החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פעם אחת בחיים ללכת עד הסוף!

מאת:
הוצאה: | 2019-04 | 304 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

היקום מדבר אלינו כל הזמן…

לא הגיע הזמן שנתחיל להקשיב לאיתותים שלו?

בתוך תוכנו כולנו יודעים מה אנחנו באמת רוצים.

אז למה רובנו לא הולכים עד הסוף ופשוט עושים את זה?

מה הם הגורמים יוצאי הדופן שגורמים לאנשים מסוימים לרוץ קדימה ולממש

את עצמם, ולאחרים – להישאר תקועים מאחור בתחושה של חוסר סיפוק?

והכי חשוב: איך נוכל לרתום את כל כוחות היקום כדי לממש את מי שאנחנו?

רוצים ללכת עם הלב עד הסוף?

הזמן לעשות את זה מעולם לא היה טוב יותר!

כל מה שנדרש מכם הוא מחברת ועט, פתיחות להיות באמת מי שאתם והספר הזה!

פעם אחת בחיים ללכת עד הסוף! הוא מדריך יישומי, מעורר השראה ומניע לפעולה

הכתוב על בסיס סיפור אישי. הוא מבוסס על הבלוג ודף הפייסבוק "עולם חדש",

המשמש השראה לאלפי אנשים שמתחברים אל ליבם ופועלים מתוך מי שהם באמת. בספר חווייתי זה תמצאו עשרות טכניקות, תובנות וטיפים שטרם הכרתם שיגרמו לכם לחשב מסלול מחדש ולחיות את החיים אחרת לגמרי..

אבישי לייבנזון הוא יזם הייטק ומטפל אנרגטי. הוא יזם והקים את חברת "פנדה-טק" ומשמש מנכ"ל משותף בחברה ומשלב באופן ייחודי בין עולם היזמות לעולם הטיפול האנרגטי. אבישי נשוי באושר לבר ואביהם האוהב של עומר, יובל והדר. גם בימים אלה הוא ממשיך לנהל את יומן האיתותים המתואר בספר.

מקט: 4-1272-405
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

1 | התפוצצות

 

זו הייתה שעת אחר הצוהריים רגילה בבית, עוד יום רגיל. מהר מאוד הסתבר לי שזה כבר לא יהיה עוד יום כזה.

פתאום הרגשתי את זה מתחיל, לחץ חזק בחזה. משהו גדול וחזק ממני שמאיים על שגרת יומי.

לפתע התחלתי להרגיש שאני רואה שחור בעיניים.

מה זה רואה שחור בעיניים? זה להרגיש שאתה עוד רגע מת!

הייתה לי מעין תחושת ריחוף כאילו שאני לא מחובר לקרקע וממש עוד רגע מתפוגג ונעלם.

התחושה הייתה נוראית. תחושת ניתוק מוחלט מהמציאות.

בנוסף לתחושה האיומה זו, חשתי דפיקות לב חזקות, הרגשתי שהלב שלי פועם בקצב לא מסודר והרגשתי שממש עוד רגע ואני כבר מתעלף או גרוע מכך… בכל נשימה ונשימה הרגשתי צורך להכניס עוד ועוד אוויר, אבל האוויר פשוט לא הספיק כדי לסגור את הפער.

לא הצלחתי לגרום לעצמי לעמוד על הרגליים. הייתי מסוחרר לגמרי. הרגשתי תחושת חוסר יציבות. הייתי בחוסר אונים מוחלט מול המציאות. בכל פעם שניסיתי לעמוד, הרגשתי שוב את תחושת חוסר האונים הזו שבה אני רואה שחור בעיניים ושהעולם כולו מסתובב לי. הייתי חסר אונים לחלוטין.

ברגעים הראשונים עוד ניסיתי להרגיע את עצמי. ניסיתי להסביר לעצמי שוב ושוב שזה כלום ולשכנע את עצמי שזה שום דבר ורק עוד רגע הכול יעבור, אבל זה לא עבר והמשיך עוד ועוד. כל סוגי ההדחקות הרגילות והמחשבות החיוביות שעבדו במקרים אחרים לא עבדו הפעם. הראש אמר לי שזה אירוע משמעותי. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה כאילו עוד רגע יצא ממקומו.

אחת לכמה פעימות הרגשתי שאני מאבד פעימה אחת או שתיים. בכל איבוד פעימה, באופן טבעי, הרגשתי צורך לקחת יותר אוויר בנשימה הבאה כדי לסגור את הפער שנוצר בגוף. לקחתי נשימה עמוקה יותר כדי להתגבר על הפעימה שנעלמה לתוך עצמי ואז לפתע התחלתי לראות שחור בעיניים, הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף. למען האמת, הרצתי לעצמי אפילו כמה מחשבות על מוות, כי ככה בדיוק הרגשתי באותם רגעים. התחלתי להריץ בראש את כל הסרטים שבן אדם נורמלי יכול להריץ במצב כזה. התחלתי להרגיש חוסר שליטה מוחלט!

הרגשתי איך אני נדחק יותר ויותר לפינה ומרגיש חוסר שליטה על המצב שלי.

במשך מספר שעות ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כלום, בשלב מסוים הבנתי שלא נותרה ברירה.

בחלוף הדקות, הבנתי שאני חייב ללכת לרופאת המשפחה שלי. הבנתי שזה לא יעבור מעצמו.

במהלך חמש-עשרה הדקות הארוכות שנמשכו כמו נצח, נהגתי אליה והמשכתי להריץ לעצמי שוב ושוב בראש את השאלות – מה זה יכול להיות? איך החיים שלי הולכים להשתנות מעכשיו?

