החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אסור לסמוך על הגורל: אסקנה

מאת:
הוצאה: | 2023 | 318 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

20.00

רכשו ספר זה:

רוברט ושני אחיו, אמיליה ולאנס, עברו אל העיר הבטוחה המרכזית של אַסקֶנֶה לאחר שהכפר שבו גרו נחרב בידי קניבלים. חמש שנים נדרשו להם כדי להתבסס ולהסתגל כראוי לחוקי העיר הבטוחה, ואז ערב אחד, כאשר רוברט וחברתו הטובה אלי בוחרים לבלות בפאב האהוב עליהם, משחק החיים משתנה עבור כולם. השניים לא ציפו לכך שייקלעו לצרות צרורות וייאלצו לחלץ עצמם מקטטה אכזרית עם חברי כנופיה. במהלך הבריחה, עמוק לתוך המדבר, נתקלים רוברט ואלי בבקתה מוזרה, ובתוכה מופיעה לנגד עיניהם הולוגרמה קרסמרית בדמותו של האמפרור המנוח. הוא מציע להם הצעה בלתי נשכחת, להציל את האימפריה הריאללית כולה בעזרת סוד אחד שיפיל את בנו, האמפרור הנוכחי, מהכס. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לעקוב אחר הבקתות, החידות והרמזים שפיזר ברחבי ששת מחוזות האימפריה עד לתחנה האחרונה. פשוט, נכון? אבל כשדברים משתבשים והם מגורשים מהעיר הבטוחה, הם מבינים שאין להם ברירה – אם הם רוצים משמעות, הם חייבים לצאת למסע שידרוש מהם להשקיע את כל כוחותיהם כדי להגיע לתחנה האחרונה.

 

האם יש טעם למשימה?

האם היא מבקשת חיים ולא רק מוות?

אבל הכי חשוב – האם אפשר לסמוך על הגורל?

 

הספר "אסור לסמוך על הגורל: אַסקֶנֶה" הוא כרך ראשון מתוך שלושה.

מקט: 4-1272-1966
רוברט ושני אחיו, אמיליה ולאנס, עברו אל העיר הבטוחה המרכזית של אַסקֶנֶה לאחר שהכפר שבו גרו נחרב בידי קניבלים. חמש […]

אש. עשן. ריח חזק של פחד באוויר.

הנוקם התעורר בבת אחת, אבל הוא לא היה חמוש. הלוואי. הוא לבש פיג’מה לבנה, עשוית פשתן וקרועה בכמה מקומות, חף מכל חפציו ונשקיו — ואפילו ללא זקן. משהו פה מסריח.

רוברט קם, ליבו יצא דרך חזהו בכל פעם שדפק, ורץ במסדרון המוזר שבו התעורר. בקצה המסדרון עמד איש גבוה בעל שיער חום שופע, לבוש בגופייה ובמכנסי עבודה, מיוזע ומתנשף, זועק ומחפש אחר נשק. לידו התייצבה אישה נמוכה וחסונה עם שיער סתור שחור, פרצופה מכוסה בדם ובידה הימנית חרב קצרה וחלודה.

אבא? אימא? איפה אני?

רוברט עקב אחר הוריו, וקול הצרחות המצמרר מצא את דרכו אל תוך עור התוף שלו וקרע אותו לגזרים. הנער שמע צעדים רבים, צעקות מוזרות ומחרישות אוזניים, ואת הרעש הנורא של דם המזנק מתוך פצע פתוח. הרעשים האלו עטפו את גופו בצמרמורת חדה וחדרו לעצמותיו.

הם יצאו מהבית יחד, מגוננים על רוברט וצועדים במהירות ובנחישות בתוך המדבר. רוברט היה נמוך כל כך לפתע, כל כך חסר אונים או יכולת הגנה עצמית, ריאותיו ננעלות ונסגרות בתוך עצמן. בכל כמה שניות גופה חדשה הוטחה אל הקרקע, קניבל נפל והתכופף בעקבותיה, קורע וזולל ורידים ואיברים פנימיים שדלפו מהפצעים שבגופה. בכל פעם שהמעגל חזר על עצמו, ליבו החסיר עוד פעימה.

