החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נקודות וקווים

מאת:
הוצאה: | 2015 | 336 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

22.80

רכשו ספר זה:

בשנת 2012 החל ד”ר צחי ארנון להגיש פינה משודרת ב”קול יזרעאל”, תחנת הרדיו של המכללה האקדמית עמק יזרעאל, ובה הוא עוסק במגוון נקודות שמטלטלות ומסעירות את חיינו: החל מהניגודים שבתוכנו, דרך סגנון החשיבה האנושית, וכלה בפסיכולוגיה הבודהיסטית והשלכותיה באמצעות הפסיכולוגיה החיובית. הקווים המחברים נקודות אלה משרטטים בסופו של דבר תמונה, כמו בחוברת ציור, המראה לנו בחכמה ובדייקנות כיצד לעבור דרך אותן נקודות מטלטלות של החיים, דרך הדרמות, ולהגיע לחוף מבטחים. נקודות וקווים הוא הזמנה בעבורך לחבר את נקודות חייך בקווים דמיוניים, ולצייר את תמונת החיים האישית שלך.

מקט: 4-415-136
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ידידה שלי נסעה לטיול בהודו. באחת מהערים שבהן שהתה, “נדבקה” אליה ילדה שהפכה להיות בת לווייתה לאורך כל היום. ידידתי “אימצה” את הילדה למשך אותו יום, ונראה ששתיהן הפיקו תועלת מהקשר ההדדי הזה. לקראת אחר הצהריים ביקשה הילדה להיפרד. ידידתי רצתה להזמין אותה להישאר, אולי אף לארוחת ערב משותפת, אולם הילדה הסבירה שהיא צריכה ללכת הביתה, לכבס את השמלה לקראת יום הלימודים בבית הספר מחר.

ידידתי התפלאה: “מה, יש לך רק שמלה אחת?”

“בוודאי”, ענתה הילדה, “יש לי רק גוף אחד!”

מדוע כשאנחנו מסיימים לבנות חדרים לעצמנו ולבני משפחתנו, אנחנו בונים חדרים לבגדים שלנו, וקוראים להם “חדר ארונות”?

מדוע יש לנו כל כך הרבה בגדים בשעה שבאמת יש לנו רק גוף אחד?

איך הגענו למצב שבו אם אנחנו לובשים אותו בגד יום אחרי יום, אנחנו מרגישים שזה לא בסדר?

מובן שאנחנו יכולים לענות בהסברים טכניים כמו מכונת כביסה שצריך למלא, בגדים שצריך להתאים למזג האוויר וכדומה, אלא שאנחנו יודעים שההסברים הללו הם בעצם תירוצים.

ראו מה קורה כשעוברים דירה. פתאום מגלים שיש לנו המון דברים שאין להם כלל שימוש ותועלת בחיינו. ואז אנחנו זורקים אותם או מוכרים אותם ב”גראז’ סייל” או ב”יד שנייה” או אפילו מוסרים אותם ב”אגורה”. נכון, חלק מהדברים היו בשימוש והיו נחוצים בעבר. כשהיו לנו ילדים קטנים היינו צריכים עגלות ילדים וכיסאות בטיחות לרכב, וכשהילדים גדלו אין לכך שימוש וצורך ואנחנו מוסרים אותם הלאה. אבל חלק מהדברים לא היו נחוצים כבר מן ההתחלה, ואנחנו מגלים שאף פעם לא באמת היינו זקוקים להם, ולא השתמשנו בהם.

הבה ניזכר בפסח המלווה בניקיון האביב. ראו כמה דברים מיותרים אנחנו אוספים ואז זורקים בכל שנה בניקיון האביב. פתאום אנחנו מגלים שיש לנו טוסטר קופץ, וטוסטר משולשים, וטוסטר עם חימום גבוה במיוחד שמאפשר צליית בשר והכנת סטיקים, והמון כוסות תרמיות (מה, זה היה במבצע בתחנת הדלק), וכמה זוגות של רמקולים למחשב, והמון כלי הגשה ממש יפים אבל שיושבים בארון כל השנה, ו…

מה גורם לנו לאסוף ולצבור דברים שאין לנו בהם צורך?

רגע, האם באמת אין לנו בהם צורך?

אולי אין צורך מעשי, טכני, אבל יש צורך נפשי, פסיכולוגי!