כאשר הגעתי לקבלה של המרפאה, מהרגע הראשון שבו סיפרתי למזכירה שזה הלב שלי ושאני רואה שחור, דילגתי בקלילות על התור של כל האנשים האחרים ונכנסתי מיד לרופאה. לאחר בדיקה קלה ומהירה, הרופאה אמרה שהיא מזהה אי-סדירות של הדופק, משהו שם נראה לה לא תקין והיא שולחת אותי בדחיפות למיון. היא אפילו נקבה בשמה של המחלה המדויקת “טכיקרדיה” שלדעתה מסתתרת מאחורי הבעיה. המחשבות שלי המשיכו לעבוד בעוצמה, “אוקיי… זה באמת! באמת משהו לא בסדר אצלי. אני לא דמיינתי! הלב שלי באמת לא בסדר”.

בהנחיית רופאת המשפחה שלי נסעתי מיד לחדר מיון, הלב שלי אותת שמשהו לא בסדר וכבר לא הייתה ברירה אלא ללכת לבית חולים. רופאים לא לוקחים סיכונים במצב כזה.

חדר מיון הוא מקום שבו החיים הרגילים נעצרים. יש לו קצב משלו. תנועת הזמן איטית באופן משווע.

הזמן והבירוקרטיה משולבים להם יחד וגורמים לרוב הבעיות שיש לבן אדם רגיל מהיישוב להיעלם לאט לאט. הבעיות כבר אינן עצומות כפי שהיו קודם.

מול עיניהם המותשות של הרופאים השפופים שחלפו מולי במסדרון הסמוך מעת לעת, שכבתי שם על המיטה וחיכיתי. חיכיתי עד שמישהו יבוא לראות אותי.

ככל ששכבתי שם חסר אונים שכמותי, כך הלכו הבעיות ונמוגו. שעה אחר שעה הרגשתי איך הלב שלי חוזר למצבו הרגיל, בחלוף הדקות והשעות חזרתי למצב הנורמלי כפי שהכרתי לפני כן.

בתום לילה ארוך של בדיקות ומנוחה בבית חולים שוחררתי הביתה עם הנחיה לנוח.

התחלתי סדרה לא נגמרת של בדיקות. עוד ועוד בדיקות שמטרתן לשלול את כל המחלות שעלולות להיות, בדיקות שמטרתן להוכיח שיש לי משהו כדי למצוא סיבה בכל זאת לכל מה שהרגשתי באותו היום.

לאחר הביקור הקצר הזה בבית החולים, החיים שלי עברו שינוי מקצה לקצה. אין דרך אחרת להגדיר זאת.

בלי לשים לב בכלל למה שקורה לי, נכנסתי לסרט ארוך ומתיש שכל מטרתו לתת הסבר רפואי למשהו שקרה לי במשך דקות ספורות ואולי אפילו שניות בודדות בלבד.

ממצב של ריצה יום-יומית אחרי ההישגים של סיום התואר והתקדמות בעבודה, עברתי לסדרה של עוד ועוד בדיקות רפואיות שונות ומשונות ואלקטרודות שחוברו לכל מיני מקומות בגוף שלי וכל מיני מכשירי הקלטה שהוצמדו אליי שתפקידם לבדוק את הלב במשך כל היום ו… בדיקות במאמץ עם חומר רדיואקטיבי בהזרקה כדי למפות כל מיני בעיות בגוף וכל זה כדי להגיד שלא ניתן לשלול קיומה של בעיה בלב, זאת אומרת, שצריך לעשות עוד בדיקות כדי לשלול שאין משהו משמעותי. בכלל, המילה הכי משמעותית ששומעים כל הזמן היא “לשלול”. נכנסתי לסרט נע כמו מזוודה בדרכה אל המטוס. אני לא באמת זז ורק נעצר בכל פעם ליד שיטת בדיקה שונה שוב ושוב. המציאות מוכתבת לי על ידי הבדיקות. הייתי על הפס הזה שזז בין התחנות אבל אני עצמי עמדתי במקום.

למען האמת, בדיקות הלב מעולם לא הסתיימו… יכולתי להמשיך איתן עד היום כנראה ולצרוך עוד ועוד תרופות שיסדירו לי את דופק הלב.

בנקודה מסוימת, לאחר כשנה, בחרתי להפסיק את הבדיקות. הרגשתי בתוך תוכי שמשהו פה לא הגיוני.

מרגע שהאירוע קרה באותו יום, כל הפוקוס וכל החיים שלי הופנו ברגע אחד לדבר אחד בלבד – בעיית הלב שלי. באופן מעניין, כל הדברים האחרים בחיים שלי נאלצו להמתין, הכול נעצר וחיכה לפתרון של הבעיה הזו. כל הדברים האחרים שהיו לי באותם ימים כבר היו הרבה פחות חשובים. כל מרכז חיי היה כעת הטיפול בלב שלי.

בנקודה הזו הבנתי לפתע משהו עם עצמי. הבנתי שבאיזשהו מקום לבעיית הלב הזו היה תפקיד מסוים בחיים שלי. היה לה תפקיד משמעותי. הבעיה הזו במובן מסוים השתלמה לי.

המחלה הזו נתנה לי שקט מהרבה דברים אחרים. פתאום היה לי שקט!

הבנתי שבעיית הלב היוותה הזדמנות עבורי להסתכל בפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים, פנימה לתוכי במקום החוצה אל העולם סביבי. בפעם ראשונה מזה זמן רב התאפשר לי להפנות את הזרקורים שלי אל עצמי הכי עמוק שידעתי אז, במקום החוצה אל ציפיות העולם והצרכים שלו ממני.