רעש גדול קרע לפתע את האוויר, והנוקם נפל בן רגע אל הקרקע, גפיו קפואים וראייתו מטושטשת. הוא ניסה למצוא את הוריו בעיניו האפורות, סורק את האדמה החולית והמדממת, שדה ראייתו מכוסה בחול ואדים של פחד טהור. רעש הטחת הגופות שנטבחו, נאכלו והתרסקו על החול הזכיר לו את קצב התופים שמתנגן תמיד בראשו של בן התמותה לפני אסון. עם השניות החולפות הצליח רוברט להרים את עצמו, לאט ובזהירות, מניח את ידיו הפצועות על הקרקע ומשקם את התחושה בגופו הרזה והנמוך.

כשקם הנער החל לרוץ ברחבי הכפר השרוף, מחפש את שני הוריו הצעירים שכה אהב. הוא התחמק במהרה מכמה קניבלים חסונים שלבשו את דם קורבנותיהם כמו שמלה יקרה.

ואז, חשכו עיניו.

אימו, חסרת אונים, שכבה על הקרקע החולית וספוגת הדם, מחפשת דרך להתחמק מאחיזתו של הטורף שאחז בה וזלל את ידה הימנית כליל. היא עדיין הייתה בין החיים, והצרחות שפרצו מפיה המדמם כמעט החרישו והרגו את רוברט חסר האונים בו־‏במקום. הוא רצה לרוץ, להעיף ולהרחיק את הקניבל מאימו ולחתוך את ראשו לשניים, אבל גופו קפא במקום. רק קור זרם בוורידיו, כאילו גפיו שרויים בתרדמת עמוקה, רגליו דבוקות לקרקע וידיו צמודות אל מותניו. הנער פשוט בהה, הצליח רק להסתכל כשאימו נאכלה בעודה בחיים — ורידיה מתפרצים ממקומם בצוואר — כשהפרידו את ידיה ממקומן ואכלו אותן כאילו היו רק עוד חתיכת בשר חסרת משמעות המושלכת על  הקרקע.

פתאום, רעש חזק נוסף של חבטה ונפילה הדהד באוויר שמאחוריו, ורוברט הסתובב מייד. הפעם היה זה אביו שנאכל, ועליו ישבו ארבעה קניבלים רעבים וחייכנים, פיהם נוטף דם, שרבו ביניהם על הזכות לאכול חלקי גוף ספציפיים של אביו חום השיער. לאחד מהטורפים נמאס לחכות לתורו, והוא הרכין את ראשו ותלש את עורקו הראשי של חום השיער ממקומו, אוכל אותו כמו מנה המוגשת אך ורק במסעדת גורמה דאסקארית.

משהו נגע בו. משהו הניח עליו את ידו, משהו קריר, שעורר צמרמורת בעצמותיו.

ואז הוא קם.

 

בצרחה ובבהלה אדירה רוברט קפץ ממקומו על הספה, ספוג מכף רגל ועד ראש בזיעה, ואחז בכל כוחו באותו דבר מסתורי וקר שנגע בו. הדבר חשף את זהותו בתור נערה ג’ינג’ית וקורנת חיוּת, עם פרצוף פצוע המלא חבורות קטנות ושריטות מחלימות, וצלקת מפורסמת — חתך ישן שמתפרס על הלחי הימנית שלה, צר ועמוק, ועובר דרך שפתיה היישר אל אמצע סנטרה הקטן. היא הספיקה לשחרר את ידה מאחיזתו המבוהלת של הנוקם וצחקה בקול כשהוא החזיר לה מבט מבוהל והלום כאילו חזה בדבר מצמרר שירדוף אותו במשך חודשים. עיניה הסגולות והבוהקות הביטו באלו של רוברט והחזירו למבטו המפוחד מבט רגוע וחברי, כזה שרק אלי יכלה להחזיר לו.

“היי, אלי,” הוא בירך אותה בנשימה כבדה, מנגב את פניו מזיעה.

“וואו, על מה חלמת?” אלי חייכה אליו, “שעוף החול נסגר לאלתר?”

כמו תמיד אלי הצליחה לעודד אותו ולהסיח את דעתו מהמחשבות שהעסיקו את נפשו והדהדו בראשו. הוא נאנח והתרומם מעט ממקומו בספה הבלויה, ורק אז הרגיש את הכאב שהצטבר בגבו במהלך השינה.

