החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סתיו כחול

מאת:
הוצאה: | 2022 | 152 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

“אנחנו במיטה, הבית נרגע, אני לוקח את הטלפון שלי ומראה לה את התמונה של ההודעה שהוא שלח לה ומה היא שלחה לו. היא מביטה, קוראת, די בהלם, היא לא מוצאת את המילים. אני לא חושב שאפשר לתאר מה עובר על בן אדם בסיטואציה כזאת. אני לא מוכשר, אני לא יכול להוציא מעצמי תיאור של דבר כזה. הייתי יכול לכתוב שהצבע ירד לה מהפנים, והשפתיים שלה החלו לרעוד ולהתעקם. אני יכול גם לכתוב שהיא התחילה להזיז את הכתפיים שלה מצד לצד, והשמיכה פתאום עפה לה מהרגליים אבל היא עדיין נשארה במקומה.”

 

אני אבוד עם סיבה או בלי, אני לא מוצא את עצמי, אני מרגיש שהאמת שלי נשחקה כל כך, ואני לא מוצא את הדרך חזרה. אני משכתב ספר שכתבתי כשהייתי ילד, ובעודי כותב אותו אני מתחיל להבין מה עובר עליי. אני מסיים את ההבזק ומייד כותב את סתיו כחול.

 

ברק דניאל, מתגורר באמריקה, נשוי ואב לחמישה ילדים. סתיו כחול הוא ספרו השני.

מקט: 4-1272-1325
“אנחנו במיטה, הבית נרגע, אני לוקח את הטלפון שלי ומראה לה את התמונה של ההודעה שהוא שלח לה ומה היא […]

 

סתיו כחול

 

העונה האהובה עליי, את כבר יודעת מהי,

את החיוך הקטן של הסתיו, אני מקבל בברכה.

אני נושר ועף, נאסף ונזרק.

 

מתוך עינייך הכחולות אני בעצמי מביט,

יודע שזה לא הזמן אותך לאהוב.

לצערי יעברו עוד המון עונות של עצב,

אני אנשור, אעוף אבל לא אשכח.

הלוואי שהייתי יכול להסביר לך את שאני מרגיש,

הלוואי שהייתי יכול לכתוב לך את מה שאני בוודאות יודע,

את הכוחות העצומים שממלאים אותי בשחור אני כרגע לא יכול לנצח –

הם עוטפים אותי, הם מגינים עליי, אני צריך אותם… כי הסתיו מגיע.

אני רק יכול לצפות, לחכות, אני יודע שיבוא יום…

שבתוך עינייך בלי בושה אוכל להביט

ולהגיד לך את המילים האלה

בביטחון, בלי לדמוע, בלי לחשוב יותר מדי אם תגידי לי בחזרה…

בסחרור אני אומר שלום ואֶת הסתיו הכחול של חיי

אני כותב כל שנה מחדש.

 

הקדמה

 

 

הוא ואני מבחינתי תמיד נראינו כמו המשכיות של החיים, אבל אנחנו מאוד שונים, אנחנו באמת לא דומים בכלל. אני רק יודע שאני ניצחתי אותו, השמדתי אותו, נתתי לו פינה קטנה, ועם כל יום שעבר קירבתי את הקירות שמסביבו עד ששכחתי שהוא היה אי פעם קיים. הוא לא אני, אני זין מעוך… אבל הוא? הוא ילד גבר, הוא לא מפחד מכלום, יש כאלה שיגידו שזו בסך הכול התבגרות… אבל הוא אומר “אתה על הזין שלי!”

אני רגוע, סבבה לי, שותה קפה במשרד, מחכה לאיזו פגישת זום, ואז הוא יוצא… הוא מקלל, מתנפח לו הווריד במצח והוא מסתכל סביבו ובודק את מה הוא יכול להרים ולזרוק על הקיר. כתבתי עליו ספר לפני איזה 25 שנה, אני כותב על אהבת חיי ועל נטישה ואכזבה, הדחקה ורציחה של הרגש והאידיאל, ואני יוצא מזה, איכשהו. אני מאבד הרבה בדרך עד שאני יוצא מזה. למרות שזה היה די מזמן, ושכחתי את הרוב, זה עדיין מציף אותי מדי פעם.