התחלתי לפענח את עצמי ואת מה שמסתתר אצלי בפנים וללמוד את החיים עצמם.

אם תבדקו רגע עם עצמכם היטב, תוכלו להבחין שכמעט לכל אחד מאיתנו יש את הנקודה הזו בחיים שמטלטלת את האדם שהיינו עד לאותה נקודה ומעבירה אותנו מסע שכולו היכרות עם העולם האמיתי של מי שאנחנו באמת. נקודה שבה לרגע אחד, במקום להסתכל החוצה על איך אנחנו נראים ואיך אחרים מתייחסים אלינו ותופסים אותנו, אנחנו פתאום מסתכלים פנימה אל תוך עצמנו. או כמו שאומרת שלגייה: “דווקא כשאנחנו הכי אבודים אנחנו מוצאים את החברים האמיתיים שלנו.” זה הרגע שבו אנחנו מתחילים את המסע עם החבר הכי טוב שלנו והחבר הזה נמצא ממש קרוב אלינו. האמת היא שהוא נמצא ממש בתוכנו.

תהיתי ביני לבין עצמי, איך הגעתי למצב הזה? מה הביא אותי לשכב כך חסר אונים בחדר מיון?

המחשבות חלפו בראשי והעבירו אותי לתקופת החיים שקדמה לאותו אירוע והדברים שחוויתי באותם ימים.

מכירים את זה שאתם עובדים בעבודה שאליה אתם מגיעים מוקדם בכל בוקר ובגדול הכול אצלכם די בסדר, זאת אומרת, נראה בסדר, זאת אומרת שבעיני אחרים הכול נראה טוב בחיים שלכם… אבל בפנים אתם מרגישים שרק עוד רגע אחד ויחיד אתם ממש מתפוצצים?

מכירים את ההרגשה הזו שכל דבר קטן שמישהו אומר לכם ישר מקפיץ אתכם מהמקום וגורם לכם להיות הגרסה הכי נוגסת ותוקפנית שאתם יודעים להוציא מעצמכם?

מכירים את זה, נכון? זה קורה לכולנו מתישהו.

לכל אחד מאיתנו יש תקופות בחיים שבהן אנחנו הופכים לסוג של חיית טרף בלי שאנחנו מבחינים בכך שזה מה שקורה לנו. אנחנו מגיבים בתקיפות כמעט לכל דבר שמישהו אומר לנו, ממש מוכנים ללכת עד הסוף כדי להוכיח את הטענה שלנו!

זה בדיוק מה שקרה לי בתקופה ההיא ואולי קורה לכם ברגעים אלה בדיוק.

יצאתי מהצבא כמו מרבית בני גילי באותה עת והתחלתי מיד לעבוד בהייטק.

כל מה שעשיתי היה לעבוד בהייטק. זה מילא לגמרי את חיי.

עבדתי בתור איש תוכנה צעיר בחברת הייטק שבה התחושה שלי הייתה כל הזמן שהבוס שלי מסתכל ובוחן בכל רגע מה אני עושה. הרגשתי שכל מה שיש לו לעשות כל היום זה רק לבדוק מה אני עושה… בוחן ובוחן את מסך המחשב שלי. תסכימו איתי שזה מצב שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות בו. מצד שני, רק התחלתי לעבוד שם ורציתי להוכיח את עצמי. חוץ מזה, המשכורת לא הייתה רעה בכלל, לפחות כך חשבתי באותה תקופה… אז מה עושים?

כשלא טוב לנו, אנחנו פשוט לא רוצים להיות במקום הזה רגע אחד נוסף!

אנחנו הופכים להיות חיית טרף שמחפשת את הקורבן שלה. כל מי שעובר לידינו הופך להיות הנטרף.

אבל יש גם צד שני. מה עושים איתו? בכל זאת, אנחנו צריכים את הכסף וכל כך קשה לצאת מהמקום המוכר, הידוע והכל כך בטוח.

מכירים את זה שבדיוק כשאתם רוצים לקום ולעזוב את המקום הזה שבו אתם מרגישים כל כך רע, יש לכם איזה מין קול פנימי שגורם לכם לעצור ולא לעזוב? קול כזה שלוחש לכם שאולי זה לא בדיוק הצעד הנכון לעשות כרגע? מכירים את זה שרגע לפני שכבר עזבתם, אתם בכל זאת לא עוזבים, כי עולות בכם כל מיני מחשבות וספקות – מה נעשה מחר בבוקר? איפה נעבוד? איך נשלם חשבונות ונתפרנס? מה אחרים יחשבו? הם בטח יגידו לעצמם או לנו”, הוא לא יציב… הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו… הוא חלש אופי…” ועוד כל מיני דברים כאלה שאנשים יודעים להגיד לכם בדיוק ברגע הלא נכון עבורכם. הם יגידו לכם את זה בדיוק ברגע שבו אתם דווקא מחפשים את אותו מישהו שיגיד לכם את המילה הטובה והתומכת ולא את המילה השלילית הזו שבאה ממש ברגע הלא נכון! המילה הזו שבאה כאילו לדרוך לכם ממש על היבלת המלאה שעוד רגע גם כך מתפוצצת לכם… יש אנשים ממש טובים בזה, נכון? בלון מנופח מאוד צריך רק נגיעה אחת קטנה כדי שיתפוצץ… זה בדיוק המצב הזה, נכון?

