החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לחשוב, להתבטל, לטייל

מאת: , , ,
מאנגלית: יהונתן דיין | הוצאה: | 2017 | 88 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

20.00

רכשו ספר זה:

ייתכן שיסודות הנחת והאושר בעידננו נשענים, עדיין, על נראטיבים אוטיליטריים ופורדיסטיים, המקדשים את מושגי היעילות, הקריירה, האסרטיביות, והמירוץ אחר ההתקדמות האישית באמצעות עבודה בלתי פוסקת, ממש עד לקבר. נגד הזרם הזה הכנו קוקטייל "חצוף" ושמח במיוחד, המורכב מטקסטים קלאסיים המרשים לעצמם לקדש פעולות אחרות.

הליכה בלי כיוון. הסתכלות על התקרה. טיול לילי ברחבי העיר. יציאה אל הטבע. קריאה מזינה. בטלה ללא רגשות אשם. הקשבה לתנודות הגוף והנפש. חוויות יזומות של בדידות ופנאי. הבה נחזור לרגע למאה התשע-עשרה הבריטית  – הטרום-מודרנית – כדי להתבונן ולדוג מן העבר ערכים "בלתי שימושיים" לכאורה, שיוכלו לסייע לנו לחוות את זמננו בצורה קלילה, אולי אנושית יותר.

ארבעה סופרים ענקיים נושאים ארבעה נאומים בשבחן של פעולות שרירותיות: לואיס קרול מדבר על הצורך בהזנת הנפש בספרות טובה. ויליאם הייזליט יוצא לטיול. רוברט לואיס סטיבנסון מתבטל. צ'רלס דיקנס לא מצליח לישון ויוצא להליכה בלונדון אחרי חצות. אנחנו, הקוראים, נעקוב אחריהם תוך כדי קריאה בקפה, במיטה, בפארק או תוך כדי הליכה, ובמרחק של מאתיים שנה ממועד הכתיבה שלהם, נאמר, אולי: איזה כיף! תודה.

"ממש בימים אלה, שבהם כל אחד מחויב לבחור לו מקצוע מכניס ולעמול בשקיקה, לא פחות, פן ישפטו אותו שלא בפניו בעוון פגיעה במהוגנוּת, נשמעת קריאה מן הצד שכנגד, של אלה המסתפקים במה שיש להם ונהנים להתבונן בזמן החולף ולהתענג עליו…" רוברט לואיס סטיבנסון

"אני מתרחק מהעיר לזמן מה, ואיני חש כל אובדן ברגע שאני נותר לבדי. במקום לנסוע בכרכרה עם ידיד, להחליף דברי שנינה ולדון שוב באותם נושאים מוכרים לעייפה, תנו לי, לשם שינוי, לכרות ברית עם גסות הרוח הפשוטה. תנו לי שמים כחולים צלולים מעל ראשי, ואת האדמה הירוקה מתחת לרגלי…" ויליאם הייזליט

מקט: 4-1298-18
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ייתכן שיסודות הנחת והאושר בעידננו נשענים, עדיין, על נראטיבים אוטיליטריים ופורדיסטיים, המקדשים את מושגי היעילות, הקריירה, האסרטיביות, והמירוץ אחר ההתקדמות […]

ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, תה מנחה; במקרים קיצוניים, ארוחת בוקר, ארוחת ביניים, ארוחת צהריים, תה מנחה, ארוחת ערב ומשקה חם לפני השינה. באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר־המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? וממה נובע ההבדל? האומנם הגוף חשוב הרבה יותר מן הנפש?