משהו באותם ימים של מרדף אחרי הרגש היה ממלא אותי בכאב, אכזבה וניתוח אין-סופי של האישיות שלי וגם של אחרים. כתבתי על איזה מפגש שהיה לי, וזה די נדיר, כי כל מה שאני כותב עליו זה זעם, אכזבה, בושה, רצח, דם וקטיעה של איברים. אבל הרגשתי צורך לכתוב את זה. המפגש הזה פירש בשבילי נתח נכבד מאוד מהחיים שלי אז ונראה שכתבתי את זה לעצמי, בשביל שאני לא אשכח. בכל מקרה זה מה שכתבתי. יצאתי עם חבר קרוב וחברה, לא יודע אפילו איך לקרוא לזה, חברה שלי לשעבר שהייתה עכשיו מאוהבת בו. אין בזה שום דבר מוזר, זה היה מאוד רגיל, להישאר חברים אפילו כשמזדיינים עם אחרים. בכל מקרה הלכנו לשתות בירה ולאכול משהו. אני ממשיך וכותב שישבתי איתם בשולחן, שותה, מעשן, אוכל קצת, מרגיש מנותק מהם, אני רק מהנהן ומחייך. אנחנו יוצאים מהבר, צועדים ברחוב. אני ממשיך וכותב שהם התחילו לדבר על מזג האוויר המזדיין והתעצבנתי מזה. אני כותב ומדגיש שאני לא מדבר יותר מדי, אני לא מתערב כמעט בכלום. אנחנו צועדים, הוא מחבק אותה, אנחנו מגיעים אליו הביתה לשתות קפה. הוא עולה קודם, לראות אם ההורים שלו ישנים. אני והיא נשארים לבד מחוץ למעלית, היא מביטה בי, מחייכת, שולחת יד ומלטפת את ידי, אני לא יודע אם מתוך רחמים או שעדיין היה לה משהו אליי, אני לא כותב עליה אף פעם ואין לי שום דבר אליה. אני מביט בה, לא מחייך, לא אומר כלום. נכנס בחזרה למעלית לבד, יורד והולך הביתה. באותם זמנים אין טלפונים, אין כלום, או שאתה יוצא וצועק שם של מישהו ומעיר את כל הרחוב, או שאתה הולך להעיר את כל הבית שאתה מתקשר אליו. הביטחון שיעזבו אותך לנפשך זה משהו שאי אפשר להשיג בעולם של היום. אני מגיע הביתה ואני ישר נכנס לחדר, כותב את שהיה ומסכם שאני הבן אדם הכי בודד בעולם כשאני עם האנשים שאני מכיר ושאני כביכול אוהב. מה שהכי היה חסר לי בזמן שהייתי איתם היה השקט והאפשרות להקשיב לעצמי, לדעת שאני לא במקום טוב. מהרבה בחינות אין בזה שום דבר מיוחד, אבל בשבילי אלו הן המילים שסירבו במשך עשרות שנים לצאת לי מהלב, וגם ההבנה הפשוטה של מי אני באמת. אני אוהב אנשים, אבל גם שנאתי הרבה באנשים.

לא כתבתי כלום במשך יותר מ-52 שנה, פתאום התחלתי. נכנסתי לסחרור, אנשים קצת עצבנו והיא אִכזבה. אני חושב שהייתי די עיוור ואפילו לא שמתי לב, לפי דעתי זה היה ממש קרוב ללהיות יותר מדי מאוחר. נכנסו לי לבית, ואני שחצן, לא שם לב, או שכן, אבל אני סבלני, אני סלחני, אני מגניב, אני גולש, אני רוכב… בי כלום לא יכול לגעת… אני אקרא להרגשה הזאת שחצנות. אני גם מתנשא בצורה מסוימת, אני חושב על פסגה ומביט על כולם מלמעלה, אני חושב שאני באמת מעל כל החרא שיש, אני לא מקנא, אני לא מנסה להבין… אני בטלפון, במחשב, עסוק בבעיות של אחרים ולא רואה איזה סוג של אנשים יש לי בחיים. סדרי עדיפויות מעוותים.

