החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

ברעות שריונאים

מאת:
הוצאה: | 2020 | 322 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"וככה המחשבות שלי נדדו משברון הלב של גיל 15 אל החבר'ה הטובים שהכרתי פה. זוגיות באה וזוגיות הולכת, ונכון שאני טירון והכרתי את החבר'ה האלה בדיוק לפני חודשיים וחצי, אבל יש דברים שאני יודע שהם לתמיד. אולי אהבה אמיתית לא קיימת, או שהיא לא מחכה לי פה בשיזפון בדמות המדריכה עם העיניים הירוקות, אבל ללא ספק מצאתי כאן משהו אחר חשוב לא פחות. בשיזפון מצאתי רעות."

ברעות שריונאים מספק הזדמנות אמיתית וכנה לחוות את חוויית השירות המבצעי של לוחמים בכלל ושל השריונאים בפרט. ללא מסננים מיותרים מתארת הכותבת דילמות וסיטואציות המשלבות את האתגר שבשירות המבצעי, את היכולת לשלב חיים אישיים במחויבות מבצעית, את החברות הנרקמת בשירות ורעות הלוחמים – כל זאת בלי לחסוך את הקושי, ולעיתים את הביקורת, מנקודת המבט של הלוחם והמפקד. אין לי ספק כי כל שריונר יוכל להזדהות עם העלילה ובעיקר עם הסלנג השריונאי השזור לאורך העלילה. לא רק לשריונאים!

גיא חסון, תא"ל (מיל'), קצין השריון הראשי, 2019-2016

 

ליאור לינדר ילידת רמת השרון, בוגרת שנת שירות בעמותת 'איילים' בעיר אופקים, כתבה את ספר הביכורים שלה לאחר שירות משמעותי של שנתיים וחצי כמדריכת שריון. כיום מתגוררת בבאר שבע ומשרתת במילואים בחטיבה 7.

מקט: 4-1272-753
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"וככה המחשבות שלי נדדו משברון הלב של גיל 15 אל החבר'ה הטובים שהכרתי פה. זוגיות באה וזוגיות הולכת, ונכון שאני […]

 

1

טירונות

"נהג תניע"

יש שמועות שמחר יוצאים הביתה.

תומר אמר שהוא שמע את הסמ"ח1 של מחלקה 4 מדבר עם מ"מ 4. הם דיברו על לתת לנו מספיק שעות שינה לפני יציאה הביתה, ולדעת תומר, זאת הסיבה שהלכנו לישון מוקדם. לעומתו, מיכאל טוען שהמפקדים משחקים איתנו, גורמים לנו ללכת לישון בציפייה לחמשו"ש, כשבעצם מחכה לנו הקפצה. כל השמועות והקונספירציות האלה לא מנעו מעִדו לנחור בפול ווליום, וכך לדאוג לערנות של כולנו. כך או כך, זה לא משנה – אם תהיה הקפצה לא נהיה מופתעים, ואם נצא הביתה גם ככה נישן באוטובוס. ולי, תודה לאל, יש נסיעה ארוכה הביתה.

הגיע זמן כיבוי אורות. המפקדים עברו בין החדרים לראות שכולם במצב מאוזן – הקץ ללחשושים. כל אחד שכב במיטתו. החושך תרם לנפילת המתח, ולאט-לאט נפלו כולם לשינה עמוקה, שאפילו הנחירות של עִדו לא הפריעו לה.

*

קמנו עייפים ומאוכזבים לבוקר רגיל למדי של יום חמישי. השכמה, מסדר, שלשות, חדר אוכל, חזרה למגורים, מדריכות רצות לרחבת הדגל על מנת להתפקד למסדר הבוקר שלהן, גורמות לריח הזיעה והפודרה שלנו להתמוגג לרגע בתוך ענן של ניחוח נוזל כביסה, בושם ושמפו.

באמצע המסדר תומר לחש לי, "קלוט את המדריכת בק"צ2 שמה, הנמוכה. מתערב איתך ש-2ב דלוק עליה. איך שהיא עוברת, תסתכל עליו".

תומר כנראה הרגיש צורך להוכיח את עצמו אחרי האכזבה הגדולה היום בבוקר – לא חמשו"ש ולא בטיח. המדריכה עוברת מאחורי שורות המסדר, וניתן לראות בבירור את המבט של הסמ"ח מלווה אותה לרחבת הדגל. הוא בטח אוכל את הלב כי התעקש להיות במגמת נהגים במחזור האחרון שלו. כשקלט הסמ"ח את החיוך של תומר, הוא נעשה אדום כולו. "תומר, רוצה לספר לנו מה מצחיק?"

"לא, הסמ"ח. נזכרתי במשהו משיעור בק"צ", ענה לו תומר בנימה עוקצנית למדי. האידיוט הזה מחפש להיענש?

העונש לא איחר לבוא. חבל שתומר גרר איתו גם את כל המחלקה…

רצנו עד הקיר (מבלי לגעת בו, כמובן) הלוך ושוב, ולפתע נשמע קול רעם אדיר מכיוון המשטח3 ותפס את כולנו לא מוכנים. הסתכלנו זה על זה בניסיון להבין מה אמור לקרות עכשיו. עשרות חיילים עשו את דרכם לכיוון המשטח, סקרנים לראות מה גרם לתהודה חזקה כל כך. שמענו את אחד המ"מים של הפלוגה השנייה מקלל בפראות – "יא חתיכת אידיוט! מי לימד אותך לנהוג?! מי נתן לך להיות מפקד? תראה מה עשית, כוסאומו!"

חיילים שלפו טלפונים וצילמו את התופעה מכל זווית אפשרית. הטנק נכנס בתוך הסטופר, שעיוות לחלוטין את מה שפעם היה סל תובה וריסק את האלונקה. אם כל זה לא מספיק לעסק הביש, דווקא באותו הבוקר החליט המג"ד לבקר במסדר הדגל.

"וזה, חברים, מה שקורה כשמסתמכים על מצלמה אחורית", חתם תומר בחיוך.

"נראה לך שהוא היה מספיק טיפש כדי להסתמך רק על המצלמה האחורית?!" קיוויתי שלמפקדים בגדוד הזה יש טיפת שכל או מודעות.

אני כבר לא מדבר על דוגמה אישית. מוזר להיות בוגר שנת שירות בין כל הילדים האלה לפעמים. חלק מהמפקדים בגילי, המפקד של מחלקת הנהגים באחת הפלוגות אפילו היה בכיתה עם בן גרעין שלי. אולי אני מצפה ליותר מדי, אבל מעצבן לקבל שעה ביציאה על גלצ"ח לא תקין, כשהנעליים של המפקד שלי הסתפקו במגבון שפעם היה לח.

יש עוד כמה בוגרי שנת שירות ומכינה במחלקה שלי, ואיתם החיבור היה טבעי מאוד, אבל אני אוהב מאוד גם את החבר'ה מהחדר שלי שהגיעו ישר מהתיכון. מעניין איך זה להיות פה בתור בייניש, עם אישה וילד שמחכים לך בבית. איך בחור בן 26 מסתדר עם כל כך הרבה בני 18 שעולם התוכן שלהם שונה לחלוטין?

"הסתמך או לא הסתמך, אני לא מקנא במת"ש4 שהוא הולך לעלות מחר בבוקר. קבל ת'מג"ד, הוא בהלם". רועי הצביע על המג"ד שפשוט נעמד מול הטנק, ספק אומד את הנזקים ספק איבד את הרצון להמשיך לפקד על הגדוד הזה.

המפקדים ניסו לפזר את ההתקהלות. הם פתחו לנו זמנים להתייצב בשלשות מול בניין ההדרכה הכי רחוק (אף אחד אף פעם לא זוכר את המספרים שלהם) והזהירו שכדאי לנו מאוד להקשיב בשיעור עקרונות נהיגה שיש לנו היום. המפקד דאג להגיד את המשפט האחרון בקול רם במיוחד, מתחנף למדריכת עקרונות שבדיוק עברה מאחוריו. הוא כנראה קיווה שהיא תסלח לו על ההתעפצות שלו בשיעור שעבר.

היא גלגלה עיניים, קרצה אלינו החיילים והמשיכה לעבר הכיתה שלה. תקרית הבטיחות החמורה הזאת עשתה לה את היום – עכשיו יש לה תיעוד שתוכל להשתמש בו כדוגמה לחשיבות שיקוף הכוונות.

"שלשות, בניין הדרכה הכי רחוק, שישים שניות. זוזו!" המפקד צעק בקול צרוד. השיעור הזה היה השיעור האחרון שהיינו מחויבים לעבור טרם כניסה לטנק. המדריכה הדס התרגשה מן העובדה שזה השיעור האחרון שלנו יחד, והצטלמנו לכבוד המאורע. בכל כיתה יש מעין היכל תהילה, קיר מלא תמונות של מדריכות מצולמות עם החיילים שהדריכו. המפקדים לא אוהבים שאנחנו מסתכלים על התמונות ורואים אותם מחייכים עם צ'ונגיות של טירונים. בכל פעם שיש הפסקה, המפקדים מכריחים אותנו לצאת החוצה להתאוורר – אסור להישאר בכיתה.

