בחורינו המצוינים

כשהם מרכיבים משקפי שמש כהים ומאוזנם מסתלסלת אוזנייה, עומדים מאבטחי היחידה הממלכתית לאבטחת אישים של השב"כ, בקו ההגנה האחרון על סמלי השלטון של המדינה. המשימה שלהם ברורה – שאף אחד לא יעבור אותם.
אבל אלון, מאבטח דתי ביחידה, מגלה שהוא וחבריו ניצבים בפני הסיוט הגדול ביותר. הם יאלצו להשתמש בכל החושים, השכל הישר, יכולת האלתור וכישורי הלחימה שהם רכשו באימונים המפרכים ביחידה, על מנת לנסות ולבלום את הסכנה.
מערכת הביטחון והשב"כ מפעילים מעגלי אבטחה ומודיעין רבים על מנת להגן על סמלי השלטון של המדינה. אבל מה קורה כשכל המעגלים קורסים והמעגל שנותר הוא היחידה לאבטחת אישים? האם היחידה הפיקה את הלקחים מרצח רבין? האם לוחמיה יעמדו במבחן? לוחמי היחידה מתמודדים יום יום עם ניסיונות פיגוע, אלימות, איסוף מודיעין, פוליטיקאים סוררים, וגם עם עצמם. העלילות בספר זה, פותחות צוהר קטן לעולמם המורכב והמרתק של אלו שכונו על ידי ראש הממשלה מנחם בגין – 'בחורינו המצוינים'.
כל האירועים, השמות ובעלי התפקידים המתוארים בספר זה הינם בדיוניים. עם זאת, חלק מהאירועים מבוסס על אירועים שקרו, או כאלה אשר היו יכולים לקרות.
ביקורות:
"ספר פצצה. לא יכולתי להפסיק לקרוא. אבל אני חייב לחתוך לך כמה קטעים." (ח', מהצנזורה)
"הכתיבה שלך מרתקת ומסקרנת." (ר', מאבטח לשעבר ביחידה
"מרתק! פשוט יוצא מן הכלל. מאוד אהבתי." (י', בכיר לשעבר בשב"כ)
"קיבלתי את הפרקים הראשונים לקריאה. התחלתי ולא הפסקתי עד שסיימתי… הספר קצבי, מעניין, מותח, מציץ לעולמות מסקרנים, בקיצור מומלץ בחום" (חנן עמיאור, מחבר הספר 'הסדנה להנדסת תודעה')

מקט: 4-1456-601148

כשהם מרכיבים משקפי שמש כהים ומאוזנם מסתלסלת אוזנייה, עומדים מאבטחי היחידה הממלכתית לאבטחת אישים של השב"כ, בקו ההגנה האחרון על […]

---

– פרק 1 –

אולם האירועים ברחוב נחשון בפתח תקווה היה מלא מפה לפה. המבוגרים ישבו ליד השולחנות, הלהקה ניגנה שירים חסידיים והדור הצעיר רקד במעגלים נפרדים. החתן והכלה ישבו ליד מעגל הבנים ושתו מיץ תפוזים.

אלון, בחור גבוה ומוצק שהחזיק בידו כיפה, יצא ממעגל הרוקדים. הוא הניח את הכיפה בחזרה על ראשו המיוזע. הוא ניגש לכלה, התכופף, נישק אותה על לחיה וטפח בחיבה על ברכו של החתן. “אני עדיין לא מאמין שאחותי הגדולה מתחתנת!” הוא צעק, מנסה לגבור על הרמקולים האימתניים שעמדו בצידי הרחבה. “האמת היא שגם אני לא מאמינה,” צעקה הכלה וחייכה.

בחורה יפהפייה עם תלתלים חומים הצטרפה אליהם. היא לבשה שמלה אדומה עם שרוולים קצרים ונעלה נעלי עקב. היא נישקה את הכלה, צבטה את אלון במותניו וחייכה.

“מיכלוש,” צעק אלון, “עכשיו נשאר לנו רק לחתן אותך עם אייל, והמשפחה שלנו מסודרת.”

“בעזרת השם,” צעקה מיכל בחזרה. “אבל כל דבר בזמנו.”

“דרך אגב, איפה אייל?” שאל אלון, “למה הוא מרשה לך להסתובב ככה לבד? עם המבטים שעוקבים אחרייך פה, אני במקומו לא הייתי עוזב אותך לרגע.”

