בספרו "אגדות" מתגלה אודי טאוב כאמן הסיפור הקצר. לאחר שהפגין את כוחו כמחברו של רומן הפנטסטי רחב היריעה "יודאיקה" ולאחר […]
מסע העגלה
צריכים לעבור כביש. גרובר דוחף את העגלה קדימה, רץ אחריה ועובר. אחר כך ברחוב, רץ רץ, מתמרן, משתדל לא להפיל אנשים, דורס להם את העקבים. שתי הידיים אוחזות בעגלה.
תינוקות יכולים למות מכל דבר. למען האמת, כמו שהוא, אין יותר סיכויים שיחיה משימות. אבל אם ימות, יבואו אליו בטענות, כאילו התינוק שלו.
הנה ילד על אופניים. הוא נוסע מהר מדי, הרבה יותר מדי מהר. רק גרובר רואה את הסכנה, עם השיער שלו שעף ברוח. הילד מביט הצִדה ונוסע ישר. ככה לא נוסעים! הוא מגיע קרוב לגרובר, טס כך שגרובר מרגיש משב רוח מושך בזקן, והוא מהדק את הידיים על ידית העגלה, וטרח! הילד נכנס בעמוד ברזל עם הראש, עם המשקפיים, עם האופניים שנמעכים, מתעקמים השפיצים של הגלגלים, הכול מתפצפץ, נשפרץ ומתפזר.
אבל גרובר שומר על שלו בשתי ידיו המזיעות שעל הידית.
אולי פחות מסוכן ללכת קצת יותר לאט, אבל בכל זאת נראה שהוא מוכן להסתכן קצת יותר, ובלבד שייגמר כבר.
חולפים ליד הלונה־פארק. גרובר לא מביט לשם, אבל אי אפשר שלא לראות שהגלגל־ענק מסתובב מהר מדי. לא יחזיק! אין די כוח בציר הגלגל הענק בשביל סיבוב מהיר כל כך! ומזווית העין אי אפשר גם שלא לראות את הקרון של הרכבת־הרים נמרח למטה במהירות.
שוב מתהדקות האצבעות של גרובר על ידית העגלה, האצבעות הדביקות שלו מתמוססות אל תוך הידית.
‘האאאאאאאו!’ צורחים נוסעי הקרון מלמעלה למטה, ואחר כך, בסיבוב, הקרון שלהם ניתק מהמסילה ואובד בתהום.
קרון אחר, שלא ניתק, דוהר למטה ומתנפץ על הקיר ברעש גדול והכול נמעך ומתרסק, חלקים ממנו עפים באוויר, ועוד אנשים עומדים בתור וקונים כרטיסים.
הוא עובר לאורך החומה, מנסה לדלג על פתחי השערים, לפחות לחלוף עליהם במהירות הבזק. בשער האחרון יורים עליו. הוא רץ מהר — סוף סוף השער רחב מאוד ויש לו הרבה לרוץ, וכל הזמן יורים. הוא מביט פנימה תוך כדי מרוצה. כל הקולעים למטרה הפסיקו לקלוע למטרותיהם, ועכשיו הם מכוונים לעברו, ויורים. כולם יורים עליו.
הוא שומע את הכרוז מכריז: ‘מי שפוגע בזקן מקבל את הטרנזיסטור, מי שבעגלה תור נוסף.’
גרובר רץ רץ, העגלה מקפצת על המדרכה, ופתאום עפה לו הכיפה. הוא עוצר, מרפה לרגע מהעגלה, ורץ אחרי הכיפה.
הכיפה שלו בורחת, מתגלגלת ברוח, אבל הוא שם רגל ודורך עליה, מתכופף ומרים. וכל הזמן שורקים כדורים לרגליו, משפריצים חול, מעלים תלוליות קטנות של חול ליד נעליו. הוא נעמד ומביט ישר אליהם, רואה את הניצוצות שיוצאים מלועות הרובים שלהם. פלא שהם מחטיאים. הוא עומד לפניהם, והם מכוונים בכל מאודם, אבל אפילו לא מתקרבים. הוא מנפנף להם בכף ידו בביטול, וחוזר בצעדים שאננים אל העגלה. לא יודעים לירות, אלה! גם אם היה נועץ את חוטמו בלוע הרובה הם היו מחטיאים.
תוך כדי הילוכו גרובר שומע מאחוריו רעם מתגלגל. הוא משתדל שלא להביט לאחור, אבל הרעם הולך ומתגבר, עד כדי שאון מחריש אוזניים. הנה מאחוריו גלגל־הענק הולך ובא.
אמנם ניתק הגלגל מצירו וכעת הוא מתגלגל ברעש גדול בעקבותיו לדורסו. הוא נעמד לרגע ונועץ בגלגל מבט תמה. האנשים היושבים בספסלים המתנדנדים, מריעים וקוראים בקול וקורצים לו בעיניהם, כאילו מהתלה נאה יש כאן.
הנה זוג אוהבים יושב על הספסל שבתחתית הגלגל. לגמרי עקום הספסל שלהם, אבל אין הם נותנים לבם לכך. אוחזים שניהם בגביע אחד של גלידה ונועצים בו את לשונותיהם, לשון מזה ולשון מזה. עיניהם נתונות זה בזה, וחיוך צועף את פניהם.
ואז, כשנע הגלגל לעברו של גרובר, מתגלגל ורומס, הם מתחילים להעפיל בו, וככל שהם עולים, הספסל שלהם הולך ומתעקם. גרובר חדל מלהביט בגלגל כולו, וכעת הוא מתמקד בספסל המתעקם של בני־הזוג. הם בקושי נראים, כל כך גבוהים במרומי הגלגל, אבל הוא רואה איך ניתרים קישורי המתכת של הספסל, ואיך הוא נופל ממרום, ואיך הגלידה עפה ונדבקת לחומה.