אולי המילה מתנשא והמילה שחצן ישירות מדי ומתארות הרגשה-תכונה רגילה מדי, נראה לי שאפשר להגיד גם בושה. בושה גורמת לך להוריד את העיניים למטה. לא חשוב מה נאמר, רק צריך שמחשבה תחלוף במוחך. בושה בלהודות כמה שאתה בן אדם קטן, בושה בלהראות שיש חרא שמזיז לך, שיש דברים כל כך לא משמעותיים שמעצבנים אותך, זו הייתה הבושה שלי. אני נשברתי כמה פעמים בחיים הקצרים שלי כשהייתי ילד ונחשפתי בשיא פגיעותי, רק בגלל שהראיתי שאכפת לי, שזה מזיז לי, שזה מעצבן אותי… אני נשבעתי שלא יתפסו אותי ככה לעולם עוד פעם. אני לא מדבר, אני לא אומר כמה שאני אוהב, אני לא מתנצל, ואם אני כן, רק אני יודע את האמת, לך תמצוץ זין! או חפשי, יא זונה. זה קטע… אני בטוח שאני הולך לקרוא את זה ואני לא בדיוק אבין, אבל ברגע זה מתגנבים אליי זיכרונות של ההרגשה הזאת. אני צריך הרבה ביצים בשביל להבהיר דברים. בושה, שחצנות, התנשאות. מרכיבים מאוד חשובים ליצירת ריקנות. אני מעסיק את המוח בבריחה במקום לפתור בעיות.

עכשיו אני בחרדות מהשטויות שלא חשובות ואני מנסה להיכנס למוח ולמחוק, להדחיק. אני פותח את הראש שלי ואין לי שם כלום, הכול נעלם. פעם היו לי מדורים, פעם הייתי נכנס והייתה לי פסגה משלי שמשקיפה אל אין-סוף של ירוק. היו לי גן אפור וספסל צהוב והייתי הולך מכות עם הצל שלי. הייתי חוזר וישר הייתי כותב, שם את זה על דף או כותב את זה ישר על הקיר בחדר שלי. ואז הייתי מחלק, את הרע הייתי שם במגירה הימנית ואת הטוב במגירה השמאלית. מבחינתי שמאל היה תמיד טוב. שמאל היה ועדיין הצד הטוב שלי. מה שכתבתי בזמן שחציתי גבול דמיוני וכתבתי על הדבר הכי אמיתי שיש, שאם אני קורא אותו שוב הוא מפרק אותי מחדש, הולך לצד ימין. היום אין לי מגירות ובעברית אני לא כותב והדבר שהיה הכי קרוב לי ללב, הכתיבה, נעלם ממני לחלוטין. החלפתי הרבה ממה שהיה הולך לי בראש בספורט, זה טוב לנפש, אבל אני יודע מה הנפש שלי הייתה צריכה ואני חנקתי אותה, לא נתתי לה כלום. אני מודה ומקבל שהייתי שבור. זה סוחף אותי, מרים אותי למעלה, כל כך גבוה אל השמיים שאני לא יכול להכניס את האוויר פנימה וזה מרסק אותי על הרצפה. עוברים עליי כמה חודשים של טירוף. המחלה שלי, שחשבה שהיא מכניעה אותי, לא לגמרי מכניעה אבל היא עדיין מפילה אותי על המיטה ומרסקת לי את הנפש. אני מפחד, אני אף פעם לא מפחד, אבל עכשיו יש בי פחד והוא מתפשט, נתקעות לי מחשבות ולא מרפות…