מיכל חייכה. היא הייתה רגילה לעקיצות האלה מאחיה הגדול. “הוא סומך עליך שתשמור עליי,” היא צעקה לו.

עמיקם, הסולן של הלהקה הפסיק את המוסיקה וקרא לקהל לגשת לשולחנות האוכל על מנת לקבל את המנה העיקרית.

יעל, הכלה, הביטה באלון. “ומה איתך?” שאלה. “מתי אנחנו מחתנים אותך?”

“מה אני קשור עכשיו?” אלון צחק. “וחוץ מזה, היחידה תופסת לי את כל הזמן ואין לי זמן לבחורות. כשיגיע, יגיע.”

“אנ’לא דואגת לך,” אמרה מיכל, “לכל סיר יש מכסה… או… איך אתה אומר בעצם? לכל אקדח יש מחסנית?”

אלון צחק, “חינכתי אותך טוב.”

בני זוג בגיל העמידה הצטרפו לחבורה. את שפתו העליונה של הגבר עיטר שפם רחב של קיבוצניק, והאישה חבשה לראשה כיסוי ראש אופנתי. השניים זרחו מאושר.

“על מה מדברים?” שאל הגבר.

“אה, אנחנו פשוט מדברים כבר על החתונה הבאה במשפחה,” קרצה הכלה לאלון. “אלון רוצה לספר לכם משהו, אבא.”

“למה אני תמיד האחרונה שיודעת מה קורה בבית הזה?” הרימה האישה את גבותיה בהפתעה.

מיכל חיבקה את כתפה ואמרה, “אל תדאגי אימא. אלון לא מתחתן בינתיים. הוא נשוי ליחידה שלו”.

“טוב, יאללה, אני מת מרעב,” אמר אלון. הוא משך בידו של אביו, ושניהם החלו ללכת לכיוון שולחן המשפחה ובעקבותיהם הלכו גם מיכל ואימם.
***

החתונה הסתיימה כעבור שעתיים בערך, ואלון, מיכל והחבר שלה – אייל, נפרדו מבני המשפחה. הם צעדו ברחוב אלכסנדר החשוך לעבר הרכב של מיכל. הלילה היה שקט וקולות העקבים של מיכל נשמעו למרחוק. “אני כל כך שמחה בשביל יעל,” אמרה מיכל, “היא מצאה כזה בעל מקסים.”

“גם אייל יהיה בעל מקסים,” סנט בה אלון ואז הפנה את מבטו לאייל, “נכון אייל? אתם הבאים בתור. אני מקווה שאתה יודע, כן?”

אייל הסמיק, “אני לא זה שמחליט. אתה יודע שאחותך היא זו שמחליטה עלינו…”

אלון נעצר וגרם גם למיכל ולאייל לעצור. מיכל שנאה את המנהג הזה של אלון לעצור כשהיה לו משהו חשוב להגיד, כי זה תמיד גרם גם לאחרים לעמוד מלכת ולהסתכל מעט אחורה על אלון. “סבבה,” הוא אמר, “אז ממה שדיברתי איתה הערב, היא בעניין. תתעדכן. נכון מיכלוש?”

“לא נמאס לך לנהל את העולם, אלונצ’וק? כשנחליט, אתה תהיה הראשון שנודיע לו. סבבה?” אמרה מיכל.

“כשנחליט עאלק,” אלון צחק, “כשאת תחליטי.”

מיכל החליטה להתעלם והמשיכה ללכת.

“יאאללה… באיזה חור חנינו,” אמרה מיכל, “פחד אלוהים האזור תעשייה הזה.”

“אלוקים,” אמר אלון “צריך להגיד ‘פחד אלוקים’. לא לימדו אותך את זה באולפנה?”

מיכל שוב בחרה להתעלם. “די נו, באמת. מה הם תוקעים את האולמות אירועים האלה באזורי תעשייה? בסוף מי שמאחר, כמונו,” היא הביטה באייל בכעס, “כבר לא נשארת לו חניה ליד האולם.”

“אל תדאגי, אני שומר עליכם,” ענה לה אלון.

