החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נער המדבר מפורלאן

מאת:
הוצאה: | 2014-08 | 256 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

מי‭ ‬העלים‭ ‬את‭ ‬המשפחה‭ ‬שלי‭?‬

בלילה‭ ‬אפל‭ ‬במיוחד‭ ‬מגלה‭ ‬מואפר, ‬נער‭ ‬המדבר, ‬שהוריו‭ ‬ואחיו‭ ‬נעלמו‭ ‬מהאוהל‭ ‬כאילו‭ ‬בלעה‭ ‬אותם‭ ‬האדמה. ‬לבדו‭ ‬בעולם‭ ‬הוא‭ ‬יוצא‭ ‬למסע‭ ‬חיפושים‭ ‬אחר‭ ‬משפחתו‭ ‬האבודה. ‬מסעו‭ ‬הנועז‭ ‬ייקח‭ ‬אותו‭ ‬אל‭ ‬מכלאות‭ ‬העבדים‭ ‬של‭ ‬קרטילה, ‬אל‭ ‬כפר‭ ‬אבוד‭ ‬ומסתורי‭ ‬בלב‭ ‬המדבר‭ ‬הלוהט‭ ‬ואל‭ ‬זירת‭ ‬קרבות‭ ‬אכזריים‭ ‬בקרוסטה‭ ‬הרחוקה. ‬ בדרכו‭ ‬לפתור‭ ‬את‭ ‬התעלומה‭ ‬ולחשוף‭ ‬את‭ ‬מי‭ ‬שעומד‭ ‬מאחוריה, ‬יפגוש‭ ‬מואפר‭ ‬אויבים‭ ‬מאיימים‭ ‬ובעלי‭ ‬ברית‭ ‬מפתיעים, ‬ויגלה‭ ‬דברים‭ ‬חדשים‭ ‬על‭ ‬עצמו‭ ‬ועל‭ ‬עולמו, ‬עד‭ ‬הסוף‭ ‬המפתיע‭.‬

אלון‭ ‬רוטר‭ ‬מזמין‭ ‬את‭ ‬הקוראים‭ ‬לביקור‭ ‬נוסף‭ ‬מרתק‭ ‬ורב‭ ‬תהפוכות‭ ‬בעולם‭ ‬שברא‭ ‬בדמיונו‭ ‬המתפרץ‭ ‬ובשפתו‭ ‬הקולחת, ‬עולם‭ ‬שהוא‭ ‬בעת‭ ‬ובעונה‭ ‬אחת‭ ‬גם‭ ‬שונה‭ ‬ומופלא‭ ‬אך‭ ‬גם‭ ‬דומה‭ ‬מאוד‭ ‬לעולמנו‭ ‬אנו‭.‬

נער‭ ‬המדבר‭ ‬מפורלאן‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬ההמשך‭ ‬להחטופה‭ ‬מאינקנדאר‭ ‬והשני‭ ‬בסדרת‭ ‬סיפורי‭ ‬ארצות‭ ‬היוליקטאן‭.‬

מקט: naar_hamidbar
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

שעבוד

הספינה עגנה באישון לילה.

אחרי ימים ארוכים של מסע בים רוגש ולעתים סוער ממש, היא סוף־סוף הטילה עוגן בנמל הגדול של פִּיזָאל, בירת ממלכת קָרְטִילָה. המזח שבו עגנה היה מרוחק משאר הרציפים ומוקף מכל צדיו גדר ברזל גבוהה. לפידים האירו את הסיפון באור צהבהב, מטילים צללים מאיימים. המלחים נחפזו לקשור את הספינה לרציף, שם חיכתה להם קבוצת אנשים במדים כתומים, שנשאו על גבם תרמילים בצבע דומה.

עובדי הרציף הניחו את הכבש, והאנשים במדים עלו לספינה. הקברניט לחץ את ידו של הראשון, שהיה כנראה מפקד הקבוצה. הוא הורה לאנשיו להסתדר מסביב לפתח עגול בסיפון, שהיה סגור במכסה כבד ונעול בבריח עץ גדול. המפקד נתן פקודה, ולובשי המדים הורידו את התרמילים. כל אחד מהם שלף מתוך תרמילו אַלה גדולה שאותה אחז בימינו, ושוט בעל רצועות דקות שאותו אחז בשמאלו. הם נעמדו במעגל סביב הפתח. שני מלחים גילגלו חבית כבדה והעמידו אותה ליד המכסה. לאחר שאנשיו תפסו עמדות, ניגש המפקד והצמיד צינור לברז בתחתית החבית. הוא העביר מבט על אנשיו, הוציא מכיסו מסֵכת בד אדומה וכיסה בה את עיניו. כמו לפי פקודה מיהרו אנשיו לעשות כמוהו. הקברניט נתן פקודה, וכל המלחים פרט לקברניט מיהרו אל הכבש ועזבו את הספינה.

המפקד נעמד ליד הפתח והינהן בראשו. אחד מלובשי המדים הניח על הסיפון מנורת שמן ואז ניגש והסיט את הבריח. סירחון עז עלה מן הפתח, והכול נרתעו מעט לאחור. המפקד, כמו היה מתורגל כבר, נותר יציב במקומו, הרים את המכסה, הכניס פנימה את הצינור ופתח את הברז. זעקות הפתעה, אימה ופחד בקעו מתוך התא.
***

כאב.

כאב שהלם, צבט, הצליף בכל מקום — ראש, בטן, ידיים, כפות רגליים… כאב חורך, לוחץ, מעיק. שבועות של מכאובים בלתי פוסקים בכל איברי גופו, וכל תנועה הביאה איתה גל כאב חדש. הוא התהפך על הדרגש הצר בניסיון למצוא תנוחה שבה הסבל יוקל מעט, אבל הספסל הקצר לא איפשר לו למתוח את רגליו. סביבו עלו קולות בכי מעורבים בגניחות של אחרים במצבו, דחוסים על גבי קרשים צרים שהוצמדו לרצפה במרחק אצבעות אחדות זה מזה. בכל פעם שזז, התחכך גופו בשכנים ששכבו משני צדיו. בתחילה ניסה שלא לגעת בהם, אבל אחרי ימים ארוכים בים, זיעתם כבר לא הפריעה לו. הוא היה אדיש לסירחון, לרעב המתמיד, למחנק, לחום, להקאות. רק לדבר אחד לא הצליח להתרגל — לכאב.

הרצפה שוב נשמטה תחתיו כשהספינה עברה גל נוסף. הוא חיבק בכוח את הדרגש כדי לא לעוף באוויר. מיצי הקיבה טיפסו במעלה גרונו, והוא עצם עיניים ועצר את נשימתו בניסיון כמעט חסר סיכוי להתגבר על הבחילה. הרֵיח בתא היה בלתי נסבל — תערובת של זיעה, שתן, אוכל רקוב וקיא. כמה ימים אני כאן? שבוע? שבועיים? הוא לא ידע. בהתחלה עוד ניסה לספור את הפעמים שבהם נפתח הצוהר למעלה והושלכו לעברם כיכרות לחם, ירקות רקובים וגבינה לא טרייה. כשהים היה שקט כולם הסתערו על האוכל, אבל כעת, משהקיאו את נשמתם, שכבו רובם על הדרגשים, וכיכרות הלחם נערמו בפינה ללא דורש. עוד כמה זמן יימשך הסיוט הזה? אם לא נעגון במהרה, לא יישארו רבים מאיתנו.

ולפתע הכול פסק. הטלטולים, התנודות, הנפילות. הכול עצר. דממה. לא עוד חריקות של העץ הנאנק תחת הגלים. לא עוד הטיפוס על גל וההמתנה הבלתי נסבלת לנפילה שלאחריו. אפילו הגניחות חדלו. אנשים החליפו מבטים זה עם זה. הגענו? הסיוט נגמר? בודדים ניסו לקום. הרוב היו חלשים מכדי לזוז והעדיפו להישאר לשכב במקומם.

הצוהר העליון חרק. מַרְעוּד הרים ראש כבד. הם ברצינות חושבים שלמישהו יש חשק לעוד מנה של אוכל מעופש? המכסה הורם, והוא הבחין בכמה כוכבים מבעד לפתח. לילה. מוזר, מעולם לא האכילו אותם בלילה. במאמץ רב הזדקף במושבו. אנשים נוספים, החלו לנוע גם הם, תוהים מה קורה, מדדים אל עבר הפתח בתקרה, מצפים בתקווה מהולה בחשש לקץ המסע. מרעוד התרומם בקושי על רגליו ושירך את דרכו למרכז התא הצפוף, נזהר שלא לדרוך על מי שנותרו לשכב במקומם. האור היחיד בתא הגיע מעששית עמומה שהיתה תלויה מהתקרה, הרחק מהישג ידם של האסירים. בכל פעם שקיבלו אוכל, מילאו המלחים את העששית בשמן, כך שהאור דלק בתא יומם ולילה.