אני לא חושב שהתרסקתי סתם, אני חושב שזה הולך הרבה יותר עמוק ממה שאני באמת מוכן להודות. אני כותב, מדבר, או ההפך – נזכר, וחייב לקפוץ ולחזור טיפה לאחור. ההרגשה הזאת שהייתי שם לבד אל מול העולם, זו הרגשה שהכרתי כבר, זה מקום מאוד מוכר עבורי, המשבר וההתעלמות זורקים אותי לזיכרונות ומעוררים בי דברים שקברתי מזמן, רגשות ותחושות שהיו שייכים למישהו אחר. אין בראש שלי תמונות יפות והכול טס לי אל מול העיניים, בשורה התחתונה… יש מצב שהיא נתנה לי להחליק, שוב.

כתבתי על אהבת חיי ספר. קטן, קצת מוזר ולא ברור בכלל. אבל עדיין – הצלחתי להוציא משהו מעצמי, משהו שינציח את האהבה שהייתה ושיש לי אליה. אני אוהב אותה אבל לא שכחתי את שהיה, אני לא סולח לה, מה זה לא סולח? לא משחרר. אני לא יודע מה עובר לה בראש עכשיו, אבל היא במקום אחר. היא פה איתי, יש לנו ילדים, כל מה שאי פעם רצינו יש לנו, אבל אני לא בדיוק שמח מזה. אני יודע שהיא עזבה אותי, אותו, את הילד, לפני המון זמן, ומה שקרה בחודשים האחרונים החזיר אותי לשם. אני במאבק חדש ואני לא מצליח להתגבר על זה, אין לי את הכלים. אין לי חדר משלי, אין לי את המוזיקה, והכי חשוב – אין לי את הכתיבה שהייתה המפלט שלי. אז אני שואל אותה על מה שקרה לפני 25 שנה והיא אומרת לי שלא היה נראה לה שבכלל הייתי מעוניין בה, שמה שהיה אז היה “כיף וקליל”. יש הרבה מקבילות למה שקרה אז לאחרונה. שוב פעם אני לא ממלא חלק בחיים שלה, חלק שמעולם לא היה בי בשביל להעניק לה, או שאיבדתי ומישהו או משהו אחר נכנס לשם.

לא יודע… אני גם חרא. אף פעם לא אמרתי לה כמה שאני אוהב אותה בתקופה ההיא. חיפשתי בקופסה שקיבלתי, שבתוכה היו מאות דפים שכתבתי כשהייתי ילד, וזה מה שמצאתי – מכתב יום הולדת לאהבת חיי שרק זין כמוני שמפחד ונשבע שהוא לא יגיד לה את זה לעולם מסוגל לכתוב, זה לא רומנטי:

 

הלו בובה, קיבלת את השני ארוכים האלה? נראה שהם באו להלוויה ולא ליום הולדת. והקופסה הדרוזית הזאת? מה אני כבר יכול לומר…? וגם אם היה, לא הייתי יכול להצדיק את זה. אבל כפי שאומרים, אין מה להתווכח על מה שנגנב. אבל (פה את חייבת להודות) הפרחים!!! הה, איזה פרחים!!!

בובה שלי, אני לא אגיד מזל טוב… אבל אני אומר.

אני לא אגיד שאני חושב…

ואני לא אומר לך שאני מרגיש…

שלם כשיש וגם כשאין לי אותך. זה מעין ביטחון שאת איכשהו משרה עליי מבפנים, וזו המתנה הכי יפה שאדם יכול לקבל. הלוואי שאת זה הייתי יכול לקנות לך….

שלא יהיה אפילו ספק אחד קטן, אני תמיד אהיה איתך איפה שלא תהיי. יאללה, יא חמודה, זיינתי מספיק את השכל למכתב יומולדת מזדיין!

