"כשעזבת, נשברתי לרסיסים. כשביום גשום בתחילת ינואר התנגן ברדיו השיר של בית הבובות, לא יכולתי להמשיך לנהוג ועצרתי בצד הדרך. […]
הוא רץ לאורך הים, מזיע בתוך אימונית, כדי לברוח מהחיים שעברו לו מול העיניים. רץ מהר יותר, אגל זיעה זלג ממצחו, עבר דרך שתי עיניו ורפרף על אפו, ירד לשפתיו ונבלע במדרכה. תמיד אותן תמונות, מהפגישה שלו עם גילי ומהלילה ההוא עם שחר. התחשק לו לעמוד לבד מול הים ולצרוח עצמו לדעת, פשוט לצעוק ולנקות הכול.
במקום, הוא חזר לדירה והתיישב בפינת העבודה. צג מחשב האיר את האפלה וסמן מהבהב פיתה אותו לרוקן את מה שהצטבר בתוכו ולכתוב לה.
עשר שנים חלפו מהיום שבו פרשו כל אחד לחייו. פרשו זה לא מדויק. הלא גם בחייהם לא הפסיקו לחשוב זה על זו. כמו שני פרשים שעלו על סוס, הם יצאו למסע ארוך שבסופו הנפש תידפק על פתח ליבם וביקשה גם משהו לעצמה.
עשר שנים עברו מהיום שנפרדו ועד אותו הרגע שבו גילי ביקשה ממנו להיפגש. אם מישהו היה לוחש לו בסוד שמתישהו זה יקרה, אולי הכול היה נראה אחרת, פחות קודר. אולי הענן השחור כבר לא היה מעל לראשו, צריך להמציא איזו לוחשת לעתיד שתנבא איזו תקווה קטנה, גם אם אותה תקווה תתממש רק שנים לאחר מכן.
הבקשה שלה להיפגש כל כך הפתיעה אותו, עד שלרגע חשב שבלבלה אותו עם מישהו אחר. היא לא בלבלה. בסוף לילה רווי אלכוהול ביציאה מבר אפלולי, מישהי שאסף מהבר עלתה לרכבו והניעה עצמה לאזור חלציו. עוד לפני שהספיק להכניס את הקוד ולנסוע משם, הנייד שלו הבהב והלב שלו חזר לפעום, לפעום מהתרגשות ולא רק מעצם קיומו.
“בוא ניפגש,” גילי כתבה לו וחזרה לחייו בדמות מסרון. הוא התנצל וביקש אלף ואחת סליחות מההיא שאסף מהבר וכבר שכח את שמה, ונותר לבדו ברכב.
ירח צהבהב האיר מעליו וליווה אותו בדרכו. התחשק לו להיות עם עצמו כדי לחבר נוסח הולם להודעת התשובה שלו. לא רצה לצאת מתלהב או חושק או אדיש או מתגעגע מידי, ואז חשב לעצמו – איך בכלל מבינים הודעת טקסט כתובה? הוא רצה להחליט מהר כדי שלא תחשוב שחשב יותר מדי. לבסוף, בחר לכתוב לה ‘בסדר’ ולשלוח. שנייה אחרי ששלח את המסרון, נפלטה מפיו קללה. איזה מפגר, מפגר שלא הוסיף סמליל של פרצוף מחייך או לפחות נקודה או סימן קריאה אחר.
ביום שגילי עזבה אותו, הוא קנה לעצמו נעלי אולסטאר אפורות. נזכר ביום שבו הסתובב איתה בשעות אחר הצהריים, כשקרני שמש אחרונות ליטפו את פניהם. שלובי ידיים שוטטו ברחבי העיר, הרוח שיחקה בשערה הגולש ובשמלתה הכחולה שהיתה מלאה בהדפסי פרחים צבעוניים. הוא אהב לשוטט ברחובות עם גילי, והתגאה בכך שהיפה הזאת היא שלו עכשיו. עם הזמן, הבין שכמו כל דבר בחיים, גם גילי שלו היתה זמנית. גילי אהבה להביט בחלונות הראווה, ולא נכנסה לחנות לפני שהגניבה מבט בחלון. כזאת היא גילי, לא מתפתה בקלות. בדקה וביררה ואז החליטה אם שווה לה להיכנס. באותו היום, היא נעמדה בפנים בוחנות מול חנות הנעליים ונעצה את עיניה בנעלי אולסטאר אפורות, ואז העבירה את מבטה אל כפות רגליו של אביב וקבעה נחרצות שיתאימו לו נעליים שכאלה. הוא לא התייחס למילים והם חזרו לשוחח על העבודה שלו והחברות שלה.
