מר ז'וזף שימל – פרנקופיל, לוּזר שפוטר שמעבודתו כמורה מן החוץ בחוג הכושל לתרבות צרפת באוניברסיטה – הולך ומסתגר בהישג […]
פרק ראשון
שני עצי פיקוס בעלי גזע עבה צמחו זה לתוך זה כבר עשרות שנים, ופלשו גם לתוך הגדר־החיה של הבניין. כשהיו גזומים יצרו קשת מבפנים וזוויות ישרות מבחוץ. עצים מאולפים אלה הם שער הכניסה לשביל הישר המוביל לבניין, והם חוצצים בין דירתי בקומה הראשונה לבין תחנת אוטובוסים, שעוצרים בה יותר מתריסר קווים של “אגד”, “דן”, “קווים” ו”מטרופולין”, הפולטים לרחוב בוקר־בוקר המוני אדם מכל קצוות הכרך והארץ.
יום־יום נכנסים לעיר הגדולה דרך רחוב זה נחילי־אדם באוטובוסים, אופנועים ומכוניות פרטיות. רבים אחרים מגיעים ברגל מתחנת הרכבת השלום, או מגיעים ממנה באוטובוסים. עוד נחילי־אדם נכנסים לעיר רכובים על אופניים – רובם חשמליים – או ניצבים זקופים על קורקינטים – כולם חשמליים. אין לתאר כל זאת אלא במלה אחת: טוקיו.
כמעט חמש שנים אני גר בקומה הראשונה שבחזית הפונה דרומה של בניין בן ארבע קומות, המשקיף אל הרחוב הסואן, אני – מר ז’וזף שימל (לא דוקטור ולא פרופסור), ואתי כלב קטן דמוי תחש, לא גזעי, שלקחתי לאחר פיטורי מעבודתי כמורה־מן־החוץ חסר־קביעות בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב.
“הכלב החדש יוציא אותי מהבית לפחות שלוש פעמים ביום”, אמרתי לבחורה בצער־בעלי־חיים, סניף תל־אביב דרום, וקראתי לכלב “פוֹקסי”, על שם כלב הפוקס טֶרייר שהיה לאמי המנוחה בילדותה בנורמנדי.
שם הרחוב שלי הוא שדרות שאול המלך, אף שאיני מוצא כאן שום שדרה. הבניין שאני גר בו הוא בניין רגיל, במרחק חמישים מטר מזרחה מרחוב אבן גבירול, ובמרחק שלושה בניינים רגילים מן הגוֹרֵד החדש היוקרתי, המצופה זכוכית שחורה, שנבנה לפני שנים אחדות על אדמת חניון השופטים. זה מגדל מגורים העומד רוב השנה חצי־ריק, משום שדייריו גרים עכשיו בבתים אחרים שלהם, לפי השמועה בעיקר בארצות־הברית, קנדה וצרפת.
השלבים של התריסים תמיד פתוחים אצלי, כך שנכנס שפע אור. אחרי הכל זאת דירה הפונה דרומה. אך האור הרב משמש מקור שמחה רק לשני צמחי הבית שאני מגדל בסלון. את מראות החוץ חוסמות שמשות הסלון, שהן מזכוכית אטומה ומחוספסת בשם “צ’ינצ’ילה” (בשל מִרקמָהּ, שהזכיר למישהו בתעשיית הזכוכית של שנות השמונים פרווה של חיה בשם זה). מעוד פריטים בדירה, כגון שְׁפְּריץ על הקירות הפנימיים – אני מסיק שהשיפוץ האחרון שנעשה בה אכן היה בשנות השמונים.
בימי חול אני שומע דרך קבע מבעד לצ’ינצ’ילה מאה פעם ביום את הכָּרוֹז באוטובוס קורא, רגע אחרי שנפתחת הדלת: “קו שמונים־ושתיים לכרמלית… קו שבעים לתחנה המרכזית… קו מאה ארבעים־ושתיים לבית־עלמין בת־ים”.