שאר רוכבי הגלגל אינם נותנים דעתם על אשר קרה. הם מתמקדים בגרובר, מנענעים בעוז את ספסליהם, כאילו רוצים לזרז את הגלגל שידביק כבר את הזקן וירמוס אותו. אבל אז מתעשת גרובר ואץ לדרכו. והגלגל הכבד, כאילו יודע שלא ישיג עוד את הזקן שהגיע כבר לקצה השער, מנער מעליו את שאר הספסלים, ונופל עליהם לרומסם.
‘לא אכפת לי מכלום!’ אומר גרובר, ‘אבל כל זמן שזה נתון בידי, אני צריך להיזהר שלא ימות, אחרת לא אדע איפה להסתיר את פני.’
בתוך מרוצתו, הוא מגיע אל הטיילת שעל שפת הים. כעת הוא שוקל בדעתו אם טוב לו לילך על הטיילת, או מוטב שילך על שפת הים ממש.
קשה לדחוף את העגלה בחול הרך, קל יותר על השביל המרוצף של הטיילת. אבל הטיילת הומה אנשים. אמנם אין הם נראים מסוכנים, איש מהם אינו שת לבו לזקן ולעגלתו, כולם עוסקים שם בנופש ונטילה מלוא הריאות מאוויר הים, אבל עיכובי בני אדם אינם בידו, עיכוב חול הים כן בידו. כל שהוא צריך, זה לעמול יותר, הוא בגופו. על כן מחליט גרובר לנהל את עגלתו על חוף הים.
הוא נוסע על החול הקרוב לגלים, שם החול מהודק ואפשר לרוץ מהר יותר. לא קשה לרוץ על חוף הים, בגלל האוויר המלוח, ועל אף שישים וחמש שנותיו, הוא מפליא לרוץ כילד.
יד אחת על העגלה, יד שנייה על הכיפה שעל הראש, ושתי רגליו אצות כנערים. זקנו האפור וציציותיו הלבנות מתנפנפים ברוח כמו דגלי צבא.
עכשיו הוא מרגיש שמחה מעצם הריצה. עכשיו אין הוא פוחד. רץ להנאתו ונעליו משאירות עקבות רטובים בחול. וגם כשגוברים הגלים, וגל אחד מתפרץ אל נעליו ושוטף אותן על פניהן, הוא לא נבהל. הוא מודע לכך שאינו נבהל, וזה ממלא אותו גאווה.
קוואץ’ קוואץ’, קוואץ’ קוואץ’, סוחטות הנעליים שלו את הים מהגרביים. ועכשיו גם גרובר שר לעצמו: ‘קוואץ’ קוואץ’, קוואץ’ קוואץ’.’
והוא לא מבחין בכך שתוך כדי שירו גבהו הגלים, ועכשיו אין הם יודעים גבול.
‘קוואץ’ קוואץ’.’
הוא שר לעצמו בזחיחות הדעת, ואז בא גל גדול ולוקח ממנו את העגלה.
שואה גדולה באה על גרובר.
אלוהים אדירים, ככה?!
כל הזמן היה רץ ומוסר נפשו על העגלה, על אף שישים וחמש שנותיו. רץ בכל כוחו, ובלבד שיביא את נוסע העגלה ליעדו. וכל הזמן היה מתיירא, שמא אין הוא נותן די את דעתו על סכנות צפויות. והוא חזה סכנות לרוב, אפילו כאלה שלא היה להן שום סימן מוקדם, הוא זה שמילט מהן את העגלה בחירוף נפש. ועכשיו, רק לרגע… כחלום יעוף… והנה נגזר הדין! אוי, איזה חורבן!
אין רגע מנוחה!
אין רגע אחד בלי העמל הנורא!
הרי סוף סוף בני אדם, לא?!
וכבר הוא רואה בעיניו את המבטים. אף אחד לא יֵדע עד כמה מסר את נפשו. עכשיו לא משנה אם מסר את הנפש או עמד לגמרי מנגד. לא נחשב! כל העמל לריק!
הוא עומד ומביט בעגלה המתרחקת כמו סירה קטנה, שטה על הגלים, שעכשיו הם שקטים. היה מעדיף שתעמוד העגלה פה על החוף במקומו, ותשקיף עליו, שם בים, במקומה. בסופו של דבר הרי יימצא מישהו שיבוא לכאן בשבילה.
ותוך כדי מחשבותיו גרובר מתחיל להתפשט.
הוא פושט את המעיל, אחר כך את הנעליים, אחר כך את הגרביים, פושט ושומט על החול, ומביט כל העת בעגלה המתרחקת, כמו מצפה שתיעלם העגלה לפני שיגמור להתפשט.
אחר כך המכנסיים. יש לו חולצה ארוכה שמגיעה עד הברכיים, אבל גם את החולצה הוא פושט. הוא מסיר את הכיפה ושם בכיס המעיל. פתאום יש רוח בפדחתו. כביכול זו הפעם הראשונה בחייו שגרובר מרגיש רוח עוברת בפדחתו. רוח חופשייה, מלטפת בחמלה ונוברת בשובבות מתפנקת בשערותיו הדלילות, מתגרה בחביבות, עד כדי צמרמורת שעוברת לאורך חוט השדרה. כך עושה לו הרוח ואין מוחה — אין אפוטרופוס לרוח ים!
אז הוא פושט את הציצית. לרגע הוא מסיר את עיניו מהנקודה הקטנה שבים, ומביט בציצית, אחר כך הוא לובש אותה חזרה, ושב ומביט בים. עכשיו נקי הקו בין הים לשמים, אין עגלה!
גרובר עוצם את עיניו בכוח, ורגליו רצות אל תוך המים. הוא ממשיך לעצום עיניים גם כשאין עוד קרקע לרגליו, והוא צריך לטפוח על המים כדי להתקדם. הוא רק פוקח את עיניו כשפיסת ברזל מפלחת את מצחו.
