החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גבעת ג'וניפר

מאת:
מאנגלית: טל לוי עסקרי | הוצאה: | מאי 2024 | 272 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

טרופים:

עיירה קטנה

סודות ושקרים

שכנים לאוהבים

אם חד-הורית

גע בה ואתה מת

מי עשה לך את זה

 

 

הספר השני בסדרת רבי המכר המרגשים, הסוחפים והמענגים –אידן מאת הסופרת האהובה על מאות אלפי נשים בעולם דבני פרי.

 

ממפיס וורד מגיעה למונטנה ביום החמישי הכי גרוע בחייה. היא חייבת מקלחת. היא חייבת משהו לאכול. היא חייבת קצת שפיות. כי לעבור לגור בצד השני של המדינה עם התינוק הקטנטן שלה זה הדבר הכי מטורף שהיא אי פעם עשתה.

אבל אולי באמת צריך להיות קצת מטורפת כדי להצליח לבנות חיים טובים. היא תיסע אלפי קילומטרים ותעבור לגור בעיירה חדשה, ותעשה הכל כדי לוודא שלבן שלה יהיה עתיד טוב יותר. גם אם זה דורש להשאיר מאחור את חייה הזוהרים. גם אם זה דורש לעבוד כסוכנת בית ב'פונדק אלואיז' ולחיות בדירה מעל חניה.

ובדיוק אז, באותו היום החמישי הכי גרוע בחייה, היא פוגשת את הגבר החתיך ביותר שהיא ראתה בחייה. נוקס אידן הוא יפיפה, סקסי, שף מצליח, ובעל הבית הזמני שלה. הוא מגלם את כל מה שמעולם לא היה לה – ולעולם לא יהיה. כי אחרי היום הראשון הכי גרוע בחייה, ממפיס למדה שחיים טובים דורשים גם ויתור על החלומות. וגבר כמו נוקס אידן לעולם לא יהיה יותר מחלום.

הספר עוסק גם בנושאים מורכבים כמו מערכת יחסים רעילה וחטיפה.

מקט: 978-965-7029-96-1
טרופים: עיירה קטנה סודות ושקרים שכנים לאוהבים אם חד-הורית גע בה ואתה מת מי עשה לך את זה     […]

פרק ראשון:
ממפיס

גבעת ג’וניפר. גבעת ג’וניפר.’ תלשתי את הפתק ממחזיק הכוסות כדי לוודא שראיתי נכון את שם הרחוב, שוב. גבעת ג’וניפר. ‘אין. שום. גבעת. ג’וניפר.’

כף היד שלי חבטה בהגה, מכה לכל מילה שאמרתי. תסכול
נטף מהנקבוביות שלי כשבחנתי נואשות את הרחוב אחר שלט כלשהו.

דרייק צרח בכיסא הבטיחות שלו, אותה צרחה יללנית ושוברת לב בפנים אדומות. איך רעש רם כל כך יוצא מאדם קטן כל כך?

‘אני מצטערת, בייבי. כמעט הגענו.’ אנחנו בטח קרובים, לא? הנסיעה האומללה הזו הייתה חייבת להסתיים.

דרייק בכה ובכה, ולא הזיזה לו ההתנצלות שלי. הוא היה רק בן שמונה שבועות, ובזמן שהנסיעה הזו הייתה קשה בשבילי, בשבילו היא ככל הנראה הייתה עינוי.

‘אני הורסת הכול, נכון?’

אולי הייתי צריכה לחכות ולצאת לנסיעה הזו כשהוא יהיה גדול יותר. אולי הייתי צריכה להישאר בניו יורק ולטפל בכל הבולשיט. אולי הייתי צריכה לקבל מאה החלטות שונות. אלף.

אחרי ימים ברכב, התחלתי לפקפק בכל החלטה שלי, במיוחד זו.

לברוח מהעיר זו הייתה האפשרות שנראתה הטובה ביותר. אבל עכשיו…

הצרחה של דרייק אמרה אחרת.

אני מרגישה כאילו עברו עשר שנים מאז שארזתי את החיים שלי — החיים שלנו — והעמסתי אותם ברכב. פעם הייתי בחורה שגדלה באחוזה. בחורה שעמד לרשותה מטוס פרטי. ההבנה שהחפצים הבודדים שבאמת היו שלי היו מעטים כל כך שנכנסו לתוך וולוו משפחתית הייתה… משפילה.

אבל בחרתי. והיה מאוחר מדי לחזור עכשיו.

אלפי קילומטרים ובסוף הגענו לקווינסי. המקום שסימן את ההתחלה החדשה שלנו. אם אוכל למצוא את גבעת ג’וניפר כמובן.

האוזניים שלי צלצלו. הלב שלי כאב. ‘ששש. בייבי. כמעט הגענו.’