אנחנו מוצאים את עצמנו במעגל שיכול להימשך אפילו שנים. בתוך המעגל הזה אנחנו פשוט חיים את המצב הזה של חוסר אונים מול המציאות שבה אנו חיים ומתגלגלים עם עצמנו כך. אנחנו מתעצבנים ו”נובחים” על הסביבה שלנו. אנחנו עושים את זה גם על האהובים עלינו ביותר, כי אנחנו פשוט לא מסוגלים! אנחנו לא מסוגלים להכיל את המציאות הזו שנקלענו אליה.

זה כמעט אף פעם לא קורה בצורה פשוטה ומהירה. אנחנו תמיד עושים את הדברים בדרך הארוכה….

אנחנו קודם מתנפחים עם עצמנו, אבל מבפנים… נאכלים עוד ועוד עד לרגע שאנחנו מתפוצצים אבל מבחוץ. הפנימיות שלנו כבר לא יכולה להחזיק את זה יותר. זה פשוט יותר מדי.

אולי אתם מאלה שיושבים ולומדים לתואר שהחלטתם שזה מה שנכון ללמוד, או אולי זה מה שאמרו לכם ללמוד כי “זה מה שהולך היום”, ואז כשאתם כבר יושבים בכיתה וממש לומדים אתם פתאום מרגישים שוב שעוד רגע ואתם מתפוצצים ולא מסוגלים להמשיך יותר? גם לי זה קרה עם הלימודים הראשונים באוניברסיטה. למדתי והתנפחתי, הרגשתי כל הזמן שזה לא זה, אבל הסברתי לעצמי שזה כן זה, אבל עם הזמן ההסברים האלה שנתתי לעצמי כבר לא כל כך עבדו… בתוך תוכי הרגשתי שאני כבר לא מסוגל להכיל את זה.

מתישהו זה הגיע. החלטתי להפסיק ללמוד. זו הייתה החלטה די מורכבת בהתחשב בכך שזה כבר היה ממש הסוף. בסך הכול הייתי צריך לנשוך שפתיים רק עוד קצת והייתי מסיים את הלימודים באוניברסיטה, אבל פשוט לא הייתי מסוגל יותר!

אני חייב לומר לכם שאלה לא היו הלימודים עצמם. זו הייתה הדרך שבה חוויתי את הלימודים בתוך עצמי. משהו בדרך הזו היה משובש ולא נכון עבורי באותה תקופה. הרגשתי כאילו שאני נוסע עם מכונית חדשה ומפונפנת על כביש ישן ומשובש. אולי גם לכם זה קרה או קורה ממש ברגעים אלה? מה קורה לנו בגוף כשאנחנו עוד רגע מתפוצצים? למה זה קורה לנו? האם אנחנו חייבים להמשיך ולהישאר במצב הזה? איך בכלל נכנסנו למקום שכל כך לא טוב לנו? למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? האם זה אנחנו שעושים את זה לעצמנו בכלל?

היו אלה חמש שנים רצופות בחיי שהיו לכאורה שנים רגילות אצלי ואצל כל מי שסביבי, אבל האנרגיה השלילית שהצטברה בגוף שלי באותה תקופה ארוכה נתנה אותותיה בכל מיני דברים שהרגשתי וחוויתי ברמה הגופנית והנפשית. מסתבר שאנחנו מערכת סגורה שהאנרגיה שבתוכה לא בורחת לשום מקום… אנחנו כמו בלון שמתנפח ומתנפח, בהתחלה הוא עוד מתמתח ומפגין גמישות מול האוויר המתמלא בתוכו, אך מתישהו הגמישות הזו לא מספיקה יותר והוא פשוט מתפוצץ! ככל שאנחנו מתנפחים וצוברים בתוכנו אנרגיה שלילית, אנחנו צריכים לצפות שיום אחד היא פשוט תתפרץ לנו ממקום אחר וכשהיא תתפרץ, היא תתפרץ לה בגדול כמו הר געש שרק המתין ליום הנכון להוציא את כל מה שיש לו שם בפנים על מנת לשחרר את אותו לחץ.

כאמור, זה בדיוק מה שקרה יום אחד. זה אכן התפרץ.

נכנסתי למעגל אינסופי שבכל סיבוב אני בטוח שזו הפעם האחרונה שאני מקיף אותו. המעגל הזה שחזר על עצמו שוב ושוב של מחלה, שלילה, תרופה, מחלה, שלילה ותרופה.

בכל פעם הייתי בטוח שזו הפעם האחרונה.

אבל זו כלל לא הייתה הפעם האחרונה וזה יכול היה להמשיך כך עוד ועוד עד היום הזה ולהתגבר עוד ועוד.

מה שחולל את המחלה הזו עדיין התקיים בתוך תוכי. המחלה לא הגיעה סתם.

ככל שהזמן התקדם, הבנתי שמה שחוויתי לא היה מקרי. שום דבר ממה שקרה לי לא קרה סתם.

זה היה כאילו שמשהו בתוכי רצה להגיד לי משהו ואני לא הקשבתי לו.

כאילו הוא בא לומר לי – אם אתה לא רואה את זה בעיניים, אני אדאג שאתה ממש תרגיש את זה!

אהה… אתה לא מתייחס לדברים שלי…?

אוקיי… נגביר את זה עוד יותר!

נגביר את זה עוד יותר!

נגביר את זה עוד יותר!!

עד שתרגיש!

עד שתתייחס!

עד ש… בום!!

ואני באמת הרגשתי איך זה הולך וגובר, הולך ומתגבר, ככל שלא הקשבתי לקול הפנימי הזה עד שהגיע הבום.

החיים מגלגלים אותנו למחשבות אינסופיות לגבי המצב שלנו. אנחנו מתעלמים ומתמלאים, מתעלמים ומתמלאים עד שיום אחד פתאום בלי התרעה מוקדמת, אנחנו מתפוצצים! והפיצוץ קורה מבפנים החוצה כמו לבה אדירה שמתפרצת מתוך הר.