גם כשהוא רואה שלפניו העגלה, לא מפסיק לכאוב לו. לא בטוח שהוא לא ימות מהמכה.
‘אוי, כואב כואב! טטל’ה, כואב!’
הוא לא יכול להפסיק לרגע אחד מלטפוח ברגליו, בידיו ובכל גופו, אחרת יטבע. וכבר אין לו כוח, אבל באותה מידה גם אין לו ברירה.
‘לרגע אחד הקלת ראש… היית לץ… ליצן… קוואץ’ קוואץ’.’
‘ליצנות אחת תסיר אלף תוכחות, ליצנות אחת תסיר… אלף תוכחות,’ גרובר שר לעצמו ומושך אליו את העגלה בגלגליה אשר מתחת למים. מושך ומושך, עד שיש קרקע מתחת לרגליו. אז הוא יכול להפסיק לטפוח.
על החוף הוא לובש את הבגדים על לבניו הרטובים, אוחז בידית וממשיך הלאה בהליכה מהירה, כמעט בריצה. המלח שבתחתונים משפשף במפשעה וצורב בפי הטבעת. אבל יש לו כבר ניסיון עם דברים כאלה. לא עם מי ים, אבל עם מטרדים כאלה באופן כללי. אם תשב לנוח, לא תוכל להמשיך. לעומת זה, אם תמשיך ללכת, תגיע בסופו של דבר אל ‘סף הכאב’. הכאב ילך ויגבר, אבל בסופו של דבר יגיע לדרגה כזו, שבה כבר אינו מוחש. כל שמרגישים אז, רק כמו גירוד קל, אפילו נעים. זה בדוק! גרובר יודע מניסיונו. סבא שלו סיפר לו שגם כשנשרפים זה ככה. די מהר עוברים את סף הכאב, ואז מביטים על הכול בשוויון נפש, אפילו בבוז. וסבא שלו יודע מניסיונו, הוא נשרף לגמרי ורק אחר כך בא אליו בחלום לספר.
בינתיים גרובר בשלב של התגברות הכאב. הוא מנסה להסיח את הדעת ולחשוב על משהו אחר. בתוך כך הוא נזכר שעדיין לא בדק מה עם זה שבעגלה, סוף סוף הוא נתעלם מן העין בכל אותו הזמן שהיה בים. הוא לא עוצר, רק רוכן ומביט אל תוך העגלה. התינוק מנענע בידיו ומביט למעלה בחיוך טוב. כשהוא רואה שגרובר מביט בו, הוא אומר בצחוק גדול:
‘קוואץ’ קוואץ’.’
גרובר משתדל שלא לכעוס. הוא נוטל את קצה השמיכה ומכסה את התינוק. השמיכה יבשה לגמרי, התינוק יבש לגמרי, רק לגרובר יש תחתונים רטובים וגרביים רטובות והציציות הרטובות שלו כבר לא עפות ברוח.
פתאום הר. צוק גדול חוסם את כל החוף. חציו בים וחציו בחוף. אפשר להיכנס למים, לשחות מסביב, או אפשר לטפס מעל.
כמה חבל שבחר ללכת על החוף ולא על הטיילת. יש גבול גם לגופו של גרובר, לא כל דבר הוא יכול לעשות.
הוא יכול להתאמץ יותר, אבל עד כמה?
בשום אופן הוא לא חוזר את כל הדרך לטיילת! הוא גם לא ישחה עוד פעם. למען האמת, הוא בכלל לא יודע לשחות, רק לטפוח במים בלי הפסקה. אז, כשנכנס להציל את העגלה, היה הכי קרוב להרפות, היה רגע אחד שכמעט חדל מלטפוח.
אז מתחיל גרובר לטפס על הצוק. הבליטות בסלע דוקרות תחת סוליות נעליו השחוקות, והסרטנים הקטנים ועכבישי המים שנמלטים מפניו מעוררים בו גועל. ביד אחת הוא מושך אחריו את העגלה, ביד שנייה אוחז בסלע, מדי פעם רוקע ברגלו כדי לגרש מעל מכנסיו עכבישים. יש משהו שמדגדג בעורפו, גועל נפש! אבל הוא לא נופל, הוא מעפיל.
אין רואים קצה לצוק, אבל מדי פעם הוא מביט למטה, ומתמלא גאווה על הדרך שכבר עשה.
בהתחלה חש כיצד נמתחים העורקים בזרועו האוחזת בעגלה, ועקצוצים של הירדמות מטרידים את פנים הזרוע. זה היה בלתי נסבל, וטוב שידע גרובר להפוך את זרועו ואת ידית העגלה למקשה אחת. וכפי שאין הידית חשה דבר, כך אין הזרוע שלו חשה דבר, ואם לא כן, היה נשמט ונופל למטה, בכל אופן את אחיזתו בעגלה לא היה מרפה.
בסופו של דבר הוא לא נופל. מגיע למעלה ובאותו רגע נמחקים בבת אחת כל סבלות הטיפוס. הוא מחכך ידיו בהנאה ומחזיר את הדם אל ידו, ‘יד העגלה’. מביט על התהום בגאווה ומחייך אל הגלים שמתנפצים אל הצוק ואינם מצליחים לטפס למעלה ממחצית גובהו.
לפתע יד נחה על כתפו. הוא נבהל ומביט לשמאלו. לידו עומד איש צבא.
כיוון שלגרובר מעולם לא היה עסק עם הצבא, ואין הוא יודע את שמות הדרגות, הוא יקרא מעתה לאיש הצבא ‘הגנרל’. וכיוון שבגנרל עסקינן, שחיים ומוות בידיו, וכל מה שתחת ידו נתון לגמרי בשליטתו, גרובר אינו פוצה פה והוא נושא בדומייה על כתפו את כובד זרועו של הגנרל.