ראש הופיע לשנייה בפתח ונעלם, ומיד אחריו נשפכו פנימה מי ים קפואים. יושבי התא צעקו בבהלה כשהמים הקרים פגעו בגופם. בתוך שניות נספגו הבגדים שלבשו במים קרים כקרח. לא היה שום מחסה מהקילוח השוטף שהמשיך לרדת עליהם מלמעלה. מרעוד הרים את ידיו להגן על פניו והצטער מיד על שפנה למרכז התא. היה עדיף אילו נשאר על הדרגש שלו ליד הדופן. עיניו שרפו מהמלח וצמרמורות קור עברו בגופו. מה קורה פה? הם רוצים להטביע אותנו? זה לא הסתדר: הסיעו אותם ימים ארוכים בים כדי להרוג אותם? מטח מים פגע בעששית, והיא כבתה בלחשוש. חושך השתרר בתא, נותר רק אורו הקלוש של הירח. המים עלו וכעת הגיעו לגובה הברכיים. אולי הספינה טובעת? עכשיו כבר לא נותר איש על הדרגשים. כולם עמדו, רטובים ורועדים מקור, מנסים להגן על פניהם ממי המלח. סולם עץ הורד לתא.

"לעלות למעלה!" צרח קול מתוך החשֵכה, שעה שעוד ועוד מים קפואים ניגרו פנימה. האנשים המבוהלים נדחקו באפלה לעבר הסולם, דורכים ומועכים זה את זה במֵרוץ אכזרי לטפס מעלה. המים השתכשכו בתחתית התא והגיעו עד ברכיו של מרעוד. כולם התחרו זה בזה, בטוחים שהם עומדים לטבוע. אחד מהם אחז בסולם ועלה עד מחצית הדרך, אבל אחר תפס ברגליו ומשך אותו, ושניהם נפלו מטה. מרעוד הביט בתיעוב בהמון שנאבק על הזכות לטפס אל מחוץ לתא. מטחי המים הקרים לא פסקו, אבל מרעוד התעלם מהם. הוא התיישב על הדרגש, אדיש לקור ולרטיבות, מנתק את עצמו מיתר דיירי התא. אני כבר ממילא רטוב עד העצם, ולא נראה לי שהולכים להטביע אותנו. אין מה למהר. אני לא בטוח שמה שמחכה לנו בחוץ טוב יותר.

האנשים בתא היו ערב־רב של לאומים, צבעים ושפות, שחלקן היו מוכרות לו ואחרות לא שמע מעולם. הוא היה הפוֹרְלָאני היחיד בחבורה. במהלך המסע הארוך לא התיידד עם איש, סירב לכל ניסיון התחברות, ושמר על מרחק משאר האנשים. חלק מהכלואים כבר התאגדו בחבורות שלחלקן אף היו מנהיגים, אבל מרעוד לא הצטרף לאף קבוצה. כמה מהם ניסו ליצור איתו קשר, לדובב אותו, לחבור אליו, לשכנע שעדיף לו להיות בקבוצה מאשר לבד, אך מרעוד דחה אותם. זאב בודד. אני אדם חופשי, אני לא עבד, ולעולם לא אהיה עבד, גם אם יכו אותי, יכלאו אותי וישימו עלי כבלים.

הוא המתין על הדרגש, רטוב עד לשד עצמותיו. בהדרגה התרוקן התא, שעה שהאסירים טיפסו ויצאו מבעד לפתח היחידי בתקרה. מרעוד נזכר כיצד הכניסו אותם לכאן באותו בוקר לוהט, דרך אותו סולם. אז לא חלמתי שאבלה ימים רבים כל כך בתא קטן ומצחין. רק אחרי שאחרון האנשים יצא, קם מרעוד והחל לטפס בסולם במאמץ. אחרי ימים רבים שהעביר בעיקר ברביצה היו שריריו מנוונים, והעלייה הקצרה נראתה לו טיפוס על הר גבוה.

הוא הוציא את ראשו מבעד לפתח. יד איתנה תפסה בצווארון חולצתו, משכה אותו החוצה והטיחה אותו אל הסיפון. רוח קלה נשבה, והוא הצטמרר בשל בגדיו הרטובים. מרעוד ניסה לקום על רגליו אבל החליק על הקרשים הרטובים ונפל. יתר הכלואים כבר עמדו בשורה. סביבם ניצבו אנשים במדים כתומים, ועל פניהם מסֵכות אדומות שכיסו את עיניהם. אחד מהם ניגש אל מרעוד והניף מולו שוט מוזר, עשוי מקל קצר ועבה שאליו חוברו רצועות עור דקות וארוכות. הרצועה שרקה באוויר, מחטיאה רק במעט את פניו. מרעוד המבוהל מיהר לקום על רגליו ולהצטרף אל האחרים.

הוא הרים את ראשו והביט סביבו. הם עגנו ליד מזח במקום לא מוכר. הפעילות בנמל היתה מועטה, וכמעט שלא נראו בו אנשים, כנראה בגלל השעה המאוחרת. הנמל היה רחב, גדול בהרבה מהמעגן הקטן והעלוב שממנו הפליגו. לא מפתיע — עבדות היתה בלתי חוקית בפורלאן, וספינות העבדים יצאו מנמלים נידחים.

איפה אני? אם סחר בעבדים חוקי פה, ונראה שהוא חוקי, אחרת לא היו עוגנים בנמל ראשי, אני מן הסתם בקרטילה, אבל באיזו עיר? הוא העביר מבט סקרני על הנמל וניסה לזהות את המקום. הלפידים הבוערים הזכירו לו פתאום אש אחרת: להבות שבערו בלילה האפל במדבר, הרחק מכאן. אש שהציתו השודדים שתקפו את משפחתו במהלך חניית לילה במדבר. הוא ראה כיצד השודדים רוצחים את אחיו הבכור בזאר ומותירים את הוריו למות במדבר. לא היה לו ספק שגם מואפר, אחיו הצעיר, ולידיה האחות הקטנה, אינם בין החיים עוד. אני השריד האחרון למשפחה שלנו.

"להוריד את הראש! לא להסתכל!" צעק אחד האנשים במסכה וסטר בכף ידו הפתוחה על עורפו של מרעוד, שמיהר להשפיל את עיניו ולנעול מבטו בקרשי הסיפון. עד שאלמד לאן הגעתי, עדיף לי לציית. אחד מעוֹטי המסכות, שענד על זרועו סרט ועליו סמל מוזר, האיר בפנס לתוך התא כדי לוודא שלא נשאר שם איש, ואז השליך מידו את הצינור שבעזרתו שפך פנימה מי ים קרים. התנהגותו העידה שהוא מן הסתם מפקד החבורה.

"זה תמיד עובד," זרק לאחד מאנשיו בחיוך קר. "אין כמו מקלחת קפואה לגרום לעכברושים לרוץ החוצה."

האיש גיחך וטרק את פתח התא. המפקד נעמד מולם והעביר מבט באיטיות מאסיר לאסיר. מרעוד הבחין בעיניים שהציצו מבעד למסכה האדומה. הן היו קרות וחסרות רגש. האיש פסע לפניהם לאט, כאילו הוא בוחן בהמות או חפצים. אחד הכלואים הביט ימינה ושמאלה ואז, ללא התראה, זינק ממקומו ופתח בריצה מהירה לעבר מעקה הסיפון.

כולם עקבו אחריו משותקים: האם יצליח להגיע למעקה? אם יקפוץ מהסיפון בחשֵכה, יוכל להגיע בקלות בשחייה לרציף הנטוש. קדימה, אתה יכול! עודד אותו מרעוד בלבו. אחד האנשים במדים הכתומים החל לנוע, אבל המפקד סימן לו להישאר במקומו והוציא משהו מתיקו. האיש היה במרחק שני צעדים מהמעקה, כאשר חבל שבקצהו גולת מתכת גדולה פגע ברגליו. הוא זעק ונפל על הסיפון כשהחבל נכרך סביב שוקיו.

המפקד אחז בקצה החבל ומשך בחוזקה, והאומלל נגרר חסר אונים על הסיפון. המפקד סימן לאחד השומרים לפתוח את המכסה בסיפון שממנו עלו העבדים זמן קצר קודם לכן. שני לובשי מדים אחרים תפסו בזרועותיו של הנמלט, הסירו את החבל מרגליו ואחזו בו בכוח.

המפקד נעמד מול הכלואים וטפח באַלה שהחזיק על כף ידו הפתוחה. הוא דיבר סיטית, השפה של אינְקַנְדָאר ושל המדינות המאזוניות, שהיתה שגורה גם בפיהם של רבים מארצות אחרות.

"איזה מזל יש לכם. רק הגעתם, וכבר הנה לכם הזדמנות ללמוד שיעור ראשון בעולם החדש שלכם."