הוא לא הבין וגם לא הזיז לו. הוא היה רעב והיה צריך להחליף לו חיתול. תכננתי לעשות הכול כשנגיע לבית השכור שלנו, אבל זו הייתה הפעם השלישית שנסעתי בקטע הכביש הזה.

אבודה. היינו אבודים במונטנה.

באנו עד לכאן והלכנו לאיבוד. אולי הלכנו לאיבוד מאז אותו הבוקר שבו יצאנו מהעיר. אולי הייתי אבודה כבר שנים.

הרמתי את הנייד ובדקתי את מערכת הניווט, הבוסית החדשה שלי הזהירה אותי שהכביש הזה עדיין לא מופיע במפה, היא נתנה לי הנחיות נסיעה במקום. אולי כתבתי אותן לא נכון.

קולו הקטנטן של דרייק נסדק. הבכי פסק לשבריר שנייה כדי שהוא יוכל למלא מחדש את ריאותיו, ואז הוא המשיך ליילל. דרך המראה האחורית והמראה מעל הכיסא שלו, פניו הקטנות היו מכווצות וסמוקות ואגרופיו היו קפוצים.

‘אני מצטערת,’ לחשתי כשדמעות טשטשו את ראייתי. הן זלגו במורד לחיי ולא הצלחתי לנגב אותן מהר מספיק.

אל תוותרי.

יבבה פרצה מתוכי והצטרפה לזו של בני, ירדתי מהכביש המהיר לשוליים.

אלוהים, רציתי לוותר. כמה זמן אדם יכול להיאחז בשפיותו לפני שהוא מרפה? כמה זמן אישה יכולה להחזיק את עצמה לפני שהיא נשברת? ככל הנראה, התשובה הייתה מניו יורק עד מונטנה. היינו כנראה רק קילומטר וחצי לפני היעד הסופי שלנו והקירות החלו להתפורר.

יבבה השתלבה בשיהוק והדמעות זרמו עד שהצמיגים שלי נעצרו, והמכונית הייתה במצב חניה. חיבקתי את ההגה, וייחלתי שיוכל לחבק אותי חזרה.

אל תוותרי.

אילו הייתי רק אני, הייתי מוותרת לפני חודשים. אבל דרייק סומך עליי שאחזיק מעמד. הוא ישרוד את זה, נכון? הוא לעולם לא יֵדע שבילינו כמה ימים אומללים במכונית. הוא לעולם לא יֵדע שבחודשיים הראשונים בחייו, בכיתי כל לילה כמעט. הוא לעולם לא יֵדע שהיום, היום שבו התחלנו את מה שקיוויתי שיהיו חיים מאושרים, היה למעשה היום החמישי הגרוע ביותר בחייה של אימו.

אל תוותרי.

עצמתי את עיניי בחוזקה, ונכנעתי ליבבות במשך דקה. גיששתי בידי לאורך הדלת, ולחצתי על הכפתור כדי לפתוח את החלונות. אולי קצת אוויר צח יבריח את הסירחון של יותר מדי ימים במכונית.

‘אני מצטערת, דרייק,’ מלמלתי כשהמשכתי לבכות. כששנינו בכינו. ‘אני מצטערת.’

אימא טובה יותר הייתה כנראה יוצאת מהמכונית. אימא טובה יותר הייתה מחזיקה את הבן שלה, מאכילה אותו ומחליפה לו. אבל אז אצטרך להכניס אותו שוב לכיסא הבטיחות שלו והוא יבכה, כמו בשעה הראשונה של הנסיעה שלנו הבוקר.

אולי יהיה לו טוב יותר עם אימא אחרת. אימא שלא תכריח אותו לנסוע לצד השני של המדינה.

הגיעה לו אימא טובה יותר. ואבא טוב יותר.

היה לנו את זה במשותף.

‘גברת?’

השתנקתי, וכמעט זינקתי מהכיסא כשקולה של אישה חדר דרך הרעש.

‘סליחה.’ השוטרת, אישה יפה עם שיער שחור, הרימה את ידיה.

‘אלוהים אדירים.’ היד שלי נצמדה לליבי בזמן שידי האחרת הסיטה קווצת שיער מפניי. במראה האחורית, ראיתי את האורות הכחולים והאדומים המוכרים של הניידת. שיט. הדבר האחרון שאני צריכה זה קנס.

‘אני מצטערת, שוטרת. אני יכולה להזיז את הרכב שלי.’

‘זה בסדר.’ היא רכנה פנימה והציצה לתוך הרכב. ‘הכול בסדר?’