כשנפרדו, הגעגוע אליה תקף אותו בלי שום התראה, פרץ לראשו והציף אותו בזיכרונות מתוקים מהתקופה שלהם יחד. הוא נזכר בכל המילים שאמרה לו, בכל הפגישות, בכל הפרצופים שעשתה לו. נזכר בכול. לא האמין שהזמן שלו איתה נשמר בתיקיית גילי בזיכרון שלו לפרטי פרטים. לילות שלמים ניסה להבין מדוע עזבה אותו יום אחד בלי סיבה. הראש שלו עבד שעות נוספות. הוא הריץ קדימה ואחורה תמונות מהתקופה שלהם ביחד, ואז עצר ובדק האם הפרצוף הלא מרוצה שהיה לה אחרי המסיבה של יובל היה נקודת המפנה שלהם בקשר. חפר וחקר וניתח לאורך ולרוחב את כל המצבים שקרו ביניהם, כבלש המנסה לפענח תעלומה לא פתורה, ולבסוף לא העלה אף לא תובנה אחת. גילי נעלמה מחייו והוא קיבל זאת כעובדה.
עד ליום שבו נפגשו, משהו בהתנהלות היומיומית שלהם הופר. קוצר רוח הפך להיות הצד החזק שלו ושלה. לא היתה לו סבלנות לאף אחד והוא ביקש להיות לבד עם עצמו, כדי להכין את הנפש לפגישה איתה. בכלל, כבר רצה לקפוץ בזמן היישר לפגישה הזאת שלהם. עד שכבר חשב לרגע שהתגבר עליה, היא שבה ופרצה לחייו כשם שגעגוע מתפרץ לתודעה. מה גם, שהכעס מניסיונו האחרון לחדש עמה את הקשר עדיין לא שכך, כעס מהסוג שמהול בעלבון. למרות שידע שפיה דיבר בניגוד לליבה, עדיין כאב את העניין. בפעם האחרונה שניסה לגשש בחזרה את דרכו אליה אמרה לו שהיא במקום אחר, כי היתה במקום אחר. אמנם נשארה להתגורר באותה הדירה ולא עזבה לארץ אחרת, אלא שהמקום האחר היה בתוכה.
היו ימים שגילי ממש ניסתה להוציא אותו מהראש ובשנים הראשונות המחשבות עלו מדי יום. בשנים שבאו לאחר מכן, הן עלו בזיכרון בדמות רגעי אושר קטנים, כמו בנסיעה הקסומה שלה לתאילנד. היא דמיינה אותו לצידה בזמן שהשתכרה לדעת מתוך פח אלכוהול במסיבת ירח מלא על החוף בקופנגן, הסופרמן שעל הבטן שלה זרח כל הלילה. כשהיו יחד תמיד אמרה לו שהוא הגבר-על שלה.
בתקופות החשוכות שלה, היתה מעשנת בשרשרת ודרך העיניים שלה בהתה מבעד לחלון וחשבה שאין מה לעשות, שהיא נידונה לאהוב אותו עד יומה האחרון, ללא אפשרות חנינה. עיגולי עשן יצאו מפיה. כמה ימים הפליגה בזיכרונות מהתקופה שלהם יחד וליבה התכווץ מגעגוע. ניסתה לאלף את הראש ולספר שזה טוב להתגעגע, ושאולי יום אחד זה יקרה ביניהם. סיפרה לעצמה סיפורים על החיים הטובים שיש לה עכשיו, שאם זה היה מסתדר עם אביב, החיים שלה היו נראים אחרת, מתוחים יותר. כי אביב, אהב ככול שאהב, אינו מהסוג המתמסר. הוא נווד.
