפגישה הזאת הייתה מוצלחת במיוחד. הזיכרון משדה התעופה בגוואטמלה קיבל גוון אחר על רקע העיר הקדושה. ניסיונותיו לשבת קרוב אליה ולשחזר את פגישתם במרכז אמריקה היו חד צדדיים. היא לא ממש הייתה שם. מעולם לא הבין מדוע הסכימה להיפגש איתו, כאשר ברור היה כי אין לה כל כוונה להמשיך מהנקודה שבה הפסיקה אותה סערת הנפש שחלפה ביניהם. מבטו תר אחר מבטה, ומבטה תר אחר כל מה שהיה מעבר לכתפו. מדי פעם היא סיפרה משהו על לימודיה, על אנשים שהכיר. הוא בחן את כפות ידיו וקילף את הפלסטר שעטף את מפרק האצבע האמצעית בידו השמאלית. ריח של סולר עלה מהפלסטר. הוא מולל אותו והניח אותו במאפרה שביניהם.

“אתה עוד שם?” היא שאלה.

“כן,” הוא ענה בהתנצלות, והבין על פי מבטה שיש בה הבנה מהסוג שיש לאדם בוגר כלפי ילד. היה בה משהו ששידר חמלה כלפי עיסוקו, ובחיוכה נראה כאילו היא הבינה שהצילה את עצמה מלקשור את גורלה עם אדם ששהותו בעולמנו תלויה בכל רגע נתון על חוט השערה, ומחייתו באה לו מעיסוק שאין בו כל אצילות שהייתה מתקבלת בהבנה סביב שולחן יום השישי של משפחתה.

הוא אחז בכף ידה. היא משכה אותה ממנו, החליקה אותה בחיוך בחזרה לחיקה ואמרה לו, “צריכים לבוא לאסוף אותי. בכל אופן, היה כיף לראות אותך. תשמור על עצמך.”

לאחר רגע הגיע הטרמפ שלה. היא אמרה “ביי,” יצאה לרחוב, נכנסה למכונית, נישקה את הבחור שישב ליד ההגה על שפתיו, הביטה בחטף לכיוון חלון בית הקפה שבו עדיין ישב ונסעה. הוא הזמין אספרסו קצר נוסף, הביט על הצעיף שהיא שכחה על מסעד הכיסא, התרומם ואסף אותו בידו, מופתע מהרכות, קירב אותו לאפו, שאף ממנו עמוקות את ריחה וחייך. הוא יצא לדקות האור האחרונות של אחר צוהריים ירושלמי. הקור גרם לו לכרוך את צעיפה סביב צווארו, ולפתע הרגיש שהיא כאן, ממש לפניו. מחופר בתוך מעיל עור חום עם צווארון פרווה וצעיף ירוק, הוא עמד ברחוב וניסה לצוד בפניו קרני שמש אחרונות, ובכל נשימה היא הייתה. מסתננת מבעד לצעיף אל תוך תוכו. כל שאיפה מקפלת בתוכה קצת ממנה, ממלאת בה את ריאותיו. לרגע אמר לעצמו, עזוב, ולאחריו בלע רוק ומחה דמעה מעינו. זו הרוח? על מי אני עובד? בין כה איש לא מכיר אותי בחור הקדוש הזה. דמעות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.