אחרי השיעור ירדנו למשטח לבושים בסרבלים. הסרבלים שלנו הם כמובן סרבלים ישראליים, ישנים ומרופטים, לעומת הסרבלים האמריקאיים, השמורים ומעוטרי הפאצ'ים של המפקדים (בכל זאת, יש דרג ויש זרג). הושיבו אותנו על ספסלים מתחת לאסו"ם5 בקצה המשטח, עם מחברות ולוח מחיק שעליו עשר שאלות מקצועיות, שיהיה לנו מה לעשות בזמן שאנחנו מחכים לעלות לטנקים. המ"מ נתן לנו שתי שאלות בונוס – האחת, למנות כמה שיותר חיות בטנק; והשנייה (על סמך השאלה הזאת הערכתי את המ"מ שלי הרבה יותר), באיזה שיר של אריק איינשטיין מופיעה המילה "מרכבות".

אחד-אחד עלינו על הטנק. תרגלנו נסיעה קדימה ואחורה, קצת פניות כדי "להרגיש את הקליקים", וזהו. עשר דקות של טירוף חושים. מפלצת הפלדה הזאת נוסעת ב-10-15 קמ"ש בסך הכול, ואתה מרגיש שאתה עף. אני יושב על הספסל, עובר על השאלות… מהן התרגולות לפני תחילת נסיעה, איך מבצעים כל תרגולת… מה צריך לוודא לפני תחילת נסיעה, איך מניעים, איך מדוממים. בעודי מנסה לחשוב על כמה שיותר חיות בטנק, אני שומע את שני החכמולוגים הקבועים מתווכחים ביניהם אם תקלת לחץ עוקה יכולה לגרום לתקלת קיוסק או להפך.

הגיע תורי. אני רץ אל הטנק, עולה ונכנס אל תא הנהג. ממקם את הנשק, רוכס את הג'נטקס6. אני מוכן. מרוב התרגשות נהיה לי חם. אני מחכה שהמפקד ייתן לי פקודות.

"עגלון שומע?"

"כן, המפקד".

"מכיר דיסקוטנק?"

"אהה… לא, המפקד".

"אז שים על אמצעי אדיש ותקשיב. אני רוצה את הנהג שלי עצמאי. בלי קשקושים. כל הזמן אמצעי אדיש אלא אם אתה צריך משהו, יש?"

לא הספקתי לענות לו והתחלתי לשמוע את "סימן שאתה צעיר" בג'נטקס. מעניין אם הוא הפעיל מוזיקה גם לשאר. אני אספר לחבר'ה, והם יתפוצצו מצחוק.

"יאללה, נשק, אפוד, נומקס? יופי. זוכר מה צריך לעשות? זוכר איך מניעים? יאללה. נהג תניע".

לא דמיינתי כמה רעש המנוע עושה מבפנים. תרגולות של תחילת נסיעה, ויאללה, מתחילים. הסמ"ח מכווין מהקרקע, קדימה ואחורה. אני לוחץ על דוושת הגז בזהירות ומתקדם לפי ההכוונות. עכשיו רק לפי הפקודות של המפקד. נוסעים כמה מטרים קדימה, שמאלה חזק, חזרה לנקודת ההתחלה, שמאלה חזק, וזהו. נגמר. נגמרו עשר דקות התהילה שלי. לתפוס בלם, לדומם מנוע, להוריד 724. המפלצת שעד לפני שנייה קרקשה והרעישה בשאגה רמה, פשוט עומדת עכשיו בשקט, גוש מתכת.

*

סיפרתי למיכאל, רועי ותומר על הדיסקוטנק.

"וואי, שבר איתך דיסטנס, אחי!"

"אבל הוא הכי צעיר בסגל, איזה גזור!"

אם הסמ"ח היה יודע על זה… הוא היה מכפכף אותו, בדוק, אחרי שכולם הולכים לישון.

בזמן שאנחנו כבר מתחילים להתעפץ (הגעתי ל-12 חיות. מספיק, לא?) אני קולט שתומר ממש מתעכב. הטנק עומד, דומם בסוף תרגיל, ותומר לא יוצא. אני רואה את המפקד נעמד מעל המדף שלו, צועק לו. אחרי כמה דקות תומר רץ אלינו, אדום ומתנשף:

"לא הצלחתי לצאת! נתקעתי בתוך הטנק. ואני מנסה ומנסה ומושך חזק וחזק יותר, ונקרעה לי כבר היד, והמדף תקוע! ואני אומר למפקד, המדף תקוע! והתחיל להיות לי מחניק, נראה לי קיבלתי איזה התקף קלסטרופוביה. אמרתי למפקד שיוציא אותי, והוא רק אומר לי למשוך חזק בידית והמדף יזוז לבד… והוא לא זז!"

"תומר, באיזו ידית משכת?"

"מצד ימין, אחי".

"יופי, אידיוט, משכת את הנצרת אב"כ".

*

יום ראשון בשטח נהיגות. הרמנו אוהלים, אסו"ם, סידרנו פינת ישיבה לחצר אחורית. הרמנו דגלי חש"ן ודגלי פלוגה ואפילו יצרנו מאבנים גרסה מוגדלת של סמל החטיבה בכניסה למגנן. כשהמ"פ הגיע הוא היה מבסוט, הושיב אותנו לשיחה על רוח החטיבה ועל הציפיות שלו מאיתנו בתור נהגים.

"הרבה פעמים שומעים את הסטיגמה הזאת על נהג שמן, נהג עצלן – לא אצלי", אמר. "כשאני נכנס לעזה אני מצפה מהנהג שלי להיות הכי מקצועי שיש. אני רוצה את הנהג שלי ערני, חד, עצמאי. נהג טוב יודע לשבור ג'עג'ועים ולהקשיב לפקודות… נהג מצוין זה נהג שאני שוכח שהוא נמצא בכלל, לא צריך לדאוג לו. אני רוצה לסמוך על הנהג שלי שיעשה דברים לבד, שידע לסרוק שטח בנוי ולבדוק אם יש מטענים, שידע להרגיש את הטנק ועוד לפני שפרסתי זחל להגיד לי שמשהו לא תקין. יש לכם פה הזדמנות לנפץ את הסטיגמה".

אז הוא הקים אותנו ותדרך אותנו לגבי הסטריפ. אחר כך הגיעו מדריכות ותזכרו אותנו על דגשים של עקרונות נהיגה וכב"ש8. הסיוט של כל שריונר הוא להישרף בעודו בחיים, ובכל זאת כב"ש זה הדבר הכי משעמם שעברתי בחיי.

בעודנו יורדים מהסוללה חזרה אל המגנן, תומר אמר לי, "אחי, שמעתי שמישהו כמעט מת פה בהתהפכות של טנק לפני איזה שנתיים".

"פה?" חזרתי בספקנות. "איפה טנק יתהפך פה? אתה כולה עושה פה קדימה-אחורה וקצת ח' מחופרת. הדאגה הכי גדולה שלך צריכה להיות פריסה".

"לא, לא, אחי, אמיתי – יש פה איזה נהג שבלילה הטנק שלו התהפך!" תומר התעקש. נראה שנושא ההתהפכות דווקא ממש הלהיב אותו.

"יא אידיוט", מיכאל מתערב בשיחה. "זה היה בכלל במתקדמות בפלוגה ד' על הרכס. התעפצת לגמרי בשיחת בטיחות בראשון, הא?!" את מיכאל אפשר להציב בתור נצנץ בלילה. אפשר להעמיד אותו במקום השמש מרוב שהוא צהוב. אני לא יודע אם הוא באמת פשוט כזה, אוהב להצטיין, או כי הוא אוהב להתנשא על אחרים, לדפוק איזושהי פוזה.

"תמיד אפשר לסמוך עליך שתצטט לי את המ"פ, הא, מיקי?" תומר מתגרה במיכאל. מיכאל שונא שקוראים לו מיקי, הוא טוען שזה שם של בחורה. משום מה מיכאל תמיד מרגיש צורך להוכיח את עצמו.

מיכאל האדים, תקע מבט נעלב בתומר והלך לעיין בחוברת הדגשים שהדפיסו לנו. הוא המשיך לשבת לבד, גם כשפתחנו מנ"קים9 וכולם הסתערו על הבוטנים.

"מה יש, מיכאל? מה נתקעת פה?" ניגשתי אליו אחרי שהרגשתי שמשהו לא בסדר.

"כלום, אחי. אין לי כוח לזה". הוא אפילו לא הסתכל עליי.

"אין לך כוח למה? זה הרגע שהכי חיכית לו, לא? לנהוג על אמת בשטח!"

"כן, ברור, לנהוג זה מגניב והכול… סתם מעצבן אותי שאנשים לא רואים את זה כמוני. אנ'לא צהוב ולא מל"מניק10, לא מעניין אותי מה המפקדים שלי חושבים עליי. וואלה, אני בא ממקום שמה שאני עושה – אני עושה הכי טוב. אני מת לצאת פיקוד, כל הבית שלי זה מורשת של שריונרים. גדלתי על מרובע החש"ן, והחלום שלי היה להגיע לפה. סתם מבאס שכל מי שלשם שינוי משתדל או אשכרה נהנה פה – ישר נתפס כנצנץ".