ניגבתי במהירות את פניי. תפסיקי לבכות. תפסיקי לבכות. ‘רק יום גרוע. בעצם, יום ממש גרוע. אולי היום החמישי הכי גרוע בחיי. השישי. לא, החמישי. אנחנו נמצאים במכונית כבר כמה ימים והילד שלי לא מפסיק לבכות. הוא רעב. אני רעבה. אנחנו צריכים לישון ולהתקלח, אבל הלכתי לאיבוד. אני מסתובבת פה כבר שלושים דקות ומנסה למצוא את המקום שבו אנחנו אמורים לשהות.’

ועכשיו לא הפסקתי לקשקש לשוטרת. נפלא.

קשקושים היו משהו שעשיתי כילדה בכל פעם שהאומנת שלי תפסה אותי עושה משהו לא בסדר. לא אהבתי להסתבך בצרות והתגובה האוטומטית שלי הייתה לדבר עד שאצא מזה.

אבא תמיד קרא לזה להמציא תירוצים. אבל לא משנה כמה פעמים הוא נזף בי, הדיבורים הפכו להרגל. הרגל מגונה שאתקן מאוחר יותר בחיים ביום שלא יהיה אחד מעשרת הימים הגרועים בחיי.

‘לאן את נוסעת?’ האישה שאלה, והסתכלה על דרייק, שהמשיך ליילל.

לא הזיז לו שהייתה שם שוטרת. הוא היה עסוק מדי בלספר לה שאני אימא נוראית.

מיהרתי למצוא את הפתק שהפלתי, והראיתי לה אותו דרך החלון הפתוח. ‘גבעת ג’וניפר.’

‘גבעת ג’וניפר?’ המצח שלה התכווץ, היא מצמצה וקראה את הפתק פעמיים.

הבטן שלי צנחה. זה היה רע? זה היה בשכונה מפוקפקת או משהו?

כשחיפשתי מגורים להשכרה בקווינסי, ההיצע היה דל. האפשרויות היחידות היו בתים עם שלושה או ארבעה חדרי שינה, ולא רק שלא הייתי צריכה את כל המרחב הזה, הם גם היו מחוץ לתקציב שלי. ומכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהיה לי תקציב, הייתי נחושה לעמוד בו.

אז התקשרתי לאלואיז אידן, האישה ששכרה אותי לעבוד במלון שלה, ואמרתי לה שלא אוכל לעבור לקווינסי בסופו של דבר.

כשהיא הבטיחה למצוא לי דירה, חשבתי אולי שמלאך שומר דואג לי. רק שאולי דירת הסטודיו הזו על גבעת ג’וניפר הייתה באמת צריף בהרים ואהיה שכנה של סוחרי מת’ ופושעים.

שיהיה. היום, אקח את הנרקומנים והרוצחים אם זה אומר לבלות עשרים וארבע שעות לא במכונית הזו.

‘כן. את יודעת איפה זה?’ החוויתי בידי לעבר השמשה הקדמית. ‘ההוראות שלי הובילו אותי ישר לפה. אבל אין שום כביש מסומן כ’גבעת ג’וניפר’. או כביש מסומן, באופן כללי.’

‘הכבישים באזורים הכפריים של מונטנה מסומנים רק לעיתים רחוקות. אבל אני יכולה לכוון אותך לשם.’

‘באמת?’ קולי נשמע קטן כל כך כשעוד גל של דמעות פרץ את הסכר.

תקופה ארוכה עברה מאז שמישהו עזר לי. המחוות הקטנות בלטו כשהיו נדירות. בחודש האחרון, האנשים היחידים שהציעו לי עזרה היו התושבים בקווינסי. אלואיז. ועכשיו הזרה היפהפייה הזו.

‘בטח.’ היא הושיטה את ידה. ‘אני ווינסלו.’

‘ממפיס.’ משכתי באפי ולחצתי את ידה, מצמצתי מהר מדי כשניסיתי לעצור את הדמעות. זה היה חסר תועלת. הייתי ממש שבר הכלי שנראיתי.

‘ברוכה הבאה לקווינסי, ממפיס.’

נשמתי והדמעות הארורות המשיכו לזלוג. ‘תודה.’

היא שלחה לעברי חיוך עצוב, ואז מיהרה לחזור לרכבה.

‘נהיה בסדר, בייבי.’ היה בקולי שבריר של תקווה כששפשפתי את פניי.

דרייק המשיך לבכות כשירדנו מהכביש ונסענו אחרי ווינסלו לעבר מקבץ של עצים. ביניהם היה כביש עפר צר.

חלפתי על פני הכביש הזה. שלוש פעמים. אבל הוא לא היה כביש אמיתי. בטח לא רחוב מגורים. היא האטה, אורות הבלמים שלה בהקו באדום כשהיא פנתה בשְביל. הצמיגים שלה העיפו חול ואבק כשנסעה בשְביל, והתרחקה יותר ויותר מהכביש המהיר.