הבה נתבונן במכונית. מדובר בכלי משוכלל שתפקידו לעזור לנו לעבור מרחקים גדולים בקלות ובזמן קצר. אם אנו נוסעים מרחקים גדולים בכל יום, חשוב לנו גם שיהיה נוח ונעים לשהות בו. זה התפקיד המעשי והטכני של הרכב. אבל מאיפה בא הצורך בספוילר על מכסה תא המטען? מה החשיבות של חישוקי מגנזיום על הגלגלים או של אורות כחולים מנצנצים בתחתית הרכב? מדוע אנחנו מוכנים להשקיע חצי מיליון שקל ברכב יוקרתי כשהוא מסיע אותנו בדיוק כמו רכב שעולה חמישית ממנו? מה יש ב-BMW שאין במאזדה 3?

יוקרה? כבוד? אלו צרכים פסיכולוגיים. צרכים של הנפש, ולא של הגוף.

אם נבדוק לרגע, אם נשים יד על הלב, אלו לא באמת צרכים של הנפש המקורית שאיתה נולדנו. לא נולדנו עם שאיפה למותגים, ליוקרה, להפגנת עושר. אלו צרכים שהפנמנו כתוצאה מלחץ חברתי ותרבותי, האופייני כל כך לחברה המערבית, עד שקוראים לה “חברה צרכנית”.

“רגע רגע”, אתם בוודאי אומרים לעצמכם, “עוד אחד שבא להטיף לנו על החברה הצרכנית ורוצה להחזיר אותנו למאה הקודמת ולתפיסה הסוציאליסטית שעבר זמנה”.

“לא ולא”, אני עונה, “אני לא טוען שהאמת אצלי, אני לא מבקש לשנות סדרי בראשית ולבנות חברה חדשה על פי אמות המידה שנראות לי מתאימות”. אני מבקש להציב בפנינו מראה, שבעזרתה נוכל לראות את ההשתקפות שלנו עצמנו. מניסיוני האישי כאדם ומניסיוני המקצועי כפסיכולוג הגעתי להבנה שפעמים רבות הקושי והסבל שלנו כבני אדם נובעים מהמרדף השגוי אחרי האושר. לכאורה נראה לנו שאם נעשה עוד ועוד דברים שמשמחים אותנו, נהיה מאושרים יותר. לכן אנחנו מנסים שוב ושוב, עוד ועוד, ואחת לכמה זמן מגלים שאנחנו לא מספיק מאושרים, זורקים את מה שמיותר, ומתחילים לאגור מחדש.

יובל נח הררי, בספרו “קיצור תולדות האנושות” (2011), מגדיר זאת “מלכודת הדבש”. הוא מתאר איך הטלפון הסלולרי, שהתחיל בעקבות מחירו הגבוה כסמל סטטוס האומר שמי שמחזיקו ברשותו הוא או עשיר או מנהל חשוב, הפך בהדרגה לכלי עבודה יעיל (להפוך שעה אבודה בנסיעה לשעת עבודה), וכיום הפך להיות “אזיק אלקטרוני”. מקומות העבודה מצפים שהעובדים יהיו זמינים ונגישים בכל זמן ובכל מקום. הרופאים, שחויבו לאחרונה להדפיס כרטיס נוכחות, קיבלו אפליקציה שבה יוכלו מצד אחד לדווח בעזרת הטלפון על כניסה לעבודה ויציאה ממנה, אבל באותה הזדמנות המכשיר מדווח למערכת היכן נמצא הרופא. ממכשיר מותרות הפך הטלפון להיות נטל שנכפה עלינו.

האם שמנו לב שאנחנו מנוהלים על ידי חברות כלכליות בתוך מלכודות דבש? האם שמנו לב שאנחנו מנסים להגיע למשהו “לפני כולם” בשעה שאין לזה שום משמעות אמיתית?

היזכרו בתורים שהשתרכו מול החנויות שמכרו את “הארי פוטר” או את האייפון או האייפד. אנשים ישנו בלילה בשקי שינה ליד החנות כדי להיות הראשונים שיקנו את המוצר. מה באמת חשוב ב”להיות ראשונים?” עד כמה אנחנו מוכנים להתאמץ, להשתדל, לשלם משאבים כספיים ונפשיים, עבור תחרות שאינה מובילה אותנו למעשה לשום מקום?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נקודות וקווים”