לזה לא ציפיתי. לא חשבתי שמיכאל בכלל מתייחס או מודע לתדמית שנוצרה לו במחלקה. פתאום תפסתי אותו לגמרי אחרת. מדהים כמה קל לנו לשפוט אחרים ובאיזו קלות אנחנו מדביקים תוויות על אנשים.

"מבין אותך, אחי, אבל אולי שווה לך לשנות גישה… תמיד תעשה את הכי טוב שלך, בלי קשר לצבא לא צבא… קח את זה למקום אחר. בוא, תהיה איתנו, שב איתנו גם לצחוקים, תהיה חלק, שים זין על מה שאחרים חושבים. וואלה, אם כבר נגוע, לך על זה עד הסוף, אותנטי. אל תיתן לאנשים להוריד אותך. אולי אפילו תגרום להם לראות את מה שאתה רואה".

מיכאל הביט בטנק העומד במגנן, אחר כך בטנק שחזר מתרגול וחנה לידו. בינתיים הצ'יטה קרא למיכאל ולי לבוא לתרגל. "יאללה, מיכאל, צא מהדיכי. הולכים לנהוג בטנקים!"

מיכאל ואני רצנו אל הסוללה ונעמדנו ליד הצ'יטה, המפקד שאחראי על התיאום בין החיילים המתרגלים לטנקים. מיכאל נכנס לטנק של הסמ"ח, ואני נכנסתי לטנק של המפקד האישי שלי.

 

"נהג, מזהה את המכווין?"

"כן, המפקד".

"יופי, סע לפי ההכוונות שלו".

הצ'יטה הכווין אותנו קדימה והחוצה מהמשטח. כשהצ'יטה נעלם מטווח הראייה שלי, נעצרתי, כמו נהג טוב שמחכה להוראות. "נהג התקדם, שמאלה חזק". בסדר. מכשול ראשון – סוללה. זחלים בניצב, לתת מספיק גז, להרגיש מתי הטנק מפסיק לעלות… לתת לריטרדר להשתלב – פשוט בסך הכול. הטנק עולה ועולה, ומבעד לאפיסקופים אני רואה רק שמיים. אני שומע את המנוע מתאמץ לעלות, חושב לתת עוד קצת גז… ולרגע מרגיש את הטנק מתנדנד קצת, ומבין שזה הרגע שלי לשחרר. הזחלים פוגשים את צידה השני של הסוללה. עכשיו אני רואה רק אדמה ופודרה מבעד לאפיסקופים. "יופי. נהג התקדם", המפקד אומר לי.

אני נוסע עוד כמה מטרים אל עבר קו העמדות הראשון. המפקד מתחיל לזרוק כל מיני פו"דים11 בקשר הפנים, מדווח לנו על חוליית ארנבים זומבים בטווחי ה-1500. עמדת המתנה, עמדת תצפית… רגע האמת – זינוק בעלייה! רק לא להידרדר, רק לא לעשות פדיחות… לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנהגתי על ידני… אני משחרר לאט-לאט את הבלם, לוחץ על דוושת הגז. הטנק כמו לוקח תנופה קדימה – הזחלים משתחררים מהבלימה וכבר מתחילים להתקדם, חוליה אחר חוליה. המפקד מגלם את דמות התותחן הדמיוני שלו בקול צווחני וגבוה, ואת הטען בקול נמוך ועבה.

אחרי סדרה של פגזי אנטי חייזרים שכולה מטרות יפהפיות, בול פגיעה (כמה מפתיע), הגיע הזמן לשיפור הראשון. "פול גז. נהג, אחורה מהר, ימינה חזק. בסדר". פתאום הטנק מג'דעג'ע לגמרי. אני מאט מתוך אינסטינקט. "נהג עצור. התיישר אל מול הסוללה. נהג התקדם. איזה שיפור זה היה עכשיו?" המפקד בוחן אותי.

המסלול ממשיך. אני מגיע אל החלק המאתגר ביותר לדעתי – ה-ח' המחופרת. כולם תמיד מדברים על החלק הזה, על כמה חשוב הדיוק – אם תיתן יותר מדי גז, תמצא את עצמך בטנקפץ במקרה הטוב, או מתהפך במקרה הרע; אם תיתן מעט מדי גז, פשוט תיתקע בתוך ה-ח', והמפקד כנראה ישנא אותך לנצח. אני עוצר מול המכשול. המפקד מבקש אישור מהמ"פ להמשיך. תדריך קצר, תזכורות מה עושים במקרה של התהפכות ואיך נמנעים מהתחפרות. איזון עדין בין לסמוך לחלוטין על המפקד לבין להרגיש את הטנק. סה"כ שלוש פניות ימינה חזק, שני קליקים וזהו.

"נהג התקדם". המפקד שואג בקשר, "ימינה חזק!" אני סוחט את דוושת הגז ושובר את ההגה ימינה הכי חזק שאני יכול. "בסדר! בסדר! ימינה חזק!" המפקד צורח בקשר. איך אני מרחם על המפקדים שלנו כרגע. הם מפחדים על החיים שלהם (או יותר גרוע – השבת שלהם), עובדים עם טנקים מיושנים וחורקים, קשר שבקושי עובד, צורחים את הגרון שלהם על נהגים שוקיסטים שנכנסים לטנק בפעם הראשונה.

בסוף גם ה-ח' המחופרת עברה בשלום.

הגעתי למגנן. יצאתי מהתא והתיישבתי על הטנק ליד המפקד כדי להפיק לקחים מהתרגול. שימור שיפור, ויאללה, לקרוא לבא בתור. אני רואה את הטנק של מיכאל מגיע אחריי וחונה לידנו במגנן. כשאני יורד מהטנק, הצ'יטה קורא לי אליו.

"רואה את זה?" הוא אומר ומצביע על השילוט המתנדנד שנותר מחובר לסל הצריח רק בחיבור אחד.

"זה אני עשיתי?" שאלתי בתדהמה.

"זה אתה עשית. אחלה תרגול, עכשיו רוץ לתקן את זה", אמר וקרץ לי. הייתי המתרגל האחרון של נסיעות היום על הטנק הזה. אחד-אחד חזרו כל הטנקים למגנן וחיכו לעבור טיפול בשהייה ומעבר בין יום ללילה, כלומר היה לי זמן לתקן את השילוט ולחזק אותו בחזרה לסל הצריח. בתור נהגים שטרם סיימו את ההכשרה, מספר המטלות שאנחנו יכולים לבצע לבד בטנק הוא מאוד מוגבל: כל אחד לקח לעצמו זחל לבדוק. היו כאלה שבדקו את חוליות הזחל מבחוץ, היו כאלה שזחלו מתחת לטנק ובדקו את חוליות הזחל מבפנים (מה שנקרא "בדיקה פנימית"). הרס"פ הביא איתו שקית עם טבעות זחל חדשות ומנצנצות ושני פליירים (שנקראים תוכי או משלק, תלוי באיזו חטיבה אתה משרת) כדי שנוכל להתקין טבעת זחל חדשה או להסיר אחת במקרה הצורך. בכל זחל יש עשרות חוליות, וצריך לבדוק את כולן אחת-אחת משני הצדדים, לוודא שבכל צד יש טבעת זחל תקינה, שפין הזחל שמחבר שתי חוליות לא שבור ולא רוקד כדי שחלילה לא נפרוס זחל. צריך גם לוודא שהשן המובילה בכל חוליה תקינה ושלמה. המ"מ לימד אותנו טריק – לכל שריונר שמכבד את עצמו יש טבעת זחל בשלוף בתוך הנעליים הצבאיות ובתוך כיסוי הדסקית.

זחלתי בתוך הפודרה של שטח הנהיגות והרגשתי כאילו אני שוחה בים. עברתי על החוליות אחת-אחת, ופתאום הרגשתי שחסרה טבעת זחל אחת. בהתרגשות רצתי למפקד כדי שייתן לי את משקפי המגן על מנת שאוכל להכניס טבעת זחל חדשה. המפקד רצה לבוא ולוודא שאכן חסרה טבעת זחל, אבל עד שחזרנו לטנק שכחתי איפה הייתה החוליה עם טבעת הזחל החסרה ונאלצתי לעבור על כל הזחל מחדש.

השמש התחילה לצנוח בשקיעה מדברית טיפוסית, לאט-לאט פנסים החלו להידלק ורוח קרירה חדרה את הסרבלים שלנו.

בלילה התרגול קיבל טוויסט: כמה מטרים לפני הכניסה ל-ח' המחופרת, הטנק נטה שמאלה. הפעם הייתה איתנו מדריכה בצריח – הן באות לחנוך את הנהיגות. איך הן תמיד מגיעות מהבסיס עם כזאת אנרגיה, מריחות טוב, מפזרות את השיער כשהקצינה לא מסתכלת…

הרגשתי שהמפקד היה מבסוט מזה שהמדריכה עלתה איתו לטנק – בחורה יפה, עיניים בהירות, שיער בהיר, סרבל גדול עם הרבה פאצ'ים מהפלוגות המבצעיות. היא לא הדריכה אותי אישית, אבל הייתה מגיעה אלינו לפלוגה לשעת ט"ש, לזמני לימוד, תמיד מגינה על הנהגים מול התותחנים והטענים בקנאות. אני לא חושב שלנהגים אכפת מעצמם כמו שאכפת למדריכות נט"ר12.

