החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית בלגראנד

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2018-05 | 638 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לא כך דמיינה ג'ינה את חייה החדשים באמריקה; היא מתגוררת בפרוור ליד בוסטון שרובו מאוכלס במהגרים

כמוה, חולקת דירה קטנטנה עם בעלה, אימה החולה ובני משפחה נוספים שהיגרו מסיציליה, ונאלצת לעבוד

כתופרת במפעל טקסטיל וכמנקה בבתי עשירים. כאשר התחתנה עם הארי ברינגטון, הייתה ג'ינה משוכנעת

כי האהבה העזה ביניהם, הדרך שבה נפשותיהם נכרכו זו בזו והעובדה שבחר בה על פני ארוסתו המיוחסת, יהיו נקודת ההתחלה של עתיד ורוד. אבל משפחתו העשירה ובעלת ההשפעה של הארי התנגדה לנישואיהם, ומאז שניתק הקשר בינו לבין אביו ואחותו, ג'ינה יודעת שלא משנה לאיזה קושי ייקלעו, הארי יהיה גאה מכדי לפנות אליהם לעזרה.

יותר מכול ג'ינה רוצה להקים משפחה ולבנות לעצמה חיים טובים, אבל בתקופה של מאבקי זכויות נשים ועובדים של תחילת המאה העשרים, מלחמה עולמית ראשונה ומהפכה אדומה ברוסיה, הארי נסחף בגל המאבקים האידיאולוגיים ששוטף את העולם.

מהו המחיר שהארי מוכן לשלם על תמיכתו ברעיונות נשגבים? האם שאיפתו לשנות את העולם תגבר על אהבתו לג'ינה? ובעיקר – האם הם יכולים לצלוח יחד את התלאות שמזמנים להם החיים?

בית בֶּלַגְראנד הוא סיפור אנושי מרגש ומסעיר שמאיר תקופה היסטורית מרתקת ומטלטלת שהשינויים

שהתרחשו בה עדיין משפיעים על כולנו.

פאולינה סיימונס היא מחברת ‘פרש הברונזה', ‘ילדי החירות' ורבי־מכר נוספים.

מקט: 4-20-534608
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

1936

אישה שהייתה פעם יפה יושבת ברכבת, עטופה במעיל ישן ורועדת. לידה יושב צעיר שכמעט הגיע למלוא פריחתו. הוא אינו רועד. הוא מביט ישר קדימה, קר כאבן, ופניו מסתוריות. כאלה גם פניה של האישה. מלבד הרעד בגופה, איש מהם אינו זז. היא רוצה לדבר, אבל אין לה מה לומר. היא מביטה עליו. גם לו אין מה לומר.

נסיעתם ארוכה. שמונה מאות קילומטרים. חמש מאות מיילים של נוף עגום. הנהרות כמעט לא זזים, הקרח הנמס מתנפץ וזורם, המים כבדים. השדות השטוחים שחורים, ושרידי שלג ישן נצמדים לעצים אפורים ועירומים. הכול עגום, נטוש, עקר, וחולף על פניהם. הו עולם! הו חיים! הו זמן! שעל שלביו האחרונים אני מטפס.

הצעיר מביט מבעד לחלון נחוש וחדור מטרה. נער, ועם זאת לא נער. שיער ראשו שחור, עיניו בצבע הקפה. הוא רוצה לדון רק במה שאין מדברים בו. קרון הרכבת כמעט שומם. הם בכוונה בחרו ברכבת המאוחרת שנוסעיה ספורים כי היא מגיעה בשעת לילה מאוחרת. הם אינם רוצים למשוך תשומת לב.

האישה מנסה לאחוז בידו. היד קרה. הוא נותן אותה ולא נותן. הוא רוצה שיניחו לו לנפשו. רוצה לצעוק דברים שהוא יודע שאינו יכול לצעוק, לומר דברים שהוא יודע שאינו יכול לומר. הוא מתאפק רק בגללה, בגלל הכבוד שהוא רוחש לה – עדיין ולמרות הכול. את הדברים שהוא רוצה ללחוש היא לא חזקה דיה לשמוע ולא מגיע לה לשמוע. איך יכולת להביא אותי הנה, הוא רוצה לשאול אותה בקולו המבועת ביותר. כמי שיודעת שחיי בסכנה, איך יכולת לבוא איתי הנה? מאוחר מדי עכשיו לחשוב מה היה קורה אילו. למה לא ידעת מספיק אז, בעבר?

תקשיב לי, היא לוחשת בהחלטיות, אחרי שהרכבת נעצרת בחריקה ומעט הנוסעים שנשארו מדשדשים החוצה. אין מה לעשות. אי אפשר לחשוב על מה שהיה ועבר.

על מה עוד יש לחשוב? על העתיד?

אני רוצה שלא תביט לאחור. שתשכח מאין באת. תשכח הכול. אתה שומע?

זה בדיוק ההפך ממה שאמרת לי כל חיי.

הרכבת מגבירה את מהירותה.

דרך ארוכה משתרעת בין שתי הערים הגדולות. יש להם זמן רב לשבת ולבהות בנוף הכפרי בלי לדבר.

הוא רוצה לדעת רק על דבר אחד. הוא רוצה לשאול על המקום שבעצמו אינו זוכר. היא מסרבת לענות לשאלותיו, ומכאן נובע הציווי החדש שלה: תפסיק להביט לאחור. כל חייו הוא שמע רק ״אל תשכח לעולם מאין באת״. פתאום היא רוצה שהוא ישכח.