בחניון של בית הקפה אביב ישב בצומת של חייו. זה היה הרגע שלו להחליט אם לצאת ולהיפגש עם גילי או להמשיך לחיות ללא הנוכחות הפיזית שלה. הראש והלב יצאו לקרב. המנוע ברכב לא דמם. רגלו עדיין ריחפה על דוושת הגז. זה היה הזמן שלו ללחוץ על הדוושה ולנסוע משם, להתעלם מקיומה של הפגישה. זה הוא שתמיד אמר “אם יש ספק אז אין ספק”. היה לו ברור שלא כדאי. הפגישה עלולה לטלטל את חייו, הוא בוודאי יתחרט עליה. למה לו להכניס את עצמו לשם? הרי זה מעגל שאי אפשר לצאת ממנו.
אביב המתין לגילי על כיסא עשוי עץ. כשתיגמר הפגישה הוא יחזור לאותו הרגע שנשאר ברכב, וישאל את עצמו למה לא נסע משם. כשיחזור לרכב לאחר הפגישה, הוא יצטער שבחר אחרת.
גילי לקחה את הרגע לפני שנכנסה לבית הקפה, טופפה בכריות אצבעותיה על שפתיה עם מבריק שפתיים בטעם דובדבן, לקחה נשימה וכמו מאמן האוסף את שחקניו שנייה לפני שהם עולים למגרש, כך גם היא אספה את רגשותיה ואיחלה לעצמה להתנהג בהתאם.
כשקבעו את פגישת הקאמבק שלהם, גילי נתנה לו לבחור מקום בתל אביב שלו. הוא בחר בית קפה שנברא בשבילה. נדמה היה לה שמהרגע ששלחה אותו למשימת בית הקפה, קבלנים, אדריכלים ואנשי מקצוע עזרו לו במשימה. האווירה האירופאית, התאורה הרכה, הריח המעודן של קפה ומאפים טריים, הלוקיישן: יפו על הים ואפילו השיר ‘אהבה בת עשרים’ שהתנגן ברקע, ריגשו אותה. איך הוא הכיר אותה, וכשם שזה הנעים לה זה גם הכאיב לה, באותה העוצמה בדיוק.
אביב קם לכבודה ונשק ללחייה. השאיר על עורפה ריח נוסטלגי מתוק-ישן. הלב הפראי שלה נמס. היא חייכה אליו ולא הצליחה להוציא מילה. הלב שלה התפרע בתוכה כמו כלב שמזמן לא ראה את בעליו. הוא חייך אליה. ברכות. ושאל אותה אם תעדיף לשבת בחוץ, למקרה שיתחשק לה לעשן. אם תבחר לשבת בחוץ, אז יבין שהיא מאוד בעניין שלו ואולי אף ישכבו בתום הפגישה ואם תבחר לשבת בפנים, אז זה רק כדי להגיד לו את מה שהיה לה להגיד וללכת משם. בשבילה, לשבת בפנים זה נעים כמו בית חם מלטף, ובחוץ תרגיש איך החופש קורא לה לצאת. החיוך שלה התרחב והיא ניסתה להשתלט עליו. למרות הזמן שעבר, אביב עדיין הצליח להביך ולרגש אותה. כל חלקיק בגופה רטט. היא אמרה לו, שנכון שתמיד כשהיא איתו התחשק לה לעשן, אבל הציעה שיישארו בפנים ואולי אחר כך יבדקו מה הולך בחוץ .
גילי כמו גילי, תמיד הניחה תקווה בלב. הוא התיישב עם התקווה והתרווח בכיסא, הביט בה דקה ארוכה עד שלגמרי דמיינה ששמעה אותו מדבר אליה. הגוף שלה התכווץ מגעגוע. געגוע בן זונה. הוא מיד נזכר מדוע התאהב בה. להיות איתה זה כמו לעלות על אופניים, לעולם לא ישכח כיצד לנהוג בהם. והוא לא שכח כיצד לנהוג בה. מכיר אותה. עיניו נמשכו אחריה. הוא בלע אותה במבטו, נפעם מיופייה שלא גרע עם השנים, חשב שהחיים שלה היו נראים אחרת לו רק בחרה לחיות איתו, נראים כשיר אהבה צרפתי ששר מאהב לטיני. נבוכה היא חייכה אליו שוב, כמה שאהב את החיוך הנבוך הזה שהאדים את פניה.