מיכל התקדמה מהר והביטה לצדדים. היא חיפשה את הרכב. היא לא זכרה איפה חנתה בדיוק וכבר חשבה שהם טעו ברחוב. היא נעמדה ליד מתחם מגודר שהכיל ערמות של עציצים ואדניות ריקים, ופשפשה בתיק הקטן שנשאה על כתפה. היא הוציאה את המפתחות ולחצה על השלט. הבהוב של אורות נראה על קירות בתי העסק שהיו פזורים לאורך המדרכה הימנית. הרכב עצמו לא נראה לעיניהם, כיוון שהוסתר על ידי משאית שחנתה בצדו הימני של הרחוב, מול חנות לממכר חומרי בניין וקרמיקה.

“או, הנה האוטו,” קראה מיכל. היא עקפה את המשאית משמאל ועצרה לפתע על מקומה באמצע הרחוב הריק. על הבגאז’ של רכבה נשענו שני בחורים מגודלים. אחד הבחורים היה קירח והחזיק בידיו בקבוק בירה והשני חבש כובע מצחייה של “נייקי” ועישן. על גג הרכב היו מונחים שלושה בקבוקי בירה ריקים. השניים התעלמו מהבהוב האורות של הרכב, והביטו במיכל בעניין. הקירח דחף את מרפקו בצלעות חברו והרים את סנטרו לכיוונה של מיכל. הוא וידא שגם חברו שם לב לבחורה היפה עם השמלה והעקבים. כשהם ראו את אלון ואייל מגיחים מאחורי המשאית, הם הזדקפו מעט. מיכל הסתכלה לרגע על אלון ואז שוב על השניים שמולה.

“מה קורה חבר’ה?” אמר אלון, “אתם יכולים לזוז שנייה? זה האוטו שלנו.”

הבחור עם הכובע זז מעט, נשען על הדלת של הנהג וחסם אותה. “בטח, בוא תיכנס.”

“נו באמת, אנחנו לא מחפשים צרות. תיתן לנו להיכנס לאוטו בבקשה,” אמרה מיכל.

הבחור עם הכובע סקר את גופה של מיכל מכף רגל ועד ראש ואמר לחברו, “חתיכה זאתי, אה?”

אייל התקרב למיכל ומשך בידה, “בואי מיכל, עזבי את האוטו. נלך ברגל.”

הקירח צעד קדימה וחסם את דרכם. “לאן נראה לכם שאתם הולכים? זה האוטו שלכם, לא? למה אתם לא נכנסים?”

אלון התקרב לבחור עם הכובע ואמר, “טוב. הזדמנות אחרונה. אתם זזים מפה או לא?”

הבחור עם הכובע לא ענה, ובמקום זאת הוא רכן קדימה ושלח אגרוף ימני לפנים של אלון. אלון שעיניו היו נעולות על הכתפיים של הבחור, זיהה את הכתף זזה עוד לפני שהאגרוף יצא לדרכו. הוא הסיט בקלילות את גופו לשמאל, ועם יד שמאל שלו הוא אחז ביד ימין של הבחור וסייע לאגרוף לחלוף על פניו מבלי שיפגע בו. תוך כדי כך, הוא אחז בעורפו של הבחור עם יד ימין שלו, כופף אותו לכיוונו והרים את הברך שלו בעוצמה לתוך בטנו של התוקף. מעוצמת המכה, הצעיר נשאר כפוף, אחז בבטנו בכאב, והשתעל.

בינתיים, הקירח שחסם את אייל ומיכל, הפנה לרגע את מבטו והסתכל על חברו שספג את הברך מאלון. שבריר השנייה הזה איפשר לאייל ומיכל להתחמק בין המשאית לבין הרכב, והם החלו לברוח לתוך הסמטה שיצאה מרחוב אלכסנדר, כשהקירח דולק אחריהם. אלון, שראה את מיכל ואייל בורחים ואת הקירח רודף אחריהם, עזב את הבחור עם הכובע שנותר המום ליד הרכב ורץ אחרי השלושה לתוך הסמטה. כיוון שעיניו היו נעולות על הקירח שרדף אחרי מיכל ואייל, אלון לא שם לב לסכנה שארבה לו בין הצללים. לאחר שהוא נכנס לסמטה, הגיח מאחוריו בחור שלישי שאלון לא הבחין בו. הבחור בדיוק סיים להשתין בתוך הסמטה, ראה את כל ההתרחשות ליד הרכב, ראה את אייל ומיכל רצים לתוך הסמטה ואת חברו הקירח רודף אחריהם, ונתן להם לחלוף על פניו. הוא הרים קרש בניין גדול והסתתר בין הגרוטאות שהיו שם. כשאלון נכנס לסמטה הוא חיכה שאלון יעבור על פניו, ואז חבט בכוח בראשו של אלון עם הקרש. אלון התמוטט ונפל בכניסה לסמטה כשהוא מעולף.