בלא מעט מקרים, הדברים מורגשים דווקא בעבודה, כי שם עיקר היום שלנו ושם אנחנו מרגישים הכי נוח להתפוצץ, להאשים אחרים במצב שלנו ולעבור אפילו לעבודה אחרת רק כדי לנסות ולשנות את התחושה שיש לנו עם עצמנו. מתישהו הדברים יוצאים ממקום העבודה עצמו, ולא משנה בכלל כמה מקומות עבודה נעבור – זה יחזור שוב ושוב. הדברים האלה מתחילים במסע של השפעה על היבטים נוספים וזוויות נוספות בחיינו. דברים אחרים מתחילים לצאת משליטה ואנחנו חשים מסוחררים ולא מצליחים להחזיק את ההגה של החיים שלנו ולנווט את ספינת חיינו כמו שהיינו רוצים.

לי זה לקח חמש שנים! חמש שנים שבהן חגתי במעגלים סביב עצמי. חשבתי וחישבתי איך לצאת מהמעגל אבל לא יצאתי. כל פעם חישבתי מסלול מחדש וניסיתי שוב ושוב להסתדר עם המציאות שעמדה בפניי אבל המשכתי להתמודד. עד שהגעתי לנקודה שבה אני כבר לא חושב על הסיכונים שבירידה מהגלגל ולא מחשב חישובים של “מה יקרה אם” ופשוט, בהחלטה של רגע (טוב, לא ממש רגע… התהליך עצמו הלך ונבנה והצטבר שם במשך שנים) ירדתי מהמעגל והלכתי לי לדרך חדשה – הקמתי עסק ומסלול מיוחד משלי.

אומנם זה לא קרה ממש ברגע אחד ולא בקלות, אבל ההחלטה עצמה הייתה רגע אחד משמעותי בחיים.

אני לא יודע אפילו להסביר מה עבר במוח ובלב שלי שגרם לי לקום ולעשות את זה, אבל ההחלטה עצמה התרחשה ברגע אחד! רגע אחד בחיים שלמים שהוא נקודת אל-חזור שבה החלטתי שזהו, אני הולך להיות זה שאחראי על עצמי, אני הולך להיות אחראי על עצמי לטוב ולרע! אני לא אהיה זה שנמצא על הפס של המזוודות, רץ בין התחנות עד למטוס. אני אהיה הפס עצמו.

בנקודת ההחלטה הזו, את הרע כלל לא ראיתי. ראיתי רק את הפוטנציאל והעניין העצום במצב החדש.

דבר מעניין התרחש ברגע הזה של החלטה משמעותית שכזו.

לפתע הרגשתי כאילו כל העולם כמו נעמד פתאום בשורה כדי לשרת את ההחלטה שלי. פתאום המזל שיחק איתי ולא נגדי, הוא כאילו זיהה שאני באמת רציני ושאני באמת מתכוון למה שאני מרגיש. אני רציני! סוף-סוף פעלתי לפי מה שהרגשתי ואז פתאום, באופן פלאי ולא מתוכנן, זה קרה! הדברים הסתדרו להם מעצמם בחיים שלי. הדברים הנכונים הגיעו לחיים שלי די במקרה מבלי שאפילו הבנתי איך זה קרה. הזדמנויות חדשות נקרו בדרכי ואני רק הייתי צריך לקטוף אותן ולהמשיך. היקום שירת אותי בהחלטה שלי כי הייתי מכוון כל כולי לאותה נקודה. היקום ואני שיחקנו יחד בשיתוף פעולה מלא!

מהמקום של הקשיים והתובנות הפנימיות התקדמתי בצעדי ענק הלאה אל עבר השלב הבא של חיי. הדברים שהחזיקו אותי כל כך עמוק למטה הם גם אלה שהקפיצו אותי למעלה.

בהתחלה זה עוד היה קול חלש ועדין שדיבר מתוכי, אך הקול הלך והתחזק ככל שהתקדמו וחלפו הימים והחודשים. הקול הזה שבכל אחד מאיתנו צועק ולפעמים רק לוחש בשקט ושואל – למה באתי לעולם הזה? מה אני בעולם הזה? מה באתי להיות כאן? למה באתי לכאן? מה המשמעות שלי בחיים האלה? מה בדיוק באתי לעשות כאן?

בדרך לחיים במלוא העוצמה כל אחד מאיתנו עובר תהליכים. התהליכים האלה הם התפתחותיים ולא פשוטים. אין אחד מאיתנו שלא עבר, עובר אותם ברגע זה ממש או יעבור אותם מתישהו בעתיד. האמת היא שאנחנו עוברים אותם כל הזמן… זה נוגע בכל אחד מאיתנו בכל רגע בחיים, אבל לא תמיד אנחנו מבינים שזה מה שקורה. אנחנו לא מבינים שאנחנו שחקנים במשחק הזה. במהלך היום שלנו אנחנו פוגשים התנהגויות של אנשים סביבנו בעבודה, במשפחה או אצל חברים שלנו. התנהגויות שנראות לנו כאילו שהן קשורות לעבודה או לאופי של הבן אדם מולנו, אבל בעצם נובעות מתוך תהליך ההתפתחות האישי של אותו אדם. הפתרונות שאנחנו נותנים לעצמנו ולסובבים אותנו אינם הפתרונות האמיתיים. אנחנו מקבלים “אקמול” קטן במקום את הדבר האמיתי. האקמול הקטן הזה הוא בדרך כלל התקדמות בסולם הדרגות במקום העבודה שלנו או עליית שכר ושיפור תנאים מזדמנים, דברים שאמורים לתת לנו תחושה של התקדמות.