נדרש לה רגע כדי להתרגל אליו שוב, אפילו הקול שלו נשמע לה אחר, רך יותר. בעיניה הבורקות שאלה לפשר המבט שלו. “כמה זמן לקח לך להגיע? הזדקנתי פה,” אמר לה. הלב שלה החסיר פעימה. היא החזיקה חזק את עצמה כדי שלא תתמוטט. מרוב התרגשות הגוף שלה רעד, רעד שלא הכירה לפני כן. המבט שלה אמר לו שהיא כאן עכשיו. הוא הבין אותה. המלצר הניח תפריטים על השולחן. זה נתן לה זמן לקחת נשימה, להתאפס, אבל ידעה שרק כאשר הפגישה תיגמר היא תוכל באמת להירגע.
אביב רצה לשלוח אליה ידיים ולהתבדח עם המלצר על חשבונה. רצה כבר לחזות בפרצוף המבוגר האחראי – כאילו רציני שלה – שמת להתפקע מצחוק. רצה שישבו בבית הקפה הזה בסטטוסים אחרים, שהיא האישה שלו והוא הגבר שלה, וזה הסטטוס, אבל רק בעולם הדמיוני של שניהם. היא לא העזה לתרגם את הדמיון למציאות והוא השלים בהכנעה עם ההחלטה שגזרה על שניהם. השלים, אך לעולם לא יקבל.
עד שההומור ייכנס לשיחה הלא משוחררת שלהם, הוא התעסק עם הנייד שלו בסבר פנים רציניות של איש חשוב. זה עצבן אותה. תמיד כשכעס עליה היה נוהג לנעוץ מבט בחפצים ולא הסתכל עליה ודיבר על עצמו ו”מכר” לה סיפורים על כמה שהחיים שלו מדהימים. גם באותו הרגע הרגישה שהפגישה שלהם מפריעה ל”חיים המדהימים” שלו להתנהל כרגיל, למרות שבתוכה ידעה שאלה שטויות, שהוא עדיין כרוך אחריה.
הוא אמר “טוב לראותך.” היא חייכה מהמילה ‘לראותך’. זה נשמע לה רשמי מדי, שלא לומר מבוגר. הוא מעולם לא היה רשמי איתה, להפך, בשיחות ביניהם היתה פתיחות וחוסר עכבות, זה היה כל הקסם. היא קיוותה שהקסם לא נעלם, שבזמן שאבד ביניהם הוא לא השתנה והפך אחר, שהשנים לא הפכו אותו לאפור וקודר ושנשמרו בו השמחה והקלילות.
היא רצתה לומר משהו על בית הקפה שבחר עבורם, אך בשבילה היה זה כמו לדבר על מזג האוויר. לא עניין אותה לנהל איתו שיחת חולין.
“מה את מספרת?” שאל. “איך החיים?” הוסיף מבלי להביט בה, כאילו שאם מבטו יתקל במבטה כל השבריריות תתנפץ. זאת היתה שאלה מורכבת מכדי שתענה, שהכול בסדר ואין הרבה מה לספר. מה גם שזה לא נכון. היו לה כל כך הרבה דברים לספר לו, הרבה דברים התרחשו מאז אותו יום. חוץ מזה שלא הכול בסדר אצלה, יש דברים שצריך לתקן או להחליף, ואולי לחדש.
“הכול בסדר, אין הרבה מה לספר,” ענתה ונדהמה איך פיה הוציא מילים בניגוד לליבה. השיחה לא התקדמה כפי שרצתה. הוא חשב לעצמו מחשבות בראש, עד שממש יכלה לראות איך גלגלי מוחו עבדו במרץ, התלבטו מה להגיד ומה לא להגיד, השתיקו את הרגשות. ובאותו רגע הבינה. הוא מתגעגע.
לפני שהשקט יביך אותם היא אמרה לו: “אולסטאר. מה אתה אומר?!” הבחינה גם הבחינה בנעליים שלו. “אני אוהב אותם. מה את אומרת? אוהבת?” שאל, ולרגע נדמה לה שלא דיבר על נעליים. “כן, אוהבת אותך, אה.. אותם,” השיבה ותיקנה את עצמה כאילו שהתבלבלה.
שקטים. איך מתחילים שיחה כזאת? שנים שהיא מטיילת לו בחופשיות בלב. כבר רצה להגיע לשלב שבו ירגישו משוחררים להיפתח בכנות לא מתוכננת, שבו גילי תחזור להיות גילי הישנה והטובה שלו. מעל הכול הסתקרן לדעת מה רצתה ממנו ומהי מטרת הפגישה, אך עדיין לא שאל אותה. ודאי תספר לו עוד מעט.