מהדק הגנרל את זרועו סביב גרובר, ומושך אותו אליו בחיבוק של ידידות.
גרובר המחובק שוקל כל העת עד כמה ראוי לו להיות מחובק ועד כמה מחבק. הוא גם נזהר שלא להידקר מאותות המתכת שעל חולצתו הצבאית. הגנרל מצמיד את מצחו למצחו של הזקן, אחר כך נושק לו על עורפו וטומן שם את ראשו. אין לגנרל שפם, ונשיקתו רטובה עד גועל. אחר כל זאת הוא מזדקף ומביט לגרובר בתוך עיניו. גרובר, שחש כל העת כי ידידות פתאומית שכזו היא דבר רוחש רעה, משפיל את עיניו. אבל לפני שהוא משפיל, הוא רואה דמעות בעיני הגנרל. שתי דמעות נוצצות להן בזוויות עיניו של הגנרל בהבהקים גדולים, כמעט מסנוורים.
‘אתה הרי יודע שאין אני נוהג כך אלא מחוסר ברירה,’ אמר הגנרל בקול צרוד ורחום.
‘ודאי,’ מסכים גרובר.
‘אני הרי אוהב אותם כאילו היו בניי, אבל הם בנים סוררים!’
הוא מהנהן לגנרל, כיודע אף הוא צער גידול בנים.
הגנרל, מעוּדד מהנהונו, צועק:
‘כן, בנים סוררים! בני כלבים! ואסור לי לשתוק! נכון שאסור לי לשתוק?’
‘חושך שבטו שונא בנו,’ מסייע גרובר בידו, מיטיב את כתפו תחת מעמסת זרועו הכבדה של הגנרל.
‘צריך ללמד אותם לקח! לחנך אותם! להראות להם את הדרך!’
‘חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יגדיל לא ירחק ממנו.’
‘כן! ושיגידו שאני כועס ושאני שונא ושאני נוקם. שיגידו! אני כועס?! מה פתאום! אני אוהב אותם, הכול מאהבה.’
‘את אשר יאהב יוכיח.’
‘בדיוק! מאהבה, הכול מאהבה, אחרת איך הם ילמדו?!’
‘רק כך!’ מאשר גרובר.
הגנרל שמח בגרובר וטופח על שכמו טפיחה רבתי שכמעט משליכה אותו ואת העגלה מראש הצוק. אחר כך הוא מושך אותו אחריו בכוח. הזקן נמשך, ומושך אחריו את עגלתו.
ושם, במישור שעל ראש הצוק, נגלים פתאום חיילים רבים. כל אחד נתון בעיסוקיו, בניקוי רובהו, בתגלחת, בעיון בתצלומי יקיריו. גרובר מנהל את עגלתו בכבדות בין חתחתי הסלע, ומבקש בעיניו אוהלים או סימן כלשהו למחנה צבאי. אולם ככל שהוא משיג בעיניו, אין שם לא מבני קבע ולא מבני ארעי.
הגנרל תופס בזרועו ומושך אותו לעבר קבוצה של ארבעה חיילים העומדים ליד קיר הסלע. עומדים בנחת ומשוחחים ביניהם. מעליהם, יושב על הסלע חייל מופשל מכנסיים ומביט בנעשה בשמץ עניין, מנסה לצוד משפטים משיח החיילים.
כשהיו קרובים לארבעת החיילים, עצר הגנרל ופנה אל גרובר.
‘אני שמח, ידידי. אני שלם ורגוע. קודם היו לי תהיות, אולי אני מחמיר יתר על המידה, אבל עכשיו אני שקט.’
אז מרים הגנרל את ידו.
לפתע נפרד מן הקבוצה חייל שרובה בידו, פוסע קדימה עם רובהו. עוצר, מסתובב ומכוון את הרובה אל מול שלושת החיילים העומדים בגבם אל קיר הסלע.
‘מה?!’ אומר גרובר, בלי שהתכוון לומר דבר.
הגנרל עוצר כשידו באוויר ומביט אליו מאחורי כתפו.
‘אמרת משהו, ידידי?’
גרובר נבוך. הוא מסתכל בשלושת החיילים. האחד קשיש, כמעט בן גילו של גרובר, שני האחרים צעירים מאוד, כמעט נערים, יכולים היו להיות ילדיו, ואולי אפילו נכדיו, של החייל הקשיש. הם מביטים בעליצות אל לוע הרובה המכוון אליהם, ומחליפים ביניהם הערות עליזות. החייל שמכוון את הרובה מניע את הקנה על פני שלושתם, שוקל אל מי עליו לכוון תחילה, והרי לא ייתכן לכוון אל שלושתם בבת אחת.
שלושת החיילים מביטים בלוע המגשש באוויר. כל אחד מורה לחייל על חזהו שלו — לכאן עליך לכוון! לבסוף מחליט החייל לכוון אל החייל הקשיש. החייל הקשיש מריע ומוציא לשון מתגרה לעבר שני עמיתיו, שמחרים מחזיקים אחריו בפרצי צחוק גדולים. הנה הוא נעמד בעמידת דום אל מול לוע הרובה ומצדיע בחיוך גדול.
‘ובכן, ידידי?’ פונה הגנרל אל גרובר בקול רך, כשידו עדיין מונפת אל על.
גרובר נדבק בעליצותם של שלושת החיילים וגם הוא מחייך. אולם אז נצבטת בטנו מירייה רועמת שמזעזעת את הצוק. החייל הקשיש נופל לאחור על ישבנו ומלוא החיוך עדיין על פניו. שני החיילים הצעירים מביטים בתדהמה בכתם האדום המתפשט על חזהו.
עודם מביטים, ועוד ירייה חובטת על ראש הצוק והחייל הימני מוטח לאחור.
עומד החייל השלישי ומביט נכחו בעיניים עצובות. מעל יושב החייל מופשל המכנסיים ומסתכל ביתר עניין במתרחש.