כבר מגיל צעיר הציק לי מאוד ולא הצלחתי להבין – מה ההיגיון בכך שבני האדם רבים זה עם זה כאשר לכולנו ידוע מגיל צעיר שיגיע היום הזה שבו נמות?

ניסיתי להבין ביני ובין עצמי על מה בדיוק כולנו רבים כל הזמן. מה אנחנו מנסים להוכיח אחד לשני כל הזמן ולמה אנחנו מנסים להיות חזקים אחד מהשני, כאשר ברור לכולנו שבסוף נסיים בדיוק באותו מקום ובאותו מצב? בתוך תוכי, הייתה לי כל הזמן מין תחושת בטן כזו שכל זה ממש מיותר. הכול היה אמור להיות הרבה יותר פשוט עבורנו בחיים האלה.

עם השנים שעברו חוויתי עליות ומורדות, קשיים והצלחות, אך כמעט תמיד הרגשתי שמשהו שם לא מספק. תמיד הרגשתי שאפשר יותר מבחינת ההרגשה שלי וחוויית החיים שלי.

במהלך חיי, ניסיתי שיטות רבות על מנת לחוות אושר ועושר, ביניהן שיטת “הסוד”, דמיון מודרך ורעיונות טובים נוספים שעוסקים בתודעת האושר. קראתי ולמדתי ספרים רבים בתחום של אושר, איכות חיים והצלחה, כמו למשל את ספרו המופלא של נפוליאון היל. קראתי גם ספרים על עשיית עושר “בקלות” כמו “אבא עשיר, אבא עני” ודומיו. החוויה שלי הייתה שכל הספרים היו נהדרים כדי להרים את המורל שלי ולספק לי הרגשה טובה והשראה, אך כל אלה היו זמניים. עדיין הרגשתי לא שלם עם עצמי. תמיד הרגשתי שמשהו חסר.

בכל השנים האלה, עבור מי שהסתכל עליי מבחוץ הכול נראה לא רע ואפילו מצוין. מה כבר יכול להיות לא בסדר? הכול אמור להיות בסדר גמור ואף יותר מכך, אבל בפועל ההרגשה הפנימית לא תמיד הייתה טובה ואף פחות מכך. הייתה לי מין הרגשה פנימית של חוסר, הרגשה שאפשר יותר ולא ברור איך, הרגשה שהמצב הקיים נחמד אבל זה פשוט לא זה, לא כך החיים אמורים להיות, זה לא מרגיש מספיק טוב כדי להיות מצוין.

עם השנים, תוך כדי שחוויתי את הבעיות הללו ולמרות כל אותן בעיות, הרגשתי דווקא מבורך. בזכות הבעיות האלה, נחשפתי לעולם חדש שלא הכרתי, עולם מלא תוכן רוחני. נוכחתי לראות ולהבין שיש בחיים האלה הרבה יותר מסתם הישרדות יום-יומית ומלחמה מתמדת על מקומנו ומעמדנו כאן. הבנתי שקיימים בנו רבדים נוספים ועמוקים שרובנו לא חיים ביום-יום, אלא רק ברגעי משבר שבהם אנחנו נזעקים, מתחילים לבדוק את עצמנו ומגלים דברים, נוספים ביקום הזה. לא הפנינו את מבטנו אל אותם דברים כי כל הזמן היינו עסוקים כל כך בהישרדות חברתית ותחרות אחד עם השני עד שלא עצרנו לרגע אחד לשאול את עצמנו מה בעצם קורה כאן.

מרגילים אותנו מגיל צעיר לגרום למישהו אחר להיות מרוצה וכמה חשוב שהמישהו הזה, שהוא המורה שלך או הבוס או בוסית שלך, יחשוב עליך דברים טובים. הינה לפתע, ללא הכנה מראש, מצאתי את עצמי בודד בצמרת.

כבר לא היה לי את מי להאשים. יש בחוויה הזו משהו מחשל ומבטל אפשרויות של “זה לא אפשרי”. כשאתה מדבר עם מישהו אחר שנותן לך הוראות והנחיות יש לך את האופציה לומר לו שזה פשוט לא אפשרי… אך כאשר המישהו הזה הוא אתה עצמך, השיחה הרבה יותר כנה ומיידית. בתחילת הדרך, אתה עוד מנסה לשחק עם עצמך את המשחק של “זה לא אפשרי”, אך עם הזמן אתה כבר לא כל כך מקשיב לעצמך. התירוץ הזה מול עצמך נהיה כבר די נדוש…

ככל שהזמן חלף, הבנתי שהתירוץ הזה לא יעבוד מול האדם שמכיר אותי כל כך טוב… אני עצמי! הבנתי שזה משהו אחר שזועק לי מבפנים.

ככל שעבר הזמן, חיפשתי וניסיתי להבין איך כל זה קשור אליי. לא רציתי לפרוש מעולם ההייטק והעולם העסקי שאותם אני כל כך אוהב. לא רציתי להיות כמו אותם אנשים ש”רואים את האור” ועוזבים את חייהם הרגילים ו”החומריים” ופורשים להם לחיי רוח. חיפשתי דרך לשלב את הדברים.

היה לי חשוב ואף הרגשתי תחושת שליחות ומשמעות לחבר את הידע הרוחני שלי אל העולם האמיתי ולעבוד תחת המשולש הזה שבו אני במרכז יחד עם החומר והרוח ואנחנו משתפים פעולה ביום-יום. הרגשתי שהמשמעות האמיתית שלי היא להיות אדם רוחני בעל נוכחות פיזית, כלומר, לשלב את יכולותיי הרוחניות עם אלה השכלתניות.