הוא הסתובב והחווה בידו תנועה רחבה, כמו מזמין אותם להצטרף אליו לנשף. שני לובשי המדים גררו את האיש האומלל אל הפתח. מרעוד הביט בהם בחרדה. גובהו של התא היה יותר משלוש קומות אדם! הנמלט הבין את כוונתם ונאבק להשתחרר, אבל לא היה לו שום סיכוי. כשהגיעו אל הפתח, עצרו לובשי המדים ונעמדו משני צדיו, כך שהאיש האחוז בזרועותיהם היה תלוי באוויר מעליו, בועט ברגליו, בוכה ומתחנן על חייו. השניים עמדו וחיכו לאישור מפקדם.

המפקד המתין שניות ארוכות, ואז הניד בראשו תנועה כמעט בלתי מורגשת, אך לא נדרש יותר מכך. שני השומרים הרפו באחת, והאיש צנח מטה אל התא החשוך, זועק באימה. קול ריסוק ושכשוך מים נשמע מבפנים, ואז צעקות כאב ובכי מר. המפקד התעלם מהן והורה לסגור את הפתח. הוא פנה אל יתר הכלואים שעמדו מולו רועדים, הפעם לא רק מקור. הוא דיבר בשקט, כמעט בלחישה.

"שימו לב מה קורה למי שחושב שהוא גיבור." יבבות הכאב התעמעמו מעט, אבל למרות הדלת העבה הן עדיין נשמעו. דממה נפלה על הסיפון. שום קול לא נשמע פרט לבכי המיוסר שעלה מן התא. הם עמדו דוממים שעה שהקולות גוועו לאִטם. פחד עז מעורב בזעם אחז במרעוד. לאיזה מקום נורא הגעתי? המפקד סימן עיגול בידו. האנשים במדים ניגשו והניחו אזיקים על ידיהם ורגליהם של העבדים, שחוברו זה לזה בשלשלות, יוצרים שרשרת אנושית ארוכה. המפקד עבר ביניהם כדי לוודא שהם קשורים היטב. אחר כך הוציא מתיקו שקיק מלא מטבעות והושיט אותו לקברניט, שמיהר לטמון אותו בכיסו.

אחד מלובשי המדים הצמיד שלשלת ברזל עבה לאזיקים של האיש הראשון ומשך אותו לעבר הכבש שהוביל לרציף. העבד המסכן כשל קדימה, גורר אחריו את חבריו. שורת הכבולים ירדה מהספינה והחלה לשרך את דרכה לאורך הרציף הנטוש. המקום היה שומם לחלוטין. מרעוד לא הבין כיצד בנמל גדול כל כך אין נפש חיה. אמנם זו היתה שעת לילה מאוחרת, אבל בנמל כזה סביר שתהיה פעילות גם בלילה. איפה השומרים? אפילו בשער הכניסה לא היה איש.

מחוץ לנמל עמדו שתי עגלות ארוכות ואטומות, ללא חלונות פרט לאשנבי אוורור צרים ליד התקרה. לכל עגלה היו רתומים שני סוסים. השומרים חילקו את האסירים לשתי קבוצות ודחפו אותם פנימה. לא היו ספסלים, והם נאלצו לשבת על הרצפה. אחרי שעה קלה יצאו לדרך.

הם נסעו שעות. השמש עלתה, והמרכבות הסגורות להטו כתנורים. מרעוד ניסה לנמנם אך לשווא. החום והמחנק היו בלתי נסבלים, ומעט האוויר שנכנס דרך האשנבים הקטנים לא הצליח להפיג אותם, ובעיקר לא הצליח להשתיק את זעקות האימה ומראה פניו המעוותות של העבד האומלל שהושלך אל תוך תא הספינה. ככל שניסה להרחיק אותן, כך המשיכו להדהד בראשו ולטרוף את מנוחתו.

כשעצרו סוף־סוף, זירזו אותם השומרים בדחיפות ובמכות לצאת החוצה. האסירים ירדו בחיפזון והסתדרו בשורה. השמש כבר היתה גבוהה בשמים. מרעוד הקפיד להשפיל עיניים, זוכר היטב את החבטה שספג בנמל, ונזהר שלא למשוך תשומת לב. מדי פעם הגניב מבטים לצדדים בניסיון לראות היכן הוא נמצא. הם עמדו ברחבה גדולה וריקה שסביבה היו צריפים עלובים למראה. הרחבה היתה מוקפת גדר גבוהה, שבה שובצו מגדלי שמירה. המקום דמה לכלא, או ליתר דיוק למכלאת בהמות. במרכז הרחבה ניצב דוכן קטן שעליו עמד המפקד שפגשו בנמל, ואולי היה זה מישהו אחר. המסכות לא איפשרו לזהות אותו, אבל לזרועו ענד סרט דומה. השומרים הסירו את האזיקים מידיהם, אך רגליהם נותרו כבולות. ואז נעמדו סביבם, האַלות בידיהם. השתררה דממה מוחלטת.

"ברוכים הבאים לאחוזת בָּאנוֹר," אמר האיש על הדוכן. כן, זה היה אותו אדם שזרק את האסיר האומלל לתא. המסכה לא יכלה להסוות את קולו הצרוד, האכזר והקר. "אתם ודאי חושבים על החיים הקודמים שלכם — המשפחות, החברים, הבתים שעזבתם. אולי אתם אפילו מקווים לחזור אליהם. זה לא יקרה בקרוב, ועדיף שתשכחו מהם כמה שיותר מהר, לטובתכם שלכם. הם לא קיימים יותר מבחינתכם. אתם מתחילים היום את חייכם החדשים, כאן באחוזה.

"אני בטוח שאתם סקרנים לדעת מה מצפה לכם. ובכן, הכול תלוי בכם. אתם נמצאים כאן כדי לעבוד. לעבוד קשה. האדון באנור שילם כסף רב עבורכם, והוא מצפה לקבל תמורה לכספו. לכן העבודה צריכה להיות יעילה, וכדי שתהיה יעילה דרושה משמעת. משמעת היא הדבר החשוב ביותר. אצלנו באחוזה יש כללים ברורים שעליכם לציית להם בקפדנות. על כל הפרה שלהם תיענשו בחומרה. כך, למשל, אסור לדבר במסדר."

הוא הפנה מבט אל שני אסירים שהתלחשו ביניהם. למשך שנייה או שתיים הללו לא שמו לב והמשיכו לדבר, אך כשקלטו את עיניו של המפקד, מיהרו להשתתק ועמדו דוממים. המפקד החווה בידו תנועה של מכה באוויר. שני שומרים שלפו מן התרמיל חפץ דומה לזה שראה מרעוד בנמל, מעין שוט בעל רצועות דקיקות, כמעט כמו חוטים. הם הניפו את השוטים, והחוטים התפתלו באוויר כנחשים ונכרכו סביב זרועותיהם של האסירים. השומרים משכו לאחור, והרצועות החליקו מעל ידי האסירים.

שני האסירים עמדו לרגע, מופתעים מהעונש הקל. זה הכול? ליטוף בשוט רך? ואז, כאיש אחד, זעקו בקול והחלו לגרד כמטורפים את המקום שבו נגעו החוטים. הם נפלו לאדמה מתפתלים וצורחים ושיפשפו את זרועותיהם בחול החם, חופרים בעורם בציפורניהם עד זוב דם. פניהם הפכו למסֵכה מעוותת של כאב נורא. מרעוד הביט בשניים מסומרר, לא מסוגל להסיר מהם את עיניו. מה קרה להם? ההצלפה לא היתה חזקה כל כך.

אחד האסירים נשא מבט מיוסר אל מפקד השומרים, ובקול מרוסק ביקש שיהרוג אותו, ובלבד שיפסיק את העינוי הנורא. המפקד הביט בשניים באדישות, ואז סימן לאחד השומרים. השומר ניגש אל האסירים, ומבקבוק שפך על זרועם נוזל לבנבן בעל ריח חריף. נראה שהחומר הרגיע את הכאב, שכן הזעקות שככו והפכו ליבבות. השומרים הקימו את השניים על רגליהם ודחפו אותם אל הקבוצה. מרעוד הבחין שזרועותיהם חרושות תלמים מדממים, שהותירו בהן ציפורניהם.

"כיוון שלא ידעתם את הכללים, הסתפקנו הפעם בעונש קל," הפטיר המפקד בקול אדיש, "אבל בפעמים הבאות לא נהיה כל כך סלחנים. כמו שאמרתי, עליכם לעבוד. מי שיעבוד קשה ויציית לכללים, יקבל יחס הוגן. מי שלא — ובכן, אתם זוכרים את הטיפש שניסה לברוח מהאונייה, נכון?"

הוא עצר כדי להניח לדבריו לחלחל. האסירים עמדו בדממה מוחלטת. חיוך דק עלה על שפתיו של המפקד. הוא הינהן לאט בסיפוק, כמו נהנה מכל רגע. אחר כך מחא כפיים, וארבעה אנשים בבגדים חומים קרועים ומטולאים נכנסו לרחבה, דוחפים עגלה ועליה ערֵמה של בגדים אפורים. השומרים התירו את אזיקי הרגליים, והמפקד פנה אל העבדים החדשים.