גרובר מביט בעיניו העצובות של החייל הצעיר ואומר:
‘מה.’
ה’מה’ של גרובר נבלע בירייה השלישית. אבל הגנרל שמע והוא פונה שוב אל גרובר:
‘אמרת משהו?’
גרובר מניע ראשו בשלילה, דוחף את עגלתו הלאה בברכיים כושלות. פתאום הוא נעצר, נובר בשק המיטלטלים של העגלה, ושולה ממנו בקבוק עם פטמה. הוא מסיר את הפטמה ולוגם בבת אחת את הנוזל לגרונו היבש. טעם מלוח לתה שבבקבוק. הוא מבריג את הפטמה חזרה על הבקבוק הריק ונושם אוויר ים מלוא חזהו. אחר כך הוא מחזיר את הבקבוק לשק העגלה. בתוך כך, מזווית העין רואה גרובר את הגנרל רוכן אצל המתים. זמן רב הוא רוכן שם, ממשש באיבריהם, מגביה ומפיל, סוטר להם וצובט להם במקומות שונים בגופם.
המראה הזה מביך את גרובר עוד יותר מההרג עצמו. הרי חיילים הורגים ונהרגים, מאוד תמוה שגנרל זה, שראה מתים רבים בחייו, מנסה לעוררם בסטירות לחי. תוך כדי מחשבה גרובר מתמלא מעין חמלה כלפי הגנרל התמים כל כך, שאינו יודע פשרו של מוות. הוא פונה לאחור ומושך אחריו את העגלה, קרב אל הגנרל ומניח את ידו על כתפו.
‘הם מתים,’ אומר גרובר.
הגנרל מביט בגוויות, אחר כך בגרובר, אחר כך שוב בגוויות, אחר כך הוא נעמד ומביט בקיר שעה ארוכה, גבו אל גרובר. גרובר ממתין לו בסבלנות. פתאום מסתובב הגנרל בתנופה גדולה, ואתו מסתובבת כף ידו ומפליקה על לחיו של גרובר בעוצמה, סטירה כבירה. גרובר מושלך אפיים ארצה על גבי הצוק, וכמעט מתהפכת העגלה.
‘אם הם מתים, אז אתה הרגת אותם!’ הגנרל מסנן מבין שיניים מהודקות. גון פניו משתנה לאפור, לאדום, לסגול, ועיניו אדומות ולחות.
‘מה פתאום?!’ ממלמל גרובר בתחינה, מתרומם מעל הארץ וחוזר לעגלתו.
‘אתה אמרת!’ מתעקש הגנרל, ופניו חוזרות לאט ללבוש את גונן האדמדם הרגיל. ‘שאלתי אותך, ואתה אמרת, עם פסוקים. אתה אמרת לי, שהם ילמדו ככה לקח — חנוך לנער על פי דרכו, גם כי ירחיק לא יגדיל! — אמרת, או לא אמרת?’
גרובר שותק ואוחז בכף ידו הפנויה את לחיו הסטורה.
‘איך הם ילמדו עכשיו משהו? הא?! הם מתים! הם לא ילמדו יותר שום דבר!’
‘אוי משיגנער!’ ממלמל גרובר בלאות וסופק כפיו.
וגרובר הרי יודע שיש איזה ממש בטענתו של הגנרל.
אבל מאיפה היה לו לדעת?!
אם אין לו מאיפה לדעת, היה עליו לשתוק!
והוא לתומו חשב שעדיף להסביר פנים לרַשות.
מה שתעשה, תמיד תיתן את הדין!
הגנרל חטף את הרובה מידי החייל שירה וכיוון אותו לעבר גרובר.
‘אוי משיגנער!’ צועק גרובר בקול נשבר, ‘מה אתה רוצה מחיי, משוגע!’
ותוך כדי קריאתו ידיו מתהדקות על ידית העגלה לאגרופים, ואז הוא עוצם את עיניו ופורץ קדימה ודוחף את עגלתו בכוח לעבר הגנרל ולעבר הרובה שבידו. העגלה נחבטת במשהו. גרובר פוקח את עיניו ויודע שעדיין הוא חי ולפניו קיר הסלע לבדו.
חיותו־עדיין אינה משמחת אותו הרבה, אבל הוא עושה אחור־פנה ודוחף את עגלתו הלאה ונמלט.
מקפצת העגלה קדימה לפניו ומקרטעת כמשוגעת על חתחתי הסלע.
מעל הסלע קופץ ומזדקר החייל, מהדק את מכנסיו ורץ להקים את הגנרל הדרוס, שמקים בצעקה את החיילים הפזורים סביב. נשמעת תרועת חצוצרה, ומתייצבים גם פרשים אחדים. כולם נערכים למרדף אחר גרובר.
וגרובר, ידו האחת אוחזת בידית העגלה המקפצת בעזוז על הסלע, ידו השנייה על הכיפה שלראשו, ושתי רגליו הזקנות רצות בזריזות, בכל הכוח, למרות מלח הים המשפשף במפשעה וצורב בפי הטבעת.
אמרנו ‘בכל הכוח’ אולם מעולם לא נמלט גרובר בכל כוחו. אין דבר כזה, ‘כל כוחו של גרובר’, או למצער, מעולם לא יצא אל הפועל כל כוחו של גרובר, כך שנוכל לומר עליו: ‘זהו כל כוחו של גרובר ואין עוד.’ תמיד נופתע מחדש בראותנו כיצד הוא מוצא בגופו עוד שמץ כוח ללחוץ החוצה, עד שיש רגליים לטענה שאין בפועל קץ לכוחו של גרובר. הוא יודע שאין זה בגדר הסביר, היכולת ללחוץ החוצה תמיד עוד טיפה אחת של כוח. כמו כן, הוא יודע שאין שום הבדל עד כמה הוא מתאמץ, כוחו של גרובר אינו תלוי במאמץ כלל אלא באיזו החלטה שהחליט מקדמת דנא לעשות את המוטל עליו ויהי מה.