אצבעות ידיו הקלידו הודעה ארוכה. שירים את הראש שלו ויסתכל עליה, שידבר איתה. איך לא התרגש מהנוכחות שלה? הגוף שלה רעד והזיע במקביל, כמעט קרס מרוב מתח. למה הוא אדיש אליה?
הוא לא היה אדיש. פשוט מאוד התרגש. הכי התרגש בעולם. מרוב שהתרגש כבר לא ידע מה לעשות עם עצמו. אז הוא עשה את מה שהוא ידע לעשות וסיפר לה כמה שטוב לו, וזה עוד יותר עצבן אותה. היא לא רצתה להאמין. בטוח היה לו קשה לחיות בלעדיה וכל יום ממש התאפק שלא לחשוב עליה, ושהוא עדיין אוהב אותה ומתגעגע וחושב עליה בזמן שהוא שוכב עם אחרות. ובעצם רצתה להאמין שחשב כמוה. וזה יאכזב אותה אם תגלה שזה לא נכון וששנים רק חשבה ככה, גם אם לא היו ביחד.
ביתר שאת ניסתה להסתיר ממנו את עצביה והעבירה את עיניה על התפריט. בשביל מה? זה מיותר. הוא יזמין עבורם.
“בשבילה ניוקי ערמונים ומיץ תפוזים, בשבילי ריזוטו וקמפרי אשכוליות,” ביקש אביב מהמלצר שנעמד לצד השולחן שלהם כדי לקחת מהם הזמנה. היא חייכה. “איך זכרת?” שאלה בקלילות. “זוכר בך הכול,” השיב לה, והיא התכווצה בכיסא, ושוב חייכה. “וזה טוב?” שאלה ברגע שהמלצר עזב. “ברוב הפעמים זה טוב,” ענה והוסיף, “ומה איתך? גם את נזכרת בי?” התעניין, על אף שידע את התשובה. “כן,” ענתה. “לפעמים,” הסתייגה. הוא חייך. זאת בדיוק הבעיה שלו איתה. תמיד ניסתה לבלום את עצמה ואת הכנות והפתיחות שלה. גם באותו רגע חשב שהמילה ‘לפעמים’ היתה מיותרת.
היא רצתה לשמוע על שעבר עליו בזמן שאבד ביניהם. כשהיו יחד תמיד אמרה לו שלזמן אין משמעות והוא לא הבין איך היא אמרה דבר כזה, איך לא הבינה שבחיים אין זמן, שחייבים להספיק. המנות שלהם הגיעו אל השולחן, ולה היה רק תיאבון מיני אליו. מי בכלל יכול לאכול? בא לה למות מרוב התרגשות. הפה שלה התייבש, היא לגמה ממיץ התפוזים ושיחקה בקשית השחורה בעסיס התפוזים. היא הגניבה בו מבט בזמן שהאוכל נלעס בפיו. עיניו נלכדו בעיניה. הוא הבחין בלחץ שלה, אבל לא אמר מילה, ניגב את פיו במפית ובתנועה חדה קם ממקומו, החזיק בידה והוביל אותה אל מחוץ לבית הקפה.
משאלה קטנה שלו התגשמה, להביט יחד איתה בשקיעה, ברגע שהשמש נוגעת בקו המים, נמרחת בשמיים ומכתימה אותם בכתום ובצהוב. סירות דייגים לפניהם ושקיעה על קו האופק. הגוף שלו התעורר מכל הטוב הזה. הרוח פרעה את שערותיה לכל הכיוונים והוא סידר לה אותן כמו שמסדרים וילון, מסגר את פניה בכפות ידיו ואמר לה, “גילי שלי, אני מתרגש.. כל כך התגעגעתי אלייך.” היא חייכה אליו בהקלה ונזכרה בפעם הראשונה שראתה אותו. הוא החליק את כפות ידיו מתחת למותניה. זאת ההזדמנות שלו, זה עכשיו או בגלגול אחר והוא, שלא האמין בגלגולים, העז לומר לה בכנות פשוטה, “תראי אותנו, עשר שנים עברו וכאילו שלא עברו. אנחנו עומדים כאן רועדים מהתרגשות. בואי נצא מכאן ונתחיל מחדש. בואי ניתן לעצמנו עוד הזדמנות. אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך. אני רוצה אותך, את כולך. רוצה לדעת עלייך ולדעת אותך. את יודעת שתמיד היית בשבילי האור בתוך כל הכאוס הזה שנקרא חיים? אני חולם להתעורר איתך בבוקר ולראות אותך שוכבת לצדי, פותרת תשבץ, ואני אעזור לך כשתיתקעי עם עיר בירה שלא תדעי, וניסע לראות את כל ערי הבירה שבעולם. אני רוצה את השבתות שלנו יחד. זוכרת את השבתות שלנו יחד? רוצה לשמוח איתך כשטוב לך ולנגב את הדמעות כשרע לך. בואי נתחיל מחדש. אל תוותרי עלינו. ממה את מפחדת?”