בשום פנים ואופן לא; אלא שהחיים תלויים בהזנת הגוף, ולעומת זאת יש ביכולתנו להמשיך להתקיים כבעלי חיים (כבני אדם – כמעט שלא) גם אם הנפש מורעבת ומוזנחת עד היסוד. אשר על כן, הטבע דואג לכך שאם יוזנח הגוף יסבול האדם מהשלכות נוראות, מאי־נחת ומכאב שיזכירו לו מיד את חובתו; זאת ועוד, כמה מהפעולות החיוניות לקיום עושה למעננו הטבע עצמו, אם נרצה בכך ואם לאו. זו היתה רעה חולה לוּ היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. ״אוי לי!״ היה אדם קורא, ״שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!״

״לא אוכל לטייל אתך היום אחר הצהריים,״ יאמר חבר, ״יש לי לא פחות מאחת־עשרה ארוחות ערב לעכל. הן החלו להצטבר עוד בשבוע שעבר, הייתי כל כך עסוק, והרופא שלי אמר שאם אמשיך לדחות את זה הוא לא אחראי לתוצאות!״

טוב הדבר אפוא, לדעתי, שיש להזנחת הגוף השלכות ברורות ומוחשיות; וטוב היה לאחדים מאתנו לוּ אפשר היה לראות ולחוש באותה מידה גם את הנפש – אילו יכולנו, למשל, לקחת אותה לרופא כדי שימשש לה את הדופק.

״מה זה, מה עשית עם הנפש הזאת לאחרונה? במה האכלת אותה? היא חיוורת והדופק שלה איטי מאוד.״

״ובכן, דוקטור, היא לא אכלה בסדירות בזמן האחרון. נתתי לה הרבה ממתקים אתמול.״

״ממתקים? מאיזה סוג?״

״ובכן, נתתי לה חפיסה של חידות, אדוני.״

״אה, כך חשבתי. שים לב, אם תמשיך בתעלולים האלה תהרוס לה את כל השיניים ותחטוף קלקול נפש. בימים הקרובים אתה בדיאטה של חומר קריאה פשוט. שמור על עצמך! לא לקרוא רומנים בשום אופן!״

 

בהתחשב בכמות ההתנסויות הכואבות שחוו רבים מאתנו בהאכלת הגוף ובהזנתו, נראה שכדאי לנסות לתרגם כמה מהכללים למקבילות בתחום הנפש.

ראשית אפוא עלינו לחפש לנפשנו מזון מן הסוג הראוי לה. אנחנו לומדים עד מהרה מה מיטיב עם גופנו ומה אינו מיטיב עמו, ואין לנו כל קושי לסרב לפרוסת עוגה או לפשטידה מפתה הנקשרות בזיכרוננו לאותה התקפה נוראה על מערכת העיכול, ושְמן בלבד די בו להזכיר לנו אורז צמיגי וחומר משלשל; אך עלינו ללמוד לא מעט לקחים כדי להבין עד כמה קשים לעיכול אחדים מהרגלי הקריאה החביבים עלינו. וכך אנו סועדים את לבנו שוב ושוב ברומן המזיק, ואחר כך עוברים שוב באותו מסלול מוכר ובלתי נמנע של דכדוך, אי־חשק לעבוד ועייפות קיומית – חלום בלהות נפשי, הלכה למעשה.

כמו כן, עלינו לדאוג לספק את המזון הבריא הזה במידה הראויה. גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטייה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון. ידוע לנו שלחם הוא מזון טוב ובריא, אך מי ירצה להתנסות באכילת שתיים או שלוש כיכרות בבת אחת?

שמעתי פעם רופא אומר למטופל – שלא סבל אלא מזללנות וממחסור בפעילות גופנית – ש״התסמין הראשוני של תזונת־יתר הוא שקיעה של רקמות שומן״, ואין שום ספק שהמילים הארוכות והנאות ניחמו את האיש המסכן שמתחת לערמת השומן התופחת.

אני תוהה אם קיים בטבע דבר כזה – נפש שמנה? אני סבור, באמת ובתמים, שפגשתי באחת או שתיים: נפשות שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה איטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהן תלויים בכך; שנתקעו עד מהרה בטיעון צר; ובקיצור, לא יכלו אלא להתהלך מתנודדות וכושלות בנתיבי החיים.

