'ג'אז' הוא הרומאן השישי של טוני מוריסון, אחד מפסגותיה. הוא ראה אור לראשונה ב־1992, חמש שנים אחרי 'חמדת' ושנה לפני […]
סְסְט, אני מכירה את האשה הזאת. היא היתה גרה עם להקת ציפורים בלֶנוֹקְס אָבֶניוּ. מכירה גם את בעלה. נדלק על בחורה בת שמונה־עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה. כשהאשה, וָיוֹלֶט קוראים לה, הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה לרצפה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז, רצה בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים ופתחה להן את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאומר, “אני אוהב אותך”.
השלג שהיא רצה בו נסחף כל־כך ברוח שהיא לא השאירה בו שום עקבות, כך שזמן רב אף־אחד לא ידע איפה בדיוק בלֶנוֹקס אָבֶניוּ היא גרה. אבל כולם ידעו, כמוני, מי היא, וידעו שזאת בטח היא, כי כולם ידעו שבעלה, ג’וֹ טְרֵייס, הוא האיש שירה בבחורה. אף־אחד לא הגיש נגדו תביעה, כי אף־אחד בעצם לא ראה אותו בשעת מעשה, והדודה של הבחורה המתה לא רצתה לזרוק כסף על עורכי־דין חסרי־ישע או על שוטרים צוחקים, בעיקר כשידעה שההוצאות לא יועילו בכלום. חוץ מזה, היא גילתה שהאיש שירה באחיינית שלה בוכה כל היום, ובשבילו ובשביל וָיוֹלֶט זה לא פחות גרוע מכלא.
בלי קשר לצער שוָיולט גרמה הועלה שמה בפגישה של מועדון־נשות־סַאלֶם בינואר כמי שזקוקה לסיוע, אבל ההצעה נדחתה ברוב קולות, כי רק תפילה – ולא כסף – יכולה לעזור לה במצבה, מפני שבעלה (שרק צריך להפסיק לרחם על עצמו) כָּשִׁיר פחות או יותר לעבודה, ומפני שאיש אחד בעל משפחה מרחוב 134 איבד את כל רכושו בשריפה. המועדון התגייס לעזרת המשפחה השרופה והשאיר לוָיולט לבדוק בעצמה מה הבעיה ואיך לפתור אותה.
היא רזה נורא, וָיולט; בת חמישים, אבל עוד נראתה טוב כשהרסה להם את הלוויה. אפשר לחשוב שאם זורקים אותך מהכנסייה זה הסוף – בגלל הבושה וכל זה – אבל זה לא היה הסוף. וָיולט מספיק נבזית, ונראית מספיק טוב, אז היא בטוחה שגם בלי גוף מי־יודע־מה, ובלי נעורים, היא יכולה להעניש את ג’ו אם תמצא לעצמה חבר ותזמין אותו אליה הביתה. היא חשבה שזה יְיַבֵּש לו את הדמעות וגם ייתן לה סיפוק מסוים. זה היה יכול להצליח, אני מתארת לעצמי, אבל ילדים של מתאבדים קשים להתרצוֹת ומהירים להאמין שאף־אחד לא אוהב אותם כי הם לא ממש כאן.
איך שלא יהיה, ג’ו בכלל לא שם לב לא לוָיולט ולא לחבר שלה. האם היא מי שסילקה בסוף את החבר הזה, או שהוא הסתלק בעצמו, אני לא יודעת. אולי הוא הגיע למסקנה שכישוריה של וָיולט עלובים לעומת האהדה שלו לגבר שבור־הלב בחדר הסמוך. מה שכן ידוע לי הוא שהבלגן לא נמשך יותר משבועיים. התוכנית הבאה של וָיולט – להתאהב מחדש בבעלה – התנפנפה עוד לפני שעמדה על הרגליים. לכבס לו את הממחטות שלו ולהגיש לו אוכל על השולחן, זה כל מה שהצליחה לעשות. שתיקה מורעלת ריחפה בחדרים כמו רשת דייגים גדולה, שרק וָיולט לבדה הצליפה דרכה בהאשמות קולניות. נראה שלבסוף הותשה מאדישותו של ג’ו בשעות היום ומלילות הדאגה של שניהם. לכן החליטה לאהוב – טוב, ללמוד להכיר – את בת השמונה־עשרה שאת פרצופון־השמנת שלה ניסתה לפתוח אף־על־פי ששום דבר לא היה יוצא משם החוצה חוץ מקש.
בהתחלה לא ידעה וָיולט שום דבר על הבחורה חוץ משמה, הגיל שלה, ושבסלון היופי המוּרשֶׁה חשבו עליה רק טובות. לכן פתחה באיסוף שאר הנתונים. אולי חשבה שבדרך זו תוכל לפתור את המסתורין של האהבה. שיהיה לָך בהצלחה, ותספרי לי כשיהיה לך משהו.
היא חקרה את כולם, קודם־כל את מַלְבוֹן, השכנה מלמעלה – ההיא שסיפרה לה בהתחלה על הלכלוכים של ג’ו, ושהדירה שלה היתה קן האהבה שלו ושל הבחורה. ממַלְבוֹן למדה את כתובתה של הבחורה, והילדה של מי היא. מהקוסמטיקאיות המוּרְשוֹת היא הוציאה איזה סוג של אודם נהגה הבחורה למרוח על שפתיה; באיזה מגהץ השתמשו בשביל השיער שלה (אם כי יש לי רושם שהבחורה לא היתה זקוקה ליישור שיער); איזו להקה היתה הכי אהובה עליה (קלידי השנהב של סְלים בֵּייטס, לא רעים בכלל, חוץ מהסולנית שלו, שהיא בטח החתיכה שלו, אחרת למה הוא מרשה לה להעליב את הלהקה). ואחרי שלימדו אותה, היתה וָיולט מסוגלת לחזור על צעדי הריקוד שהבחורה המֵתה נהגה לרקוד. כל זה. אחרי שהשתלטה על הצעדים – עם הברכיים בדיוק כמו שצריך – היא נמאסה על כולם, כולל החבר־לשעבר שלה, ואני גם יכולה להבין למה. היא נראתה להם בערך כמו יונת רחוב מרוטה, שמנקרת בכריך סרדינים שהשאירו החתולים. אבל וָיולט התעקשה על שלה, ושום עקיצות או מבטים עקומים לא עצרו אותה. היא ארבה בבית־ספר 89 לדַבֵּר עם המורים שהכירו את הבחורה. וגם בתיכון־יהודי 139, עוד בית־ספר שהבחורה ביקרה בו לפני שנסחבה עד לווֹדלֵיי, כי בסביבה שלה לא היה בית־ספר תיכון שהסכים לקבל ילדות צבעוניות. והרבה זמן הציקה לדודה של הבחורה, גברת מכובדת, שעשתה לפעמים עבודה משובחת בענף ההלבשה, עד שהדודה נשברה והתחילה לצַפּוֹת לביקוריה של וָיולט כדי לפטפט על נעורים ועל התנהגות־רעה. הדודה הראתה לוָיולט את כל חפציה של הבחורה, ומהם התברר לה (כמו שהיה ברור לי) שהאחיינית הזאת היתה עקשנית וגם ערמומית.