הגלגלים שלי מצאו כל מהמורה וכל בור אבל הקפיצות עזרו כי היללות של דרייק החלו להירגע והפכו ליבבה חרישית כשנסעתי בעקבות העיקול בכביש לעבר גבעה שהתנשאה מעל קו העצים. חלקה הקדמי היה מכוסה בשיחים ירוקי־עד כהים.

‘גבעת ג’וניפר.’

וואו. איזו אידיוטית אני. אם הייתי עוצרת ומביטה סביב, הייתי כנראה מגלה את זה בעצמי.

מחר. מחר, אשים לב למונטנה. היום לא.

הכביש נמשך עוד כקילומטר וחצי, לאורך אותה שדרת עצים, עד שלבסוף פנינו בפנייה האחרונה, ושם, באחו של דשא זהוב, היה בית מהמם.

לא צריף בהרים. לא שכנים מפוקפקים. בעלי הנכס הזה, הוציא אותו ישירות ממגזין לעיצוב בתים.

הבית היה בן קומה אחת, ארוכה ורחבה עם הגבעה כרקע מאחוריו. החיפוי השחור נקטע על ידי לוחות זכוכית עצומים ומבריקים. במקומות שבבית רגיל היו קירות, בזה היו חלונות. דרכם יכולתי לראות את המטבח הפתוח והסלון. בקצה המרוחק, היה חדר שינה עם מיטה מכוסה בכיסוי לבן.

למראה הכריות עליה התחלתי לפהק.

ליד הבית הייתה חניה רחבה וגדולה עם גרם מדרגות שהוביל לדלת בקומה השנייה. אלואיז אמרה שהיא מצאה לי לופט.

זה כנראה היה הלופט. הבית הזמני שלנו.

ווינסלו החנתה בשביל החצץ המעגלי המוביל אל החניה. החניתי מאחוריה, ואז מיהרתי לצאת כדי לחלץ את הבן שלי. לאחר שפתחתי את חגורת הבטיחות של דרייק, הרמתי אותו לכתפי, וחיבקתי אותו במשך שנייה ארוכה. ‘הגענו. סוף־סוף.’

‘פשוט נמאס לו מכיסא הבטיחות שלו.’ ווינסלו ניגשה אליי כשעל פניה חיוך אדיב. ‘יש לי תינוק בן חודשיים. לפעמים הוא אוהב את המכונית. רוב הזמן, לא כל כך.’

‘דרייק גם בן חודשיים. והוא שיתף פעולה,’ נשמתי. עכשיו שהוא הפסיק סוף־סוף לבכות, יכולתי לנשום. ‘אבל זו הייתה נסיעה ארוכה.’

‘מניו יורק?’ היא שאלה כשהסתכלה על לוחית הרישוי.

‘כן.’

‘זו באמת נסיעה ארוכה.’

קיוויתי שזה היה שווה את זה. כי אין סיכוי שאחזור לאחור. רק צעדים קדימה, מעתה והלאה. ניו יורק הייתה זיכרון.

‘אני מפקדת תחנת המשטרה,’ היא אמרה. ‘את מכירה את אלואיז אידן, נכון?’

‘אה… כן?’ סיפרתי לה את זה?

‘גילוי נאות. ממפיס זה שם מיוחד ואלואיז היא גיסתי.’

‘אה.’ לכל הרוחות. זו הייתה גיסתה של הבוסית החדשה שלי, והרגע עשיתי רושם ראשוני מחריד ביותר. ‘אה… מה הסיכויים?’

‘בקווינסי? די טובים,’ היא אמרה. ‘את תעבדי בפונדק?’

הנהנתי. ‘כן. כסוכנת משק הבית.’

ולפני שווינסלו הספיקה לומר משהו נוסף, דלת הכניסה לבית נפתחה וברונטית יפה מיהרה לצאת, מחייכת ומנופפת.

אלואיז. עיניה הכחולות נצצו, בצבע זהה לשמי ספטמבר נטולי עננים.

‘ממפיס!’ היא מיהרה אליי. ‘הגעת.’

‘הגעתי,’ נשמתי והזזתי את דרייק כדי להושיט את ידי.

האיפור שמרחתי לפני יומיים במלון שלנו במינסוטה נמרח מתשישות ודמעות. שערי הבלונדיני היה אסוף בקוקו מרושל והטישירט הלבנה שלי הייתה מוכתמת בכתום ממשקה אנרגיה שהתפוצץ עליי הבוקר. לא נראיתי בכלל כמו אותה הגרסה של ממפיס וורד שעשתה ריאיון וירטואלי עם אלואיז לפני שבועות. אבל זו הייתי אני. אי־אפשר להסתיר את המציאות.

הייתי בלגן מהלך.

אלואיז נכנסה ישירות לתוך החלל האישי שלי, והתעלמה מהיד המושטת שלי כדי למשוך אותי לחיבוק.

נלחצתי. ‘מצטערת, אני מסריחה.’