אם יתאמץ יותר לא יאזל כוחו מהר יותר, אבל גם לא ינבע ממנו כוח רב יותר. ואין ללכידתו או להימלטותו שייכות כמעט למאמץ שהוא משקיע. לכן, במנוסותיו תמיד יש לגרובר עוד שיור זמן להרהר בשאלה, מדוע הוא נרדף?
לפני שניתן את הדעת על השאלה הזו, נשאלת השאלה, אם אין הבדל עד כמה מתאמץ גרובר, למה הוא בכלל מתאמץ?
והוא מתאמץ!
אוי כמה הוא מתאמץ! ואין עליו חמלה.
על כגון זה נוהג גרובר לספר הלצה:
‘פעם אחת היה תלמיד־חכם שכל חייו ישב ועסק בתורה. יום אחד היתה מלחמה והחליט התלמיד־חכם לצאת לסייע במלחמה. נטל אתו מטאטא ועמד לצאת לחזית. שאלה אשתו — המטאטא למה? אמר לה התלמיד־חכם — תלמידי חכמים אינן צריכים שמירה, וברצון אלוקים, אפילו מטאטא יורה. שאלה אשתו — ברצון אלוקים אפילו בלי מטאטא יורה? אמר לה התלמיד־חכם — אין סומכין על הנס, קצת השתדלות בכל אופן צריך.’
ועד שישיגו הרודפים את גרובר (שהרי איזה סיכוי יש לו נגד הפרשים?!), יכולים אנו במהירות לתת את הדעת על שאלת רדיפתו. למה הוא נרדף, למה דווקא הוא?
גרובר במנוסתו פותר זאת ב’משיגנערס!’ אבל מה נאמר אנחנו?
מה יש בו, שגורם לכם לרדוף אחריו?!
מה כבר עשה אותו זקן, שנתתם בו עיניכם לרעה?!
מה בכלל יודעים אתם על אודותיו?
ידוע כי גרובר נצר למשפחת בעל ה’מלאכת החיים’, אולם מי היה אבי המשפחה הקדמון, מייסד השושלת? על כך הדעות חלוקות. מפיבושת או נבות היזרעאלי, ואפילו, יש אומרים, אחיה השילוני. איך שלא יהיה, מדובר במשפחה מפוארת שיש בה נביאים וחכמים, ואין איש יודע מדוע שם רע יצא למשפחת גרובר, עד שהבריות אומרים ‘משפחה נכבדה, אבל שמץ עקמומיות דבק שם, ולא תמצא בה חכם שאין סברתו נוטה, או נביא שאין נבואתו לוקה.’
ובקצה שושלת גרובר — גרובר שלנו, ובקצהו שלו, גרובר הקטן שבעגלה, שעוד אין יודעים מה שמו. רק ידוע כי לאמתו של דבר, אין שם משפחתו גרובר, אלא שמו כשם אביו שנשא לאישה את בתו של גרובר ומת מיד, עם שזרע את בנו ובלי שקצר ממנו ברית מילה, ובלי שישאל אותו גרובר לשמו. אבל גם אם היה אבי הילד מאריך ימים, ספק אם היה מגיע לשאול אותו לשמו, שכל ימיו של גרובר ד’ אמות של ‘והגית בם’. הגיגים, מגדלי רוח וציפורי אוויר. בטלן של הגות, שאינו מעורב בדעת עם הבריות. כזה העומד כביכול מן הצד ואינו נוקף אצבע ביישובו של עולם. וכלל אין הוא ראוי להתנוסס בקצה שושלת גרובר המפוארת.
אף על פי כן, גרובר הוא בן למשפחת גרובר, והדרת הפנים הגרוברית מזריחה מפניו, וכשרואים אותו ברחוב, מצביעים עליו ואומרים בהתפעלות — הנה גרובר בן־גרובר הולך ובא.
כך הם סוברים, רודפי גרובר, וכך קיבלו בירושה מאבותיהם — כי העולם הזה שלנו מושלך בחלל גדול ושחור, ואיך סימן במקום שאליו הושלך, הוא אבוד אי שם, ואפילו לא נודע כלל כי הושלך. ובכל העולם סובבים אנשים ומתגרדים. והנה הולך לו גרובר בן־גרובר, עם זקנו המקורזל וכמו אור יהל פניו, וכביכול כל אבותיו הקדמונים הולכים לפניו — וגרובר בן־גרובר לא מתגרד!
אוחזים אנשים בידם המגרדת, ותוהים, לא מגרד לו?
התשובה היא.
מגרד לו לגרובר מאוד, ובכל זאת הוא לא מתגרד.
עומדים העולם ותוהים, עד מתי הוא יכול להחזיק מעמד כך ולא להתגרד?
תוך כדי התבוננות גוברת עליהם סקרנותם, וכמו ילד שבוחן צעצוע עד כמה הוא נכפף לפני שהוא נשבר, כך הם מציקים לו לראות עד כמה הוא מחזיק מעמד בלא להתגרד.
וגרובר, לוּ רק היה מתגרד, אולי היו סרים ממנו ופונים לעסקי הכינים הפרטיות שלהם. אבל איש לא יבין לעולם, מנין לו קשיות העורף הזו. כיצד דווקא הוא משלב את ידיו לאחריו ולא מתגרד!