דבר אחד שהדודה הראתה לה, ולבסוף גם הרשתה לוָיולט להחזיק אצלה כמה שבועות, היה תצלום של הפנים של הנערה. פנים לא מחייכים, אבל בהחלט חיים וחצופים מאוד. וָיולט לא התביישה להניח את התצלום על אדן האח בסלון של ביתהּ, וגם היא וגם ג’ו התבוננו בו במבוכה.
בית כזה לא מבטיח הרבה טובות, מה גם שהציפורים סולקו ובני הזוג ניגבו כל היום את הלחיים, אבל כשבא האביב לעיר ראתה וָיולט בחורה אחרת, עם ארבעה גלים מגוהצים בכל צד של הראש, מגיעה לבניין, תקליט של אוֹקֶה מתחת לבית־שחיה, ובידה בשר צלי עטוף בנייר של קצבים. וָיולט הזמינה אותה להיכנס כדי לבחון את התקליט, וכך נולדה השלישייה השערורייתית מלֶנוֹקס אָבֶניוּ. מה שהיה שונה בסוף הוא מי ירה במי.
אני משוגעת על העיר הזאת.
אור־יום מתלכסן כתער, שחותך את הבניינים לשניים. בחלק העליון אני רואה פרצופים מסתכלים ולא קל לדעת מי מהם בני־אדם ומי מעשה־ידיהם של הסתתים. למטה צל, וכל הדברים הכי שגורים מתרחשים שם: קלרינטים ומִשגלים, אגרופים וקולות של נשים עגומות. עיר כזאת גורמת לי לרחף בעננים ולהרגיש בעניינים. בחיי. הפלדה הבהירה שמתנודדת מעל לצל למטה היא שעושה את זה. כשאני מסתכלת בִּרצועות של עשב ירוק שמשרטטות את הנהר, בצריחי כנסיות ולתוך מבואות השמנת־והנחושת של הדירות, אני חזקה. לבד, כן, אבל אָלֶף־אָלֶף ועמידה – כמו העיר ב־1926, כשכל המלחמות נגמרו ולעולם לא תהיה עוד מלחמה. האנשים שם למטה בצל מאושרים מזה. סוף־סוף, סוף־סוף, הכל נפתח לפנינו. הפיקחים אומרים את זה, ואלה שמקשיבים להם וקוראים את מה שהם כותבים מסכימים: הנה מגיע החָדש. שימו לב. העצוב מסתלק לו. הרע. כל הבִּרבּוּר הזה של אין־מה־לעשות. איך שכל אחד היה שם ואז. תשכחו מזה. ההיסטוריה נגמרה, רבותי, וסוף־סוף הכל לפנינו. אנשים יושבים באולמות ובמשרדים וחושבים מחשבות־עתיד על תוכניות ועל גשרים ועל רכבות מהירות־שִׁקשוק שמתחתם. הכֹּלבּוֹ אֵי־אֶנד־פִּי מעסיק פקיד צבעוני. נשים עם רגליים גדולות ולשונות־חתול ורודות מגלגלות שטרות כסף לתוך גלילים ירוקים, שיהיה לאחר־כך; ואז הן צוחקות ומחבקות אחת את השנייה. אנשים רגילים תופסים גנבים בסמטאות בשביל להביא אותם לשיפוט מהיר, ואם הברנש טיפש, ושדד בלי שׂכל, גם הגנבים תופסים אותו. הבריונים מחלקים ממתקים, משתדלים להישאר מעניינים, וכיוון שצופים בהם בשביל הריגוש, הם מטפחים את הופעתם ומשייפים היטב את הגידופים. אף־אחד לא רוצה להיות מקרה חירום בבית־החולים של הַארלֶם, אבל אם מנתח כושי מגיע לביקור, הגאווה משככת את הכאב. ואף שהוכרז ששׂערן של מסיימות הקורס הראשון לאחיות צבעוניות אינו מתאים לחבישת שביס־האחיות הרשמי של בֶּלְוְיוּ, יש כבר שלושים־וחמש אחיות כאלה – כולן מסורות ועושות חַיִל.
אף־אחד לא אומר שיפה כאן; אף־אחד לא אומר שקל. אם כבר אז הֶחְלֵטִי, ואם תשימי לב לתרשימי הרחובות, שכולם פרושׂים לפנייך, העיר לא תוכל לפגוע בך.
לי אין שרירים, אז אין לצפות ממני שאני ממש אגן על עצמי. אבל אני בהחלט יודעת איך לנקוט אמצעי זהירות. בדרך־כלל מספיק לדאוג שאף־אחד לא יֵדע עלי את כל מה שיש לדעת. שנית, אני בוחנת כל דבר וכל אחד ומנסה לנחש את התוכניות שלהם, את מהלך המחשבה שלהם, הרבה לפני שהם בעצמם עושים את זה, אתם חייבים להבין מה זה אומר לקחת על עצמֵך עיר גדולה: אני חשופה לְבוּרוּת ופשע מכל סוג. מה שלא יהיה, רק חיים כאלה באים בחשבון בשבילי. אני אוהבת איך שהעיר נותנת לאנשים לחשוב שהם יכולים לעשות כל מה שבא להם ולא יקרה להם כלום. אני רואה אותם בכל מקום: לבנים עשירים, וגם סתם לבנים, נדחקים לתוך בתים מפוארים מקושטים ומקושטים־מחדש בידי נשים שחורות, עשירות מהם, וכל אחד מהם מרוצה ממה שהאחר מציג לפניו. ראיתי את העיניים של יהודים שחורים גדושות חמלה לכל אחד שאיננו הם־עצמם, מְלַחכוֹת את דוכני המזון ואת קרסולי הנשים המפוקפקות, כשרוח קלילה מניעה את הנוצות הלבנות על הקסדות של אנשי UNIA.י[1] גבר צבעוני צף ויורד מן השמיים תוקע בסקסופון, ומתחתיו, ברווח בין שני בניינים, בחורה משוחחת בכובד־ראש עם גבר במגבעת קש. הוא נוגע בשפתה לסלק משם פירור של משהו. פתאום היא משתתקת. הוא מרים לה את הסנטר. הם עומדים. האחיזה שלה בארנק מתרופפת וצווארה מבצע עיקול נאה. הגבר שׂם את ידו על קיר האבן מעל ראשה. מתנועת לסתותיו ומנטיית ראשו אני יודעת שיש לו לשון זהב. השמש מתגנבת לסמטה מאחוריהם. בדרכה מַטָה היא יוצרת תמונה נחמדה.