‘ממש לא.’ היא צחקה. ‘פגשת את ווין?’

הנהנתי. ‘היא הייתה נדיבה מאוד ועזרה לי כשהלכתי לאיבוד.’

‘אוי לא.’ חיוכה של אלואיז נפל. ‘ההוראות שנתתי לך לא היו טובות?’

‘לא.’ נופפתי בביטול. ‘פשוט אף פעם לא נהגתי על כביש עפר. לא ציפיתי לזה.’

עד הנסיעה הזו, לא נהגתי כל כך. כן, הייתה לי מכונית בניו יורק, אבל היה לי גם נהג. למזלי, ביליתי מספיק זמן מאחורי ההגה בנסיעה להמפטונס וחזרה כדי להרגיש בנוח לעשות את המסע הזה.

‘נוכל לעזור לך לפרוק?’ ווינסלו שאלה, והצביעה לעבר הלופט.

‘אה, זה בסדר. אני יכולה להסתדר.’

‘נעזור לך.’ אלואיז לחצה על הכפתור הפותח את תא המטען.

התיקים הגדולים והמזוודות שדחפתי פנימה כמעט קפצו החוצה. כן, כל הדברים שלי נכנסו לתוך הוולוו. אבל זה לא אומר שזו לא הייתה משימה קשה לדחוף את הכול פנימה.

היא הניפה תיק גב על כתפה, ואז הוציאה מזוודה.

‘באמת, אני יכולה לעשות את זה בעצמי.’ הפנים שלי בערו והאדימו מהמראה של הבוסית החדשה שלי סוחבת את הדברים שלי. בתיק שהיא סחבה היו התחתונים והטמפונים שלי.

אבל אלואיז התעלמה ממני, וצעדה ישירות לגרם מדרגות המתכת בחניה.

‘תסמכי עליי.’ ווינסלו ניגשה לתא המטען. ‘ככל שתזרמי מהר יותר עם אלואיז, כך החיים שלך יהיו קלים יותר. היא עקשנית.’

היא סירבה להקשיב כשנאלצתי לדחות את הצעת העבודה. היא ציוותה עליי להגיע למונטנה, והבטיחה שיהיה לנו בית ברגע שנגיע.

‘אני מתחילה להבין את זה.’ צחקתי. זו הייתה הפעם הראשונה שצחקתי כבר… טוב, מזה הרבה זמן.

חיבקתי חזק את דרייק, ונשמתי את ריח התינוק שלו. עמדתי שם, עם הרגליים על האדמה, והרשיתי לעצמי לנשום שוב. לשנייה אחת. ואז שתיים. נתתי לסוליות נעליי להתחמם מהאבנים שלרגליי. נתתי לליבי להירגע, להחליק מגרוני ולחזור אל החזה שלי.

עשינו את זה.

קווינסי אולי לא תהיה הבית שלנו לנצח. אבל הנצח היה לחולמים. ואני הפסקתי לחלום ביום שבו התחלתי לדרג את הימים הגרועים ביותר שלי. היו כל כך הרבה, שזו הייתה הדרך היחידה להמשיך להתקדם. לדעת שאף אחד מהם לא היה נורא כמו היום הראשון שהיה הכי גרוע. לדעת שאם הצלחתי לשרוד את היום ההוא, אוכל להתמודד עם השני והשלישי והרביעי.

היום ציינתי את החמישי.

זה החל בתחנת דלק בצפון דקוטה. עצרתי בצד אמש כדי לישון קצת. עשרים דקות, זה כל מה שרציתי. ואז תכננתי לעלות שוב לכביש. דרייק היה מעולף ולא רציתי להעיר אותו כשאסחב אותו לתוך מלון מעופש.

לנמנם ברכב הייתה החלטה חסרת אחריות. חשבתי שהייתי
מוגנת תחת האורות המסנוורים של החניון. העיניים שלי היו עצומות פחות מחמש דקות כשנהג משאית דפק על השמשה, וליקק את שפתיו.

נסעתי משם במהירות, בתקווה שעליתי לו על הבהונות תוך כדי.

הלב שלי פעם בחוזקה שעה שלמה, אבל ברגע שהאדרנלין התפוגג, תשישות עמוקה עד העצם התמקמה תחת עורי. פחדתי שאירדם על ההגה אז עצרתי בשולי הכביש ויצאתי מהרכב כדי לרוץ במקום מתחת לכוכבים. התמתחתי לא יותר משלושים שניות כשחרק עף לי אל מתחת לחולצה והשאיר לי שתי עקיצות בצלעות.

הצריבה השאירה אותי ערה בשעה שלאחר מכן.

