החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פירורי קשת

מאת:
הוצאה: | 2016-09 | 150 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

לפני ששלוחת הסחר של האו"ם פותחת גזרה חדשה בחלל, היא שולחת סייר לסקור ולהעריך את הגלקסיות, הערפיליות ומערכות השמש שבה. הגזרה אז מחולקת ומוערכת, וחלקיה מוצעים למכרז בין המדינות החברות באו"ם. שיטה זו הונהגה מהיום שבו הומצאה טכנולוגית השער, המאפשרת תנועה מהירה במרחבי היקום האדירים. לפי שיטה זו, מעולם לא נודע על התיישבות חסרת לאום מחוץ לכדור-הארץ. זאת ועוד, מעולם לא נתקל סייר בהתיישבות בגזרה שטרם שווקה למכרז. דבר כזה נחשב עד כה לבלתי אפשרי. לכן, כשסייר אמין ובעל ותק דיווח כי הוא מצא כוכב-לכת מיושב במעמקי החלל, היו מי שביקשו להחריש זאת בכל מחיר.

גילוי המושבה בגזרה החדשה מעלה מן האוב פרשה מסתורית מהעבר ומעורר שרשרת אירועים, הדוחקת את כל המשתתפים לקצה אנושיותם. אמני במה עדינים וכורי זהב מחוספסים נאלצים לפעול יחד כדי להציל את חייהם ואת חיי יקירם. ספקות והחלטות אמיצות תופסות את מקומה של השגרה המוכרת והבטוחה של הסייר הבודד. ומעשי נקמה והתגוננות, שבסופו של דבר ישפיעו על כולם.

'פירורי קשת' הוא ספרו השלישי של איל אורגל, מחבר 'השרביט של איינטרוך' ו'בקצה הקיקיון'.

מקט: 001-1362-004

מבצע השקה מיוחד:

ספר מספריו הקודמים של איל אורגל במתנה לרוכשי הספר החדש. כתבו לנו מייל בתשובה להודעת הקניה וספרו לנו איזה עוד מספריו תרצו לקרוא ואנו נשלח לכם שובר מתנה.

לרשימת הספרים לחצו כאן: ספרי איל אורגל

 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. העמק ומעבר להרים

פעם בשנה הפך העמק ליצור חי, רוחש קולות ושופע צבעים. רובץ תחילה בערפל מתקתק של ריחות וטעמים, ואז נישא מהדשא הנמוך, במעלה גבעולי העשב הגבוה, נוגע בכל דבר, עולה יחד לצמרות העצים הצומחים פה ושם, וממשיך הלאה והלאה; כמעט לוקח את כל העמק אתו לאוויר הרחב. פעם בשנה התקבצו בעמק כל החברים לחגיגה ססגונית, שציינה את יום הגעתם לכוכב-הלכת. כך אירע כבר מאה שבעים ותשע שנים, והכול ציפו לחגיגות המאה ושמונים – חלק בסבלנות מאופקת, אחרים במרץ רב.

שמונה-עשר שולחנות עמדו ערוכים על העשב הרך. לכבוד המאורע החוגגים הכינו והשביחו יינות, משקאות קדירה ומיצי נחלים, והוציאו אותם מהמרתפים. חביות העץ הונחו במקומן, בין השולחנות והבמות. כלי אוכל וכלי שתייה יביא כל אחד בבואו. מי שידו משגת במטבח, יביא לפי יכולתו וכישוריו. הרווקים והרווקות הצעירים הגיעו מוקדם כדי לעזור למַאיוֹר הזקן ולאשתו וּדְרָא בהכנות האחרונות. הנגנים מתחו את רצועות כלי המיתר ועורות התופים. חברים רבים ירדו לנהרות ולנחלים ורחצו את עורם. זוגות נאהבים נצפו מוקדם מהרגיל במפלים החמים. חיות המשק טופלו מבעוד מועד. מקהלת התוכים צוחצחה. תווים אחרונים שוננו. היה זה יום חג. גם מעט העננים האפרפרים באופק, השמנמנים, לא יעיבו על השמחה – אם ירד גשם, משמע רק שהחוגגים יאכלו מהר יותר, יגמעו את השתייה בכמויות גדולות יותר, והריקודים יימשכו עמוק יותר לתוך הלילה הקצר ולבוקר המנומנם למחרת.