לא ראיתי כלום דרך הווילון13 – פשוט כתמים ירוקים זזים. איך אני אמור להיכנס ללבנון ככה? אני חושב לעצמי, ופתאום אני מרגיש שהטנק נוטה הצידה. "נהג עצור! נהג עצור! אתה לא רואה? אתה לא שם לב שאנחנו בשפ"צ14?!"

המפקד עולה מול המ"פ בקשר ומודיע לו שעצרנו. בינתיים אני שומע אותו מדבר עם המדריכה על איך לצאת מהשפ"צ הזה. המפקד רוצה שנמשיך לנסוע ושפשוט אתן היגוי הפוך, אבל המדריכה אומרת לו שממש לא:

"אל תתקדם!" המדריכה אמרה למפקד. "תגיד לו לנסוע אחורה ואז להתיישר. כמו שבאת – ככה תחזור. אם תיסע קדימה אנחנו נתהפך בסוף". כשהמפקד דיווח למ"פ בקשר החוץ, המדריכה שאלה אותי מה אני זוכר משיעור עקרונות ואיך יוצאים משפ"צ. מרענן לשמוע קול של בחורה בקשר פנים. מעניין אם אי-פעם יהיה צוות של בנות, ואם המדריכות באמת יודעות לתפעל טנק יחד. הן עושות תרגולים וטירונות כמונו? ראינו את המדריכות נוהגות בטנקים בדרך לשטח, הן אלה שהביאו את הטנקים עם המפקדים שלנו, ובכל זאת לא ממש ברור למה הן איתנו בתרגולים.

יצאנו מהשפ"צ והמשכנו במסלול כשהטנק שלי כל הזמן נוטה שמאלה. מול ה-ח' המחופרת הבנו שיש בעיה בממסרת, ושמסוכן להיכנס ל-ח' ככה. עצרנו בצד הסטריפ וחיכינו לחוליה. בינתיים ישבנו בתוך הטנק. המפקד והמדריכה דיברו ביניהם בצריח, חשבו שאני לא מקשיב. אני בהיתי במתגים, מנסה להבין מה עושה מתג "ניתוק פיצוץ 34". כשהחוליה הגיעה סוף-סוף יחד עם הסמג"ד, שאר הטנקים כבר כמעט סיימו את התרגילים. מכונאי עצום ממדים טיפס בקושי רב על התובה והורה לנו לצאת. פתחנו את דלת טיפולי הממסרת. המכונאי האיר פנימה בפנס הטלפון שלו, ניסה להזיז כמה שטנגות ולשחק איתן. הוא ביקש ממני להיכנס לתא ולהזיז את ההגה. לא קרה כלום. "נחכה למחר בבוקר, אני לא רואה פה שומדבר עכשיו", אמר החימושניק.

את המחזה הבא אני לא אשכח: הדלת פשוט סירבה להיסגר. מצאתי את עצמי בסיטואציה הזויה – אני, יחד עם המפקד שלי והמכונאי (ששקל לפחות 120 קילו) קופצים על דלת טיפולי הממסרת עד שתיסגר. המדריכה התפוצצה מצחוק בצד, מנסה להסתיר את החיוך שלה בכובע (לא בהצלחה מרובה). המפקד שלי נהיה נבוך כל כך, עד שלמרות החושך הצלחתי לראות אותו מאדים.

ואני? אני רק חיכיתי לחזור למגנן כדי לספר על זה לתומר. הוא בטח יבכה שזה לא קרה בתרגול שלו (ושהוא קיבל את הסמ"ח עם המדריכה המעצבנת שחופרת שאלטרנטור הוא החלק הכי חשוב בטנק). המפקד ואני נאלצנו להישאר לשמור על הטנק כל הלילה, בעוד המדריכה והמכונאי חזרו עם הסמג"ד בחזרה לבסיס. כיף להיות מדריכה – הן נהנות מכל האקשן, נוהגות בטנקים, ואז כשמגיע החלק הפחות כיפי של שמירות או טיפולים הן צריכות ללכת. בשעה 12 בלילה, הגיע המ"פ לאסוף גם אותי והשאיר את המפקד שלי לשמור על הטנק. יום למחרת כבר נסענו חזרה לבסיס בטיולית, משוויצים לכל הטענים והתותחנים שחזרנו מהשטח עם הטנקים.

באופן מפתיע, את יום הכיפורים עשינו בבית. אפילו תומר לא חזה את זה, למרות שהקפיד להאזין למפקדים ולנסות לקבל רמזים מטרימים בקשר לתקופת החגים.

לפני היציאה הביתה הייתה לנו שחפ"ל15. המ"פ סיפר לנו על מלחמת יום כיפור: על הכאפה שחטפה מדינת ישראל, על חוסר המוכנות, על ההפתעה, על הנחישות ועל האובדן הגדול. הוא אמר שיש שתי דרכים להסתכל על המלחמה ההיא:

בהיבט הצבאי, מדובר בניצחון חסר תקדים. בהיבט המדיני, מדובר בהפסד ענק ובתעודת עניות למדינת ישראל דאז – אלפי הרוגים, אלפי פצועים ועשרות אלפים שחייהם צולקו בצורה כזאת או אחרת.

בעודי נוסע הביתה באוטובוס אני חושב, אין בית בישראל שהמלחמה הזו פסחה עליו. כמעט כל אחד מכיר מישהו שנהרג או נפצע בלחימה ההיא. אין יישוב בארץ שלא חטף מכה בצורה כזאת או אחרת. אני מסתכל החוצה מהחלון ורואה מִדבר. אני מדמיין את הטנקים שלנו שועטים על פניו אל עבר התעלה, מובילים גשר מגלילים. אני חושב על אבא שלי שבמשך קרוב לארבעים שנה לא הוציא מילה על התקופה שלו כחייל במלחמת יום הכיפורים. אני חושב על כך שעכשיו כשגם אני שריונר (כמעט), אני מצליח לדובב אותו מעט יותר, שיש לנו מעין שפה משותפת. אבא שלי שירת באותה חטיבה כמוני, ואם אני לא טועה גם הוא היה נהג. כשאני שואל אותו שאלות על השירות שלו, הוא אומר שהוא לא זוכר. לדעתי הוא משקר – הוא פשוט מעדיף לשכוח. סבתא שלי סיפרה לי שפעם, כשעדיין גר בבית של סבא וסבתא שלי, אבא שלי היה צם ביום כיפור ואפילו הולך לבית הכנסת לכל נדרי ולנעילה. לא מתוך איזו אמונה גדולה בבורא עולם, אלא מתוך איזשהו עיקרון של שייכות והמשכיות של המורשת והמסורת היהודית. כשחזר הביתה מן המלחמה, אבא שלי הפסיק ללכת לבית הכנסת, היה מסתגר בחדרו ולא יוצא משם עד צאת הצום. קשה לי לחשוב על אבא שלי ככה, פגוע.

אחרי הארוחה המפסקת הלכתי לבחור ספר מהספרייה בסלון. פתאום הבחנתי בספר שחור, עב כרס, "על בלימה" מאת אבירם ברקאי. אני חושב שהמ"פ אמר משהו על הספר הזה בשחפ"ל. זה ספר שמגולל את סיפור חטיבה 188 במלחמת יום כיפור – נשמע אקטואלי. פתחתי את הספר וראיתי מפות של מהלך הקרבות, ועליהן חיצים כחולים המתארים את הצבא הישראלי וחיצים אדומים המתארים את פעולות הצבא הסורי. לקחתי את הספר איתי לחדר שלי והתחלתי לקרוא.

כשהמ"מ שלנו הקריא לנו סצנה מהספר, בדיוק הייתי בתורנות מטבח. לא הבנתי למה מיכאל היה בהלם כזה כשבא להחליף אותי בסוף השיחה. עכשיו כשקראתי, נתקפתי חלחלה בעצמי. "אימא, אימא, ודי".

מה עובר לבן אדם בראש כשהוא נשרף בחיים? הוא רוצה לחזור הביתה, לאימא? הקריאה הזאת לאימא שתמיד שמרה עליך והגנה עליך מפני כל הפחדים שלך כילד. האם כשהחיים נגמרים אתה מרגיש שאתה רוצה לחזור לשם, לאימא? אני קורא על חיילים בגיל שלי שהמפקדים שלהם בגדו בהם – פשוט הצעידו אותם כצאן לטבח מול הצבא הסורי הגדול והמאורגן. איך אני הייתי מתמודד עם דבר כזה?

הפחד הכי גדול של כל שריונר הוא להישרף בחיים, להיתקע בתוך הטנק, מפלצת פלדה לוהטת, בלי יכולת לצאת. להיאכל ולהתעכל בידי האש בעודך חי. אני קורא את הספר ונהיה לי חם. אני חושב על אבא שלי – מה הוא ראה שהוא לא מוכן לדבר עליו? מה צילק אותו עד כדי כך? האם הוא הכיר אנשים שנהרגו? אולי גם הוא פשוט רצה לחזור לאימא, ודי?