לכאורה אין מדובר בתופעה שהיא מחוץ לגדר הטבע. אנשים שאינם מתגרדים הרי מצויים בעולם. מהם יימצאו במסדרונות האפלים פוסעים אנה ואנה, עקב בצד אגודל, מהם ישוּבים על גדות הנהרות שלובי רגליים, מגולחים עד העצם או מגודלי שיער, ויש מהם הנעמדים כך שנים על גבי שנים, עצומי עיניים לפני דלתות נעולות — ממתינים לנצח ולא מתגרדים. ממתינים כמה שממתינים עד שמפסיק לגרד להם — אבל אצל גרובר בכל זאת זה אחרת. כל הזמן מגרד לו, כאילו מוצצים את דמו עדת קרציות ברזלית. והוא מתגרד! בטח שהוא מתגרד! כשלא רואים. מספיק רק לראות את החיוך הנכלולי שלו, המיתמם, כדי להישבע שהוא מתגרד בסתר. הוא גם לא מכחיש את העובדה שהוא מתגרד. אם תשאל אותו, הוא יאמר, ‘אני מתגרד כשמגרד לי.’ אבל לעולם לא תראה אותו מתגרד.
אבל כל זה הוא להג מטופש, אין בכך יותר מה’משיגנערס’ של גרובר. הרדיפה שרודפים את גרובר היא דבר מתועב, אין שום הצדקה לרדיפה הזאת!
התביישו לכם, כל רודפי גרובר!
בהחלט צריך הייתי לספר כאן, כיצד השיגו פרשיו של הגנרל את גרובר, וכיצד רמסו אותו ואת עגלתו בפרסות סוסיהם האבירים — כדי שיאמין לי כל בר־דעת. כי איזה סיכוי יש לזקן הזה, הרץ על ההרים אחרי עגלתו המקרטעת, כנגד פרשים?! רבים כמותו, זקנים בעלי ציציות מתנפנפות וזקנים מהבהבים ברוח, הרצים אחרי עגלותיהם המקרטעות, מהדקים את הכיפה לראשם — נדרסו בסופו של דבר, רובם ככולם. זו האמת. אבל קצת לפני שקרה מה שראוי היה שיקרה, נגמר הצוק, נגמר החוף הנטוש, וחזרה הטיילת.
מה עז רצונם של אנשי הצבא להשיג את גרובר ולרומסו, הרצון הזה מגרד להם בכל גופם. אבל כשהוא עובר את גבול החוף ובא בטיילת, הם נעצרים. נעצרים באחת ומביטים בו בעיניים כלות. גם הוא נעמד לרגע, נושם אוויר מלוא ריאותיו ובוחן אותם במבט מוטרד, ואחר כך סב והולך ומגלגל הלאה את עגלתו.
יודעים אנשי הצבא, שאין הם יכולים להתערבב עם האזרחים, כי אין האזרחים חפצים להריח את ריח המלחמה הנודף מבגדיהם. על כן שולחים הם את החיילים מעל פניהם, נותנים להם מדים הדורים, תפורים בחוט של זהב, כפתורים נוצצים ותחושה מעורפלת בדבר אמת נשגבה, ושולחים אותם להילחם. והללו, כילדים, מקבלים מתנותיהם בתודה והולכים.
גרובר נעצר ליד בימת התזמורת אשר בטיילת.
אוויר אופטימי, עטור בנתזים, בא אל הטיילת מהים, פורט לסירוגין על עמודי הפנסים, מחליק על צינורות המעקים, כמו דוד טוב פורע את ראשי אחייניו המאמינים, מנגב ממוחם ביד קפדנית את הסרח הלא נחוץ של דאגה מעורפלת. מסב את תשומת לבם אל רסיסי האבן החלקים הטבועים בדייק העוצר בעד הים, אך נכנע לו בפרוטות צדפים. חתול אפור יושב על גדת שלולית חול, פניו כפני חכם־זן חביב, וזנבו משרבט בחול פתגם מ’חוכמת האין הנינוח’.
כאן זן האלוהים את ילדיו בגלידת אוכמניות ובנקניקיות מעושנות. ומציצות הקשים היונקים שאריות אחרונות מתחתיות גביעי גלידה בחלב, הן שירת הלוויים שלה ייחל מעולם. ניחוח מתוק של קטורת מעלות כמה מקטרות ישרות, ועשנן המסתלסל ננשב ברוח. כובעי קש מוגבהים וקידות חן הם תכלית האדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש.
מנצח התזמורת מסמן באצבע ידו,
לאבוב, להעביר דרכו את האוויר הרטוב ולגנוח פינוקים.
לחליל, ללטף אוויר הזה ולהצטמרר.
לקלרנית, לצחקק גרונית.
לבסון, לרטון בבדיחות הדעת.
הנגנים, והמנצח בראשם, מורים בטוב טעם שרוח זו תמשיך ותזרום פה לתמיד. וכל טוב של גלידת אוכמניות ונקניקיות מעושנות יושפע תדיר על בני אנוש כחפצם.
גרובר שם כף רגלו על גלגל העגלה, מותח זרועותיו לצדדים. אחר כך מנופף בהן כציפור, כדי שיוכל האוויר לנגב את הזיעה בבתי שחיו. הוא נהנה מהתזמורת. תזמורת טובה, מנגינות עליזות. הוא מתיישב מולם, מביט ומאזין ורווה נחת.
ברקע שומעים רחשי שפה זרה, רכה ומוזרה, מפכפכת גניחות חביבות. והדוברים לבטח אינם חפצים לומר דבר, רק להשמיע את הצליל הענוג הזה בחלל האוויר.
‘שפה זרה!’ גרובר מגחך, ‘העברית שלך, זה מה שזר! יידיש עוד איכשהו, אבל העברית הזו, אסור שישמעו אותה פה, ואני שותק.’
אנשי הטיילת לובשים בגדים בהירים. גרובר לובש בגדים כהים. למי שמבחין בו ונועץ מבט, הוא מהנהן בעצב, כאומר בהנהונו:
‘אני יודע שאין זה מן הראוי לבוא בשחורים בטיילת בהירה, אבל כך אני מתמיד, כמעט מלידה. אני רוצה בכל מאודי להישאר כאן ולהיחשב מכאן, ומובן שאני מבטיח להיות הרבה יותר בהיר, עם הזמן.’ אבל הם אינם זקוקים לאמירות הללו שהוא אומר בהנהונו, אנשי הטיילת אינם חסרים דבר ועינם לא צרה בשחורים של גרובר.