בינתיים, הבחור עם הכובע שנותר שעון על הרכב, התאושש מעט מהמכה שקיבל מאלון ונכנס גם הוא לסמטה, כדי להשתתף במרדף אחרי אייל ומיכל. הוא דילג מעל גופו של אלון, אבל לא לפני ששלח לו בעיטה הגונה בצלעות. אלון המעולף אפילו לא גנח. הבחור המשיך בריצה לתוך הסמטה וראה את חברו הקירח מכה את אייל. “אתה צריך עזרה פה?” שאל. “לא, אבל לך תתפוס אותה,” ענה הקירח בלי להסיט את מבטו לכיוונו. “שהיא לא תקרא למשטרה.” הקירח נגח באפו של אייל ואייל נפל על הרצפה ללא הכרה.

הבחור עם הכובע עזב את שניהם ורץ אחרי מיכל. “בבקשה תעזוב אותי,” התחננה מיכל. אך הצעיר התעלם, הפיל אותה לרצפה ונשכב מעליה. הקירח עזב את אייל חסר ההכרה, ראה את חברו שוכב על מיכל, והצטרף אליו. הבחור עם הכובע הצמיד את פניו לפניה של מיכל ונשם עליה בגסות. הוא נהם לכיוון הקירח, “איזה חתיכה, אה?” מיכל הריחה את אדי האלכוהול מפיו והסיטה את פניה בגועל. הוא אחז בסנטרה, החזיר את פניה למולו ואז נשק לה בגסות. מיכל נתקפה בבחילה וכמעט הקיאה. היא נאבקה, שרטה וניסתה לנשוך את הצעיר ששכב עליה אבל הוא היה כבד וחזק ממנה. הוא הפנה לרגע את ראשו לכיוון חברו הקירח ואמר: “אחי, תשמור שם, כן?” לפתע נשמעו קולות מכיוונו של אייל ששכב במרחק מה מהם. הקירח ניגש לאייל, בעט בכוח בראשו ונעמד לידו כשהוא צופה לשני הכיוונים. הוא הסתכל על הבחור השלישי שהיכה את אלון ושעמד כעת ליד אלון המעולף בצומת שבין הרחוב והסמטה, וצעק לו: “אחי תשמור שאף אחד לא יתקרב. נגמור איתה ואז גם אתה תקבל. רק תשמור טוב ותקרא לנו אם מישהו בא.” הבחור השלישי הנהן, הרים זרוע מאוגרפת והניף את אגודלו כלפי מעלה.

הבחור עם הכובע התיישב על בטנה של מיכל והוריד למטה את החלק העליון של שמלתה. מיכל נותרה עם חזייה בלבד והחלה לבכות. היא סירבה להאמין שהיא אכן נמצאת בסיטואציה שהיא אף פעם לא חשבה שתהיה בה. אף פעם לא נגעתי בגבר. חשבה. אף פעם אף אחד לא ראה אותי חשופה ככה. ועכשיו זהו? אונסים אותי? אז ככה זה מרגיש? עדיף כבר שיהרוג אותי.
***