בזריחה, מצאתי עוד ירידה מהכביש המהיר כדי לעצור ולהחליף לדרייק חיתול. כשהוצאתי אותו מכיסא הבטיחות, הוא הקיא על החולצה שלי, והכריח אותי לעשות אמבטיית מגבונים. בכל יום אחר, זה לא היה סיפור גדול. אבל זה היה עוד קש ולא יכולתי יותר.

בעצירה האחרונה שלנו בתחנת דלק, הוא החל לבכות. חוץ מכמה נמנומים קצרים, הוא לא באמת הפסיק.

שעות מהיללות האלה והייתי גמורה. הייתי תשושה. הייתי מפוחדת. הייתי עצבנית.

הרגשות שלי נלחמו אלו באלו, נלחמו להיות במקום הראשון. נלחמו להיות אלה שיעיפו אותי מעבר לקצה.

אבל הצלחנו להגיע. איכשהו, הצלחנו להגיע.

‘בוא נלך לראות את המקום החדש שלנו.’ נישקתי את ראשו של דרייק כשהוא התפתל — הוא בטח היה רעב — ואז הזזתי אותו וערסלתי אותו בזרועי. ביד אחת, הוצאתי את התיק הבא בערמה, אבל שכחתי כמה הוא כבד. רצועת הניילון החליקה לי מהיד, והתיק נפל על האדמה. ‘אוף.’

‘אני אעזור לך.’ קול עמוק ומחוספס נשמע מאחוריי, ואז שמעתי רעש של מגפיים על חצץ.

התרוממתי, מוכנה לחייך ולהציג את עצמי, אבל בשנייה שראיתי את הגבר שצועד אליי, המוח שלי התערבל.

גבוה. רחב. מקועקע. מהמם.

למה המשכתי לנסוע אמש? למה לא עצרתי במלון עם מקלחת?

לא הייתי במצב להידלק על בחור. ממפיס החדשה — אימא ממפיס — הייתה עסוקה מדי בלהוציא כתמי פורמולה מהחולצות שלה כדי להשתוקק לגברים. אבל ממפיס הישנה — ממפיס הרווקה, העשירה, שתמיד הייתה מוכנה לאורגזמה או שתיים — ממש, ממש אהבה גברים סקסיים מזוקנים.

הוא התכופף והרים את התיק לפני שהוציא את המזוודה הכי גדולה מתא המטען. שרירי הזרוע שלו מתחו את השרוולים בטישירט האפורה שלו כשהוא סחב את שניהם לעבר החניה. מותניים צרים. זרועות שריריות. רגליים ארוכות מכוסות מכנסי ג’ינס דהויים.

מי הוא? הוא גר פה? זה משנה?

דרייק יילל והצליל הזה כיבה את קרן הלייזר שהייתה המבט שלי על הישבן החטוב של הגבר הזה.

מה לעזאזל הייתה הבעיה שלי? שינה. הייתי זקוקה לשינה.

ולפני שמישהו יוכל לתפוס אותי לוטשת עיניים, הנמכתי את הסנטר ומיהרתי אחריו, אבל לא לפני שהוצאתי את תיק ההחתלה מהמושב האחורי.

המתכת על המדרגות המהמה בשקט בכל צעד. הגבר הגיע כמעט למישורת כשאלואיז הגיחה.

‘יופי, אתה עוזר.’ היא חייכה אליו, ואז נופפה לכולנו להיכנס. ‘נוקס אידן, תכיר את ממפיס וורד. ממפיס, זה אחי נוקס. הבית הזה שלו.’

נוקס הוריד את התיקים והרים את הסנטר שלו. ‘היי.’

‘היי. זה דרייק. תודה שאתה משכיר לנו את הדירה שלך.’

‘אני בטוח שדירה אחרת תתפנה בעיירה.’ הוא ירה לעבר אלואיז מבט כועס. ‘בקרוב.’

המתח שהתפשט בלופט היה סמיך יותר מהתנועה ברחוב איסט שלושים וארבע מכביש FDR לשדרה החמישית.

ווינסלו בחנה את המרצפות בצבע דבש בזמן שאלואיז צמצמה את עיניה לעבר אחיה.

ובינתיים, נוקס לא עשה דבר כדי להסתיר את הכעס על פניו.

‘זה, אה… המקום הזה לא להשכרה?’ זה יהיה השיא של היום שלי, להגיע למקום שבו אני לא רצויה.

‘לא, הוא לא,’ הוא אמר כשאלואיז אמרה, ‘כן, הוא כן.’

‘אני לא רוצה לגרום לבעיות.’ הבטן שלי התהפכה. ‘אולי כדאי שנמצא מקום אחר.’

אלואיז שילבה את זרועותיה על חזה, והרימה את גבותיה כשחיכתה שאחיה ידבר. היא הייתה יפה מדי בשביל להיות מאיימת, ולמרות זאת לא הייתי רוצה להיות מי שהמבט הזה נועד לו.