"יפה. אני המשגיח שלכם. תפקידי לדאוג שלא יהיו בעיות בקבוצה, ושהעבודה תתנהל כמו שצריך. אני מתכוון לבצע את התפקיד שלי בצורה מושלמת. אם אתם חושבים שאתם כבר יודעים מה זה משמעת — עוד לא ראיתם כלום. כמו שאמרתי, יש לנו באחוזה כללים ונהלים ברורים שאותם עוד תלמדו. מי שלא ילמד — ייענש בחומרה. כבר ראיתם דוגמאות לעונשים הקלים שלנו. אל תגרמו לי להדגים לכם את העונשים הקשים יותר. עכשיו יש לכם בדיוק דקה אחת להיפטר מהבגדים הישנים שלכם."

האסירים עמדו מבולבלים, לא מבינים מה רוצים מהם. השומרים הסתערו קדימה, מניפים באיום את האלות. מרעוד כשל לעבר העגלה. מכה ניחתה על גבו, והוא מעד. אלמלא מישהו תפס בזרועו והרים אותו, הוא היה נופל ארצה. מרעוד זיהה את האיש, אינקנדארי מן העיר מְקָיְיטָה. הדרגשים שלהם בספינה היו סמוכים זה לזה. כמו מרעוד, גם הוא לא התחבר לאף אחת מהקבוצות. מרעוד פנה כדי להודות לו, אבל נזכר שאסור להם לדבר והסתפק במנוד ראש. כשהגיע לעגלה, היא כבר היתה כמעט ריקה. הוא לקח חולצה ומכנסיים אפורים מלוכלכים שהיו גדולים ממידתו ומיהר ללבוש אותם ולדדות בחזרה לשורה. האסירים הסתדרו שוב לפני הדוכן. לחלק מהאנשים הבגדים היו קטנים מדי והם לא הצליחו לכפתר אותם, ולאחרים — כמו מרעוד — הם היו גדולים מדי. המכנסיים נשמטו, והוא נאלץ לאחוז בהם בידו שלא ייפלו. השומרים עברו וכבלו שוב את רגליהם. המשגיח הביט בהם בבוז.

"חבורה עלובה. אפילו להתלבש לבד אתם לא מסוגלים," אמר. "אבל אנחנו נכניס בכם משמעת. אתם תלמדו להתנהג. לא לזוז! אף אחד לא מזיז אצבע! אם מישהו יזוז, כולכם תשלמו ביוקר."

הוא סקר את האסירים, עיניו ממצמצות בשמש מאחורי המסֵכה. העבדים קפאו במקומם כמו פסלים. ארבעת האסירים שהביאו את הבגדים חזרו כשהם דוחפים עגלה נוספת, ממנה הורידו שולחן וכיסאות שאותם הציבו ליד הדוכן. ליד השולחן העמידו שמשיות שהצלו עליו מהשמש. אחר כך פרקו מהעגלה כלי אוכל וקערות מזון וסידרו אותם על השולחן. ריח האוכל העלה רוק בפיו של מרעוד. הוא כבר שכח מתי אכל ארוחה חמה. האסירים סיימו ודחפו החוצה את העגלה. המשגיח ניגש אל הכיסא שבראש השולחן והתיישב. אחריו תפסו את מקומם השומרים שעל זרועם היה סרט ועליו ציור של קָנֶה אחד או של שני קנים. יתר השומרים נותרו לעמוד מול העבדים, אוחזים בשוטים.

מרעוד עדיין לא הבין איך גרמו השוטים לייסורים כאלה. האם התהדקו על היד עד כדי עצירת הדם? ואיך המשיכו לגרום כאב נורא זמן רב לאחר שסולקו? ומהו אותו נוזל לבן ששפכו על העבדים? השומרים הבכירים החלו לסעוד את לבם, כשהם מתעלמים לחלוטין מעשרות העבדים שעמדו מולם, זיעה נוטפת מגופם ופיהם משתוקק למעט מים. אחד האסירים הושיט יד בתחינה, אבל מיהר למשוך אותה חזרה לאחור כשהשומר הקרוב הניף את שוט החוטים. כשסיימו השומרים הבכירים לאכול, הגיע תורם של השומרים הזוטרים יותר. לאלה לא הותר לשבת, והם אכלו בעמידה את מה שהותירו השומרים הבכירים.

השמש המשיכה להלהיט את הרחבה. מרעוד חש חולשה. עיניו נעצמו והוא כמעט נפל. הוא ניער את ראשו. אסור ליפול! אסור! ראית מה עושים למי שלא מציית. הוא לא ידע כמה זמן עמדו שם. חלק מהאנשים התנודדו וחבריהם תמכו בהם כשהם זוכרים את דברי המשגיח: כולם ישלמו אם מישהו יזוז. השמש החלה שוקעת לאִטה. השומרים הבכירים נותרו לשבת ליד השולחן, שותים יין ומשוחחים. אחרי נצח דפק המשגיח בידו על השולחן, והם קמו ממקומם. הוא נעמד מולם על הדוכן. צל של חיוך עלה על שפתיו.

"יפה. אתם רואים? כשאתם רוצים, אתם יכולים. כמו שאמרתי, הכול תלוי בכם. תתנהגו כמו שצריך — ותקבלו יחס הוגן."

שוב הוכנסה עגלה לרחבה ועליה כמה מְכלים גדולים. האסירים במדים החומים פרקו ממנה צלחות מתכת שרוטות, ספלים וארגז ובו כפות עץ. הם עברו בין האסירים וחילקו את כלי האוכל הגסים.

"שִמרו על הכלים שלכם," הדגיש המשגיח. "מי שיאבד לא יקבל חדשים, ויצטרך לאכול בידיים."

האסירים שפכו מים מהמְכל לקנקנים, ואז עברו בין האסירים ומילאו את הספלים. מרעוד ליקק את שפתיו היבשות והמתין בקוצר רוח למים.

"לא לשתות!" הרעים המשגיח בקול חזק. "אף אחד לא שותה ולא אוכל בלי לקבל רשות!"

חלק מהאסירים החדשים שכבר הרימו את הספלים לפיהם מיהרו להוריד אותם. האסירים במדים החומים חילקו גם פרוסות לחם ויצקו לצלחות משהו דמוי מרק דליל. גם אחרי שסיימו לחלק, לא מיהר המשגיח לתת את האישור המיוחל. האסירים, בשפתיים מבוקעות, עמדו לפניו, אוחזים בידיהם את הספלים והצלחות המלאים מים ומזון. המצוקה ניכרה בפניהם. הוא פסע לפניהם והניד ראשו בבוז.

"קשה לכם? קצת צמא וקצת חום, ואתם נשברים. כמה שאתם חלשים. עוד מעט תתחילו לבכות לאבא ואמא. אבל אנחנו עוד נהפוך אתכם לאנשים מועילים. לאנשים שיודעים להעריך את מה שנותנים להם. שמבינים ששום דבר לא ניתן בחינם, אלא רק תמורת עבודה."

הוא עצר ונעמד מולם, נועץ בהם מבט לעגני, כמו מתגרה בהם להגיב. איש לא זז.

אבא ואמא? הזיכרון של הוריו הלם במרעוד ולא הרפה. בפעם האחרונה שראה אותם, ליד הסלע הגדול, אמו בכתה והשתוללה, ואביו ניסה ללא הצלחה להרגיע אותה. הוא לא רצה לחשוב מה עלה בגורלם, אבל תמונות הזוועה עלו במוחו למרות שניסה לחסום אותן: הוריו זוחלים במדבר, ללא מים וללא מחסה, השמש הלוהטת מכה בהם ללא רחמים. מרעוד ראה לא פעם אנשים שמתו מצמא במדבר: מצומקים, שחורים, מעוותים. הוא ראה בדמיונו את הוריו שוכבים פרושי איברים, דוממים, טרף קל לחיות הלילה.

"יפה. אתם יכולים לשבת," אמר המשגיח, מחזיר אותו למציאות. סוף־סוף. שקשוק שלשלות עלה מכל עבר שעה שהאסירים, המותשים משעות של עמידה, התיישבו על האדמה המאובקת. מרעוד נזהר לא לשפוך את המים היקרים שבספל, שכן ידע היטב שלא יקבל אחרים.

"בתיאבון."

הם התנפלו על האוכל.

כשסיימו, העמידו אותם שוב על רגליהם. הערב ירד והחום הכביד פחות. אחד השומרים החל לעבור בין האסירים, ומדי פעם עצר לפני אחד מהם, פתח את השרשרת שכבלה את רגליו ומשך אותו החוצה מהשורה. כשסיים, עמדו לפניו כעשרה אסירים. השומר כבל אותם זה לזה בידיהם, סימן להם ללכת אחריו ופסע לעבר אחת הבקתות. אחריו עבר שומר נוסף ומשך החוצה חלק מהאנשים. השומר השלישי משך את מרעוד. הוא הצטרף ליתר האסירים שהמתינו בחרדה, לא יודעים לְמה לצפות. השומר ניגש אליהם, כבל מחדש את ידיהם באזיקים ואז חיבר אותם זה לזה לשורה ארוכה, ובלי לומר מילה הניף את ידו והחל לצעוד לעבר בקתה חשוכה.