תעשי מה שתרצי בעיר, היא כאן בשביל לגַבּוֹת אותך ולתת לך מסגרת, מה שלא תעשי. ומה שמתרחש בבניינים ובמגרשים וברחובות הצדדיים שלה הוא כל דבר שהחזקים יכולים להעלות בדעתם והחלשים מעריצים. מה שנשאר לך לעשות הוא לעקוב אחרי התרשים – כמו שהוא פרושׂ בשבילך, זהירה, יודעת לאן את רוצה ללכת ומה שאולי תצטרכי מחר.
חייתי זמן רב, אולי יותר מדי, בתוך הראש שלי. אומרים לי שאני צריכה לצאת יותר מתוך עצמי. להתערבב. נכון שאני נסגרת במקומות מסוימים, אבל אם השאירו אותך להמתין, כמוני, בעוד בן־זוגך משתהה בפגישה אחרת, או שהוא מבטיח לתת לך את מלוא תשומת־הלב אחרי ארוחת־הערב אבל נרדם ממש כשאת מתחילה לדבר – טוב, זה יכול לעשות אותך לא־חברותית אם את לא נזהרת, וזה הדבר האחרון שאני רוצה להיות.
חברוּתיות שווה זהב בעיר הזאת; את צריכה להיות פיקחית כדי לגלות איך להסביר פנים ולהתגונן בעת ובעונה אחת. מתי לאהוב משהו ומתי להרפות. אם את לא יודעת איך עושים את זה, עוד תמצאי את עצמך מאבדת שליטה או נשלטת בידי איזה דבר חיצוני כמו המקרה הקשה הזה מהחורף שעבר. השמועה אמרה שמתחת לזמנים הטובים ולכסף הקל, משהו מרושע מתרוצץ ברחובות ושום דבר לא בטוח מפניו – אפילו לא המתים. ההוכחה היתה ההתקפה החזיתית של וָיולט בלוויה על המלוּוָה־עצמה. בקושי שלושה ימים אחרי ש־1926 יצאה לדרך. המון אנשים בעלי־מחשבות הביטו בסימנים (מזג־האוויר, המִספר, החלומות שלהם) והשתכנעו שיש כאן התחלה של הרס מכל הסוגים. שהשערורייה היא מֶסֶר שנועד להזהיר את הטובים ולזעזע את קטני־האמונה. אני לא יודעת מי היה שאפתן יותר – רואי־השחורות או וָיולט – אבל בכל מה שנוגע לציפיות גדולות, קשה להתחרות בבעלי האמונות התפלות.
בחורף שבו הרסה וָיולט את הלוויה כבר מלאו שבע שנים לשביתת־הנשק, ובשׂדרה השביעית עוד לבשו חיילים משוחררים את סגיני הצבא הכבדים, מפני ששום דבר אחר שבהישג ידם לא היה עמיד כל־כך ולא היטיב להסתיר כך את מה שביקשו להפגין לראווה ב־1919. אחרי שמונה שנים, יום לפני המעשה־המבִיש של וָיולט, כשהשלג יורד הוא נשאר במקום שנפל גם בלקסינגטון ובפַּארק אָבֶניוּ, ומחכה שעגלות רתומות לסוסים ירמסו אותו כשהן מחלקות פחם לתנורי ההסקה המתקררים והולכים במרתפים. למעלה, בבתי המגורים הגדולים בני חמש הקומות, ובבתי העץ הצרים שביניהם, אנשים דופקים זה על דלתו של זה לברר אם צריך משהו או ניתן להשיג משהו. חתיכת סבון? קצת נפט? מעט שומן, של חזיר או של עוף, בשביל לחזק פעם נוספת את המרק? בעלהּ של מי מתכונן ללכת לבדוק אם אפשר למצוא חנות פתוחה? האם יש זמן להוסיף טרפנטין לרשימה שכבר הוכנה ונמסרה לו בידי הרעיות?
הנשימה כואבת במזג־אוויר קר כל־כך, אבל גם אם בעיות אינספור כרוכות בהסגר החורפי הזה בעיר, משלימים איתן כי שווה להשלים עם הכל בשביל לחיות בלֶנוֹקְס אָבֶניוּ, בטוחים מהישג ידן של הפֵיות וממה שהן מסוגלות להעלות בדעתן; במקום שבו המדרכות, בין שמכוסות שלג בין שלאו, רחבות מן הדרכים הראשיות בערים שנולדו בהן, ואנשים פשוטים יכולים לעמוד בתחנה, לעלות על חשמלית, לשלם חמישה סנט ולנסוע לכל מקום שבא להם, גם אם לא בא להם לנסוע למקומות רבים, כי כל מה שהם רוצים נמצא ממש מתחת לאף: הכנסייה, המכולת, המסיבה, הנשים, הגברים, תיבת הדואר (אבל לא בית־ספר תיכון), חנות הרהיטים, מוכרי העיתונים, סוחרי המשקאות המוברחים (אבל לא בנקים), סלוני היופי, המספרות, הבָּרים למשקאות־אסורים עם האוטומטים לתקליטים, עגלות הקרח, הסמרטוטרים, מועדוני הסנוּקר, שוקי המזון הפתוחים, האיש של ההתערבויות הלא־חוקיות ברחוב, וכל מועדון, ארגון, קבוצה, מִסדר, איגוד, חברה, עמותת גברים, עמותת נשים או כל אגודה שניתן להעלות על הדעת. מסלולי השירות שׁחוּקים, כמובן, ושבילים חלקלקים מוליכים משללהּ של חבורה אחת לטריטוריה של חבורה אחרת, שאצלה, על־פי השמועה, צפוּן משהו מסקרן או מסעיר. משהו מנצנץ, מפצפץ, מפחיד. שם אתה יכול להקפיץ את הפקק ולהגיש את פֵיית הזכוכית הקרה היישר לפיך. שם אתה יכול להיות בסכנה או להיות סכנה; שם אתה יכול להילחם עד שאתה נופל ומחייך אל הסכין גם כשהיא מחטיאה וגם כשהיא פוגעת. פשוט עושה לך טוב רק לראות את זה. וטוב לא פחות לחשוב שאצלך שם, בבניין שלך, הנשים מכינות רשימה בשביל אחד הבעלים שיוצא לחפש חנות פתוחה, ושסדינים שאי־אפשר לתלות בשלג היורד מעטרים את המטבחים כמו המסך בהצגות של בתי־הספר החבשיים של יום־ראשון.