בערוץ הנחל החוצה את העמק, במורד הזרם מהגשר הנמוך, הניחו בפעם הראשונה את סינָטְרֶנַה, יצירתו הנפלאה של מאיור המרוצה. שמונה צעירים עזרו להוביל את עוגב המים הגדול מבית-המלאכה שבירכּתי החצר, דרך העמק, עד לנחל, ולתוך המים הזורמים. מיד החלה המכונה לעבוד, מלווה בקולות פעפוע מפלג המים, בצלילי קרקוש העלים בצמרות ובציוצן של הציפְרוֹרוֹת המתנודדות בשמים. והמנגינה בקעה למרחקים מתוך הצינורות, בדיוק כפי שהתכוון ותכנן וחזה וקיווה מאיור שיקרה. אחת החברות קבעה שמאיור הצליח סוף סוף לבטא באופן מוחשי את תשוקתו הארוטית לחיים. עם זאת, כולם עמדו נפעמים נוכח הצלילים החדשים; חדלו ממעשיהם והריעו לחברם, על שכיבדם במתנה כה יקרה.

החברים כולם עשו את דרכם לעמק: היו שכבר הגיעו והחלו לעזור ולקחת חלק בחגיגות; היו שהגיעו ועוד התחבקו סביב והתנשקו; היו שנפגשו בדרכים וכעת התמהמהו; היו שנפגשו בדרכים וכעת החישו את צעדיהם. ציפייה רבה עמדה באוויר לקראת כדורי השוקולד של לומינה, שהפכו למסורת ארוכה וטעימה, ולוּמינה שקדה רבות כדי לא לאכזב גם השנה – במיוחד לא השנה. לפני שלושה ימים היא ומארְדי, בעלה, שלחו את בנם הבכור ללוות ולעזור לתָיִש להגיע לעמק בבטחה. הָארְלי, כך נאמר, נצפה מטייל בין האיים הדרומיים עם שתי בנותיו, ואיש לא ידע מהיכן יגיעו. הילדים פיזרו נרות עגולים צבעוניים מסביב לעמק, על גשר העץ הקטן, לאורך השבילים המובילים פנימה, בסמוך לשולחנות הישיבה ובהיקף הבמות. וכך כולם, כל אחד עולם קטן, והשמחה ושאון הצוהלים החל להציף את העמק כאגם המתמלא מזרימת יובליו.

"אבן נחל!" קרא תיש למאיור וסימן בידו הפנויה, העייפה, שייגש לקראתו. קולו היה עמוק וצרוד, גרוני וחורק – סביבו גדלו דורות רבים של ילדים בשעשוע ובהיתול החיקוי. הוא טפח בחוזקה על שכמו של צֶ'אן הצעיר, והודה בניד ראש על שטרח ללוותו בעגלתו את הדרך הארוכה. סאלי-בּא, כלבו של תיש, נעצר והתיישב על העשב. לשונו הלחה התנודדה מחוץ לפיו כענבל חרוץ. מבטו נע סביב, ונראה אף כי גם הוא שמח לחזור לעמק.

"את מי רואות עיניי, אם לא את תיש הזקן," השיב מאיור בקריאה מבין השולחנות, מפלס את דרכו בין הנערות המעוטרות זרים וכתרים.

"אני הזקן?" נחר תיש. "אם אני לא טועה, אתה ואני ינקנו מאותו הציץ!" ונעזר במקלו הארוך לצעוד את צעדיו הכבדים. הכלב נע אחריו.

"אה, אתה מתכוון לשד השמאלי של גברת קוּפְּלָה?" צחק מאיור, "מי לא ינק ממנו?" הוא המשיך לצעוק, למרות שהשניים כבר היו די קרובים.

"נכון, אבל רק לך כבר היו שיניים!" תיש נעמד, אחז במרכז המקל וחיבק את מאיור בחוזקה.

בעבר היו השניים מתאבקים ביניהם ומגלגלים האחד את השני במורד המדרון המתון תוך כדי הקנטות. אולם, בשנים האחרונות כבר השכילו להשלים עם גילם.

"מה שלומך, חבּיבּי? מה זאת המנגינה הזאת?" תיש זקף גבה ופסע אל ערוץ הנחל. "תפלצת נחמדה."

"חלף הרבה זמן, חבר יקר. בוא, תגיד שלום לוודרא." מאיור הזקן תמך בידידו הקשיש והשניים התקדמו יחד לריבוע השולחנות הגדול, מעבירים ביניהם מקטרת ומחליפים מילים.

לומינה נחרדה כשראתה שתיש הגיע. משלא מצאה את בתה, מיהרה להציב את בעלה להשגיח על ארגזי כדורי השוקולד –ממילא ישב ודיבר עם אוֺפוּל, אז מוטב כבר שישבו וידברו ליד הארגזים.

צפונה משם, רחוק מהעולם השמח שהחל להתהוות בעמק, על גב הר שממנו לא נשמעה מנגינתה של סינטרנה או צהלות הילדים, בבית אבנים יפה וקטן שיסודותיו מבוססים היטב, ישב ליאַם על שפת המיטה ואחז בידו של דָרְסוֺן החולה. ליאם קיווה שמורהו יתעורר לתחושת המגע, אך דרסון לא התעורר, רק מלמל כמה מילים מטרידות מתוך שינה עמוקה. לפתע השתעל בחרחור חריף. לאחר התלבטות קצרה החליט ליאם לפתוח את החלון מעל פינת המיטה.