 

אני מת עליה ואני לא אומר לה. מעולם לא נתתי לה את זה, היא מעולם לא ראתה את זה. אני חושב שהורדתי לה את הכול בבית שלה כשהיא לא הייתה שם ועפתי. בטח קפצתי לאיפה שהוא להשתכר או שחזרתי לחדר שלי לעשות ביד ולקשט את התקרה. היא תמיד הפחידה אותי, היא לא בן אדם רגיל, היא מאוד חכמה. פחדתי שהיא תראה אותי כמו שאני, כמו שאני רואה את עצמי. עבד של הרגש, מסורס של החיים, מחשבה שאני לא כזה חזק, שאפשר לקמט אותי בשנייה. אבל זה היה משהו שרק היא יכלה ויכולה לעשות לי. אני חושב שהחבר החדש שלה, הקוד “זבל” ההוא מהצוקים, היה שם ביום ההולדת שלה, אז לא חשבתי שהיא רוצה לראות אותי שם.

אני לא יודע אם היא מסרבת לשתף איתי פעולה, אבל היא לא מספרת לי הרבה. היא אומרת לי שהיא לא זוכרת וזה פשוט גם לא מעניין אותה. העבודה שעשיתי על עצמי בלשכוח הייתה מדהימה בראייה לאחור, אבל הילד מתחיל לעורר אותי, אני מרגיש אותו והוא עצבני, הוא מתחיל להזכיר לי. אני עובר על דברים שכתבתי בזמן שעוד היה לי חדר משלי ואני מוצא את זה:

 

ברצף של בגידה מוסרית, עצמית, כותב אנוכי את צוואתי. צוואה שבה אני מוריש הכול לאישה שעכשיו עליה אני חושב. ועל אף פגיעתה, חוסר גילוי אהבתה ותשוקת בשר חולפת, עדיין אני מוריש לה את הכול. למרות השנאה והמילים הקשות כגון: זונה נטולת אישיות, אישה ללא משקע כלשהו של זיכרון…

ההתנתקות היא מוחלטת, ההשתקמות היא בלתי נשלטת.

רצח נעשה, ברוטאלי. קשה מדי לתאר עד כמה שזה חזק. לרצוח אותי, למחוק אותי, ולא תועיל לי הסליחה… נמאס לי לעזוב דברים. צריך ללכת עד הסוף, זה מה שאני צריך. זה כמו לרוץ מהר עם הראש בין הברכיים, זה לא עובד. אבל עדיין אני מוריש לה את הכול. המוות נותן ביטויו במרפקו אל פניי, ואני נמחק כאילו לא הייתי קיים עבורה מעולם, ועדיין אני מוריש לה את הכול. זה הדבר הכי הגיוני לעשות כי בלעדיה אין לי כלום.

 

אני בהווה, בעבר ובעתיד. אני מבחינתי שבוי של המוח שלי, נקודות ופסים דמיוניים נקשרים, מתרחבים ומסתעפים במרבדים צבעוניים, משתנים, מתחברים ויוצרים רצף של מחשבה בלתי פוסקת. מתמכר, עובד, מקשר, מספר, פותר, מחפש קצוות, שואל… אם קרה לי או לנו משהו… או שחלפה בראש שלי מחשבה על מה שקרה לפני שעה או מאה שנה… אני חי את זה מחדש ואני רוצה לדעת…

בקיצור… אשתי מוציאה אֵת חפירה דמיוני מתוך החזייה ומתחילה לחפור ולחייך לי מול העיניים. חופר אנוכי, מודה.