במוצאי כיפור חזרנו לבסיס בידיעה שאת סוכות אנחנו הולכים לסגור שם. המעבר היה חד מאוד: ישנה המציאות של הבסיס, שם הזמן עוצר מלכת, מעין בועה ששומרת על השגרה הבלתי מסתיימת שלה, ויש את העולם שבחוץ, של האזרחים. בעולם של הבחוץ רואים חדשות, שומעים על דברים שקורים מעבר לים, מתעניינים באח הגדול ובהישרדות, בית קפה נסגר ובמקומו נפתחת מסעדה – הכול מתחלף.

גם בתוך השגרה של הבסיס יש שוברי שגרה קטנים, אירועים שמכניסים קצת צבע לאפרוריות והמונוטוניות של ההכשרה. לא עברו שלושה ימים, וכבר נכנס חג הסוכות. ארוחת חג כזאת עוד לא הייתה לי. נכנסנו כל הפלוגה לחדר האוכל. מבחוץ היו סוכות מקושטות לטובת החיילים הדתיים שומרי המצוות. אמנם אני לא דתי ולא בדיוק שומר מצוות, אבל לראות את הסוכה הצבעונית בלב הבסיס האפור עשה לי טוב על הלב.

כמובן שעושים קידוש, קצת דבר תורה לכבוד החג, ארוחה בינונית פלוס (לשם שינוי. שאפו לקונדיטור החדש). תומר ואני התערבנו אם הקק"ש16 ישירו "תחנות 3" או לא. הוא טען שזאת מסורת רק של יום שישי, אני אמרתי שהם ישירו כי בחול המועד יש להם שבוע מלחמה. אמרתי לו שיכין כבר את הכסף לפחית שלי כשראיתי אותם נכנסים עם סרבלים. אני זוכר שאח שלי סיפר לי על המסורת הזאת של הקק"שניקים שמוקפצים בלילה: הטנק הראשון שנוסע ועובר את הגדר ההיקפית של הבסיס יורה פגז.

בסוף הארוחה הביינישים נשארו בסוכה לשיר ניגונים. המפקדים הלכו לשבת עם המדריכות בשקם, ואני עשיתי עיקוף דרך המשטחים עד שהגעתי לפלוגה. אני מניח ששעמם לי, ובגלל זה החלטתי להתעכב קצת ליד השומר במשטח שלנו. בהתחלה קצת התבאסתי שיואב הוא השומר ולא אחד מהחברים שלי, כי לא הייתי מאוד קרוב אליו, אבל איכשהו נכנסנו לשיחה ארוכה ועמוקה – על העתיד, על העבר, על המקומות שהגענו מהם. המשכנו את השיחה גם אחרי שרועי בא להחליף אותו. ישבנו על הספסל מחוץ למגורים שלנו. כולם כבר היו בפנים עם הפלאפונים, מדברים עם הבית.

"קרה לך שישב עליך משהו והעיק עליך, והרגשת שאתה לא יכול לדבר עם אף אחד כי פחדת מה יחשבו… אבל ידעת שאם לא תספר למישהו אתה תתפוצץ?" שאל אותי יואב.

"אחי, אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי חופשי… מה קורה?" הסתקרנתי. יואב תמיד נראה בחור רגיל למדי, בלי מטענים מיוחדים. ילד עירוני, אוהב מוזיקה. בכל יום שישי הוא שולח סרטון אחר של חתולונובלה לקבוצה של המחלקה.

יואב הסתכל על הרצפה, מדליק שוב ושוב את הקליפר שלו בעצבנות. "חברה שלי בגדה בי. היא בטח איתו בזמן שאני פה סוגר חג… היא הייתה בבית ובגדה בי עם הברמן מהקפה שהיא עובדת בו. היא סיפרה לי לפני יומיים, בוואטסאפ. ואני לא יודע מה לעשות – לא יודע אם לכעוס, אם לצרוח, אם לבכות, אם לשים אלף זין… אם אני אוהב אותה, אם אני שונא אותה… מי עושה דבר כזה?!"

"וואו, אחי, אני מצטער… כמה זמן הייתם ביחד?"

"עדיין ביחד, נראה לי. שנתיים".

"עדיין? למה? לא נפרדת ממנה בַּמקום?"

"לא מסוגל, אחי. לא יודע עדיין, מתלבט אם לסלוח לה. היא שלחה לי מגילה בוואטסאפ ואמרה שהיא מצטערת, ושדבר הוביל לדבר, ושהיא מתגעגעת אליי…"

הרגשתי את הדם עולה לי לאוזניים. אז מה אם היא כתבה שהיא מתגעגעת? כעסתי עליה בשביל יואב. הרגשתי שיואב צריך ניעור:

"זה פאק באמון, אחי. אני מבין אותך, יש לך רגשות כלפיה… וואלה, אחרי שנתיים זה ממש לא קל… אבל אם אחרי שנתיים שאתם ביחד היא מרשה לעצמה לבגוד בך ברגע שאתה לא בסביבה… אז מה אם היא מצטערת?! אין דבר כזה 'דבר הוביל לדבר'. היא נתנה לדברים לקרות. מצטער, אחי, אבל אני אהיה ישיר איתך, אפילו שתכל'ס אנחנו לא מאוד קרובים: תחתוך ממנה. עכשיו. תתקשר אליה עכשיו ותגיד לה שתעוף לאלף עזאזל, ושאתה לא רוצה לשמוע ממנה יותר. תהיה אסרטיבי, זה לא מגיע לך, החרא הזה", הטחתי בו.

"אבל אני אוהב אותה…" יואב זז באי-נוחות. ניכר היה כי הוא מרגיש חוסר אונים ולא יודע מה לעשות.

"והיא מה? אהבה זה לא מספיק. אחי, אתה מסוגל לסמוך עליה? רוצה להגיד לי שזה לא משגע אותך עכשיו – מה היא עושה, אם היא משקרת, אם היא לבד?" ניסיתי לשים מראה מול יואב, שיסתכל על המציאות כמו שהיא ולא מתוך התסריט שהוא בונה לעצמו בראש.

"לא… היא בטח איתו עכשיו, מדברת איתו בטלפון במקום איתי. בא לי לפוצץ אותו מכות. בא לי פשוט להגיע לשם ולהעיף לו אגרוף ולשבור לו את הצלעות אחת-אחת". יואב התפכח. העצבות וחוסר האונים התחלפו בזעם.

"אני מבין אותך, אחי, אבל… היא זאת שבגדה בך, לא הוא. הוא לא חייב לך שום דבר. תרים אליה טלפון עכשיו ותגיד לה שזה נגמר. בלי סליחה, בלי אולי. תגיד לה שהיא זונה ושהיא חרא ובוגדנית ונחָש, ומה שאתה רוצה – ושזה נגמר. מגיע לך יותר".

איך אנשים מסוגלים לעשות דבר כזה – לדעת שיש מישהו שסוגר שבת בחוֹר באמצע המדבר, מחכה לטלפון שלך, חושב עלייך, רוצה רק להגיע הביתה אלייך… ופשוט לקחת לו את הדבר האחד הזה לחכות לו? איך מתגברים על כזאת כאפה? שכשיואב באמת ובתמים יושב בבסיס וסוגר חג, והיא בינתיים נהנית לה עם הברמן… זה הרתיח אותי. כעסתי בשביל יואב. רציתי בעצמי להגיד לה שהיא דוחה ושמגיע לה שיזרקו אותה מאלף מדרגות. השארתי את יואב לדבר איתה בטלפון והלכתי כועס לחדר. אמרתי לו שיעדכן אותי ברגע שהוא מסיים את השיחה. שמחתי שיואב הרגיש מספיק בנוח להיפתח אליי. אני לא יודע איך הייתי מרגיש אם היו עושים לי דבר כזה. כנראה אהבה אמיתית היא דבר נדיר בימינו…

בעוד יואב המשיך לדבר עם ספק החברה ספק האקסית שלו בטלפון, החלפתי בגדים ונשכבתי על המיטה. חשבתי על נעמה, הילדה שאהבתי בכיתה ט', שהכרתי במסגרת לימודי תיאטרון בבית הספר. העלינו יחד דיאלוג לכבוד מופע סוף השנה – "יחפים בפארק". החזרות האינטנסיביות העניקו לי כל כך הרבה זמן איכות איתה, שלרגע הרגשתי כאילו אנחנו הדמויות (הזוג בעלילה בהליכי גירושין, אבל למי אכפת). רציתי להיות פול ושהיא תהיה קורי שלי. חיכיתי לרגע המתאים להגיד לה איך אני מרגיש, ניסיתי להיות קוּל, לייצר רגע. כנראה מרוב שחיכיתי, מישהו אחר כבר הקדים אותי – באחת הפעמים שבאתי אליה הביתה היא שכחה שקבענו חזרה. ראיתי אותה ישובה בגינה ברחוב, מתנשקת עם מישהו אחר, תיכוניסט.