בבית היו חלונות רבים. בעונות הנוחות הם היו פתוחים בכל שעות היממה, אך מאז שהתעטף הבית בחוליו של דרסון, רובם היו סגורים. כך גם הווילונות, שכן האור הרב הכאיב לעיניו.

ארבע נקישות מקוטעות בדלת הכניסה הקימו את ליאם על רגליו. כל שרצה היה שהמבקר מעברה השני של הדלת יעזוב.

על המרפסת עמדה לִיוֹאַה הצעירה. "שלום ליאם," הצהילה וניתרה לזרועותיו הנוקשות. היא נשקה על לחיו השמאלית, נשקה על לחיו הימנית, נשקה נשיקה יבשה על השפתיים בחיוך מתוק מדבש ואז הרפתה ממנו. "אתם יורדים למטה הערב, נכון? שלחו אותי להזכיר לכם שזה היום."

"תודה לך, אאא…" גמגם בקצרה. ומיד נזכר: "ליואה. יש כמה דברים שעלינו לסיים פה, ואז נבוא. אני מקווה שלא יידרש לנו הרבה זמן," שיקר בעצב.

ליואה עיוותה את פניה. "טוב," אמרה לבסוף. "אבל נראה אותך בעמק אחר כך, כן?" ושיחקה בשערותיה בפיזור נפש.

"ברור. תישמרי לי מקום טוב מול הבמה."

ליואה הנהנה. היא קרבה שוב לנשקו, ירדה את שתי המדרגות הרחבות ופנתה לשביל החוצה את החצר לרוחבה.

רק לאחר שנעלמה דמותה מעבר לעיקול הגבעה, ליאם הרשה לעצמו לחזור פנימה ולסגור אחריו את הדלת. כצרצר דומם, ידע כי הם לא יגיעו היום לחגיגות. הוא ניגש למטבח, לחמם את הקדרה.

ליאם העיר את דרסון, לבלוע את התרופה שרקח עבורו. לרגע ארוך חשב שמת, עד שהבחין בתנועה קטנה של השמיכה. הוא עזר לדרסון להתרומם ממשכבו ולהזדקף לישיבה על שפת המיטה. דרסון השתעל, ניגב את פיו בשרוול חולצתו הדקה, והיד החלשה צנחה חזרה לחיקו. שפוף, אפילו לא הרים את ראשו. במלמול שקט ומעט משובש ביקש לשטוף את פניו. זקנו נראה ארוך מהרגיל ומדובלל, ולבן יותר מאפור. ליאם שאב מים חדשים לקערה והרטיב קלות את הפנים הרפויים. דרסון תמיד היה עץ אצילי ואיתן – עתה דמה יותר מכול לעשב רווי מים.

"עליך לקחת את התרופה שלך," אמר ליאם.

דרסון לקח את קערת המרקחת והניחה על ברכיו הצמודות. האדים עלו לאפו. בעיניים עצומות שאף אותם עמוק פנימה. לאחר מכן הרים מעט את ידו והחזיק את ידית הכף בקצהַּ. כך נשאר כמה רגעים. "החג. זה הערב, נכון?" שאל חלושות.

"מממ…" המהם ליאם והנהן. "אתה יודע כבר את מי אתה מתכנן להזמין לרקוד?" שאל בחיוך ומיד שב והרצין בדאגה. "תאכל. לא משנה מה קורה היום, אתה צריך להתחזק."

"כן, כן…" מלמל דרסון תחת שפמו ופקח את עיניו. "בקרוב אתה תהיה המורה," לחש. הוא התאמץ להרים את מבטו לפניו של התלמיד, אך ראשו ועיניו כבדו עליו. "תלמיד, ייבחר, בשבילך. כל מי שתהיה, תעבי – " ונדם.

ליאם רצה לחבק את מורהו, אך פחד שיכאיב לו. הוא לקח את הקערה לידיו, והכף נותרה בידו של דרסון, כאילו היא עדיין בתוך המרקחת. דרסון נרדם. ליאם הניח את הקערה על השולחן והוסיף שני בולי עץ לגחלי הקמין. מלא הערצה למורהו, דמעות החלו לזלוג מעיניו. ברגע הזה ידע שמורהו לא נרדם – הוא מת. הרוח נשבה לרגע ופסקה. היא הגיעה ממזרח, ולאחר שירדה ברכות על הבית וכיוונה את נשמתו של מורהו בדרכה האחרונה, המשיכה מערבה – לשם ליאם צריך עתה לקחת את מורהו. הוא רצה להקיא, אולם דבר לא עלה מקרבו, רק דמעות. וחיוך, על שמחתם הגדולה של החברים בעמק. אך הוא עצמו היה לפתע חסר אהבה. הוא התיישב. הוא ליאם דרסון עכשיו.