מקרוב ניתן היה לראות שהבקתה היא בעצם כלוב ברזל, ששולבו בו לוחות עץ. לא היו בה חלונות. השומר שלף מכיסו מפתח, פתח את הדלת ונכנס פנימה, מותיר את האסירים בחוץ. מרעוד הציץ ימינה ושמאלה. לא נראה אף שומר בסביבה. אולי אנסה לברוח? אין סיכוי. הם מחוברים זה לזה, ולא יוכלו לרוץ. מרעוד נזכר בחלחלה בגורלו של האסיר שניסה להימלט באונייה.

השומר הופיע בדלת וסימן להם להיכנס, והחבורה כשלה פנימה. הצריף היה ארוך וצר, ולאורך הקירות הותקנו דרגשי מתכת שעליהם הונחו מזרנים דקים. מנורת שמן שהשתלשלה מהתקרה הפיצה אור רפה. חלק מהאסירים נפלו, וחבריהם העמידו אותם על רגליהם. השומר ניגש לאסיר הראשון, שיחרר את האזיקים שעל ידיו והורה לו לשכב על הדרגש. האסיר השתרע, והשומר מיהר לכבול את ידו הימנית לטבעת ברזל שהיתה נעוצה בקיר. הוא סימן לאסיר הבא לגשת לדרגש השני. האסיר התקדם כשהוא מושך את כל החבורה אחריו, וגם אותו כבל השומר לטבעת דומה. כך המשיך עד שכל האסירים שכבו על דרגשים, כשידם האחת כבולה אל הקיר.

השומר ניגש אל הדלת, ולפני שיצא כיבה את המנורה והפטיר לעברם "לילה טוב". מרעוד היה מוכן להישבע שהוא חייך. הוא הסתובב על הדרגש ככל שידו הכבולה התירה לו. אני בחיים לא אצליח להירדם ככה, הירהר בלבו.

הוא טעה.

כמה ימים הוא כאן? חודש? חודשיים? הוא כבר לא טרח לספור. הזמן איבד משמעות, וכל יום דמה לקודמו: פעמון השכמה היה מעיר אותם לפני אור ראשון, ואז היו השומרים עוברים וסופרים אותם. בהתחלה לא הבין מרעוד לשם מה ספירת הראשים הזאת — הרי לא היתה שום אפשרות לברוח: הבקתות היו נעולות, והאסירים ישנו כשהם כבולים לקיר. אחר כך הבין: הספירה לא נועדה לאתר מי ברח, אלא מי כבר אינו מסוגל לקום בבוקר. אם חסרו אסירים, היו השומרים נכנסים לבקתות ומחפשים בהן את העבדים שלא התייצבו. לעתים היו מזרזים עבד שאיחר לקום לצאת החוצה במכות ובדחיפות, ולעתים נעזרו ברצועות העור המפלצתיות. במקרה הרע היו מוציאים מהבקתה גופה של גבר אומלל שכוחו לא עמד לו עוד. מרעוד כבר לא ידע לומר איזה גורל עדיף.

לאחר מסדר הבוקר היו מקבלים זמן קצר לארוחת בוקר דלה, שבדרך כלל היתה מורכבת מדייסה מֵימית ופרוסת לחם יבשה, ואז נלקחו לעבודה במטעי קנה הסוכר. המטעים השתרעו על פני שטח עצום, ולעתים הלכו למעלה משעה עד שהגיעו אל המטע שבו עבדו. במהלך הצעידה היו האסירים כבולים זה לזה בידיהם בשרשרת ארוכה שמנעה כל רעיון של בריחה. מרעוד היה נועץ את עיניו בעבד שהלך לפניו ומקפיד לשמור על אותו מקצב צעדים. אם יטעה — ייכשל וייפול, יגרור אחריו את חבריו וכולם ייענשו. מדי פעם היה מרים את ראשו ומביט סביבו אל הגבעות הנמוכות והשדות הירוקים שנמשכו עד האופק. המראה היה מרהיב ביופיו, אך לאיש מהעבדים לא היה זמן או חשק להתפעל ממנו, ומובן שאם אחד השומרים היה מבחין בו, הוא היה נענש מיד.

במטע התחלקו לקבוצות: חלק מהאסירים קיבלו מצ'טות — סכינים ארוכות בעלות להב רחב — שבהן הכו בבסיס קני הסוכר. הקנים היו עבים, ובדרך כלל נדרשו כמה מכות כדי לשבור אותם. עבדים אחרים הלכו אחרי הקוצרים ואספו את הקנים לעגלות. במשך היום ניתנו להם שתי הפסקות למנוחה והפסקה אחת לארוחת צהריים. העבודה נמשכה עד לפנות ערב, ואז היו מוחזרים למכלאות, מושכים אחריהם את העגלות העמוסות. יום העבודה לא הסתיים כאן: במכלאות היה עליהם לפרוק את הקנים מהעגלות ולהעביר אותם לטחנה הסמוכה, שבה מיצו מהם את המולסה, נוזל סמיך ומתוק שממנו זיקקו את "רום בָּאנוֹר", המשקה שנודע בעולם כולו.

במשך כל יום העבודה ליוו אותם השומרים רכובים על סוסים, ופניהם מכוסות במסכות אדומות. השומרים השגיחו במיוחד על הקוצרים שאחזו במצ'טות. הסכינים הארוכות והחדות היו יכולות להפוך בקלות לנשק תקיפה, ובעבר אכן התרחשו ניסיונות מרד של עבדים. כל המקרים דוכאו באכזריות. כדי למנוע גנֵבה של מצ'טות, ספרו את הסכינים בדקדקנות בסוף היום.

שעות הערב המאוחרות, לאחר שסיימו לפרוק את העגלות העמוסות, היו הזמן היחיד שבו היו חופשיים לנפשם. השומרים איפשרו לאסירים להסתובב באזור המכלאות המגודר עד לזמן השינה, והסתפקו בהשגחה עליהם מבחוץ. מרעוד גילה מהר מאוד כמה מסוכנות השעות האלה. בין העבדים היו חבורות שהתגבשו בעיקר על רקע מוצא משותף. מאבקי כוח היו דבר שבשגרה — על אוכל, על מיטה במיקום טוב יותר, או על הטבות שונות שקיבלו אסירים שיצרו קשרים טובים עם השומרים. במקרים רבים הפכו מריבות על דברים פעוטים לקרבות אלימים. השומרים לא רק שלא הפרידו, אלא היו צופים בהנאה בעבדים מכים זה את זה. רק כשנשקפה לעבד סכנה אמיתית, היו מתערבים: אחד מתפקידיהם היה לדאוג שהעבד יישאר בחיים. עבד מת או נכה לא יוכל לעבוד.

מרעוד ידע היטב שהוא נטע זר בין העבדים והקפיד שלא להסתבך בקטטות ובמריבות שלהם. בהפסקת הערב הוא התבודד בפינה בחצר ולא דיבר עם איש. העבודה הקשה, המזון הדל והעונשים הבלתי פוסקים הותירו בו את סימניהם: הוא רזה מאוד, אצבעותיו התמלאו שלפוחיות, ופניו נצרבו משעות ארוכות של עבודה בשמש. למרות זאת הוא לא הפסיק לתכנן כיצד יוכל להימלט. מהמטע לא יוכל לברוח — השומרים השגיחו עליהם בשבע עיניים. הסיכוי היחיד היה בלילה. אז, בחסות החשכה, אולי גם יוכל להתרחק משם. הבעיה היתה האזיקים שכבלו אותו אל הטבעת בקיר. למרות כל ניסיונותיו לא הצליח להשתחרר מהם.

מרעוד היה הפורלאני היחיד בקבוצה שלו. יתר העבדים היו ברובם אינקנדארים, מָקוֹנִים ואפילו כמה מקומיים שלא ממש היה ברור מה הם עושים שם. החוק בקרטילה התיר עבדות ללא הגבלה של נתיני מדינות זרות שהיו אויבות של קרטילה, כמו אינקנדאר או מקון. פורלאן וקרטילה לא היו מסוכסכות, והיתה אפילו שגרירות פורלאנית בפיזאל הבירה, אלא שפיזאל היתה רחוקה מאוד מהאחוזה. למעשה, גם אם יצליח להימלט, סביר שהשגריר לא יוכל לעזור לו, שכן מן הסתם יאשימו אותו בפשע כלשהו ויטענו שהעבדות היא עונש שקיבל.