אפשר לומר שהרגשתי מעט נבגד. התאכזבתי בעיקר מעצמי.

המחשבות שלי נדדו אל המדריכה שמצאה חן בעייני, זאת שחנכה אותי בנהיגות. מתלבט ביני לבין עצמי אם היא באמת מצאה חן בעיניי או שאני פשוט רגיל כל כך לראות רק טירונים מיוזעים ומסריחים בתוך מדבר פודרה. למה שתתייחס אליי או שתשים לב אליי? אני אחד ממיליון. מדריכות אוהבות צ'ונגיות, אבל רק כשהן בצבע כחול – ככה תומר אומר. לשם שינוי מיכאל מאשר אותו. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהם מסכימים על משהו.

תומר תככן, כזה הוא. אוהב לחרחר ריב. הוא בחור מבריק למרות התדמית האהבלית שהוא מנסה לייצר לעצמו. הוא נהנה לראות אנשים מתעצבנים ומתרגזים כשאין להם טיעונים נגדו. הוא בחור כל כך ציני, עד שיש חבר'ה בפלוגה שפשוט לא יודעים להתמודד איתו. האמת? לפעמים גם אני לא. אבל בין תומר לביני יש חיבור, ואנחנו מבינים אחד את השני. מספיק להסתכל עליו כדי להבין מתי הוא חם על משהו, מתי הוא עצבני ומתי הוא מצא טרף חדש להקנטות שלו.

וככה המחשבות שלי נדדו משברון הלב של גיל 15 אל החבר'ה הטובים שהכרתי פה. זוגיות באה וזוגיות הולכת, ונכון שאני טירון ושהכרתי את החבר'ה האלה בדיוק לפני חודשיים וחצי, אבל יש דברים שאני יודע שהם לתמיד. אולי אהבה אמיתית לא קיימת, או שהיא לא מחכה לי פה בשיזפון בדמות המדריכה עם העיניים הירוקות, אבל ללא ספק מצאתי כאן משהו אחר חשוב לא פחות.

זה שריונאי, זה קיטשי, וכשאני חושב על זה אני מפתיע אפילו את עצמי. אבל וואלה – כשהלב נשבר, כשלא הולך ומתסכל, יש על מי להישען וממי לשאוב את הכוחות. אז נכון, בינתיים החוויה הכי קרובה לרומנטית שהייתה לי פה היא השקיעה בש"ג, אבל מצאתי משהו לא פחות חשוב: בשיזפון מצאתי רעוּת.

מאחר שסיימנו את שבועות השטח שלנו ראשונים, טרטרו את מגמת נהגים בין תורנויות מטבח, תורנויות רס"ר והרצות מנוע במשטח לטובת הטענים והתותחנים. אחרי שמצאתי את עצמי ננטש בידי קמ"טניק17 שהשאיר אותי לחתוך כמה מאות אבוקדו (איך אומרים אבוקדו ברבים? אבוקדואים?) לבד (לפרוטוקול – אני שונא אבוקדו), סוף-סוף קראו לי להריץ מנוע. רצתי לחדר להחליף לסרבל, החבאתי בתיק את העותק של אבא של "על בלימה" והלכתי למשטח להריץ מנוע.

כשהגעתי לצילייה – איך לא – ראיתי את תומר ומיכאל בלהט של ויכוח: "אחי, זה ידוע שבקמ"ט יש הכי הרבה הקצאות לנהגים. שמו אותנו בנהגים כדי שנצא קמ"ט ישיר!" שוב תומר עם הספקולציות שלו. מאיפה הוא מביא את המידע הזה?!

"תומר", השיב מיכאל, "אח שלי היה מ"פ בקמ"ט… בולשיט. זה לא קשור בכלל. ההקצאות זה לא בין המקצועות, זה בין מחזורים. בסוף כולם צריכים ללמוד הכול עם הרחבות קמ"ט תוך איזה שבועיים…"

"פחח איזה, דינגו לא יבין שיעור חשמל גם אם יעשו לו קורס של חודש!" תומר אמר בגאווה. סוף-סוף הוא יכול להרגיש עליונות על אחד התותחנים.

"קיצר, אתה מבין? זה לא עניין של המקצוע", המשיך מיכאל. "זה כמו שנניח, אם תיסע 70 בכביש שהמהירות המותרת בו היא 80, אתה סבבה. אבל אם תיסע 70 בכביש שהמהירות המותרת בו היא 50, זה כבר עבירה על החוק".

"מה הקשר, אחי?!" תומר הסתבך.

"לא יודע", משך מיכאל בכתפיו, "נראה לי אחלה משל".

תומר, מיכאל ואני פשוט התפוצצנו מצחוק.

נכנסתי לטנק, הנעתי. עשיתי עם עצמי משחק שבו אני מאתגר את עצמי להגיע ל-1,200 סל"ד בלי לגעת בשושנה בכלל. העברתי לקשר חוץ ושמתי על אמצעי אדיש, לצותת קצת למפקדים. הפעם זה היה תרגול טעינה. קצת פודים, קצת מגה-מגה-מגה וביל-ביל-ביל, הרבה יעדים מונפצים ועמדות כבושות. המשכתי לקרוא בספר. מדי פעם העברתי לקשר פנים לראות שלא פספסתי שום דבר. הנה, עוד מעט הם מסיימים את התרגיל…

פתאום שמעתי צרחות. צרחות איומות בקעו מהצריח. הן הקפיצו אותי בתא (כמו נהג טוב, כבר התחלתי להתעפץ). מהאינסטינקט הסתובבתי אחורה לצריח להבין מה קורה. מזל שהצריח היה מצודד, ככה שלא יכולתי לצאת, אחרת עוד הייתי מוצא את עצמי מחולק לשניים. המפקד צודד את הצריח לדרגול בזמן שהוא קורא בקשר שהשמאלי שלו פצוע. "דומם ת'מנוע עכשיו!" מרוב לחץ הורדתי 24 לפני שדוממתי. מה קרה לדביר? מה הולך שם בצריח?

המ"פ הכריז על חדל כללי, החובש כבר רץ למשטח מכיוון הפלוגה. מזל שהחובש הפלוגתי היה במשרד המ"פ גם ככה על מנת להזין את הדו"חות הרפואיים של חיילי הפלוגה, אחרת הוא היה צריך לרוץ חצי בסיס. הוציאו את דביר מהמסדרון האחורי, ומחוץ לטנק כבר התחילה התקהלות של סקרנים. פינו את דביר למרפאה, שלושה מפקדים והחופל לקחו אותו על אלונקה. הסמ"ח של מחלקה 3 אמר לכולם לצאת מהטנקים ולבוא למסדר. שלוש דקות כולם מילאו מימייה, דקה מסדר מים. סמ"ח 3 שלח את הנהגים לאסו"ם לזמני לימוד ובינתיים דיבר עם הטענים.

"כנראה לא הייתי מספיק ברור היום בבוקר. עשרה דגשים בטיחותיים לתא טען, עכשיו!" הסמ"ח גער במחלקה. הוא נראה עצבני. אנחנו רק רצינו לדעת מה קרה לדביר ואם הוא בסדר. אחרי משהו כמו עשרים דקות, המ"פ חזר מהמרפאה וכינס את כולם באסו"ם.

"נהגים – אני רוצה שגם אתם תקשיבו לזה. כולם צריכים לדעת לטעון פגזים. מה שקרה פה הוא תקרית בטיחות חמורה. אני מבין שהסמ"ח כבר עבר איתכם על בטיחות בתא הבוקר, והמפקדים עוברים איתכם לפני כל תרגיל, אבל כנראה זה לא מספיק ברור: מי פה יודע לתת לי דגשים בטיחותיים לטעינת פגז?!" המ"פ סקר את כל היושבים באסו"ם. משום מה דווקא מיכאל היה זה שהרים את היד: "תמיד להחזיר את ידית הסדן למעלה, להיות מאחורי מב"ט, לשים לב למסלול צידוד18, אגרוף עם הבוהן בפנים…"

המ"פ היה מבסוט על מיכאל, אבל שמר על סבר פנים רצינית. "טענים, מה זה אומר אם נהג יודע את דגשי הבטיחות יותר טוב מכם?! כולם מצב שתיים, עכשיו", הסמ"ח הורה לטענים. קצת קידורים, והמ"פ המשיך את השיחה: "מתחקור ראשוני, נראה שדביר לא החזיר את הידית סדן למעלה. הידית קפצה וריסקה את היד של דביר. מסיעים אותו עכשיו לבית חולים בבאר שבע לצילומים. נקווה שדביר יוכל להחלים בקרוב ולסיים במחזור הנוכחי ולא ייאלץ לרדת מחזור. דיר באלק זה קורה למישהו מכם שוב. ברור?! בטיחות מעל הכול! לא בטוח? תשאל! לא זוכר? תשאל! תלמד! בשביל זה יש לכם זמני לימוד וחצר אחורית באסו"ם!"