“הכול בסדר עכשיו,” השיב לה רוברט, “אז זה באמת לא משנה.”

הנערה הנהנה בתגובה, משלבת את ידיה ומחביאה אותן מתחת לחזה. “למה ישנת באמצע המסדרון ללובי? ומה אתה עושה פה?”

“המטומטם הזה שם,” הנוקם הצביע על הסקאליית’ הבלונדיני, שבתגובה החזיר לו באצבע משולשת, “לא הסכים להכניס אותי. הוא טען שהוא לא מכיר אותי ושאין לי מה לחפש פה.”

אלי גיחכה, הסתובבה, והתקרבה לכיוון הבלונדיני בצעדי מתכת כבדים.

“מה השם והדרגה שלך?” היא שאלה בקרירות ושיחקה בשערה הכתום והבוהק, שרק עכשיו רוברט הבחין שהיה קשור בשלוש צמות יפות ומדויקות.

זה היה תחביב של הסקאלית המוצלחת, לקשור צמות לפני האימונים ואחריהם כדי למנוע מהאויבים שלה להשתמש בשערה השופע כיתרון. הרי זה ידוע שלהילחם בשיער פזור זו סכנה של ממש, והדבר עלול לשמש חולשה רצינית בסיטואציה כזו. הסקאליית’ שאסר את כניסתו של הנוקם התרומם והתקרב אל המצולקת בצעדים מהירים, והיא החזירה לו מבט מצמרר. העיניים שלה, הדרך שבה הן בהו במישהו, סגולות, עמוקות ובוהקות, היא יכלה לגרום לכל אחד תחושה של איום. הן פשוט כל כך… מסתוריות.

“ומי את?” הוא השיב לה, סוטה מהשאלה שהציגה בפניו ובוהה אל תוך עיניה. בשלב הזה רוברט לא ידע אם מדובר באיש טיפש להחריד או אמיץ בצורה ראויה להערצה. כך או כך, הוא עמד לשלם על התגובה הזו ביוקר.

אלי צחקה שוב, שיעול זעיר מתחמק מפיה תוך כדי הפעולה. ללא שום אזהרה מוקדמת, הנערה תפסה בחולצתו האפורה של הסקאליית’ החצוף והצמידה אותו אל הקיר הקרוב ביותר שמצאה. גיחוך מלווה בחיוך רחב ברח מפיו היבש של רוברט כשראה את פניו המתוחות ועיניו הרחבות של הבלונדיני שהשתנק בזמן שאלי החזיקה אותו מול הקיר ולחצה על חזו הרזה. פניו של הבלונדיני היו כה אדומות, עד שרוברט חשש שהן עומדות להתפוצץ ולצבוע מחדש את הקיר שאליו הן הוצמדו.

היא שחררה את ידה הימנית ממנו ולחצה פעמיים על בלוק מתכת קטן שהיה צמוד לאוזנה והוסתר עד לרגע זה בצד ימין של פניה ומאחורי שערה, והניחה לצל השחור והמוכר להיפלט ממנו. אחר כך, בתנועה חדה עוד יותר, המצולקת אחזה בצל כאילו היה אובייקט מוחשי של ממש, ומשכה אותו בכוחניות אל הצד השני של פניה, נאבקת עם הצל ומדביקה אותו ליד אוזנה השמאלית. עכשיו המסכה המכושפת כבר הורכבה אוטומטית על פניה, תפסה את צורות עצמותיה ולסתה והעניקה לה מראה מרתיע אפילו יותר ממראה הרגיל.

מסכה סקאליינית היא מסכה מכושפת ויקרה, שניתן לקבל רק כשהסקאליית’ המיועד מגיע לדרגה מסוימת — ואחת גבוהה מאוד. מדובר במסכה שמתלבשת על החצי התחתון של פני המשתמש בה, מאוזן לאוזן, ונדבקת באופן מדויק על פניו כמו יריעת מתכת בוהקת. היא זזה יחד עם תנועות השפתיים והפה של הסקאל וגורמת לחצי מפניו להיראות כמו גולגולת מתכתית ומוזרה. וזה בדיוק מה שאלי עשתה, ואיך שהיא נראתה.