באחד הימים, בעודו יושב עם יתר הקבוצה בארוחת צהריים, ניגש אליהם אחד השומרים, הצביע על מרעוד ועל שני עבדים נוספים והורה להם לבוא אחריו. השלושה מיהרו לקום על רגליהם וללכת בעקבותיו. הוא הוביל אותם אל עגלה שהתהפכה, וכל הקנים שהיו עליה נפלו. ליד העגלה עמדו שני עבדים שניסו ללא הצלחה להקים אותה שוב על גלגליה. השומר ציווה על מרעוד וחבריו לסייע לשניים. הם נכנסו אל מתחת לעגלה ודחפו בכוח. העגלה לא זזה, והשומר החל לאבד את סבלנותו. הוא ירד מסוסו, הוציא את האלה והכה בה בזרועו של מרעוד. העבדים המפוחדים הגבירו את קצב דחיפתם. הזיעה פרצה וכיסתה את עורם, ונשימתם שרקה שעה שאימצו את שריריהם. אט־אט החלה העגלה להתרומם, ולאחר דחיפה נוספת עמדה על ארבעת גלגליה.

השומר הינהן בשביעות רצון והחזיר את האלה למקומה. העבדים החלו להעמיס את הקנים חזרה על העגלה. כשהרים אלומת קנים, הבחין מרעוד בחפץ מבריק מונח תחתם. הוא העיף מבט אל עבר השומר. אחרי השבועות הרבים הוא כבר ידע להבחין בדרגותיהם, שסומנו בעזרת סרט שענדו על זרועם. השומר הזה ענד סרט חלק, משמע טירון. שומרים ותיקים יותר ענדו סרטים ועליהם ציור של אחד, שניים או שלושה קני סוכר, בהתאם לדרגתם. השומרים הבכירים, שכונו "משגיחים", ענדו סרט ועליו סמל האחוזה. אלה היו אכזריים במיוחד ומטילי אימה. אפילו השומרים האחרים חששו מפניהם.

גם בין העבדים היתה חלוקת תפקידים ברורה: עובדי המטעים, בעלי המעמד הנמוך ביותר, לבשו בגדים אפורים. מעליהם היו מי שעבדו באחוזה עצמה ולבשו בגדים חומים, ועובדי הטחנה והמזקקה קיבלו בגדים כחולים. הם נחשבו למיוחסים שבעבדים. מרעוד לא ידע לפי מה קבעו לאיזו קבוצה ישובץ כל עבד. הקבוצות חיו בנפרד, ונאסר עליהן באיסור חמור ליצור קשר זו עם זו.

השומר זירז אותם ומדי פעם שלח מבט מתוסכל לעבר יתר חבריו, שסעדו את לבם בסמוך. באחד הרגעים שהשומר לא צפה בהם מיהר מרעוד והגניב את החפץ אל כיס חולצתו. הם סיימו להעמיס את הקנים, ואז תפסו בעגלה ומשכו אותה אל המקום שבו חנו יתר העגלות. כשסיימו שיחרר אותם השומר ופנה להצטרף אל חבריו. מרעוד קרס על האדמה הקשה, הפנה את גבו ליתר העבדים והוציא את החפץ מכיסו.

זה היה מצית פשוט, שכפי הנראה אבד לאחד השומרים. מרעוד לא העז להעלות בו אש ומיהר להחזירו לכיסו. נאסר על העבדים באיסור חמור להחזיק רכוש כלשהו, ודאי שלא אמצעי להדלקת אש. רעיון החל להתגבש במוחו: אם יצליח להצית אש במגורי העבדים, השומרים ייאלצו לבוא ולשחרר אותם מהאזיקים. במהומה שתיווצר יוכל אולי לנצל את ההזדמנות ולברוח. אבל קודם כול אני צריך לדאוג שלא ימצאו את המצית.

מרעוד ניגש אל עגלה שעליה עמד מכל מים גדול והעמיד פנים שהוא שותה. בידו הפנויה הוציא את המצית, החליק אותו אל מתחת למכל ואז מיהר לחזור אל קבוצת העבדים. ההפסקה הסתיימה. השומרים התקרבו אליהם ובצעקות רמות הורו להם לשוב לעבודה. מרעוד עבד באותו יום בקבוצת האוספים. הוא שירך את דרכו מאחורי שורת הקוצרים ואסף בידיו קנים שאותם העמיס על העגלה. בזווית עינו קלט מישהו מסתובב במקום שבו התהפכה העגלה. היה זה השומר שהורה להם להרים את העגלה. מרעוד מיהר לכבוש את פניו בקרקע, אבל השומר הבחין בו וקרא לו לעצור. מרעוד שמט את הקנים שהחזיק ופנה אל השומר בראש מושפל, מקפיד לציית לכלל שלא לפגוש את עיניו של האיש מאחורי המסכה.

השומר ניגש אליו, ובלי לומר מילה שלף את האלה והחל להכות את מרעוד המסכן בעודו צורח עליו: "איפה זה, עבד דפוק? אני יודע שאחד מכם לקח את המצית שלי. איפה הוא?"

מרעוד ניסה לגונן על פניו, אבל השומר המשיך להלום בו בזעם. מרעוד נפל לאדמה. השומר נעמד מעליו בלחיים סמוקות, מתנשם בכבדות. כמה עבדים שעבדו בסמוך הציצו לעברם בסקרנות, אך כשהשומר הרים את ראשו, מיהרו להפנות את מבטם. מרעוד גונן על פניו בידיו והתחנן לשומר שיפסיק.

"אדוני, אני לא יודע כלום על מצית. אני רק עבד. מה יש לי לעשות עם מצית? הרי אין לי מקטרת או טבק. אנא, אדוני…"

השומר המשיך לחבוט בו עוד דקות ארוכות, כשמרעוד מתפתל ומנסה להתגונן כמיטב יכולתו. לבסוף הפסיק וסימן לו לקום על רגליו. מרעוד התרומם וכמעט כשל, אבל הצליח להתייצב. השומר ערך חיפוש קפדני בבגדיו, ממשש כל כיס וכל קפל. כשלא מצא את מבוקשו, ירק לעברו, סינן קללה ואז הסתובב והלך משם.

מרעוד הפטיר אנחת רווחה, מודה למזלו הטוב על שהסתיר את המצית בעגלה. הוא פחד לחשוב מה היה עולה בגורלו אילו מצא השומר את המצית הגנוב. ידיו כאבו מהמכות, אבל לא נגרמו לו שברים או חבלות קשות. האלות של השומרים היו מרופדות כדי שלא לגרום נזק רב מדי לרכוש. בדרך חזרה למכלאות הוא התגנב לעגלת המים והוציא מהמחבוא את המצית.

שבוע אחר כך, לאחר ארוחת הערב, נדחק מרעוד לשורה הראשונה של העבדים. חלק מהם העיפו בו מבט מופתע, שכן הוא מעולם לא נדחף קודם לכן, אבל הלילה היה לו חשוב להיות בשורה הראשונה, זו שתקבל דרגש קרוב לדלת. התוכנית שלו היתה פשוטה: הוא ישתמש במצית כדי להעלות אש בצריף. השומרים ייאלצו לשחרר אותם מהאזיקים. מן הסתם תתחולל מהומה גדולה, שאותה יוכל לנצל לטובתו.

לפני חודש נשלח מרעוד יחד עם עוד כמה עבדים לצבוע את הגדר שהקיפה את המכלאות. הוא שם לב אז שאחד העמודים בגדר רופף. במהלך הצביעה הצליח, בלי שהשומרים יבחינו בכך, לרופף אותו עוד יותר. בחסות החשכה והמהומה שתתחולל הוא יצליח להגיע לעמוד, לעקור אותו ולהימלט משם. מרעוד הכין בפינת הצריף שק עם קצת מים ומזון שאגר.

השומר הגיע וסימן לחבורת העבדים ללכת אחריו. מרעוד היה השני בחבורה שנקשר לטבעת. המיטה שלו עמדה ממש ליד היציאה. מרעוד מישש את המצית שבכיסו וחש את המתח והחרדה. הוא ידע שסיכוייו להצליח קלושים. מעט מאוד עבדים הצליחו לברוח, וכמעט כולם נתפסו והוחזרו לאחוזה לשמש דוגמה ומופת מה ייעשה לעבד נמלט: הם נקשרו לעמוד במרכז הרחבה בשמש הלוהטת. בימים הראשונים היו מתחננים למים, אבל ככל שהזמן עבר היו התחינות גוועות, ואחרי שלושה ימים היו האומללים מסתפקים במבט משווע לעזרה, שידעו כי לא תבוא לעולם.

השומר עבר ביניהם שוב כדי לוודא שכל האסירים קשורים. אחר כך איחל להם לילה טוב ויצא. מרעוד חיכה בקוצר רוח עד שכל העבדים הוכנסו לבקתות, והקולות בחוץ גוועו. עוד קצת. עוד קצת. חכה שכולם יירדמו. החדר היה שקט למעֵט הנחירות שעלו מכל עבר. לאחר השכמה עם שחר ויום עבודה מתיש ושוחק נרדמו העבדים בתוך דקות ספורות. הוא הוציא את המצית מכיסו. ההתרגשות גאתה בו, ולבו הלם בחזהו. החופש נראה ממש בהישג יד. לראשונה מאז הגיע לכאן חש מרעוד תקווה אמיתית. הצצה אחרונה סביבו לוודא שוב שאיש אינו מבחין בו. הגיעה העת.