כל החיילים הרכינו ראשים, הסתכלו על הרצפה, פחדו להסתכל על המ"פ. בבת אחת המסכה הרגועה שעטה על עצמו הוסרה, ויכולנו לראות עד כמה הוא עצבני. תיארתי לעצמי מה עובר לו בראש: בטח הוא יחטוף מהמג"ד, ואז אולי זה יגיע למח"ט, והתחקירים, והסיפור אם דביר יצטרך להישאר מחזור… והמ"פ יוכל להגיד ביי-ביי לפרס של פלוגה מצטיינת שהוא כל כך רוצה. וזה עוד אחרי שהוא יצטרך לדבר עם ההורים של דביר ולספר להם למה הילד שלהם בבית חולים.

אז ישבנו שם באסו"ם, מקווים שדביר ירגיש טוב בקרוב, ומודים לו קצת בלב שבזכותו קיבלנו כמה שעות חופש בלו"ז.

הטירונות שלנו מתקרבת לסיומה. כבר יש סיכה, יש תג יחידה, רק חסרה כומתה. זה כבר מסדר המימייה השני שאנחנו עושים היום. היום זה היום. היום משיגים את השחורה!

תומר מת לקבל את הכומתה של המפקד: "אחי, אני מעריץ אותו! הוא המיץ של הזבל וקשוח ומניאק על כלום, אבל הוא אדיר! הוא פשוט כזה סמרטק, אני חייב את הכומתה שלו, מת עליו ושונא אותו בּוֹ"ז. נשבע לך, אחרי הטירונות אנחנו החברים הכי טובים, אחים בדם!"

"חחח, שמע, אחי… אתה דפוק בשכל!" אמרתי.

מיכאל צחקק לעצמו ואמר, "דיסוננס קוגניטיבי משהו…"

למיכאל היה מזל שרק אני קלטתי את זה, אחרת תומר היה עושה ממנו קציצות.

בחוץ חושך, אנחנו ברחבת הדגל מסודרים בשלשות מחלקתיות. גוזניקים דולקים מסביב, דגלים באוויר, אווירה של וואסח. המ"פ מרים את האווירה בנאום שרק המ"פ יכול לתת. איך זה שהוא לא במבצעית?

חצי דקה להסתדר בשני טורים אחרי מפקדי המחלקות. יאללה, המשחק מתחיל. הפעם לא קיבלתי פק"ל: במסע הראשון נתנו לי את האלונקה, במסע הקודם הייתי הקַשר של הסמ"פ… השמועה אומרת שהקַשר הוא זה שמקבל את הכומתה של המ"פ. קצת התאכזבתי, כי אני יודע שהמפקדים מעריכים אותי ולא קיבלתי שום דבר מאף מפקד.

פשוט הלכנו, והלכנו, והלכנו… בלילה המדבר נראה כולו כמו חושך אחד גדול שבולע אותך. האפוד מתחיל להיות כבד, הרגליים מתחילות להתעייף, ומה שבעיקר מתסכל הוא שהכול נראה אותו דבר ושלמסע הזה אין סוף. כדי להפיג את השעמום, המפקדים התחילו לשחק בינם ובין עצמם בקרב פוקימונים – בכל פעם שלחו חייל אחר לרוץ למפקד ממחלקה אחרת ולהגיד לו "המפקד 3ג אומר שהוא תוקף אותך עם ראיצ'ו" – "אז המפקד 2א תוקף אותו עם בלסטוייז" (כמובן שפוקימונים אגדיים מחוץ למשחק). המפקד שלנו טרטר את תומר הלוך-חזור, תומר כמובן היה מבסוט, ראה בזה חימום לקראת קבלת הכומתה של המפקד.

מדי פעם מצאתי את עצמי מסתכל למעלה, מחפש כוכבים. מדהים כמה שהזיהום אור משפיע על אזורים מיושבים, כמה כוכבים אנחנו מפסידים בלילה…

אחרי כמה קילומטרים עשינו הפסקת מים. המ"פ חיכה שהפלוגות האחרות יעקפו אותנו, ואז זינק. הייתי בטוח שהוא ירצה שנגיע ראשונים. לא ידעתי שאפשר ללכת בקצב כזה… בכל פעם המפקדים צעקו עלינו לצמצם רווחים. מיכאל קרץ לי – "מזל שלא התגייסנו לצנחנים, הא?" רציתי לצחוק אבל לצחוק היה לוקח לי אוויר שדרוש לנשימה. יש סיבה שהתגייסתי לשריון – אני לא אוהב לרוץ.

באופק הגיחו ניצנים של אור ראשון – זריחה. אנחנו בטח מתקרבים לסוף. כשהשמש עולה אני רואה מרחוק התקהלות ודגלים, שומע את הפלוגות האחרות צועקות. כמה מאות מטרים מהרחבה המאולתרת, המ"פ עוצר את כל הפלוגה. הוא אומר לנו תוך דקה להתייצב בשלשות: "זה הסיום, זה המסע שלכם. עכשיו אתם מקבלים את השחורה שעבדתם בשבילה קשה כל כך. אני רוצה שאתם תַּראו לכל הגדוד מי הפלוגה הכי חזקה בגדוד! כשאני נותן ת'פקודה, כולכם רצים כמו משוגעים לרחבה ומסתדרים מיד בשלשות! דגלים למעלה! איפה הפק"ליסטים שלי?!"

המ"פ, עם רעל בעיניים, החדיר כוחות מחודשים בחיילים העייפים שרק רצו לסיים את המסע. כמה אנדרנלין!

"מגע!!!" וכל הפלוגה רצה יחד עם המפקדים – הזריחה מאחורינו, המדבר נגלה אלינו ביופי המיוחד שלו, כל המדריכות והמש"קיות והלוגיסטיקה מהגדוד מריעים לנו. רגע של התרוממות.

"לקבלת מפקד גדוד 195 המסדר יעבור לדום… מסדר, דום!"

המג"ד נכנס אל הרחבה, הרס"ג קיבל אותו בהצדעה. גינוני טקס. המג"ד נשא נאום על זה שהיום אנחנו חלק ממשפחת השריון באופן רשמי, דאג לתזכר אותנו שהמסלול שלנו עוד לא נגמר ושיש אימון מתקדם בהמשך, שרק בסופו נהפוך לשריונאים מן השורה. הוא פשוט לא יכול לתת לנו ליהנות מהרגע הזה, הא?

חלוקת תעודות למצטיינים הגדודיים. מול המג"ד רץ מפקד מכל פלוגה, הייתה גם מדריכה מצטיינת אחת, לא הכרתי אותה. איך המדריכות הגיעו לאמצע שום מקום בשבע בבוקר?

הרס"ג קרא בשמו של מיכאל. מיכאל הוא המצטיין הפלוגתי שלנו. כל הפלוגה הריעה לו ועודדה אותו. התמלאתי גאווה בו – וואלה, מגיע לו. הוא קיבל את התואר בזכות ולא בחסד. כנראה גם הסגל ראה שאצל מיכאל מדובר בעיקרון פנימי ולא באיזשהו רצון לנצנץ. אני חושב שהוא כמעט בכה… אבל הוא השתדל לשמור על פאסון. לא ידעתי אם הפרצוף שלו היה אדום מהתרגשות או מהמסע.

בתום חלוקת התעודות למצטיינים, אחד הרס"פים של הגדוד נאבק ברמקול עד שהושמע "בעקבי הדרך" ברקע. אז המפקדים קיבלו אישור לחלק כומתות לחיילים. אנחנו נשארנו עומדים בשלשות, המפקדים עברו בינינו. מי יקבל את הפלוגה של המ"פ? הרס"פ ייתן את הכומתה שלו? והמפקדים…?

משום מה יואב ממש פִנטז על הכומתה של הרס"פ. כולנו שנאנו אותו, פחדנו ממנו, הוא היה מטרטר אותנו ועושה לנו את המוות. יואב טען שאם הוא יקבל ממנו את הכומתה הוא ינצח אותו. היה לשניהם קטע מוזר, הרס"פ היה מטרטר את יואב במיוחד. יואב היה מספר סיפורים הזויים… למשל שהרס"פ בדק לו כוננות בשמירה באמצע הלילה בפלוגה כשהוא עם כובע נצנצים על הראש וצעיף נוצות: "גם ככה אף אחד לא יאמין לך". ובאמת אף אחד לא האמין לו… עד שבאחת הפעמים שניקינו את הרס"פיה מצאתי נוצה ורודה.

המ"פ הסתכל עליי. ניסיתי לעשות את עצמי כאילו אני לא רואה ונמנעתי מקשר עין איתו. כל הסיטואציה הזאת ממש הביכה אותי. המפקדים נהנו כל כך מהרגע הזה, להתגרות בחיילים עד שיעניקו את הכומתות שלהם. הם ידעו שכולנו על קוצים. משום מקום המ"מ הגיע אליי, חייך ואמר לי, "הכומתה הזאת הייתה איתי מהטירונות שלי, והיא הועברה אליי מהמ"מ שלי. גם אני הייתי נהג בטירונות. האגדה מספרת שהכומתה הזאת עוברת מדור לדור כבר שבע שנים, מנהג מקור אחד לאחר. דיר באלק, תשמור עליה. בהצלחה!"