הצעירים לא כל־כך צעירים כאן, וגיל־המעבר לא קיים בכלל. שישים שנה, ארבעים אפילו, זה המקסימום שאנשים מוכנים שיבלבלו להם את המוח. אם הם מגיעים לגיל הזה, או נהיים זקנים מאוד, הם יושבים כל היום ומסתכלים במתרחש כאילו הוא שלושה סרטים בכרטיס של חמישה סנט ביום שבת. ואם לא, הם מוצאים את עצמם דוחפים את אפם לעסקיהם של אנשים שאת שמותיהם הם אפילו לא מצליחים לזכור, אנשים שהם בכלל לא העסק שלהם. רק כדי לשמוע את עצמם מדברים ולהתענג על פרצופיהם של המאזינים הסובלים. הכרתי כמה יוצאים מן הכלל. זקנים שלא סטרו לילדים רק משום שלילדים מותר לסטור, ששמרו על הכוח הזה לשימוש במקרים חשובים. חיזור אחרון, מלא חיוכים ותשורות קטנות. או טיפול מסור בידיד ותיק, שאולי לא יחזיק מעמד בלעדיהם. לפעמים התרכזו בדאגה לכך שהאדם שחלק איתם את חייהם הארוכים ייהנה מחברה עליזה ומן הדברים הנחוצים לשעות הלילה שלו.
אבל שם בלֶנוֹקְס, בדירה של וָיולט וג’ו טְרֵייס, החדרים דומים לכלובים הריקים העטופים סדינים. ופניה של בחורה מתה הפכו דבר נחוץ לשעות הלילה שלהם. כל אחד מהם מסיר מעליו בתורו את השמיכות, קם מן המזרן המשוקע ופוסע על קצות האצבעות על הלינוליאום הקר אל הסלון לבהות במה שנראה כנוכחות החיה היחידה בבית: תצלום של בחורה חצופה ולא מחייכת, שמביטה מאדן האח. אִם המהלֵך על קצות אצבעותיו הוא ג’ו טְרֵייס, שהבדידות גירשה אותו ממשכבו לצד אשתו, כי אז מביטים בו הפנים בלי תקווה או חרטה, ודווקא היעדרהּ של ההאשמה הוא שמעורר אותו משנתו רָעֵב לחֶברתהּ. אין אצבע מאשימה. שְׂפתיה אינן משתפלות בשיפוט. פניה שלֵווים, נדיבים ומתוקים. אבל אִם המהלכת על קצות אצבעותיה היא וָיולט, התצלום שונה בתכלית. פניה של הבחורה נראים חמדניים, יהירים ומאוד עצלים. פרצוף קרום־שמנת־בדלי־החלב, של מישהי שלעולם לא תעבוד בשביל משהו; מישהי שתסלק דברים שמונחים על שידות של אחרים ולא תרגיש שום מבוכה כשיתפסו אותה. פרצוף של אחת שמאחורי הגב תחמוק אל הכיור שלך כדי לשטוף את המזלג שהנחת ליד צלחתה. פרצוף מופנם – שאינו רואה אלא את עצמו. אַת שם, אומר הפרצוף, רק כי אני מסתכלת עלייך.
פעמיים־שלוש במשך הלילה, כשהם קמים כל אחד בתורו להתבונן בתמונה, הוגה אחד מהם את שמה: דוֹרְקָאס? דוֹרְקָאס. החדרים האפלים מאפילים עוד יותר: הסלון מצריך גפרור דולק כדי לראות את הפרצוף. מאחוריו נמצאים חדר־האוכל, שני חדרי־שינה, המטבח – כולם ממוקמים במרכז הבניין, כך שלחלונות הדירה אין גישה אל הירח, או אל אורו של פנס רחוב. חדר־האמבטיה זכה לאור הטוב ביותר, כי הוא בולט החוצה מעבר למטבח וקולט את קרני השמש של אחר־הצהריים. וָיולט וג’ו ריהטו את דירתם בדרך שאולי אינה מזכירה לאיש חדרים מ’עקרת־הבית המודרנית’, אבל היא בהחלט מתאימה להרגלי הגוף, לאופן שבו אדם הולך מחדר לחדר בלי להיתקל בחפצים, ולְמה שהוא רוצה לעשות כשהוא מתיישב. אתם מכירים את האנשים האלה ששמים כיסא או שולחן בפינה שבה הם נראים טוב, אבל אף־אחד לא יעלה בדעתו לגשת לשם, ובטח לא לשבת שם? אצל וָיולט בבית אין דבר כזה. כל דבר מונח במקום שהיית רוצה שהוא יהיה, או היכן שהיית משתמש בו או זקוק לו. יש אצלה כיסאות עם ריפוד עמוק ושולחן קלפים ליד החלון, מכוסה באבן־יַרְקָן, ועד שהם רוצים לשחק קלפים או לשחק “מלחמה” זה עם זה, ניצבים עליו עציצי דְראקֶנָה ואַלְוַי. המטבח מרוּוח דיו להכיל ארבעה סועדים, או לאפשר ללקוחה למתוח את הרגליים בזמן שוָיולט מסדרת לה את השיער. החדר הקדמי, הסלון, גם הוא לא מבוזבז, ולא מחכה לקבלות־פנים של חתונות ראויות לשמן. יש בו כלובי ציפורים, ומראות כדי שהציפורים יראו את עצמן, אלא שעכשיו כמובן אין יותר ציפורים, כי וָיולט שִׁחררה את כולן ביום שהלכה ללוויה של דוֹרְקָאס עם סכין. עכשיו יש רק כלובים ריקים, והמראות הגלמודות מחזירות להם מבט. מה עוד יש שם, יש ספה, כמה כיסאות עץ מגולפים ולצידם שולחנות קטנים, בשביל להניח עליהם לפניך ספל קפה או צלוחית גלידה, ואם אתה רוצה לקרוא עיתון, אתה יכול לעשות את זה בנוח, בלי לקלקל את הקיפולים. על אדן האח היו פעם צדפים ואבנים יפות־צבע, אבל כל זה סולק בינתיים, ורק התמונה של דוֹרְקָאס מַנְפְרֶד עומדת לה שם במסגרת כסף ומעירה אותם כל הלילה.
לילות נדודים כאלה מאריכים את שנתם בבוקר, וּוָיולט צריכה למהר להכין איזו ארוחה לפני שהיא מתכוננת לסיבוב הראשים שלה. יש לה כישרון טבעי לַמקצוע, אבל אין לה הכשרה רשמית, ולפיכך גם לא רישיון, ולכן, בכל מקרה, היא לא יכלה לדרוש יותר מעשרים־וחמישה או חמישים סנט, אבל מאז העסק ההוא בלוויה של דוֹרְקָאס מצאו הרבה קליינטיות קבועות סיבות לסדר את השיער בעצמן או לבקש מהבת שתחמם את מגהצי הברזל. בעבר לא היו וָיולט וג’ו טְרֵייס זקוקים לכסף־הכיס הזה מהסַפָּרוּת, אבל היום, כשג’ו מדלג פה־ושם על ימי עבודה, לוקחת וָיולט איתה את המכשירים ומוצאת את עצמה לעתים קרובות יותר ויותר בדירות המחוממות יתר על המידה של נשים שמתעוררות בצהריים, מוזגות ג’ין לתה, ולא מגלות שום עניין במה שהיא עוללה. הנשים האלה צריכות תמיד תסרוקת, ולעתים מכהים הרחמים את עיניהן הבורקות והן נותנות לה דולר שלם כתֶשֶׁר.
