לא חייבים למשש משהו כדי לדעת שהוא קיים, אפשר להרגיש אותו. לא מוכרחים לשמוע משהו כדי לדעת שהוא נמצא, אפשר […]
ביער
את כתיבתי אני מתחילה ביער. היער חדש לי. עד היום אהבתי לשבת בפסגות נישאות או במישורים רחבי ידיים, אבל בימים האחרונים באדי מוביל אותי לכאן. אני יושבת למרגלותיו של עץ שגזעו עבה, בא בימים. שורשיו החשופים משמשים לי כמושב ועוטפים אותי, וגזעו הרחב מעניק תמיכה לגבי. אפלולית היער נעימה ורכה. אני מקשיבה לפכפוך המים שמבעבעים בעדינות מבעד הסלעים שמשמאלי. המים זורמים באטיות במורד היער ומתמזגים עם נחל רחב יותר שזורם בהמשך, ממקום מושבי אני רואה את הצמחייה שמתעבה סביבו. גם הציפורים ששרות אי שם בצמרות העצים מנעימות את שהותי כאן.
אני אוהבת נוף פתוח, להביט רחוק. בפסגות ובמישורים הבטתי קדימה, מרגישה איך הלב מתרחב והנשימה נפתחת. רעיונות יצירתיים במיוחד מגיעים אליי במקומות הפתוחים, מתחברים אל הנשימה העמוקה. היער, לעומת זאת, מחייב אותי להסתכל פנימה – אין משהו אחר להסתכל עליו, העצים מסתירים את הנוף ואין הפרעות. רק באדי ואני. מעניין שרק בימים האחרונים התחלנו להגיע לכאן. באדי יודע טוב ממני מה נכון לי ומתי. למדתי להקשיב לו. אבל איך הוא מכיר את היער הזה? כיצד ידע להוביל אותי לכאן?
כשאני יושבת בנופים הפתוחים באדי משתעמם מהר. תחילה הוא חוקר בערנות את הסביבה, מריח כל שיח או עץ ובודק בהתלהבות נקודות באדמה, שנראות סתמיות בעיניי. אחר כך הוא מתיישב במרחק מה ממני, לא צמוד אליי, אך גם לא רחוק מדי, מבטו מופנה לכיוון שאליו אני מביטה. לפעמים הוא משתרע על האדמה, עיניו ממשיכות להסתכל קדימה, אוזניו זקורות. ואז פתאום הוא מדלג לעברי, נעמד מול עיניי, מסתכל בהן פנימה ואומר במבט: “ממשיכים?” לפעמים אני אומרת לו “עוד מעט” והוא חוזר בחוסר חשק למקומו, אבל אני כבר לא רגועה. בפעמים אחרות אני אומרת לו “טוב, בוא” והוא קופץ בשמחה ומתחיל לדלג לכיוון השביל, מסובב אליי מדי פעם את מבטו ובודק שאני הולכת אחריו.
ביער באדי סבלני יותר. קשה לי עדיין להבין מדוע. אולי כי המקום חדש גם בעבורו. הוא נותן לי לשבת. הוא מאפשר לי להתעמק. אנחנו לא ממהרים לקום ולהמשיך ללכת. הוא מוצא יותר עניין ביער, מגלה יותר ריחות וסיפורים, לוגם מים מהמעיין ועוקב בעיניו אחרי המים שזורמים בנחל. הוא רגוע ואני שקטה. מסתכלת סביבי, נושמת את אוויר היער, מקשיבה למים. רוגע מחלחל אל עורקיי ומתפשט בגופי. מבטי מתערפל. אינני עוצמת את עיניי, אך המיקוד שלי עובר פנימה, אל מי שאני.
המשימה שלנו עלי אדמות היא להיות עצמנו. זו אמונתי. מי שחי את עצמו – עושה את שלו, מגשים את ייעודו ומקיים את מקומו בעולם. המשימה “להיות אני” נשמעת פשוטה כל כך, אך המימוש קשה ומורכב. כדי להיות ‘עצמנו’ תחילה עלינו לדעת מי אנחנו, אבל עצמנו נסתר, כמעט נקבר, מאחורי נורמות, ציפיות, מסורת, דפוסי חשיבה שהתאבנו, חינוך שמרני ואחיד ועוד. אנחנו חיים בתבניות שהוכנו עבורנו בידי אחרים בשעה שאנחנו אמורים לצקת בעצמנו את התבנית שלנו. שאם לא כך – מדוע אנחנו מי שאנחנו?
בדרכנו אל ההגשמה, בדרכנו אל עצמנו, נצטרך להסיר אזיקים ושכבות, לעבור דרך מחסומים, להלך לבד ולעתים אף בחשכה ולחפש את הדרך האישית. החיפוש הזה יכול להיות ארוך וקשה, אך הוא יכול להיות קל יותר. לא פשוט, אבל קל יותר, והוא מתחיל במקומות כמו היער הזה, שעוטף אותי בשקט ומאפשר לי להקשיב ולהתבונן על מי שאני.
בתיק הגב שהבאתי עמי מונחים בקבוק מים, עוגיות, כובע, ספר, פנקס ועט. כך אני יוצאת תמיד לדרכי, מוכנה בכל עת לכתוב, לתעד רעיון חולף, תובנה שתגיע עם הרוח, מראה שיגלה לעיניי. כמו הגמד סיפורון, שליווה את ילדותי ורשם בפנקס שהיה צמוד אליו תמיד את הסיפורים שנקרו בדרכו. אני שולפת את הפנקס, מניחה אותו על רגלי, מביטה קדימה אל נקודה מעורפלת ומתחילה לכתוב. את הספר שלי. את מי שאני.
אין עדיין תגובות