“מזה בדיוק אני מפחדת, מהרגע הזה,” ענתה ושפתיה רעדו.
“מפחדת? מזה שאני אוהב אותך?” התפלא.
“מפחדת מאיך שאתה אוהב אותי,” לחשה.
הוא משך אותה אליו ונצמד אליה בגופו. היא נראתה לו יפה יותר מאי פעם. הוא רפרף נשיקה על לחיה. היא סימנה לו עם העיניים שימשיך. שפתיו ליטפו את פניה ובנגיסות קטנות נשך בצווארה, חדר לשפתיה עם לשונו, לשון פוגשת בלשון. זה חם ומתוק. די, שימשיך, היא אהבה את המגע שלו, אוהבת אותו, הרגישה איך כל ההסתייגויות-תובנות-החלטות שלה פרחו באוויר. הריח שלו הפנט אותה. גופו נצמד לגופה, כמעט מחץ, רצה ממנה עוד, חייב להיות בתוכה, רק שלא תלך ממנו שוב, הוא אהב אותה מתמסרת אליו. שתפקיר את עצמה בשבילו. ככה הוא אוהב אותה, רק ככה.
כלום לא קרה לו בעשר השנים האלה, כלום מלבדה. הוא קם בבוקר, עבד, נסע לחו”ל, נפגש עם חברים, יצא עם אחרות ורק הרגיש בגעגוע אינסופי אליה. צריך אותה בחייו. תזוזה קלה של רתיעה ברחה לה. בחושיו המפותחים הבחין איך החרטה טיפסה לראשה, הכיר את המבט העצבני המתחמק הזה שלה. הגוף שלה בקושי התאפק לו. לא שהיא לא רצתה אותו, רק לא רצתה להישאב שוב לאהבה הטוטאלית שלהם. גם לא רצתה להכאיב לו ולטלטל אותו במעברים שבין התשוקה אליו לחוסר היכולת שלה לחיות יותר מכמה דקות עם האהבה שהיה לו לתת לה. הכול כואב מדי, חזק מדי, אוהב מדי. לא מוכנה שוב שהאהבה הזאת תוציא ממנה דברים שהיתה מעדיפה שלא לדעת שקיימים בה. לא רצתה לחזור לחוסר התיאבון ולבטן המתהפכת. לא, זה לא פרפרים. פרפרים זה שמח יותר.
היא נצרה מגע וגררה אותו שוב אל בית הקפה. כשיכור הוא נשרך אחריה. רעד התפשט בגופה. לא ידעה איך לספר לו שעוד רגע הוא יאבד אותה. היא ניסתה להמשיך לנשום בעודה נסחפת לתוך סערת הרגשות שלה. ברוח התעופף אווירון מנייר שזרק אותו לרגע הקטן והכואב ההוא. הרגע שבו שב מריצת ערב, טיפס במדרגות ונכנס לדירתם. בתוך הבית קרא בשמה. היא לא ענתה. נוטף זיעה נכנס למטבח שם פגש בנייר לבן מקופל לשניים שנשלף מהמדפסת של המחשב שלו. שעה לפני כן ישבה מול הדף הלבן וניסתה לחבר נוסח לכך שהיא עוזבת אותם כשבחרה במילים ‘הנכונות’, העט הכחול הפסיק לפעול, כאילו יצא למחות כנגד ההחלטה שלה. כבר אז היתה צריכה לראות בזה סימן. לפעמים צריך להקשיב לסימנים. היא ניערה אותו בחוזקה מצד לצד. העט כתב-לא כתב, גמגם על הדף כמו הלב המגמגם שלה.