“את צריכה לאכול משהו”, אומרת לה אחת. “את לא רוצה להיות קצת יותר גדולה ממגהץ הסלסול שלך?”
“תבלמי”, אומרת וָיולט.
“אני מדברת ברצינות”, אומרת האשה. היא עדיין מנומנמת, והיא משעינה את לחיהּ על ידה השמאלית, בעוד הימנית מחזיקה את אוזנה. “גברים יכולים לִשְׁחוק אותך עד הסחוס, אם רק תיתני להם”.
“נשים”, עונה וָיולט. “נשים שׁוחקות אותי. אף גבר עוד לא שָׁחַק אותי עד לשום דבר. רק כל הילדות המורעבות האלה, שעושות את עצמם נשים. לא מסתפקות בבנים בגיל שלהם, לא, הם צריכות מישהו מבוגר שיכול להיות האבא שלהם. מסתובבות להם בליפסטיק, הולכות עם גרביים שקופים, שמלות שמגיעות עד לאת־יודעת־מה…”
“הֵי, זה האוזן שלי! את רוצה לגהץ גם אותה?”
“מצטערת. אני מצטערת. באמת, באמת מצטערת”. וָיולט מפסיקה כדי למחוט את אפה ולקנח דמעות בגב ידה.
“אוף, לעזאזל”, נאנחת האשה ומנצלת את ההפסקה כדי להדליק סיגריה. “עכשיו בטח תספרי לי איזה סיפור ישן וחביב, איך איזה ילדונת עשתה לך בלגן, ואיך שלא צריך להאשים אותו, כי הוא רק טייל לו ברחוב בלי להביט ימינה או שמאלה בזמן שהקִשקושית הזאת קפצה לו על הגב וגררה אותו למיטה שלה. חבל על המאמץ. תצטרכי אותו לַגסיסה”.
“אני צריכה אותו עכשיו”. וָיולט בודקת את חומו של מסרק הברזל. הוא חורך אצבע חומה ארוכה על נייר העיתון.
“הוא עזב את הבית? הוא חי איתה?”
“לא. אנחנו עוד ביחד. היא מתה”.
“מתה? אז מה אוכל אותך?”
“הוא חושב עליה כל הזמן. שום דבר אחר אין לו בראש, רק היא. לא עובד. לא ישן. מתאבל כל היום, כל הלילה…”
“ככה”, אומרת האשה. היא משירה את האפר הדלוק מן הסיגריה שלה, צובטת את הקצה שלה ומניחה את הבדל בזהירות במאפרה. היא נשענת לאחור בכיסאה, מהדקת בשתי אצבעות את תנוך אוזנה. “אז את בצרות”, היא אומרת ומפהקת. “צרות־צרורות. אי־אפשר להתחרות עם המתים באהבה. תמיד מפסידים”.
וָיולט מסכימה שזה כנראה המצב; לא רק שאיבדה את ג’ו לטובת המתה, היא גם תוהה אם היא־עצמה לא מתאהבת בה. כשהיא לא מנסה להשפיל את ג’ו, היא מתפעלת משׂערה של הבחורה המתה; כשהיא לא שולחת אל ג’ו גידופים מצוחצחים, היא מנהלת בראשה לחשושים עם הגווייה; כשהיא לא מודאגת מאובדן התיאבון שלו, או מנדודי השינה שלו, היא תוהה איזה צבע היה לעיניה של דוֹרְקָאס. דודתה אמרה חומות; הבנות בסלון היופי אמרו שחורות, אבל וָיולט לא ראתה מימיה אדם בהיר־עור עם עיניים שחורות כפחם. דבר אחד בטוח, הקצוות שלה היו זקוקים לתספורת. מן התצלום וממה שוָיולט היתה מסוגלת לזכור מן הלוויה, הקצוות שלה היו זקוקים לתספורת. שיער באורך כזה מקבל מהר מאוד קצוות שרופים. חצי סנטימטר, לא יותר, מחולל פלאים, דוֹרְקָאס. דוֹרְקָאס.
וָיולט עוזבת את ביתה של האשה המנומנמת. הרפש ליד המדרכה שוב קופא, ואף שלפניה שבעה בלוקים קפואים, היא אסירת־תודה על שהלקוחה הבאה אינה אמורה להגיע למטבחהּ לפני השעה שלוש, ויש לה קצת זמן למלאכות הבית. יש מה לעשות, כי אי־אפשר לשבת בטל, בלי רצף של משימות, רשימת מטלות. היא מסוגלת לנופף את זרועותיה באוויר, או להתחיל לרעוד, אם אינה יכולה להצביע על מלאכה כלשהי שממתינה לסיומה של זו שהיא עוסקת בה. היא מדליקה את תנור הבישול לחמם את המטבח. ובשעה שהיא מזליפה מים על צווארון של כותונת לבנה, מוחה עסוק בתחתית המיטה, שם נשברה הרגל וחרגה לגמרי מהמסגרת, ועכשיו היא מרוסקת ככה שלא ניתן לקבֵּע אותה מחדש במסמרים. כשהלקוחה באה, וָיולט מקציפה את השיער האפור הדליל וממלמלת “ישמור אלוהים” בהפסקות המתאימות בזרם הווידויים של הגברת הזקנה. ואז היא מחזקת מחדש את החבל המחבר את דלת התנור לציריה ומשחזרת במוחה את התחינה החודשית לשלושה ימי דחייה אצל הגוֹבֶה של שכר־הדירה. היא חושבת שהיא משתוקקת למנוחה, לאחר־צהריים נטול דאגה, שמחליטים בו פתאום ללכת לקולנוע, או סתם לשבת עם כלובי הציפורים ולהקשיב לילדים שמשחקים בשלג.