הוא שואל אותה על המקום ששכח. מבקש שתעזור לו לזכור את מה שאינו זוכר בעצמו.

תפסיק לשאול אותי על דברים חסרי משמעות, היא אומרת.

העבר הוא עכשיו חסר משמעות? למה את לא יכולה לענות לי?

למה אתה כל הזמן רוצה לדעת? מה זה משנה? אלוהים, אתה לא מרפה בזמן האחרון. למה?

למה את לא יכולה לענות לי?

היא פונה אליו. אתה מבטיח לזכור בקשר לכסף?

רק עכשיו אמרת לי לשכוח הכול, אז זה מה שאני עומד לעשות.

תזכור רק את הכסף. תדאג להסתיר אותו שוב. שמור אותו במקום בטוח, אבל אל תשכח איפה הוא. אל תשאיר אותו בבית, למקרה שהם יבואו. תסתיר אותו במקום קרוב, במקום בטוח, שתוכל להגיע אליו בקלות. יש לך מקום כזה? כי אם לא, תצטרך לדאוג שיהיה לך.

הכסף! בגלל הכסף הוא רוצה להשתלח בה יותר, לא פחות. הכסף הוא הדבר שמביא קור לליבו וקור כלפיה. הכסף הוא שצועק אליו את האמת האכזרית: ידעתְ מה עשית כשהבאת אותי הנה. בשביל זה חסכתְ את הכסף, לקחתְ אותו איתך, הסתרת אותו, שמרת אותו מוסתר כל השנים האלה. כי ידעת. את לא יכולה לטעון שלא ידעת, אף שהייתי רוצה להאמין בזה. ידעת מה עומד לקרות לנו. לקרות לי. אבל את ממשיכה להזכיר לי את הכסף. מה שמזכיר לי שהמעשה הזה מצידך – להביא אותי הנה – נועד להרוס אותי.

הוא לא אומר דבר.

אתה שומע אותי?

אני מנסה נואשות לא לשמוע.

תבטיח לי שתזכור.

חשבתי שרק עכשיו אמרת לי לשכוח. תחליטי כבר.

לא בקשר לכסף.

את רוצה שאזכור שזה לא בקשר לכסף?

תפסיק להתבדח.

מי מתבדח? אחרי מה שקרה היום, איך את חושבת שהכסף שלך יעזור לי?

כאן לא מאוד, אתה צודק. אבל בכל מקום אחר הוא יוכל לקנות לך חיים אחרים. הוא יוכל לשחרר אותך. זה לא קסם. אתה חייב לקחת חלק בהצלתך. כוח, נחישות, אומץ. האם כל אלה יהיו סימני ההיכר של האופי שלך? אני לא יודעת, היא אומרת, ומושכת בכתפיה השחוחות. אני מקווה שכן.

הוא מגיב במשיכת כתפיו הרחבות. אולי במקום זה אני יכול לבזבז אותו. אולי להוציא אותו על שתייה. הוא מביט בה – נועץ בה עיניים. לקנות לעצמי נעליים מהודרות ומעילי צמר אדומים?

איפה תמצא אותם כאן? היא שואלת.

כרגע אמרת שהכול אפשרי כשיש כסף.

בבקשה אל תתלוצץ. זה לא הזמן המתאים.

הם מתלחשים על רקע זמזומם הבלתי פוסק של הגלגלים ורחש קטר הקיטור.

ספרי לי על המקום ההוא, הוא אומר. ספרי לי, או שלא אבטיח לך שום דבר.

אני לא יודעת עליו דבר.

המקום הלבן החמים שיש בו סירות וצפרדעים. הגלגל הענק מעבר למים הכחולים. מה אני זוכר?

אין לי מושג, היא אומרת, עוזבת את ידו ונשענת לאחור. אולי סיוט.

הוא מניע את ראשו מצד לצד.

היא עוצמת את עיניה.

תבטיח לי שתמצא דרך לשמור על הכסף במקום בטוח, היא חוזרת ואומרת. כל השאר יתגלה באחד הימים, גם ארמון השיש עם הווילונות הלבנים.

לא היום?

היום שום דבר לא ברור וגם לא יתבהר עוד הרבה זמן.

הם יושבים קרובים כל כך זה לזה. ראשו שמוט על זרועה. הוא מפנה את פניו אליה, הרחק מהחלון הקר כקרח. אמרי לי בכנות, את חושבת שנהיה בסדר? קולו הרועד חלש יחסית לגופו. או שאת חושבת שנהיה בסכנה בגלל מה שעשינו?

היא מישירה מבט לעיניו, לשנייה ועוד אחת, ממצמצת ואחר כך מחייכת. לא, היא אומרת. אנחנו נהיה בסדר. היא מנשקת את מצחו, את שערו, את פניו. אל תדאג. הכול יהיה בסדר. הם יושבים כשראשיהם צמודים זה לזה.

Ti voglio bene, היא אומרת. אותך אני אוהבת יותר מכול.

עכשיו, אולי. פעם אהבת עוד מישהו.

כן, בני, ואני עדיין אוהבת, היא אומרת וקולה דועך הם חולפים על פני צמחי ביצות ועיירות אפורות. קְלין. קָלָשְׁניקוֹבוֹ, אוֹקוּלוֹבְקה, לוּקָה. פעם קָאלֶה אחרת הייתה בליבי. פעם אהבתי יותר מאדם אחד.

Sic Transit Gloria Mundi – היא לוחשת. כך חולפת תהילת עולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית בלגראנד”