אלון פקח את עיניו. ראייתו הייתה מטושטשת והוא הרגיש כאב עז בחלק האחורי של ראשו. הוא הביט שמאלה לכיוון בו עמד הרכב של מיכל במפגש שבין הסמטה לרחוב הראשי. הוא ראה שם בחור שאותו לא ראה אף פעם. הבחור עמד בצומת כשעיניו סורקות את הרחוב הראשי לשני צדדיו. כנראה שזה הוא שהפיל אותי, חשב. אלון ראה שלידו היה מונח קרש בניין גדול עם כתם של דם עליו. וכנראה שזה מה שהפיל אותי. פתאום הוא נזכר. רגע? איפה מיכל? איפה אייל? הוא הביט ימינה לתוך הסמטה וראה ממרחק את אייל שוכב מעולף, ואת הבחור הקירח עומד לידו. קצת מאחוריהם הוא ראה שתי דמויות כשהאחד שוכב על השני. הוא בלע את רוקו. אלון קיווה בכל ליבו שהוא לא רואה טוב אבל ידע שהתקווה לא תעזור פה. צריך לפעול, הוא חשב. להפסיק לדמיין או להתפלל ולפעול. הראש כאב לו מאוד. הוא הושיט את ידו לחלק האחורי של ראשו ונגע שם. הוא הרגיש נוזל חם ודביק וגם בלי להסתכל, הבין שזה הדם שלו. אלון ניסה להתרומם ונשען על המרפקים. כאב הראש היה בלתי נסבל והוא חזר לשכב. הוא ידע שכמה עשרות מטרים מימינו אחותו עוברת גיהינום, אבל פשוט לא היה מסוגל לזוז. אני צריך לחשוב בצורה קרה. חשב. לא לערב רגש, כי אחרת כולנו נפסיד פה. אני עדיין לא יכול לקום, אז אני לא קם, אמר לעצמו. הוא שמע ממרחק את אחותו נאבקת, והתפלל בשבילה שהיא מצליחה להחזיק מעמד.

הקירח שעמד מעל אייל המעולף, הסתכל על חברו ועל מיכל וקרא לו, “נו, נו יאללה יותר מהר. אין לנו את כל היום. גם אני רוצה.”

“רגע, רגע,” ענה הבחור עם הכובע, “היא מתנגדת לי.”

“בבקשה, בבקשה תעזוב אותי,” בכתה מיכל, “קח מה שאתה רוצה. קח את האוטו קח את הכסף, קח מה שאתה רוצה, אבל תעזוב אותי.” “אני לוקח מה שאני רוצה. אַת זה מה שאני רוצה,” הוא ענה בגסות, נתן לה סטירה ואז הרים את החלק התחתון של שמלתה וחשף את ירכיה.

אלון שמע את אחותו בוכה והסתכל ימינה לכיוונה. הוא ניסה לקום שוב ובלי שהתכוון לכך, נאנק מכאב. הבחור שעמד בצומת שמע את אלון והסתכל לכיוונו. “התעוררת?” שאל, “לך לישון יא כלב.” הוא ניגש לאלון בהליכה מהירה ובעט בראשו עם רגלו הימנית. או לפחות ניסה. אלון, ששכב על גבו, הצליב את ידיו ותפס את רגלו של הבחור. הבחור המופתע שגילה שהוא עומד על רגל אחת ניסה להתכופף כדי לשחרר את רגלו מהאחיזה של אלון. אלון לא הרפה מהרגל ושלח את רגלו הימנית לעבר רגלו השנייה של הבחור, אחז בה עם הקרסול שלו, ומשך אותה אליו. הבחור נפל מלא קומתו ארצה. אלון זינק עליו, התיישב על חזהו והיכה בראשו באגרופים, עד שהוא איבד הכרה. עכשיו אתה תלך לישון. אני כבר ישנתי מספיק הלילה.

הקירח ששמע את הרעשים שעלו מכיוון הצומת של הסמטה עם הרחוב, ראה את אלון יושב על חברו ומכה אותו. הוא רץ במהירות, הגיע לאלון ובעט בו בצלעותיו. מעוצמת הבעיטה, אלון התהפך ונשכב על גבו. הקירח התיישב על חזהו של אלון והחל לחבוט בפניו באגרופים. אלון הגן על ראשו עם שתי ידיים ואז התרומם וחיבק את הקירח, תוך כדי שרגלו ננעלת על קרסולו השמאלי של הבחור. אלון הרים את האגן והחל להפוך את הקירח לכיוון שמאל. הקירח ניסה לשחרר את רגלו השמאלית כדי למנוע את ההתהפכות אבל אלון לא הירפה. ההתהפכות הייתה בלתי נמנעת והקירח מצא את עצמו מתחת לאלון, בדיוק באותה עמדה בה אלון היה לפני כן עם חברו.