המושג הזה של מנוחה קוסם לה, אבל איני בטוחה שהיא היתה מוצאת חן בעיניה. הן כולן בנויות כך, הנשים האלה. מחכות לרוגַע, למרחב הזה שלא צריך למלא אותו בשום דבר מלבד זרם מחשבותיהן. אבל הוא לא היה מוצא חן בעיניהן. הן עסוקות והן ממציאות דרכים להיות עסוקות עוד יותר, כי מרחב כזה, שאין בו שום דבר לוחץ שצריך לעשות, היה מחסל אותן לגמרי. הרי לא שְׂדות נוריות היו ממהרים למלא את הפרצה, גם לא בקרים נטולי זבובים וחום כשהאור עוד מבויש. לא. בטוח שלא. הן ממלאות את מוחן ואת ידיהן בסבון ובתיקונים ובעימותים זועמים, כי מה שמצפה להן, ברגע פתאומי של בטלה, הוא חרון מחלחל. מוּתָּך. סמיך ונע לאט. מתחשב ודקדקן במה שהוא בוחר לקבור בדרכו. או שֶׁאֶל תוך פעימה אחת של זמן, ובאלכסון מתחת לחזיהן, מתגנב עצב לא־ידוע־מנַיִן. שכנה מחזירה סליל חוטים שלקחה בהשאלה, ולא רק את החוט, גם את המחט הארוכה, המיוחדת, ושתיהן עומדות רגע על הסף בזמן שהשואלת חוזרת באוזני המשאילה על שיחה משעשעת שניהלה עם האשה מהקומה התחתונה; השיחה באמת משעשעת, ושתיהן צוחקות – האחת בקול רם ומחזיקה את מצחה, האחרת חזק עד כאב בטן. המשאילה סוגרת את הדלת, ואז, בעודה מחייכת, כשהיא מגישה את שולי הסוודר שלה לעיניה כדי לקנח את שאריות הצחוק, היא צונחת פתאום אל מסעד הספה, והדמעות זולגות במהירות כזאת שהיא זקוקה לשתי ידיים כדי לתפוס אותן.
ולכן וָיולט מזליפה מים על הצווארון ועל החפתים. ומקציפה בכל לבה את קומץ השיער האפור, שהוא רך ומעניין כשׂערו של תינוק.
לא שְׂער תינוק כמו זה שסבתהּ היתה מסבנת ומשחקת אתו, וזוכרת אותו ארבעים שנה. שׂערו של הילד הקטן ששמו ניתן לו בגללו. אולי לכן וָיולט ספרית – בגלל כל השנים ההן שהקשיבה איך סבתהּ המושיעה, טְרוּ בֶּל, מספרת את סיפורי בולטימור. השנים עם מיס וֶרָה לוּאיז בבית האבן הנאה ברחוב אדיסון, שהסדינים שבו היו רקומים בחוט כחול ולא היה צריך לעשות כלום, רק לגדל ולהעריץ את הילד הבלונדי שבסוף ברח מהן ושלל מכולם את שׂערו האהוב במסירות.
אנשים התמלאו זעם כשוָיולט הרסה את הלוויה, אבל קשה לי להאמין שהופתעו. הרבה הרבה לפני כן, לפני שג’ו בכלל שם עין על הבחורה, התיישבה וָיולט באמצע הרחוב. היא לא נפלה וגם לא דחפו אותה: היא פשוט התיישבה. אחרי דקות אחדות ניגשו אליה שני גברים ואשה אחת, אבל היא לא יכלה להבין לָמָה, או מה הם אומרים. מישהו ניסה לתת לה לשתות מים, אבל היא העיפה את הכוס. שוטר כרע מולה והיא התגלגלה ונשכבה על הצד וכיסתה את עיניה. הוא היה עוצר אותה, אלמלא הקהל הנאסף שמילמל, “עזוב, היא עייפה. תן לה לנוח”. הם נשאו אותה למדרגות הבית הסמוך. לאט־לאט התאוששה, ניערה את האבק מבגדיה והגיעה לפגישה שלה באיחור של שעה, דבר ששימח את הזונות הנעות לאיטן, ששום דבר לא חפוז אצלן פרט לאהבה.
זה לא קרה פעם נוספת, עד כמה שידוע לי – הישיבה הזאת ברחוב – אבל אף שזה נשמר בסוד, היא בכל־זאת ניסתה לגנוב את התינוק ההוא, אם כי אין שום דרך להוכיח זאת. מה שידוע הוא זה: שתי הנשים ממשפחת דַמְפֶרִי – האם והבת – לא היו בבית כשוָיולט הגיעה. אולי התבלבלו בתאריך, או שהחליטו ללכת לסלון יופי מוּרְשֶׁה – פשוט בגלל השמפו, כי אין דרך לשטוף את השיער שטיפה יסודית כזאת בכיור של חדר־אמבטיה. בתחום הזה הסַפָּריות המוּרְשׁוֹת מובילות: אַת משעינה אֶת הראש לאחור במקום להתכופף קדימה, את לא צריכה ללחוץ מגבת לעיניים לשמור עליהן ממֵי־הסבון, כי בסלון יופי המים נשטפים לאורך העורף וזורמים לכיור. לכן, גם אם הסַפָּריות שם לא מיומנות כמו וָיולט, קורה לפעמים שלקוחה קבועה שלה חומקת לה לסלון רק בשביל העונג שבחפיפה נוחה.
התמזל לה לטפל בשני ראשים בְּמָקום אחד, וּוָיולט ציפתה לעבודה הזאת באחת־עשרה. כשאף־אחד לא ענה לצלצול בדלת, היא חיכתה, כי חשבה שאולי הן התעכבו בשוק. אחרי זמן־מה ניסתה לצלצל שוב, ואז גחנה מעבר למעקה הבטון לשאול מישהי שיצאה מהבניין הסמוך אם היא יודעת איפה הנשים ממשפחת דַמְפְרִי. האשה נדה בראשה אבל הצטרפה לוָיולט לעזור לה לבהות בחלונות ולהתפלא.
“הם מרימות את הווילון כשהם בבית”, אמרה, “ומורידות אותו כשהם הולכות. בדיוק ההיפך ממה שהיה צריך להיות”.
“אולי הם רוצות להסתכל החוצה כשהם בבית”, אמרה וָיולט.
“להסתכל על מה?” שאלה האשה. בִּן־רגע היתה נרגזת.
“אור יום”, אמרה וָיולט. “אולי בשביל שאור יום ייכנס”.
“הם צריכות לחזור בחזרה למֶמפִיס אם אור יום זה מה שהם מחפשות”.
“מֶמפִיס? חשבתי שהם נולדו פה”.
“זה מה שהם רוצות שתחשבי. אבל הם לא. אפילו לא בממפיס. קוֹטָאוּן. מקום שאף־אחד לא שמע עליו בחיים”.
“שככה יהיה לי טוב”, אמרה וָיולט. היא היתה מופתעת מאוד, כי הנשים ממשפחת דמפרי היו גבירות עירוניות נעימות־הליכות, שלאביהן היתה חנות ברחוב 136, ולהן־עצמן היו עבודות ניירת נחמדות: האחת בדקה כרטיסים בלָפָיֶט; האחרת עבדה במשרד לניהול־חשבונות.
“הם לא רוצות שיֵדעו”, המשיכה האשה.
“למה?” שאלה וָיולט.