‘בסדר,’ נוקס רטן. ‘תישארי כמה זמן שאת צריכה.’

‘אתה בטוח?’ שאלתי כי נדמה היה לי שהוא שיקר, מאוד. שמעתי לא מעט שקרים בימיי כאשת החברה הגבוהה בניו יורק.

‘כן. אלך להביא את שאר התיקים שלך.’ נוקס חלף על פניי, וניחוח של מרווה וסבון מילא את אפי.

‘מצטערת.’ אלואיז הניחה את ידיה על הלחיים שלה. ‘טוב, אני חייבת להיות כנה. כשהתקשרת ואמרת שאין דירות בעיירה, גם אני בדקתי. וצדקת. אין שום דבר בטווח המחירים שלך.’

נאנחתי. אז היא מכרה אותי לאחיה הסרבן. הייתי מקרה צדקה.

ממפיס הישנה הייתה מסרבת לזה.

לאימא ממפיס לא היו המותרות האלו.

‘אני לא רוצה להפריע.’

‘את לא,’ אלואיז אמרה. ‘הוא יכול היה להגיד לי לא.’

למה הייתה לי הרגשה שהיה קשה לאנשים לסרב לה? או שהיא קיבלה לא כתשובה לעיתים נדירות? אחרי הכול, ככה אני נסעתי עד כאן.

אחרי ריאיון של שעה בזום, התאהבתי במחשבה שאעבוד עם אלואיז ולא ראיתי אפילו את המלון. היא חייכה וצחקה לאורך השיחה שלנו. היא שאלה על דרייק והחמיאה לי על קורות החיים שלי.

הסכמתי לעבודה הזו לא משום שהשאיפה שלי הייתה לנקות חדרים, אלא כיוון שהיא הייתה אצבע בעין לאבא. לא היה שום דבר קר, אכזרי או ערמומי באלואיז. אבא שלי היה שונא אותה.

‘את בטוחה לגבי זה?’ שאלתי.

‘לגמרי. נוקס פשוט לא רגיל שיש פה אנשים. אבל זה יהיה בסדר. הוא יסתגל.’

לכן הוא בנה בית מלא בחלונות? פה במקום המבודד הזה, הוא לא היה צריך את הפרטיות שהעניקו קירות. המיקום עזר לו להתבודד. ואני הייתי פולשת.

לא היה בינינו הסכם שכירות. ברגע שתתפנה דירה בעיירה, אני בספק שיהיה אכפת לנוקס לאבד את צ’ק השכירות שלי.

הוא עלה במדרגות, הדפיקות מהמגפיים שלו הדהדו בלופט. הגוף שלו מילא את מסגרת הדלת כשהוא נכנס פנימה עם עוד שלושה תיקים.

‘אני יכולה להביא את השאר,’ אמרתי כשהוא הניח אותם על הרצפה. ‘ואהיה בשקט. לא תדע אפילו שאנחנו פה.’

דרייק בחר באותו רגע כדי לפלוט צווחה ולגשש אחר השד שלי.

פיו של נוקס נסגר לפס דק לפני שהוא ירד שוב במדרגות.

‘אנחנו יכולות לעזור לך לפרוק?’ ווינסלו שאלה. ‘הייתי מעדיפה להישאר פה מאשר לחזור לסיור ולתת דוחות על מהירות.’

‘לא, זה בסדר. אני יכולה להסתדר. אין יותר מדי.’ רק כל החיים שלי בתיקים. ‘תודה שהצלת אותי היום.’

‘מתי שתצטרכי.’

‘אנחנו עדיין נפגשות מחר להדרכה?’ שאלתי את אלואיז.

‘בטח. אבל אם את רוצה יום או יומיים להתאקלם לפני העבודה —’

‘לא.’ נדתי בראשי. ‘אני מעדיפה להתחיל בהקדם האפשרי.’

לצלול ראש לתוך החיים החדשים האלה. דרייק היה אמור להתחיל ללכת למעון מחר ועל אף ששנאתי את המחשבה להשאיר אותו שם כל היום, אלו היה החיים של אם יחידנית.

המעון יבלע לי שלושים ואחד אחוז מהמשכורת. רמת החיים בקווינסי הייתה נמוכה לעומת עיירות גדולות יותר במונטנה, ולהשכיר את הלופט הזה תמורת שלוש מאות דולר בחודש יאפשר לי לחסוך קצת כסף, אבל ימי חופש ללא תשלום לא היו אופציה. עדיין לא.

החיים היו קלים יותר, מבחינה כלכלית, בניו יורק. אבל אלו לא היו חיים. זה היה כלא.

‘בסדר.’ אלואיז מחאה כפיים. ‘אז נתראה מחר. תיכנסי כשתהיי מוכנה.’