היא נהנית כל כך להרתיע אנשים עם המסכה שלה, רוברט שקע בתהיותיו, אבל אני חושב שלעולם לא אבין למה.

“אלי, הקוטלת הסגולה, דרגת סקאלינה 16,” היא לחשה  דרך שפתיה הקרות ומכוסות האשליה שגרמו לאישוניו המורחבים של הבלונדיני להתרחב אפילו יותר ולפיו להיפתח לרווחה.

אלי נשמה נשימה ארוכה ורדופת גיחוך והחזירה חיוך לסקאליית’ הנחות והרועד שהזיע בכבדות. “ומה איתך?”

“שמי הוא אלקיר,” הוא השיב בלחישה ובשפתיים רוטטות, “ואני בדרגת מתחיל.”

“תודה רבה.”

היא עזבה אותו תוך פחות ממאית השנייה והניחה לו להתרסק ולקרוס אל הרצפה. בתוך שניות אלי הרימה את ידה ולחצה בשנית על המכל הזעיר של המסכה, דבר שהסיר את הצל ואת יריעת המתכת ממנה והחזיר את המסכה למקומה.

הנערה הסתובבה אל רוברט, שעמד באמצע המסדרון, מחייך ובוהה באלקיר שהספיק לקום ממקומו על הרצפה. הנוקם הרים את מבטו אל אלי וחיבק אותה בחוזקה. נדרשו לה כמה שניות ארוכות להחזיר לו את החיבוק ולעטוף אותו ברשלנות בידיה הקרירות. הגופייה הלבנה שלבשה הייתה מכוסה בזיעה ובדם, אך רוברט ידע היטב שמרבית הדם שנספג בגופייה לא היה שלה. הוא שחרר אותה מאחיזתו ושלח שוב מבט חד אל תוך עיניה הסגולות והעמוקות.

“לפעמים אני מרגיש שיש לך ביצים גדולות יותר משלי.”

“אם ככה,” אלי גיחכה וניגבה את הזיעה ממצחה, “אתה בטוח שיש לך כאלו?”

רוברט הצטרף גם הוא לגיחוך של המתנקשת וחזר אל הספה כדי לקחת עימו את תיק העור שלו, זה שהציב מתחת לראשו ככרית מאולתרת במהלך שנתו הנוראה. אלי עקבה אחריו והבהילה מעט את הנוקם כשהניחה את ידה הקרירה על כתפו בשנית.

“מה אתה צריך?” היא שאלה.

“אני חייב לשאול אותך משהו,” רוברט השיב, “זה קשור לחוזה דם פוטנציאלי.”

אלי קימטה את פניה בסקרנות, תופסת ומגלגלת קבוצת שערות כתומות סביב אצבעותיה החבולות. רק באותו הרגע הבחין רוברט בחתך חדש שהופיע באמצע מצחה, עם טיפות דם קטנות שדלפו ממנו ויצרו ערוץ קטן של דם שנזל בין גבותיה. כמו תמיד, העובדה שהיא הייתה פצועה לא ממש הפריעה לה, אם בכלל הייתה ידועה לה, וכבר שנים שרוברט חשד שאלי בכלל לא מסוגלת להרגיש כאב.

“נו?” הנערה חסרת הסבלנות התפרצה למחשבותיו, “אתה עומד לדבר או רק לבהות בפצע החדש?”

“לא פה, לעזאזל,” הנוקם דחף את אלי בקלילות לכיוון דלת הכניסה להיכל המטאלי, “ומאיפה הפצע הזה הגיע, באמת?”

“אימון,” היא השיבה מייד בחצי אנחה, “אתה תמיד צריך לשמן את הידיים שאתה עובד איתן, לא?”

רוברט חייך, מסתובב אליה ועוצר במקומו.

“תני לי לנחש, אימון בחנית?”

המתנקשת גלגלה את עיניה ושחררה אנחה מיואשת אך מלאת ציניות מבין שפתיה המפוצלות.

“תפסת אותי, כל הכבוד.” היא השפילה את מבטה ומחאה כפיים באיטיות מורטת עצבים.

“נלך לחדר שלך?” הנוקם התפרץ למחיאותיה, “נדבר על זה?”

“אין לי משהו טוב יותר לעשות כרגע.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אסור לסמוך על הגורל: אסקנה”