ככל שהזמן עבר הבנתי שיש ברשותי כלי עוצמתי ומשמעותי מאוד לעבוד עם החיים ולצעוד איתם יד ביד וליהנות מהם באופן שלם. בתהליך מתמשך, הכרתי עוד ועוד אנשים שגם להם סיפור דומה וכך התחלתי להבין שיש פה איזשהו שינוי שמתחיל להתחולל. בני האדם נפתחים למקום חדש ומאפשרים לעצמם להתנהל בדרך הרבה יותר פתוחה ומאפשרת שמצמיחה אותנו כאנשים שלמים, אנשים שמרגישים טוב עם החיים האלה וחיים אותם במלוא עוצמתם ועל הדרך גם מקרינים על סביבתם את האור הזה.

יש בינינו אנשים “מודעים” ויש אנשים “על הקרקע”. רובנו לא מוצאים שום קשר בין שני הסוגים האלה של האנשים. אלה שהם “רוחניים” תופשים את עצמם ונתפשים על ידי אחרים ככאלה שאינם חושבים על כסף ואפילו נזהרים מלעסוק בו, ואילו האנשים “על הקרקע” הם אוהבי כסף וחושבים על עשייה חומרית.

אחד הדברים שיוצא לי לשמוע לא מעט הוא שאין דבר כזה שמישהו יכול להיות גם “על הקרקע” מבחינת איך שהחברה סביבו תופשת אותו, זאת אומרת, חי את החיים ה”אמיתיים”, וגם מנגד “איש רוחני”. זה פשוט לא הולך ביחד.

הסתבר לי שהחיים הרבה יותר חזקים ומשמעותיים כשמשלבים בין שניהם. מצד אחד, העשייה והידיעה הרוחנית עוצמתיות וסוחפות מאוד. מצד שני, קל מאוד להתמכר לידע הרוחני ולעזוב את המקום של “להיות על הקרקע”. האתגר המעניין הוא השילוב ביניהם ואז גם מתקבלת תוצאה מדהימה שמביאה משהו חדש והוא מודעות מקורקעת.

ככל שהתקדמתי התחלתי להבחין שהרבה מאוד דברים קורים לי כאילו במקרה. פתאום המון דברים קרו לי סתם במקרה, הרבה צירופי מקרים שקשה היה להסביר באופן לוגי, דברים כאלה שאתה אומר לעצמך: “איזה קטע! זה הזוי מה שקרה פה! לא מבין איך זה קרה עכשיו. איך הוא ידע את זה עכשיו? איך זה קרה בדיוק עכשיו?”

פתאום הטלפון מצלצל ורק חשבתי אתמול על משהו כזה בדיוק והינה זה קרה, פתאום מגיעה הודעה חשובה שבדיוק פותרת לי איזו בעיה שלא ידעתי איך לפתור או שפתאום מגיע אליי כסף ממקור שלא תכננתי בדיוק בזמן שהוא היה חסר לי…

הבחנתי שעוד ועוד צירופי מקרים, שלא ניתן היה להסביר באף אחת מהדרכים ההגיוניות, החלו להתרחש בחיים שלי.

אט-אט הבחנתי שישנה איזו “מתמטיקה” באופן שהעולם פועל ואם רק אתחיל לשים לב לצירופי המקרים האלה יהיה לי מקור עוצמה חדש ויעיל. התחלתי באופן ספונטני לנהל רישום לעצמי של כל ההתרחשויות האלה בחיי, שהיו בבחינת סוג של פלא עבורי. תיעדתי כל דבר “מקרי” שקורה לי במהלך היום. קראתי ליומן הזה “יומן האיתותים” כי חשבתי לעצמי שהיקום או הבריאה או משהו אחר מנסה להראות לי משהו באמצעות האיתותים האלה.

התחלתי להבחין בכך שיש קשר בין דברים שלכאורה אין ביניהם קשר על ציר הזמן או קשר לוגי כלשהו, אבל כן יש קשר של סיבה ותוצאה. זאת, למרות שזה לא תואם להיגיון שאנחנו מכירים וכל מיני הצלבות מידע מורכבות שלרגעים נראות מוטרפות ובטח שלא מובנות. הבנתי שיש פה איזה משהו! כדאי לי להיפתח לערוץ התקשורת הזה כי אני מרוויח ממנו דברים חדשים שלא היו לי לפני כן, כדאי לי לעשות שימוש בממד הנוסף הזה שיש לי, שהוא כמו עיניים חדשות שרואות את החיים בדרך אחרת, דרך מרתקת שמחברת בין ממדים שונים של המציאות שלנו.

יום-יום אני פועל בשיתוף פעולה עם היקום, מפעיל את ה”רדיו” שלי כל הזמן ומוכן להקשיב למערכת האיתותים הזו. ההקשבה הזו פתחה עבורי ערוצים חדשים שה”רדיו” שלי לא קלט לפני כן כי לא היה מכוון לתחנות השידור האלה. הרבה מאוד מהאיתותים שאני מקבל מופעלים על ידי אחרים בעולם. זאת אומרת שגם אני עצמי משמש כמאותת במערכת האיתותים לאחרים, אך גם הם משמשים כמאותתים אליי! יש פה משהו גדול שמחבר את כל הדבר הזה ומפעיל אותו.

פעמים רבות ביום קורים לנו דברים “במקרה”. רובנו לא מתייחסים לזה בכלל, זה נראה לנו כמו סתם מקרה. אנחנו פשוט נותנים לזה לעבור לידינו כי אנחנו כל כך עסוקים בלהצליח בחיים. איזה אבסורד, לא?