‘תודה.’ הושטתי את ידי פעם נוספת כי ללחוץ את ידה היה חשוב. זה היה אחד השיעורים המעטים שאבא שלי לימד אותי שלא תיעבתי.

‘אני כל כך שמחה שאת פה.’

‘גם אני.’

ווינסלו ואלואיז נופפו כשהן יצאו מהדלת. עוד יבבה מדרייק גרמה לי לזנק לתנועה, ולשלוף בקבוק מתיק ההחתלה לפני שהתיישבנו על הספה. ובזמן שהוא ינק מהבקבוק, אני בחנתי את הבית הזמני החדש שלי.

הקירות הלבנים פגשו גג משולש, וקורת עץ עבה בצבע זהה לצבע הרצפות התפרשה לאורך החלל. שלושה חלונות גג נחצבו בקיר והעניקו לי נוף של גבעת ג’וניפר והרי אינדיגו שמעבר. גומחות וחצאי קירות יצרו אזורים שונים בקומה.

מול הספה ומאחורי מחיצה הייתה מיטה מכוסה בשמיכת טלאים. המטבח היה בצד אחד של הלופט, ליד הדלת. והשירותים בצד השני. החלל היה מספיק גדול למקלחת, כיור ושירותים.

‘תצטרך לעשות אמבטיות בכיור,’ אמרתי לדרייק, והוצאתי את הבקבוק הריק מפיו.

הוא בהה מעלה אליי עם עיניו החומות היפהפיות.

‘אני אוהבת אותך.’ לא אמרתי לו את זה מספיק בנסיעה. לא היו לנו מספיק רגעים כמו זה, רק שנינו ביחד. ‘מה דעתך?’

דרייק מצמץ.

‘גם אני אוהבת את זה.’

הרמתי אותו לגרפס, ואז הוצאתי שמיכת תינוק, והנחתי אותו על הרצפה כשמיהרתי להכניס את שני התיקים שנותרו ולפרוק.

שעות לאחר מכן, הבגדים שלי היו מקופלים בתוך השידה היחידה. במסגרת המיטה היו מגירות בהן שמתי את הבגדים של דרייק. ארון הבגדים הקטן היה דחוס לאחר שתליתי כמה מעילים וסוודרים, ואז אחסנתי את המזוודות הגדולות יותר, שהיו מלאות במזוודות הקטנות יותר, שהיו מלאות בתיקים ותיקי גב.

קניתי שני כריכים בתחנת הדלק האחרונה שעצרתי בה, במחשבה שלא יהיה לי זמן לקפוץ למכולת, אז אכלתי את כריך הנקניק והגבינה היבש שלי, יחד עם קצת מים, ואז עשיתי לדרייק את האמבטיה הראשונה שלו בכיור המטבח.

הוא נרדם בזרועותיי עוד לפני שהנחתי אותו בעריסה הניידת שלו. אזרתי מספיק כוח כדי להתקלח ולחפוף את השיער, ואז נרדמתי תוך שניות כשהראש שלי נחת על הכרית.

אבל הבן שלי לא התכוון לתת לי לנוח בימים אלה וקצת אחרי השעה אחת־עשרה, הוא התעורר רעב ועצבני. בקבוק אחד, חיתול נקי אחד ושעה לאחר מכן, הוא לא הראה שום סימני שינה.

‘אוי, בייבי. בבקשה.’ התהלכתי בלופט, וחלפתי על פני החלונות הפתוחים בתקווה שהאוויר הצלול והקריר ירגיע אותו.

אבל דרייק לא היה מוכן לזה. הוא בכה ובכה, כמו שעשה ברוב הלילות, והתפתל כי לא היה לו נוח.

אז התהלכתי והתהלכתי, וקיפצתי והתנדנדתי בכל צעד.

אור נדלק בבית של נוקס כשחלפתי על פני חלון. רמז של עור משך את עיניי ועצר את רגליי.

‘וואו.’

נוקס היה בלי חולצה, לבוש רק בתחתוני בוקסר שחורים. שנצמדו לירכיים החזקות שלו. וחגורת התחתונים נצמדה ל־V במותניו.

השכן שלי, בעל הבית שלי, לא היה רק שרירי, הוא היה מסותת. הוא היה סימפוניה של שרירים רוטטים ששרו בהרמוניה מוחלטת עם הפנים הנאות שלו.

פיתוי טהור, המוצג בחלונה של אישה שלא יכלה להרשות לעצמה לסטות מהנתיב שלה.

אבל לא מזיק להסתכל נכון?

השתהיתי ליד מסגרת החלון, מוסתרת, וגנבתי עוד הצצה כשהוא הרים מגבת לייבש את קצוות שערו הכהה.

‘לא הכול היה גרוע היום, נכון?’ שאלתי את דרייק כשנוקס יצא מחדר השינה שלו. ‘לפחות יש לנו נוף מעולה.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גבעת ג'וניפר”