הוא הוציא מכיסו עשב יבש שאסף בחשאי בשדה וסידר אותו בערֵמה מתחת למיטה, בסמוך לקיר. אחר כך הוציא את המצית מכיסו ופלט אנחת רווחה חרישית, כשלהבה קטנה עלתה לאחר שהכה בידית. מרעוד לא העז לנסות את המצית לפני כן, ולוּ היה מתברר שהוא שבור או שהשמן בו נגמר, תוכניתו היתה נכשלת עוד לפני שהתחילה. הוא אחז בו למשך שנייה לאפשר לאש להתחזק, ואז התכופף וקירב אותו לערֵמת העשב.

יד חזקה תפסה בזרועו. מרעוד המזועזע הרים ראש והביט היישר לתוך עיניו של העבד במיטה שלידו. היה זה האינקנדארי שעזר לו כשנפל במֵרוץ אל עגלת הבגדים. מה הוא עושה? הוא ניסה לשחרר את ידו, אבל האיש היה חזק ממנו. משך שניות ספורות נאבקו השניים בדממה, כשידיהם מטילות צללים כהים על קירות הבקתה. יתר האסירים ישנו עמוקות, עיוורים למאבק האיתנים שהתחולל לידם. מרעוד חש את הזיעה נוטפת על פניו. הוא דחף את ידו קדימה בניסיון להגיע אל הערֵמה, אבל יריבו היה חזק ממנו. בייאושו החליט לנסות לזרוק את המצית קדימה אל דופן הבקתה, בתקווה שהאש תתפוס, אבל האינקנדארי הבין את כוונתו. הוא רכן קדימה ובנשיפה חזקה כיבה את הלהבה.

חשכה נפלה שוב על האוהל. למה… זעם אחז במרעוד, למה, אידיוט אחד, למה? זה היה הסיכוי האחרון שלי. הסיכוי האחרון שלנו! הוא התכופף ונשך את ידו של האינקנדארי. העבד צרח בכעס, הרפה מידו של מרעוד, ושנייה אחר כך חש מרעוד כאב חד שעה שאגרוף פגע בפרצופו. דם מילא את פיו. הוא לא הספיק להתאושש, כשמכה נוספת פגעה בו, וראשו נחבט בטבעת שאליה נכבלה ידו הימנית. מסוחרר הוא ניסה להתאושש, לנער את מחשבותיו, אבל המכה השלישית הכריעה אותו, והוא צנח על הדרגש הקשה מחוסר הכרה.

מרעוד התערר כשפטיש גדול הולם ללא הרף בתוך ראשו. פס של דם קרוש נמשך על לחיו, וחבוּרה גדולה צמחה מעל אוזנו. הוא נגע בה ועיווה את פניו כשגל כאב חלף בו. אירועי הלילה עלו בו, והוא גנח באכזבה. הכול אבוד. היתה תקווה, והיא איננה עוד. הוא הפנה את מבטו אל צללית העבד במיטה שלידו, זה שמנע ממנו את החופש. האינקנדארי ישן כשהוא נוחר בקול. זעם ושנאה עלו במרעוד. אני אהרוג אותך! אהרוג אותך! אבל מה זה יועיל?

הוא השתרע על הדרגש בלב כבד. הכול אבוד. התוכנית הגאונית שהגה עלתה בעשן. הוא יישאר כאן, ומן הסתם בעוד כמה חודשים יכריעו אותו הרעב, מחלה או העבודה המפרכת. השריד האחרון למשפחת עדל ימות גם הוא. שלום לכם, עדל וקריה, הורי הגאים. שלום בזאר ומואפר, אחַי. שלום לידיה, אחות קטנה שלי. בקרוב אצטרף אליכם.

הוא ניסה להירדם. עוד מעט יבואו להעיר אותם. רעש עלה מחוץ לצריף. דלת הבקתה נפתחה, ובפתח עמדו שני שומרים. מוזר. בדרך כלל בהשכמה היו דופקים באלות על הדלתות והקירות כדי להעיר את כולם. אחד השומרים ניגש ופתח את האזיקים של מרעוד ושל האינקנדארי. אור דל חדר מבעד לדלת.

"תתארגנו ועופו החוצה. יש לכם עבודה."

הם החליפו מבטים תמהים. עבודה בלילה? זה לא היה דבר רגיל, אבל שניהם ידעו שאסור לשאול שאלות ומיהרו לקום ולהתלבש. מרעוד גישש ברגלו עד שמצא את ערמת העשב שהכין ופיזר אותה על רצפת הצריף. באור המרצד ראה גם את שרידי המצית על הרצפה. יריבו דאג לנתץ אותו לרסיסים.

"למה עצרת אותי?" פלט מרעוד שעה שלבשו את בגדי העבודה.

"למה?" לחש העבד ברוגז ומישש את כף ידו שסימני הנשיכה עוד נראו בה, "מה חשבת לעשות, אידיוט שכמוך? להרוג את כולנו?"

"ממש לא, רציתי להדליק אש כדי שהשומרים יוציאו אותנו מהבקתות, ואולי נוכל לברוח." מרעוד לא סיפר לו על הקורה הרופפת בגדר.

"ולמה אתה חושב שהיו משחררים אותנו?"

מרעוד הרים אליו עיניים נדהמות. מה זאת אומרת למה? בגלל האש! ואז חדרו המילים להכרתו. הם היו נותנים לנו להישרף למוות. אמנם נאסר עליהם לגרום נזק לעבדים, אבל מכאן ועד לסכן את חייהם שלהם כדי להציל עבדים ממוות? האינקנדארי צודק… הוא חש בזעם שעולה בו שוב, אבל הפעם על עצמו. אני האידיוט…

לא היה לו זמן לחשוב. השומר חזר והושיט יד לעבר האלה בחגורתו, ושני העבדים מיהרו לקפוץ על רגליהם ולצאת החוצה. לפידים האירו את הרחבה. שומרים ניצבו מסביב לגדרות, ועל הדוכן עמד משגיח. כמו תמיד היו עיניהם של השומרים מכוסות במסכות. במרכז הרחבה עמדו כמה עשרות אנשים בבגדים רטובים, אזוקים זה לזה. מרעוד עצם את עיניו לרגע. משלוח חדש. עוד אנשים למטחנת הבשר.

העבדים החדשים עמדו והביטו סביבם בסקרנות בניסיון להבין לאן הגיעו. הם עוד לא יודעים שאסור להביט בשומרים, שחייבים להשפיל מבט. מהר מאוד הם ילמדו.

השומר שהעיר אותם דחף את מרעוד וחברו לעבר בקתה מרוחקת ששימשה מחסן, שם העמיסו על עגלה בגדי עבדים אפורים ודחפו אותה חזרה לעבר הרחבה. המשגיח עמד ודיבר אל הקבוצה, מן הסתם אותם דברים שאמר למרעוד וחבריו כשהגיעו לשם. הקבוצה הזאת היתה קטנה מהקבוצה שלו, פחות מעשרים איש. השומר הורה להם להשליך את הבגדים בערֵמה על האדמה, ואז הם דחפו שוב את העגלה, הפעם לכיוון המטבח, שם העמיסו עליה שולחנות וכיסאות, כוסות וספלי חרסינה, כריכים, פירות, חטיפים מתוקים ומלוחים וקנקנים של מים ומיץ. מרעוד נזכר בסעודה שערכו השומרים בנחת שעה שסביבם עמדו העבדים רעבים וצמאים. נראה שבגלל השעה המאוחרת ויתרו השומרים על היין.

מרעוד לא הבין למה העירו דווקא אותם לקבל את העבדים החדשים. הם הרי עובדי מטעים ולא עובדי משק בית. אולי בגלל השעה המאוחרת שבה הגיעו העבדים, מן הסתם בשל עיכוב לא מתוכנן. הם העמידו את השולחן והכיסאות ליד הדוכן וערכו עליו את הקנקנים והכוסות. המשגיח סיים לדבר ואז התיישב לשולחן, שתה ופיטפט בנחת עם השומרים הבכירים שהצטרפו אליו. העבדים החדשים, לבושים כבר בבגדים האפורים, עמדו מולם בשפתיים יבשות, כמהים לטיפת מים. אחד מהם הרים יד, אבל השומרים התעלמו ממנו.