הקירח, שהיה שרירי להחריד, לא התכוון לוותר. הוא שלח את שתי ידיו למעלה וחנק את אלון שישב עליו. אלון שהרגיש שהוא מאבד את נשימתו, לא איבד זמן. הוא אחז בידו השמאלית של הקירח וגרם לו לשחרר מעט את החניקה. כעת הוא יישר את רגלו הימנית, הצמיד אליה את רגלו השמאלית ונשכב לרוחב גופו של הקירח כשרגליו עוטפות את פלג גופו העליון של הקירח.

זרועו של הקירח נלכדה בין רגליו של אלון וכף היד שלו הייתה אחוזה בידיו של אלון. רגלו השמאלית של אלון הייתה מונחת בכבדות על גרונו של הקירח והפעילה עליו לחץ כבד. רגלו הימנית של אלון נחה בכבדות על חזהו של הקירח, במקביל לרגל השמאלית.

הקירח נשם בכבדות והרגיש כאילו נחש אנקונדה נכרך סביב פלג גופו העליון. הוא ניסה להתנגד אבל כל תנועה שלו רק הסבה לו יותר כאב. “בשלב זה, היריב אמור להיכנע לפני שנגרם לו נזק”, נזכר אלון בדבריו של מדריך קרב המגע. אבל אין לי זמן לנהל משא ומתן לכניעה חשב לעצמו אלון. הוא הרים את האגן כלפי מעלה עד ששמע את ה”קנאק” שהעיד על מרפק שנשבר. הקירח צווח בכאב. זה מספיק לעכשיו, חשב לעצמו אלון, הוא כבר לא יקום.

אלון קם וכשהוא מתנודד ומסוחרר, החל לרוץ לכיוונה של מיכל. האדרנלין שמילא את גופו עזר לו להתגבר על הכאב הנורא שחש בראשו. הבחור עם הכובע היה להוט לסיים את מה שהתחיל והיה בטוח שהקולות מאחוריו הם של חבריו שמטפלים באלון. בשניות שנותרו לו עד שאיבד את הכרתו, הוא הבין את גודל טעותו. הוא הסתכל לרגע לאחור וראה את אלון שועט לכיוונו. הוא עוד ניסה להיעמד וללבוש את מכנסיו אך זה היה מאוחר מדי עבורו. אלון הגיע אליו, הרים את ראשו ובעט בו פעמיים עם ברכו. פניו של הבחור התמלאו בדם והוא נשאר שכוב על הרצפה.

אלון הסתכל על מיכל וכיוון שראה שגופה חשוף כמעט לגמרי, הוא התעכב לרגע על פניה כדי לראות שהיא בחיים ובמצב סביר, ואז הסיט מייד את מבטו. “את בסדר?” שאל, “הוא הצליח לעשות לך משהו?”

מיכל החזירה את כתפיות שמלתה למקומן ויישרה את החלק התחתון של שמלתה. השמלה הייתה קרועה מעט. היא משכה באפה ובכתה, “הוא לא הצליח לעשות כלום, אלון. נלחמתי כמה שיכולתי, אבל כבר לא יכולתי יותר. הייתי בטוחה שהם הרגו אותך. איזה מזל שבאת. איזה מזל. אם לא היית מגיע בזמן הם היו אונסים אותי.”

אלון ליטף את פניה, “עכשיו הכול בסדר מיכל. הכול יהיה בסדר.”

מיכל הזדקפה לפתע, “אייל! איפה אייל? ראית את אייל?”

“הוא שוכב שם,” אלון הצביע לכיוונו של אייל. “נראה לי שהוא חטף כמה מכות בראש. אבל הוא יהיה בסדר. אני מתקשר למשטרה. אל תדאגי. הכול יהיה בסדר.” הוא הוציא את הסלולרי מכיסו והקיש 100.

מיכל התרוממה, חיבקה את צווארו של אלון ובכתה. לפתע הרגישה שידיה דביקות מהדם שטפטף מראשו. “אני כל כך מצטערת אלון. כל כך מצטערת שחטפתם מכות ככה בגללי.”

אלון חיבק את מיכל בחזרה, “את לא אשמה! תוציאי לך את זה מהראש!! סתם חבורת שיכורים מטומטמים שקיבלו את מה שמגיע להם.” הוא גיחך במרירות. “ולגבי המכות, אין לך מה להצטער. זה המקצוע שלי, לחטוף מכות.”