תומר תקע בי מרפק – המ"פ אשכרה היה בדרך אליו. תומר! מקבל את הכומתה של המ"פ! כל המחלקה הייתה בהלם. תומר לא ידע את נפשו מרוב אושר… בפעם ראשונה תומר היה ללא מילים. לפעמים חלומות מתגשמים.

נגמר הפרק הראשון בשירות שלי – הטירונות. שבוע לוגיסטי, שבירת דיסטנס עם כולם… עם כולם חוץ מהמפקד שלי. די, נגמרה ההצגה – לא יאה לו לדבר איתנו כמו בני אדם? הוא הבין שחוץ מהפאסון שלו אין לו כלום עלינו?

יוצאים הביתה בפעם הראשונה עם כומתה שחורה על הכתף. מזל שלא הייתי צריך לשפצר את שלי, אחרת כנראה הייתי מסיים כמו רועי, שתומר עשה לו חור בכומתה עם מצית. לאט-לאט אנחנו נראים פחות ופחות צעירים, מקבלים זהות. ברכבת אני רואה חיילים אחרים עם כומתה שחורה מחילות אחרים בכלל ומתעצבן. השחורה שלנו, של שריון! למה יש אותה גם למ"כיות במגל ולאנשים לחלוטין לא קשורים? הרי לא אראה אנשים עם כומתה סגולה של גבעתי או כחולה של חיל הים אם הם לא קשורים לחיל.

כשהגעתי הביתה, אבא מיד צילם אותי עם המדים ועם הכומתה החדשה. הוא שלח בכל הקבוצות המשפחתיות, "השריונר שלנו בבית".

בית. עשרה ימים בבית! הרגילה הראשונה שלי. פתאום קלטתי שבצבא הרגילה היא החופש שלי. אין חופש גדול בקיץ כמו שהיה בתקופת הלימודים. הצבא לא נגמר ביולי וחוזר בספטמבר – כדאי לי לנצל כל רגע ברגילה. וכמו טירון שסיים הכשרה העברתי את היום הראשון ברגילה שלי ב… לישון.

כשאימא שלי העירה אותי, כבר היה יום שישי. לא יודע כמה שעות ישנתי… כנראה הייתי ממשיך לישון אילולא אימא אמרה לי שהחברים שלי מחכים לי למטה. שכחתי שקבעתי איתם שנלך לשחק כדורגל, נרדמתי ברכבת באמצע ההתכתבות איתם. כמו רובוט קמתי לצחצח שיניים, להתגלח, כמעט גלצחתי את נעלי הספורט שלי… שינוי פאזה, אני בבית.

סיפרתי לחברים על המסע, על הכומתה, על שבירת הדיסטנס. על איך עשינו חיקויים של המפקדים, הם חיקויים שלנו, איך הרס"פ הגיע עם צעיף הנוצות הוורוד שלו. כשאנחנו נסענו הביתה, הוא התחפשֵׁש. אני חושב שהוא שמח מסיום המחזור הזה יותר מאיתנו.

הרבה זמן לא שיחקתי ככה כדורגל. אולי אלה המד"סים, אולי העובדה שהיו לי יום וחצי של שינה… פשוט הרגשתי טוב. סיימנו לשחק מסריחים, מזיעים ועייפים כשהשמש התחילה לשקוע. ואז ראיתי דמות מוכרת מחוץ לשער בית הספר.

זאת הייתה מיכל, הקמ"דית שפגשתי בתורנות מטבח.

"היי, מיכל!" צעקתי לה. היא הסתובבה. לקח לה שנייה להבין במי מדובר.

"זוכרת אותי? מהתורנות מטבח?"

"איך אפשר לשכוח?" היא חייכה והלכה לכיווני.

"מה, את גרה פה? אף פעם לא ראיתי אותך".

"לא", השיבה. "אני בדיוק בדרך לבקר את סבתא שלי. היא גרה כמה מטרים מפה. איך היה המסע כומתה? שמעתי שקיבלתם רגילה".

"כן, קיבלתי את הכומתה של המ"מ! עשרה ימים בבית. תענוג. לא יודע איך לעכל את כל הטוב הזה. את סיימת את הקמ"ד?"

"וואו, יפה! שמחה לשמוע. אנחנו מסיימות בשבוע הבא. אני צריכה ללכת, שיהיה בהצלחה!"

היא הסתובבה והתחילה ללכת. משהו בי לא רצה שתלך. לא יודע מאיפה קיבלתי את הביטחון הזה – אולי זה האפקט של הכומתה שקיבלתי מהמ"מ:

"רגע, מיכל! את עושה משהו הערב?"

אומרים שהדרך לליבה של מדריכה היא להתעניין במקצוע שלה. מדובר בגבול דק ועדין מאוד בין לשאול שאלות מתחכמות ולהסתכן בלעצבן את המדריכה או חלילה להביך אותה, ובין לשאול שאלות מטומטמות שיגרמו לה לחשוב שאתה אידיוט, או, יותר גרוע, שלא הקשבת בשיעור שלה. מדובר במיומנות של ממש. הרי יש לגרום למדריכה לשים לב דווקא אליך מבין כל שאר החיילים בזמני הלימוד או בחצר האחורית. וכאילו השגת תשומת ליבה של בחורה אינה משימה קשה ומלחיצה מספיק, יש לך צ'ונגיות של טירון ואתה נראה כמו ילד בן 13, כשהיא מפנטזת על צ'ונגיות כחולות ופטור זקן. אם לא קשה ומסובך מספיק להתחיל עם מדריכה, על אחת כמה וכמה לנסות ליצור קשר עם קמ"דית שאסור לך לדבר איתה בזמן לו"ז, או בכלל.

את מיכל ראיתי בפעם הראשונה בתורנות מטבח. הייתי עם עוד שישה חבר'ה מהגדוד, נציגוּת מכל פלוגה. היינו צריכים לסדר ולנקות את חדר האוכל בין הארוחות. מיכל שאלה כל אחד מה התפקיד שלו, התלהבה מהנהגים ושיבחה אותם, דאגה לעקוץ את התותחנים ואת הטענים. היא שאלה אותנו מה אנחנו חושבים על השיעורים ועל המדריכות – היא עכשיו נמצאת בקמ"ד וחושבת שהיא עומדת להיות מדריכה של נהגים. היא כתבה לנו את המילים של "תחנות 3" ולימדה אותנו מה המשמעות של השיר, לפי מה שהמפקדים שלהן לימדו אותן בקמ"ד. היא התלהבה יותר מאיתנו. כשסגרנו שבת בשבת נהיגות, והקמ"ד נשארה גם כן בבסיס, ראיתי את מיכל שרה עם הקק"ש בהתלהבות. נראה שהבנות מתות על השירים וההוסים בחדר האוכל לא פחות מהחיילים.

עמדתי מחוץ למגרש כשאני מסריח ומיוזע, אבל לפחות לא עם צ'ונגיות וכובע. אולי ככה, ביקום המקביל של האזרחות, היא תשכח ולו לרגע שעד לפני 24 שעות עוד הייתי טירון.

"אממ, אני כנראה חוזרת הביתה עם ההורים שלי… למה?"

"סתם, חשבתי שאם את כבר פה… יש לי משהו שלא הבנתי כל כך בשיעור נהגים, שחשבתי שאולי תדעי להסביר לי…" השתפנתי. ניסיתי לא להראות את האכזבה שלי, בעיקר מעצמי. למזלי היא לא שמה לב לזה, ונתנה לי פתח מילוט:

"אהה, בטח, בכיף! הנה, קח את המספר שלי. דבר איתי אם אתה צריך עזרה בכל דבר!" היא חייכה אליי.

"מגניב, אז אני אראה אותך בבסיס…?" שאלתי בהיסוס. יופי של משפט פתיחה.

"כן, למה לא. מוזמן לבקר. אני אכתוב לך אם אסיים מוקדם אצל סבתא שלי".

"כן, אחלה. מגניב. נדבר". ניסיתי לשחק אותה קוּל.

צוות, אנו נכנסים לעמדת המתנה, נהג התקדם.

1 סמ"ח – סמל מחלקה

2 בק"צ – בקרת צריח

 

3 משטח – המקום בו חונים הטנקים בבסיס

4 מת"ש – משפט תשלום

5 אסו"ם – אוהל סדר ומשמעת

6 ג'נטקס – קסדה עם חיבור למערכת הקשר של הטנק

7 מתג 24 – המתג האחראי על החשמל בטנק

8 כב"ש – כיבוי אש

9 מנ"ק – מנת קרב

10 מל"מניק – משחק מול מפקד

11 פו"דים – פקודות ודיווחים.

12 נט"ר – נהיגה וטיפול ברק"מ

13 אמצעי לראית לילה של הנהג

14 שפ"צ – שיפוע צד

15 שחפ"ל – שיחה פלוגתית

16 קק"ש – קורס קציני שריון

17 קמ"טניק – חניך בקורס מפקדי טנקים

18 צידוד – סיבוב אופקי של הצריח, חלקו העליון של הטנק שבו יושבים המפקד, התותחן והטען ובו נמצאות רוב מערכות הנשק, האופטיקה והקשר של הטנק.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.