"סליחה, אדוני," אמר האיש. מרעוד הרים ראש כנשוך נחש. אי־אפשר היה לטעות במבטא. האיש היה פורלאני! לא, אל תדבר, ניסה מרעוד לשגר אליו את מחשבותיו. האיש היה מצומק, עורו מקומט וצרוב משמש, ובשערו השחור הופיעו סימני שיבה למרות שלא נראה זקן. מרעוד ניסה לפגוש את מבטו, לרמוז שעדיף לו לשתוק, אך האיש לא הבחין בו. המשגיח הרים את ראשו לאט וחיכך את כפות ידיו זו בזו, כמו חיית טרף שלכדה את טרפה והיא מתענגת על הרגע לפני שתפיל את מכת המוות. הוא קם, ניגש אל האיש והניח את ידו ברכות על כתפו.

"כן ידידי, במה אוכל לעזור לך?"

העבד, מופתע ומעודד מהמחווה הלא צפויה, דיבר בקול ניחר.

"האם אפשר לקבל קצת מים, אדוני? רק כוס אחת, בבקשה?"

"מים. אתה צמא. כמובן. כמה חסר נימוס מצדי שלא הצעתי לך לשתות. בוא איתי, בבקשה."

אחד השומרים הזוטרים התיר את האזיקים שברגליו, והאסיר קירטע בעקבות השומר אל השולחן. השומר משך לו כיסא, והעבד הניד ראש בתודה והתיישב. המשגיח מזג מים לכוס זכוכית גדולה והושיט אותה לעבד, שמיהר ללגום אותה עד תומה. המשגיח הציע לו כוס נוספת, וגם אותה רוקן העבד. המשגיח מיהר למזוג כוס נוספת והושיט אותה לעבד, אך זה הניד ראש בשלילה.

"רגע, הרי ביקשת מים, לא?" תמה המשגיח.

"תודה אדוני. אני כבר לא צמא."

"אני כבר לא צמא," חזר אחריו המשגיח כלא מאמין, ואז הוסיף בקול קשוח, "כפיות טובה כזאת לא ראיתי מעולם. אני מציע לך מים, ואתה מעז לסרב, כי אתה לא צמא? אתה חושב שלרצונות שלך, לתחושות שלך, למחשבות שלך, יש איזושהי חשיבות במקום הזה? אתה רכוש. כשאומרים לך לעבוד — אתה עובד. כשאומרים לך לישון — אתה ישן. ועכשיו אני אומר לך שאתה צמא!"

הוא הניד בראשו לעבר שני שומרים שעמדו לידו. השניים תפסו את העבד והצמידו אותו לכיסא, שעה שהשומר קירב את הכוס לפיו. העבד ניסה להתנגד וסגר את הפה, אבל אחד השומרים לחץ בכוח על לסתותיו והכריח אותו לפתוח את שפתיו בעוד המשגיח יוצק פנימה מים. העבד המסכן נחנק וירק, אבל נאלץ לבלוע את רוב המים שנשפכו לפיו. המשגיח לא היסס ומילא שוב את הכוס. העבד התחנן שיפסיק וטילטל את ראשו במאמץ להתחמק, אך השומרים שאחזו בו לא הותירו לו כל סיכוי.

העבדים עמדו בדממה מוחלטת שעה שהמשגיח שפך כוס אחר כוס לפיו הפעור של העבד. לאחר ששלושה קנקנים רוקנו לגרונו של המסכן, התגלגלו לפתע עיניו בחוריהן, והוא קרס בכיסא. המשגיח סימן לשומרים להרפות ממנו, והעבד, בטנו נפוחה מנוזלים, התגלגל מהמושב אל האדמה ושם הקיא את נשמתו בגניחות עזות, שעה שגופו מתעוות בכאבים קשים. המשגיח הסתובב ופנה אל העבדים, כשהוא אוחז בכוס מים מלאה וחיוך קל מרחף על שפתיו.

"עוד מישהו צמא?"

דממה נפלה על הרחבה. המשגיח פסע לאִטו על פני שורת העבדים, ואז הינהן בשביעות רצון. "יפה. זה היה השיעור ראשון שלכם באחוזת באנור."

הוא סימן לשומר שעמד ליד מרעוד, וזה הורה למרעוד וחברו לחלק לעבדים ספלים ולמלא אותם במים.

"אף אחד לא שותה!" הזהיר השומר אחרי שכל הספלים נמזגו. העבדים הצמאים המתינו עוד דקות ארוכות כשספלים מלאים מים בידיהם, עד שהמשגיח נתן אישור לשתות. מרעוד הפנה מבטים ימינה ושמאלה, ואז ניגש אל העבד ששכב ליד השולחן. ההקאות פסקו, אבל האיש נותר לשכב מיוסר וקצר נשימה. עיניו היו מעורפלות, פניו חיוורות, וניכר שהוא אינו יודע היכן הוא נמצא. מרעוד הושיט את ידו בזריזות ולקח מלחייה מן השולחן. הוא פתח את המכסה והושיט אותה לאיש. העבד לא הבין מה מרעוד רוצה ממנו.

"תלקק את המלח," לחש מרעוד, "זה יקל עליך."

העבד שלח בו מבט מזוגג. מרעוד טבל את אצבעו במלח והכניס אותה לפיו של האיש. העבד, שלא אהב את הטעם, ניסה להתנגד, אך מרעוד התעקש והתגבר בקלות על המחאה הרפה. הוא חזר שוב על התהליך. יש לך מזל גדול שאני נווד. הנוודים, שמחסור במים היה מצב נפוץ אצלם, ידעו שאחרי יובש ארוך אסור לשתות כמויות גדולות בבת אחת. אדם שישתה יותר מדי עלול למות בייסורים. למי ששתה הרבה מים, יש לתת מלח שיקל את מצבו. מרעוד לא ידע למה מלח עוזר במצבים כאלה, אבל מה זה חשוב. העיקר שזה עבד.

הנשימה של האיש התייצבה, והצבע חזר ללחייו. מרעוד סייע לו לקום ולעמוד על רגליו. אחד השומרים ראה אותם וניגש אליהם.

"מה יש לנו כאן? חברים? איזה יופי!"

המשגיח הסתובב למשמע הדברים.

"חברים! נהדר!" הוא ניגש אליהם, "תראו כמה הם דומים. מאיפה אתה, עבד?"

"פורלאן, אדוני," מילמל מרעוד.

"פורלאן! מה אתה אומר! אין לנו הרבה פורלאנים כאן. גם אתה משם, נכון?"

העבד הינהן קצרות.

"יופי," אמר השומר, "אם אתם חברים כל כך טובים, זה יהיה ממש פשע להפריד ביניכם."

הוא סימן לשומר, וזה ניגש וכבל באזיקים את ידו של מרעוד לידו של הפורלאני השני.

"מעכשיו אתם איש אחד. נקרא לכם 'הפורלאני'. אתם תישנו יחד, תאכלו יחד, תעבדו יחד, כמו שחברים טובים צריכים לעשות. מצוין." הוא פנה אל השומרים, "קדימה. מאוחר. תארגנו אותם. עוד מעט צריך להעיר את כולם."

השומרים מיהרו להוליך את העבדים החדשים לאחת הבקתות. השומר שבא להעיר את מרעוד טפח על עורפו והורה לו ולעבד האינקנדארי לבוא אחריו. הפורלאני החדש דידה אחריהם. בבקתה קשר השומר את מרעוד וחברו החדש לטבעת ואז הסתלק. הדרגש היה צר מלהכיל את שניהם. מרעוד חשב לרדת לרצפה, אבל האזיקים שקשרו אותו למוט מנעו זאת. הוא התיישב על הדרגש ופינה מקום לפורלאני.

"איך קוראים לך?" שאל בלחש.

"קָאסִיל," השיב האיש בקול צרוד, "תודה שעזרת לי." הוא עצר לשנייה ואז הוסיף בהיסוס, "אתה באמת פורלאני?"

מרעוד הינהן.

"כן. מפרסטאל. ואתה?"

"נולדתי בדורה, אבל לא הייתי שם המון זמן. אני מלח בספינה, יותר נכון הייתי מלח בספינה עד לפני שלושה שבועות."

"מה קרה?" שאל מרעוד.

"טבענו," אמר המלח ולא הוסיף. מרעוד שתק. קאסיל המשיך מיד.

"היינו שלושה בסירת ההצלה, אבל השניים האחרים לא החזיקו מעמד בשמש. הייתי בטוח שגם אני הולך לגמור, אבל אז מצאה אותי ספינה קרטילית. כל כך שמחתי שניצלתי. הייתי בטוח שייקחו אותי הביתה, אבל הם הכניסו אותי לסיפון התחתון שהיה מלא אנשים. אז הבנתי שלרוע מזלי אספה אותי ספינת עבדים, ושהם ניצלו את ההזדמנות להוסיף עוד אחד לשלל שלהם."

הוא השתתק. מרעוד התלבט אם לנסות לדובב אותו עוד, ואז החליט שאפשר לחכות לבוקר. "תנסה לישון. מעירים פה מוקדם."

הפורלאני הצטנף בקצה הדרגש, שבקושי הספיק לאדם אחד. מרעוד קיפל את ברכיו אל חזהו. ממילא הלילה כבר נגמר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נער המדבר מפורלאן”