ואף על פי כן, ידוע לנו שגם אם המזון בריא וניתן בכמות הראויה, אל לנו לצרוך סוגים רבים מדי בבת אחת. תנו לאדם צמא כוס בירה, או כוס סיידר, אפילו כוס תה קר, וסביר להניח שהוא יודה לכם (גם אם על האחרונה – לא בחמימות יתרה!). אבל איך לדעתכם ירגיש אם תציעו לו מגש ועליו ספלון בירה זעיר, ספלון זעיר של סיידר, אחד נוסף של תה קר, אחד של קפה, אחד של קקאו, ולצדם חלב, מים, ברנדי עם מים, חובצה? הכמות הכוללת אולי תשתווה לתוכנה של כוס אחת, אבל רק נסו לתת את זה לאיכר השב מעבודת השדה.

 

לאחר שעמדנו על הסוג, הכמות והמבחר הראויים למזונה של הנפש, נותר לנו לשמור על ההפוגות הראויות בין ארוחה לארוחה, ואל לנו לבלוע את המזון בחיפזון ובלי ללעוס היטב, אלא להניח לו להתעכל ביסודיות. הכללים הללו, החלים על הגוף, מתאימים גם לנפש.

בנוגע להפוגות: אלה נחוצות בהחלט, בדיוק כשם שהן נחוצות לגוף, אך בהבדל אחד בלבד – לגוף דרושות שלוש או ארבע שעות מנוחה עד שהוא מוכן לארוחה חדשה, ואילו הנפש תסתפק בדרך כלל בשלוש או ארבע דקות. אני סבור שההפוגה הדרושה קצרה בהרבה מכפי שנוטים להניח, ומניסיוני האישי אמליץ לכל מי שמוטל עליו לאמץ את מחשבותיו שעות רצופות בנושא אחד, להתנסות בהשפעתה של הפוגה כזאת, נאמר, אחת לשעה – להתנתק מהנושא לחמש דקות, להרפות מהדוושה באותן חמש דקות, ולהפנות את המחשבות לנושאים אחרים לגמרי. מפעים לגלות כמה מרץ וגמישות משיבה לעצמה הנפש במרוצת ההפוגות הקצרות האלה.

כמו כן, כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו. זהו מאמץ שכלי גדול הרבה יותר מצריכה סבילה של תוכן הספר. מדובר במאמץ גדול כל כך עד שלעתים קרובות, כפי שאומר קולרידג׳, הנפש ״ממאנת בזעף״ להטריח עצמה בכך; מאמץ גדול עד כדי כך, שקל לנו לאין שיעור לזנוח אותו לחלוטין ולהוסיף לצקת מזון טרי על הערמה שלא התעכלה, ועודנה מוטלת לה בעוד הנפש האומללה טובעת בשיטפון. אך הֱיו בטוחים שכגודל המאמץ כן גודל התמורה. שעה אחת של חשיבה מרוכזת על נושא (טיול רגלי ביחידות הוא הזדמנות טובה לכך) שקולה לשעתיים או שלוש שעות של קריאה בלבד. ורק חִשבו על התמורה הנוספת שיש לאותו עיכול יסודי של הספרים שאנו קוראים; כוונתי לסידור ולקטלוג הנושאים, אם תרצו, בתוך נפשנו, כדי שנוכל לשלוף אותם בקלות כל אימת שנזדקק להם. סֶם סְליק2 מספר שלמד כמה שפות בימי חייו, אך משום מה מעולם לא עלה בידו ״לשמור אותן כמו שצריך״ בתוך נפשו. ונפשות רבות הממהרות מספר לספר בלי להתפנות לעכל ולסדר דבר מגיעות למצב מעין זה, ובעליהן

האומללים מגלים שהתרחקו מאוד מהשם שיצא להם בקרב ידידיהם ואינם ראויים לו עוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לחשוב, להתבטל, לטייל”