חלונות הסלון תמיד סגורים אצלי, גם נגד הרעש העז מבחוץ, וגם נגד זיהום האוויר מהאוטובוסים ומשאר כלי התחבורה המעשנים. יש ימים שאני מסתובב בבית ומריח אדי דלק. בגלל הצ’ינצ’ילה נשלל ממני העונג לשבת בנוחות על הספה בסלון ולהביט “על שָׁקט” בהמוני האדם המתרוצצים, ובתחבורה על סטרואידים הזאת. לפעמים אני רוצה להשקיע בשמשות בעלות זיגוג כפול, שיהפכו את החוץ שלי לסרט אילם אם כי צבעוני, אבל לדאבוני אני לא בנוי כרגע לשיחות עם קבלני אלומיניום וזגגים.
בעצם אני גר בלבו של פקק. אני מרגיש כאילו פעם הייתי מישהו שניסה את הכניסה המזרחית לעיר הגדולה, ולאחר שנואש מלהמתין בפקק, השיג לו דירה בבניין הכי קרוב לַמכונית. את המכונית עצמה נטש, ממש כפי שהיו נוהגים העשירים האיראנים בתקופת השאח בכל פעם שמשטרת טהרן היתה מסנדלת להם את רכבי הפאר שלהם: הם היו משאירים את המכונית נעולה ברחוב – וקונים אחרת במקומה. אני זוכר שראיתי ב’לה מונד’ תמונה מלמעלה של סבך מגושם של מכוניות גדולות ומרווחות, החוסמות זו את זו במרכז קניות בטהרן.
את עומס האנשים וכלי התחבורה שבשאול המלך אני מרגיש היטב בכל פעם שאני יוצא ברֶנוֹ טְווינגוֹ שלי מהחנייה המיוחדת לבניין, מאותן גינות־לשעבר שהופקעו לטובת חנייה למכוניות הדיירים. בשל רוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים, המפתיעים מאוד במהירות רכיבתם על המדרכה, ובשל כל עוברי־האורח הנחפזים לדרכם, ובתוכם אימהות הדוחפות עגלה שנח בה תינוק מוסתר מאחורי חיתול ומשוחחות בטלפון עם או בלי אוזניות – יש להזדחל החוצה מהחנייה בזהירות רבה מאוד, סנטימטר אחר סנטימטר, ולהביט שוב ושוב שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה, כמו בשיעור התעמלות אינטנסיבי, או בהתקף אמוק של סירוב. אין לדעת מי יקפוץ לך מתחת לגלגלים, גם אם אתה הזהיר בנהגים. כבר שלוש פעמים כמעט דרסתי הולכי־רגל שפסעו על המדרכה המפרידה בין החנייה לכביש והסתכלו במסך הטלפון הנייד שלהם. פעם כמעט הרגתי או פצעתי קשה רוכב אופניים לא־חשמליים, שאני לא יודע מאיפה צץ לי.
מאז פיטורי אני ממעט לצאת מהבית ועושה רק את הדרוש לכלב, או לסידורים הכרחיים. מתאים לי מאוד שהיום אפשר לעשות הכל אונליין. מחירי הדירות בשמיים, ואני אסיר־תודה שהספקתי לקנות את הדירה המפויחת הזאת לפני שהמחירים קפצו הרחק מעבר ליכולתי. נכון שהיתה טעות לראות את הדירה בשבת, אך אני שמח על ההישג הנדל”ני.
בעֵבר האחר של הכביש נמצא המרכז המסחרי לונדון מיניסטור, המורכב מקומת קרקע, שרובה מסעדות, מבניין מגורים גבוה, לבן ויפה, ומקומת משרדים בתווך. מרפאת שֶׁלדוֹן ומרים אדלסון שוכנת יותר מזרחה, הרחק בפינת שאול המלך הנרייטה סולד. מדי יום מגיעים אליה כשלוש־מאות צרכני מֶתאדוֹן מכל רחבי העיר. כעשרים-שלושים מהם נוהגים להגיע לאזור לונדון מיניסטור בשל ביתן ההימורים הכחול של מפעל הפיס הניצב באמצע המדרכה. איש מבוגר שלראשו כיפת קטיפה כהה גדולה מפעיל את הביתן וניכר בו שהוא יודע להסתדר עם הקהל הדרוך הזה.