“סנוביות, בגלל זה. בא מזה שכל היום מתעסקים עם כסף. שמת לב שאנשים שמתעסקים עם כסף לפרנסה מרימים את האף? כאילו שזה הכסף שלהם ולא שלך?” היא מצצה את שיניה לעבר החלונות המוגפים. “אור יום, הצחקת אותי”.
“טוב, אני מסדרת להם את השיער כל יום שלישי פעם בשבועיים, והיום יום שלישי, לא?”
“כל היום”.
“אז איפה הם יכולות להיות?”
האשה החליקה את ידה מתחת לחצאית למתוח אחד מגרביה. “מסתובבות איפה שהם יכולות לעשות רושם שהם לא מקוֹטָאוּן”.
“מאיפה את?” וָיולט התרשמה מיכולתה של האשה לסדר את הגרב ביד אחת.
“מקוֹטָאוּן. מכירה את שתיהם עוד משם. רק באו הנה, וכל המשפחה מתנהגת לך כאילו בחיים לא ראו אותי. זה מה שקורה כשמתעסקים עם כסף במקום עם מטאטא, מה שכדאי שאני יעשה לפני שאני יאבד את הג’וב העלוב שלי. אוי ישו”. היא פלטה אנחה כבדה. “למה שלא תשאירי פתק? אל תסמכי עלי שאני יודיע להם שהיית כאן. אנחנו לא מדברים אחד עם השני אם זה לא דחוף”. היא כִּפתרה את מעילה והחוותה בידה תנועת איך־שאת־רוצה כשוָיולט אמרה שתחכה עוד קצת.
וָיולט התיישבה על המדרגות הרחבות והניחה את התיק עם גלגלי־השיער והשמן והשמפו ברווח שבין שוקיה.
כשהתינוק היה בזרועותיה משכה את השמיכה שלו עד מסביב ללחייו, להגן עליו מאִיומהּ של הרוח שהיתה צוננת מדי בשביל פרצופו המתוק בגון החמאה. המבט הלא־מתחייב מעיניו הגדולות העלה חיוך על פניה. נינוחות פשטה בבטנה, ומין אור זורם, דלגני, אץ בעורקיה.
ג’ו יאהב את זה, חשבה בלבה. הוא יאהב את זה. ומוחהּ דהר במהירות קדימה, אל חדר־השינה שלהם ומה יוכל לשמש כעריסה עד שתִּקנה עריסה אמיתית. במזוודת הדוּגמִיוֹת כבר יש סבון עדִין, כך שתוכל מיד לרחוץ אותו במטבח. אותו? האם זה הוא? וָיולט נשאה את ראשה לשמיים וצחקה בַּהתרגשות שמזומנת לה כשתגיע הביתה ותבדוק. הצחוק – משוחרר ורם – הוא שאישר את הגנבה בעיני אחדים וגרם לאחרים לסרב להאמין. הייתכן שגנבת קטנה תסב את תשומת־הלב אל עצמה בפינת רחוב שאינה רחוקה אפילו חמישים מטר מעגלת הנצרים שממנה לקחה אותו? הייתכן שאשה תמה וטובת־לב תצא לטיול קטן עם עולל, שהתבקשה להשגיח עליו רגע עד שאחותו הגדולה תרוץ הביתה, ועוד תצחק צחוק כזה?
האחות עמדה וצרחה ליד הבית, משכה אליה שכנים ועוברי־אורח, סקרה את המדרכה – מעלה מטה – וצעקה “פִילִי! פִילִי נעלם! היא לקחה את פִילִי!” היא לא הרפתה מן המוט של עגלת התינוק וסירבה לרוץ לכל מקום שמבטה נח עליו, כאילו אם תעזוב את העגלה, שהיתה ריקה חוץ מהתקליט שהפילה לתוכה – התקליט שחשה הביתה להביא, ועכשיו נח על הכרית שראש אחיה התינוק נח עליה קודם – אולי גם היא תיעלם.
“מי זה היא?” שאל מישהו. “מי לקח אותו?”
״אשה אחת! הלכתי לדקה אחת. אפילו לא! ביקשתי ממנה… אמרתי לה… והיא אמרה בסדר…!”
“השארת תינוק חי שלם עם אשה זרה בשביל להביא תקליט?” התיעוב בקולו של הגבר העלה דמעות בעיני הנערה. “אני מקווה שאמא שלך תקרע אותך לחתיכות”.
דעות, החלטות צצו בקהל כגפרורים מודלקים.
“שֵׂכל של בַּרְחש”.
“מי נתן לך חינוך עקום כזה?”
“תקראו לשוטרים”.
“בשביל מה?”
“שלפחות יחפשו”.
“תעשה לי טובה ותראה בשביל מה היא עזבה את התינוק”.
“מה זה?”
“בְּלוּז הטְרוֹמבּוֹן”.
“אלוהים אדירים”.
“היא כבר תלמד על הבלוז יותר מכל טרומבון כשאמא שלה תחזור הביתה”.
קומץ האנשים, נזעם יותר ויותר על האחות הטיפשה וחסרת־האחריות, על השוטרים, על התקליט שנח בַּמקום שהתינוק היה צריך להימצא בו, הספיק לשכוח את החוטפת, עד שגבר אחד ליד המדרכה אמר: “זאת היא?” הוא הצביע על וָיולט בפינת הרחוב, וכולם נִפנו ועקבו אחר אצבעו בדיוק ברגע שוויולט, משועשעת מעונג הגילוי שעתיד ליפול בחלקה, הטילה את ראשה לאחור ופרצה בצחוק רם.
הוכחת תומתהּ נמצאה לה בתיק מכשירי הסַפָּרות שנשאר על המדרגות שעליהן המתינה קודם.
“הייתי משאירה את התיק שלי, עם כל הדברים שאני צריכה בשביל הפרנסה, אם הייתי גונבת לך את התינוק? את חושבת שאני משוגעת?” עיניה של וָיולט, ממצמצות ועשֵׁנות מזעם, ננעצו באחות. “הרי הייתי לוקחת את הכל. גם את העגלה, אם זה מה שהייתי רוצה לעשות”.
זה נשמע אמיתי ומתקבל על הדעת לרוב הקהל. בעיקר לאלה שהאשימו את האחות. האשה השאירה את התיק שלה ופשוט טיילה קצת עם התינוק בזמן שהאחות הגדולה – שוטה מכדי לשמור על ילד קטן, איך שלא יהיה – רצה הביתה להביא תקליט שרצתה להשמיע לחבר שלה. ומי יודע מה עוד מסתובב בראש של ילדה מטומטמת מכדי להשגיח על תינוק ישן?
זה נשמע לא מתקבל על הדעת ומעורר חשד בעיני מיעוט. למה שתגיע רחוק כל־כך אם רצתה רק לשחק עם התינוק ולנדנד אותו? למה שלא תתהלך לפני הבית כמו בן־אדם נורמלי? ואיזה מין צחוק זה היה? איזה מין צחוק? אם היא מסוגלת לצחוק ככה, היא מסוגלת לשכוח לא רק את התיק שלה אלא את כל העולם.