היה עליו לקחת את מורהו לקבורה ולמצוא דרך לעשות זאת הרחק מהחוגגים, מסביב לעמק, כך שאיש לא יפגוש בהם. היה עליו לדאוג למזון ולציוד ללינה בשטח, לחשוב על מזג האוויר, ולהתלבש בהתאם. היה עליו להשאיר משהו בבית שימנע ממבקרים לדאוג לו. ועוד דבר. ועוד דבר. ותוכנית הלכה ונבנתה בראשו. העיקר לא להעיב על החגיגות.

מהחצר האחורית, לצד סככת העופות, הביא את עגלת הפוֺלי והעמידהּ מול המרפסת הקדמית. העגלה הייתה בעלת שתי ידיות ארוכות, שבלטו מלפנים ומאחור, להן היו קשורות לולאות משיכה. בצירי הגלגלים נקבע מנגנון הקלה, שהופעל בכוח הלוחות הביו-וולטאים הטבועים בגג העגלה. על המשטח העליון של העגלה פרש דרסון שמיכה עבה, הניח עליה את מורהו וכיסה אותו היטב. בתאי החלק התחתון הכניס מעט מים, אוכל ובגדים. לקראת צהריים יצא לכיוון הביצות.

הדרך העוקפת מערבה נמשכה, ונמשכה. את העמק כבר לא יכול היה לראות ואף הגבעות נמרחו בגוון מטושטש. משחלפה לדעתו סכנת התרועעות עם חברים והרס החגיגות, השפיל את מבטו לאדמה, הביט בקצות כפות רגליו, אחת אחרי השנייה, באבנים הקטנות וברגבי האדמה שמחץ, ושינן בלחש את זיכרונותיו. לאט ויציב תאם קצב התנהלותו לקולות גלגלי העגלה שלפניו. מכאן ואילך יהיה זה רק הוא, גופת מורהו הדוממת ואוסף הזיכרונות הקיים.

הגבעות השמנמנות, הירוקות, התחלפו בהרים משוננים ודלי צבעים. לפתע חשב על אמו, בפעם הראשונה מזה שנים רבות, ולבו פעם בחוזקה. בצומת הבא פנה דרומה, למעבר החוצה את רכס ההרים הגבוה. בין רגליו הצועדות, מחשבותיו וצערו, נזכר באחת מאגדות העם ששמע כחמש או שש שנים לפני כן באחד המעגלים המתהווים על פני העשב, תמיד לעת ליל, בתום החגיגה הגדולה, כשהבטן מלאה מאכלים טובים ומשקאות משמחים. וכך סופר:

בעברו הקדום של כוכב-הלכת, הרבה לפני שליאם דרסון וחבריו הגיעו ובנו בו את בתיהם הראשונים, היה רכס ההרים הגדול חלק ממשפחת גבעות העמק. באותה תקופה היו ההרים נמוכים וירוקים ומעוגלים ומארחים נפלאים, בדיוק כמו הגבעות במזרח. אולם אז שמעו הגבעות על הים, על מראהו החלק והנוצץ, על צבעו הכחול-לבן, על ריחו המלוח-מתקתק, על הזריחות המרהיבות בבוקרו של כל יום חדש. שמעו והתעצבו. שמעו וקינאו. שמעו והתמרמרו. שכן הן היו רחוקות מהים. וכך, בניגוד לרצונה של הרוח, מרדו הגבעות הרחוקות במערב והתרוממו מעל כולן. כעת – זריחה, שקיעה, רוח ים, דגדוג עדין – היה להן מהכול. אך הרוח זעמה על כך, ובכעסה הפכה את הים המערבי, הנינוח והיפה, לאזור ביצות שקוע, ערפילי וסבוך. היא אסרה על הצמחים לצמוח על ההרים החדשים, אסרה על בעלי החיים לחיות בהם ועצרה את נביעת המעיינות. כיפת השלג הלבנה, המכסה לכל אורך השנה את פסגתו של ההר הגבוה ברכס, היא אות הקלון של הרכס כולו וכסותו היחידה.

סיפור יפה, חייך דרסון והרים את ראשו להביט קדימה. עמדה לפניו עוד דרך ארוכה, ועליו למהר לשוב לביתו. ליאם דרסון תמיד חייב להיות בקרבת הכפר.

  1. :

    אני כל כך שמחה שקניתי את הספר הזה!!!! הוא פשוט נפלא! ממליצה בחום לכל מי שחובב ספרי מדע בדיוני – לקנות ולקרוא

הוסיפו תגובה