לא קשור בכלל לכלום אבל עדיין מאוד קשור… רכבתי היום בהרים וחשבתי על כוס, על כל הצבעים שיש, כמה שזה יפה, מדהים, איך הייתי יכול לחיות שם בפנים להרבה מאוד זמן, איך מבחינתי זה הדבר המושלם ביותר, שנוצר במיוחד עבורי. נזכרתי גם שדיברתי עם איזו מישהי פעם, מאוד חמודה, ותיארתי לה שכשאני יורד… אני מסתכל לפעמים מלמטה וזה נראה לי כמו מפלים קסומים באמצע יער או בקרחת יער, זה תלוי הרבה באיזו ארץ אני נמצא כרגע. ואני מבסוט, חושב אולי איזה עשר דקות על זה. אז, חשבתי גם שאני לא מבואס בכלל שיש לי רק את הכוס שלה, הוא מושלם בשבילי. אני כל הזמן מבקש ממנה להיות שם כל היום, היא לא צריכה לעשות כלום, אפס מאמץ… הרגשתי שאני קצת סוטה מהנושא ואז חשבתי, וואלה, יש לי ילדים, מעניין למי מהם תהיה ההפרעה הזאת של מחשבה על מין כל הזמן, זה מאוד מתסכל. ואז פגשתי את חבר שלי באמצע אחד הטיפוסים ברכיבה בהרים, הוא היה עם אשתו, אחלה בן אדם, וגם היא, שלום שלום, חיוכים, היה קצת חם והרבה רוח, ובכל זאת אני עף על עצמי וממשיך… אבל אז נתקע לי משהו אחר בראש… נזכרתי בחלום שהיא סיפרה לי. ירד לי כל הכוח בפתאומיות, ואני זוחל לאט-לאט, מפדל וחם לי, אני מת… אני מפדל ואני לא יכול לנשום, קשה לי, אני בחנק, מזכיר לי את הילד. זה מה שאהבת חיי סיפרה לי:

היא באמצע היער והיא קוראת לי. אני לא עונה לה, היא לבד. היא מתחילה לצעוד ונראה שהיא מסתובבת סביב עצמה, היא נופלת וקמה לבד. אני עוצר אותה ואומר לה שהיא לא צעקה לי מספיק חזק כדי שאני אשמע. אני מחייך. היא מתעלמת ממני וממשיכה. פתאום היא הגיעה לבקתה, ואני פותח לה את הדלת. יש לי שיער ארוך, אני שמנמן עם זקן עבות. היא מדברת איתי ואומרת לי שהיא הלכה לאיבוד. אני לא מפסיק אותה. ואז הופיעה לה המטפלת של הבן משום מקום ונעלמת. הבן שלי על הספקטרום. אני מסביר לה איך לצאת מהיער ואומר לה שהיא צריכה אופניים, אז אני מביא לה זוג ומשרטט לה מפה. אני אומר לה שלום והיא הולכת, רוכבת, מה שזה לא יהיה. היא מסתכלת לאחור ואני כבר לא שם.

היא לא יודעת, אבל אני יודע בדיוק לאיפה הלכתי. אני נכנס פנימה ואני נעלם, אני נעלם ל-20 שנה, קצת פחות, אולי יותר. אני בפסגה, מביט באותו נוף, תמונה מונוטונית של המוח, אין סיכוי להוציא אותי מהמסלול. עבודה, בית, ילד ועוד ילד, אני מזיין, לא מחייך, רק לפעמים, משתכר אבל אף פעם לא מאחר. אני קובר את עצמי בריקנות ואני לא מסוגל לצאת מהדבר הזה. זו ההתחלה של המשבר, שאת החיים שלי הוא מסובב ב-180 מעלות. אני רק נזכר וחושב על הכול ובא לי להתפוצץ, בא לי לדקור ובא לי לחורר, בא לי לעוף וגם להסתובב עם נבוט מזדיין ולדפוק אותו לאנשים בראש… את זה אני אומר עכשיו. אז, אפילו לא הייתי מסוגל להבין את שמתחולל אל מול העיניים שלי. היו לי שתי תקופות דומות למה שעברתי ואני עובר עכשיו – אז, על הצוקים, כנער בוגר, וכשהייתי ילד קטן, בן 16-13. לאיש שבבקתה יש ילדה אחת ואישה מאוד יפה ושם אני כרגע נמצא. אני לא מתכוון לצאת משם בקרוב.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.