האחות הנזופה לקחה את התינוק, את העגלה ואת “בְּלוּז הטרומבון”, ועלתה בחזרה במדרגות.
וָיולט, מנצחת וכועסת, חטפה את תיקהּ ואמרה, “פעם אחרונה שאני עושה טובה למישהו בבלוק הזה. תשמרו בעצמכם על התינוקות המחורבנים שלכם!” וכך גם חשבה על זה מכאן ואילך, וזכרה את התקרית בתור עוול שעשו לה. העריסה המאולתרת, הסבון העדין, אלה פרחו מזיכרונה. אבל זיכרון האור שדילג בעורקיה חזר מפעם לפעם, ולפרקים, ביום מעונן, כשפינות מסוימות של החדר דחו את אור המנורה, כשלשעועית האדומה שבסיר לקח נצח להתרכך, שיוותה בדמיונה את הזוהר שהיא יכולה להחזיק בזרועותיה. שניתן להפיצו, אם יש צורך, למקומות חשוכים כמו תחתית של בְּאֵר.
ג’ו לא התוודע אף־פעם לשיגעון הפומבי של וָיולט. סְטָאק, גִ’יסְטָאן וחברים אחרים שוחחו ביניהם על התקריות, אבל לא הצליחו לומר לו הרבה יותר מאשר “מה באמת שלומה של וָיולט? היא מרגישה טוב, נכון?” את הסדקים הפרטיים שלה הכיר, כמובן.
אני קוראת להם סדקים כי זה מה שהיו. לא פרצות או שברים, אלא בקיעים אפלים באור הכדורי של היום. היא מתעוררת בבוקר ורואה בבירור מושלם סדרה של סצנות קטנות ומוארות היטב. בכל אחת מהן מתרחש משהו מסוים: ענייני אוכל, ענייני עבודה; לקוחות ומכרים שפוגשים, מקומות שנכנסים אליהם. אבל היא לא רואה את עצמה עושה את כל הדברים האלה. היא רואה אותם נעשים. האור הכדורי מחזיק וטובל כל סצנה, ואפשר להניח שבָּעיקול שהאור חדֵל בו יש בסיס מוצק. למעשה אין שם בסיס כלל, רק מעברים, בקיעים שיש לפסוע מעליהם ללא הרף. אבל גם האור הכדורי אינו מושלם. בדיקה מקרוב מגלה תפרים, סדקים שלא הודבקו כראוי, ומקומות חלשים שמאחוריהם יכול להיות כל דבר. כל דבר בעולם. לפעמים, כשוָיולט לא משגיחה, היא כושלת לתוך אחד הסדקים האלה, כמו בפעם ההיא, כשבמקום להעביר את עקבה השמאלי קדימה, היא פסעה לאחור וקיפלה את רגליה כדי להתיישב ברחוב.
לא תמיד היתה כזאת. בעבר היתה נערה החלטית ומלאת מרץ, ואשה צעירה חרוצה, עם רכילות חטופה של סַפָּרית על לשונה. היא ידעה לקבל, וקיבלה, מה שהיא רוצה. היא בחרה בג’ו וסירבה לחזור הביתה כשראתה אותו קורם צורה בְּאור מוקדם. היא סללה בפניהם את הדרך משכונת טֶנדֶרלוֹין לדירה מרוּוחת בצפון העיר שהובטחה למשפחה אחרת, לאחר שהוגיעה את בעל־הבית ולא משה מסף דלתו. היא אספה לקוחות בכך שהלכה אליהן ותיארה את שירוּתיה (“אני יכולה לספר אותך יותר טוב ויותר בזול, ולעשות את זה מתי ואיפה שאת רוצה”). היא התווכחה עם קצבים ורוכלים שייתנו לה נתחים מעולים ותוספות (“תוסיף את החתיכה הקטנה הזאת. אתה שוקל את הגבעולים – אני קונה את העלה”). הרבה לפני שג’ו עמד בדראגסטור וראה בחורה שקונה סוכריות כבר כשלה וָיולט לתוך סדק או שניים. הרגישה את הממש־כל־דבר שמתחיל לה בפה. מלים הקשורות לעצמן בלבד מבקיעות פתאום אל תוך הערה שגרתית לחלוטין.
“אני לא מאמינה שיָצא החודש שמונה”, היא אומרת, וחושבת על צירופי המספרים היומִיים. “אף שמונה אחד. מוכרח להגיע בקרוב, אז אני שמה שמונה על כל דבר”.
“ככה לא משחקים”, אומר ג’ו. “תמצאי לך צירוף ותישארי אתו”.
״לא. שמונה מוכרח לבוא, אני יודעת את זה. הופיע כל הזמן באוגוסט – כל הקיץ בעצם. עכשיו הוא מוכן לצאת מהמחבוא”.
“איך שאת רוצה”. ג’ו מתבונן בְּמשלוח של מוצרי קליאופטרה.
“בא לי להכפיל את זה באפס ועוד שניים־שלושה ליתר ביטחון מי הבחורה היפה שעומדת על ידךָ?” היא נושאת את עיניה אל ג’ו ומחכה לתשובה.
“מה?” הוא מקדיר את מצחו. “מה אמרת?”
“אה”. וָיולט מעפעפת במהירות. “שום דבר. זאת־אומרת… שום דבר”.
“בחורה יפה?”
“שום דבר, ג’ו. שום דבר”.
היא מתכוונת שאי־אפשר לעשות שום דבר נגד זה, אבל היה שם משהו. משהו קליל אבל מעצבן. כמו בפעם שמיס הֵייווּד שאלה אותה באיזו שעה היא יכולה לעשות את השיער לנכדה שלה, וּוָיולט אמרה, “בשעה שתיים אם עגלת המתים לא תחסום את הדרך”.
לא קשה לה לחלץ את עצמה מן המעידות האלה, כי איש אינו לוחץ עליה. האם הם עושים כמוה? אולי. אולי לכל אחד יש לשון בוגדנית שמשתוקקת לעמוד ברשות עצמה. וָיולט משתתקת. מדברת פחות ופחות עד ש״אהה” או “אלוהים אדירים” נוטלים על עצמם את כל החלק שלה בשיחה. נוח יותר לסלוח לפה לא־צפוי מאשר ליד עצמאית המסוגלת למצוא בכלוב־התוכי סכין שאבדה לפני שבועות. וָיולט שלווה כשם שהיא שותקת. במשך הזמן השתיקות מתחילות להרגיז את בעלה, אחר־כך הן מבלבלות אותו ולבסוף מדכאות אותו. הוא נשוי לאשה שמדברת בעיקר אל ציפוריה. שאחת מהן משיבה לה: “אני אוהב אותך”.
אין עדיין תגובות