את המתאדון שלהם הם מקבלים מדי יום בשתייה בַּמקום, פרט לימי שישי, שבת וחג. בימי חמישי הם מקבלים שני בקבוקונים לסוף השבוע, ובבוקר יום ראשון הם מתייצבים במרכז שלהם עם שני הבקבוקונים הריקים. רק אם הם מחזירים את שני הבקבוקונים הם זוכים לקבל את המנה של יום ראשון ולהתחיל את השבוע.
בעיקר מגיעים לאזור הגברים הגרומים, אלה שכתופעת לוואי של תחליף־הסם מרזים והולכים, והשלד שלהם הולך ומתעקם. הנשים מתעניינות פחות בהימורים, אך מגיעות שתיים קבועות, בעלות פנים גדולות במיוחד. שתי אלו דווקא בריאות בשר, ויושבות על הספסלים של העירייה, המקובעים זה מול זה מול ארומה, וסביבן מתגודדים כמה גברים אבודים, המדברים לאט מדי ובקול רם מדי. יש ביניהם רוסים וסלאבים אחרים, וגם מזרחים מדור הבנים.
נראה ששתי הנשים החסונות מתפקדות כעובדות סוציאליות של החבורה, ושני הספסלים של העירייה משמשים כמשרדן. החל משבע בבוקר כל החבורה עומדת שם, והאחרונים מסתלקים רק בשעות אחר־הצהריים המאוחרות.
בשעה אחת־עשרה בבוקר, כשהמקדונלדס נפתח, עוברים רובם להסתופף אצלם, כי רק שם מרשים להם לשבת על הספסלים המקובעים אל המדרכה. שאר בתי־הקפה לאורך רחוב אבן גבירול גירשו אותם מזמן, ואני יכול להבין את בעליהם, החבורה אינה משרה סביב שַׁלווה ונינוחות, אלא דריכות ורוגז. העיוות בשלד, והדיבור האטי והקולני שלהם, עלולים להבריח לקוחות, בעיקר ילדים.
לאחד מצרכני המתאדון יש ראש גדול מאוד. הוא הולך מקופל לשניים החל מחלקו העליון של האגן ויוצר בכך זווית של תשעים מעלות. כשאני הולך מולו, אני רואה רק את ראשו הגדול עולה ויורד בלי שום גוף מאחוריו. איש אומלל זה, שאני קורא לו “תשעים־ מעלות”, מפעיל בהליכתו לחץ רב על הגב, וכתוצאה מכך כנראה התכווץ.
ביום לוהט אחד בחודש אוגוסט עמד “תשעים־מעלות” כפוף, בגובה שיח, בכניסה לבניין, תפס את ידי ונתן לי ג’ריקן פלסטיק לבן ואמר: “מים”. מיהרתי למלא לו את הג’ריקן מהברז של הפחים, אך לא עברתי את השליש שלו, כי ידעתי שהאיש לא יוכל להחזיק יותר.
לבן חבורה אחר, גבוה ורזה, יש ראש כה קטן עד שהקסקט שלו צף ורוקד עם כל תנועה שלו. אני קורא לו “כובע צף”. הוא מרכיב משקפיים בעלי מספר פלוס גבוה מאוד שמגדיל את עיניו כמעט פי שניים.
מישהו שלישי, שגיליתי רק לאחרונה, התקפל לגמרי וראשו מרוחק מאה־ושמונים מעלות ממקומו המקורי. הוא אינו מסוגל להתיישר, ובדרך־כלל לובש אדום, רוצה למות, ואינו מסכים להתפנות באמבולנס לבית־חולים. אני קורא לו “מאה־ושמונים־מעלות”.
אין עדיין תגובות