אתגר מעניין עבור כל אחד מאיתנו הוא להתחיל לשים לב לאיתותים האלה ולעבוד איתם, לדברים האלה שקורים לנו “במקרה” ולהבין שלכל דבר כזה הייתה בעצם סיבה, היה משהו שחולל אותו.

העולם של ימינו מלא באופן מדהים בהמצאות ש”משטחות” אותו. במילה משטחות אני מתכוון לכך שההמצאות האלו גורמות למעמדות להיות חסרי ערך, ומנגד גורמות לאנשים לשתף יותר פעולה ביניהם באמצעות הרשתות החברתיות והאפליקציות השונות. בכך, אותן המצאות עוקפות את מנגנוני השליטה שאנחנו מכירים בעולם ויותר אנשים שותפים בהישגים אלו של אלו. עידן המעמדות והשוני בין האנשים ביקום הולך ונעלם לו ובני האדם נפתחים למשהו חדש שמאפשר לכולנו להיות כאחד.

האמירה הזו שכולנו אחד אין פירושה שאין בינינו הבדל, אלא שאנחנו יכולים להיות נתמכים אלו באלו. כאשר כל אחד בטוח שהאחר תומך בו באופן מלא, הוא יכול להרפות מעט כי הוא יודע שתמיד יהיה מישהו שיעזור לו. אם כל אחד מאיתנו יהיה בטוח שמישהו אחר יעזור לו בשעת צרה וידאג שיהיה לו רק טוב, בני האדם יפסיקו לנסות ולשרוד ולהיאבק זה בזה כי הם יהיו בטוחים שבכל רגע נתון מישהו יבוא לעזרתם, מצב שבו כולנו נמצאים במערכת חומלת.

בכל רגע שבו אני נוטה ליפול, מישהו יניח מזרון הגנה תחתיי או יושיט לי יד להצלה.

כל אחד מאיתנו יוכל להגיד לעצמו – “לעולם לא אפול!” במצב כזה אנחנו יכולים להיות עסוקים בלהיות מי שאנחנו באמת.

אם נסתכל על עצמנו רגע מבחוץ נראה שאנחנו לא באמת מנווטים את עצמנו. אנחנו הולכים לעבודה יום אחר יום… יום עובר ועוד יום ואז פתאום, באמצע החיים, מצטערים על שלא מימשנו ולא פרצנו את הגבולות של עצמנו. רובנו חיים את החיים, נותנים לדברים לבוא אלינו אבל אנחנו לא באים אליהם. אנחנו חיים על אוטומט, לא עוצרים רגע לבדוק מה אנחנו עושים כאן לעזאזל. למה אנחנו לא עוצרים רגע ומנתחים את מה שאנחנו עוברים? איך זה שכולנו יודעים בוודאות ממש גבוהה שיום אחד נמות ועדיין נלחמים על המון שטויות? איזה מין היגיון יש במריבות האלו על כל מיני דברים, חשובים ככל שיהיו, מתוך הידיעה המוחלטת הזו שכולנו נמות ממש תוך זמן נראה לעין?

למה שלא נשתמש באותו סוג של “תוכנה” שמאפשרת לנו לנוע במרחב האפשרויות של עצמנו?

בדיוק כמו הרובוט שמנקה את הרצפה בבית וזז על הרצפה באקראיות מכוונת, כך ננהל את חיינו בקלות רבה יותר ויותר ונגיע להישגים מרשימים מוקדם יותר בחיינו, כי נבין מה קורה פה. איזה גורל אכזר הוא זה שמרוב שאנחנו עסוקים בהישרדות, בריצוי אחרים ובניסיון להיות דומים לאחרים, אנחנו לא עוצרים ומבינים שהחיים באופן הזה הם לא באמת החיים שנועדנו לחיות. אנחנו אמורים לשתף פעולה, לעזור ולתמוך אחד בשני ולא להילחם אחד בשני! אז גם העולם שלנו היה הופך למקום טוב הרבה יותר.

אנשים שמרגישים וחווים חיבור לייעוד והמשמעות שלהם ויודעים הגשמה והצלחה מהי, הם אנשים נעימים יותר, מוארים, יעילים יותר, טובים יותר ובעיקר מכירים בטוב, עושים טוב לעצמם ולאחרים. אנשים כאלה אינם נתונים לשליטה של אחרים ואינם כפופים באופן אוטומטי לשליטה מלמעלה שמנחילה את הפירוד בינינו.

בואו נבין מה המשחק שבו אנחנו משחקים בכל יום ומהם כללי המשחק במדויק.

בואו נפנים מה באנו להיות כאן ואיך אנחנו הופכים את החיים שלנו למשהו מיוחד שהוא רק שלנו.

לכל אחד מאיתנו צפויות ככל הנראה מספר נקודות חיים כאלה בעלות משמעות. אם אנחנו חוצים אותן בהצלחה, אנו עוברים שער במסע שלנו עם עצמנו. ברגע שבו אנחנו חוצים את ההתפוצצות, אנחנו מבינים מדוע היא התרחשה דווקא אצלנו ומתחילים לשתף איתה פעולה. לרוב זה קורה פשוט כי אין לנו ברירה. בשנייה הזו אנחנו נכנעים לעצמנו ומפסיקים להילחם. ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו שם, בנקודה הזו, החיים שלנו כבר לא מה שהיו. זה הרגע שבו המסע האמיתי שלנו מתחיל.

זהו המסע שנעשה כאן יחד. מוזמנים לקחת נשימה עמוקה וללכת איתי יד ביד אל תוך ליבכם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פעם אחת בחיים ללכת עד הסוף!”