היא כתבה לו: “אני אוהבת אותך, אבל אהבה זה לא הכול.” מרוב ששמעה בחייה את המשפט הזה, השתמשה בו מבלי להיכנס לעומקן של מילים. אמא שלה אמרה לה פעם שאהבה זה לא הכול בחיים, וחברה טובה אמרה לא פעם, שלא מספיק רק לאהוב, שצריך עוגן, כתף להישען עליה ועוד שלל מילים נרדפות ליציבות. גילי ניסתה לספר לעצמה שזה לא נכון, שאהבה זה הכול, אבל איך שלא סובבה את זה, תמיד הגיעה להבנה שהאהבה שלה אליו שמטה ממנה את השליטה, אז היא היתה חייבת לעזוב.
אבל הוא ידע היטב לחכות לה. טוב, לא ממש עצר את החיים בשבילה, אבל חיכה לרגע שיתאחדו, לא נעלם לגמרי מחייה. מדי פעם שלח אליה הודעות טקסט, וביום ההולדת שלח מייל עם ברכה מושקעת, ובין המילים העביר מסר שהוא עדיין כאן.
שבים על עקבותיהם, נכנסו אל תוך בית הקפה. גילי משכה אותו בידו ודילגה על השולחן שלהם. “לאן את הולכת?” שאל ובכלל חשב לסגור חשבון ולצאת איתה לחיים חדשים. היא הסתובבה אליו וסימנה לו עם האצבע לבוא אחריה. הוא הפסיק לשאול ושלח מבט ביושבי בית הקפה. כולם נראו לו סחוטים מהחיים. מחשבותיהם נודדות לחיים שהיו רוצים לעצמם. לכולם סיפור חיים, תקוות, חלומות ואכזבות וכולם רק חיפשו אהבה. פתאום הרגיש בר מזל שגילי, האהבה שלו, הלכה לפניו. הם ירדו במדרגות. ממדרגה למדרגה הרגיש שהלב שלו הגביר קצב.
דלת שירותים נפתחה ונטרקה מיד אחריהם.
“שנמשיך?”
“בטוחה?”
“לא בטוחה, רוצה.”
הוא הצמיד אותה לדלת העץ, קילף מעליה את בגדיה ונשק בפראות לגופה התאב לעונג. פראית שכמותה אהבה פראות. התמסרה לו, שיעשה בה מה שהוא רוצה, היא שלו עכשיו, רק עכשיו. גופה המגורה השתיק את דעתה. הוא החזיק במותניה, התחכך בגופה. היא נטרפה מכך. רק הוא ידע איך לגעת בה. לפתע השתתק בתוך גופה. ברגע שחדר אליה הרגיש בצורך עז לדעת. “מה קרה?” שאלה והתנשפה בפניו. הוא נתן בה מבט חודר ושאל, “למה רצית שניפגש? מה רצית להגיד לי?” היא השפילה את עיניה. הוא הרים את סנטרה ואמר לה ברוך: “גילי, יפה שלי.” אולי עכשיו תגיד לו. היא השחילה את אצבעותיה לתוך שערו ודשה בשערותיו, נאנחה באוזניו. בבקשה שימשיך, זה נעים לה. שלא ידבר, לא עכשיו, שלא יבקש לדעת.
הוא בספירה אחרת ממנה. הדמיון שלו הוביל אותו לחשוב, שאחרי שתגיד שהיא אוהבת אותו יבקש ממנה להתחתן איתו. נאנחת חזק יותר, לא התביישה לצעוק את עצמה, כמה טוב לה. הוא הכיר כל נקודה בגופה. איזו מסיבת רווקות סידרה לעצמה. כשגמרה, הביטה בו כאילו יש לה מה לומר לו. הוא שאל שוב, שתגיד לו כבר, עוד שנייה הוא גומר ולא רצה לגמור מבלי לדעת. “אני מתחתנת,” נפלטו המילים מפיה. הוא התפרק בתוכה. “מה?” שאל כאחד שהתעורר מחלום מתוק אל תוך סיוט. “עם תום,” הוסיפה. החבר שלו.
אין עדיין תגובות