הוא יושב בשקט על הספסל, משתדל לא לבלוט. עכשיו כביכול הוא חלק מספסל האבן. אם מישהו ישב בטעות על ברכיו, הוא לא ימחה בידו.
מניח גרובר לרגע הצדה את שליחותו ומנענע את העגלה, לא כדי ליישן את התינוק, אלא כדי לתת למקצב המנגינה לבוא בגופו. אבל גם התינוק מביט בנענוע בעין יפה. והוא מגחגך עכשיו ולא בלעג.
העגלה? דומה שאת העגלה אפשר להפקיד פה בביטחון. מי שטוב לו, כמו לאנשים אלה, אינו יכול להרע. ומי שפה, אינו חסר דבר.
על הפחית החלודה הזו, הגונחת בעצלתיים סביב צירה, הקרויה עלמא דשיקרא, פלא שיש מקום כזה, שבו אנשים אינם חסרים דבר. לא ייאמן, אבל הנה לכם הטיילת.
אם היו העולם יודעים על הטיילת, היו באים לכאן בהמונים. וכמובן לא היה די לכולם. די גלידת אוכמניות, די נקניקיות מעושנות, די אוויר רטוב בנתזים קרים. ואז היו חוטפים ומתקוטטים, וצובטים זה את זה ומחרישים את התזמורת. פלא שעדיין אין יודעים על הטיילת אלא אנשי קהילת הטיילת לבדם.
וכך היה יכול להיות מכאן ולהבא, אלמלא גרובר.
כשם שספינתו של יונה היתה שטה לנצח במים שקטים אלמלא יונה, כך כמדומה היתה הטיילת מטיילת את בניה בשלוות נצח אלמלא גרובר.
כי הנה בשל גרובר נשמט בבת אחת רעש גדול על הטיילת.
טרטור מכונה עיוורת, טוחנת ומשברת הכול. וצל גדול בא עם הרעש ומאפיל על הטיילת.
מטוס צולף מלמעלה על האנשים.
עכשיו דברים מתפוצצים ומושלכים לארץ בצריחות מבוהלות. מי שאינו חסר דבר, נבהל שבעתיים כשנלקח ממנו הכול, והצריחה שלו משברת.
עכשיו לא ניתן לשמוע את התזמורת. אין טעם לחדד אוזניים. תראו את המנצח מנופף את ידיו ברעש הגדול, וכמעט נוגע בשרביטו באווירון קטן שחג סביב ויורה אל תוך הקהל.
אט אט קם גרובר, מיישר את מעילו השחור, ממתח את ידיו, נוטל את רסן העגלה ופוסע לו הלאה משם.
יכול היה להישאר שם לתמיד, אבל לא ככה! עכשיו כל העסק מתפרק. המטוס חג מעל ראשו וכמעט נוגע לו בכיפה.
כשהוא מתרחק משם, נשמע לפתע בום חזק.
הוא עוצר, שוקל אם להביט לאחור או לא. אף שאין מה לראות, בכל זאת הוא מביט מאחורי כתפו ורואה שהמטוס, לאחר שירה לכל עבר, הפיל עצמו על בימת התזמורת, לרמוס את המותר.
תמו צרותיו של גרובר.
הא! לא האמנתם!
אבל גרובר הגיע. עם העגלה, ועם הרך הנולד. כנגד כל הסיכויים. היה זה לגמרי לא בדרך הטבע שהוא יגיע, ואל תנסו ללמוד מזה שום דבר. רוב אחיו יצאו ולא הגיעו, ובמה הוא שונה מהם?! ההסתברות שדווקא הוא יגיע היתה מגוחכת.
את פניו קיבל המוהל החביב, מנופף את ידו וקוצר את האוויר במאכלת.
‘ברוך הבא!’
‘ברוך הנימול לשמונה!’
הוא מוסר את הרך הנולד למוהל, שעושה בו בלהטיו. זורק אותו למעלה, כמעט מפיל, אבל קולט אותו כלאחר יד. כל המוזמנים מביטים במוהל בעיניים נוצצות, ‘איזה וירטואוז.’
‘זה הכיסא של אליהו הנביא…
‘אליהו מלאך הברית, הרי שלך לפניך…
‘הריני שליח למול את בנך.
‘הוא יתום?
‘הריני שליח אמו למול את בנה…’
עכשיו גרובר מסתכל בקפידה, איך חותכים לו, ועל טיפת הדם. הוא לא יודה בזה, אבל הוא קצת שמח. סוף סוף נכד שלו, ועושים לו מה שצריך.
‘ברית קודש!’
וגם גרובר נלחם בִּפסוקים בבכי התינוק, כמו כולם, להחריש בשירה את בכי התינוק.
‘ונאמר, ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי…’
מזלטובמזלטובמזלטובמזל…
עכשיו גרובר שוכב על יצועו. מאוד אסירות תודה רגליו, וגבו עוד אינו מאמין בכנות המצע שתחתיו. עדיין בכל רגע עלולה המיטה לקרוס תחתיו, ואז ייתנו בידו עגלה, וישלחו אותו שוב. לכן בינתיים הגב מקומר בקשיחותו, אבל לאט, לאט, כך נדמה, הוא נרפה ונשטח.
בנו של הרבי מזולצ’וב התארס, ושמחה גדולה בחצר זולצ’וב הסמוכה. והקולות הרמים ורקיעות הרגליים דוקרים באוזניו של גרובר, וגם כשהוא מכסה את אוזניו בכר, הם חודרים ומכים בראשו. וזה כאין וכאפס לעומת הדגים מסעודת המצווה, השטים בין החלות בבטנו של גרובר ואינם מניחים לו לישון.
אין עדיין תגובות