החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

להתחרט עליך

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2021 | 351 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

למורגן גרנט ולבתה קלרה יש רק שאיפה אחת בחיים: לא להידמות זו לזו.

מורגן נחושה למנוע מבתה לחזור על הטעויות שלה: היריון, חתונה בגיל צעיר מדי, פרידה מכל החלומות. קלרה בת ה־16 לא רוצה ללכת בדרכה של אִמה, הצפויה כל כך, משעממת ולא ספונטנית בעליל.

חמושות כל אחת באישיות לוחמנית, מורגן וקלרה נתונות בקונפליקט תמידי ומתקשות לחיות יחד. היחיד שמצליח להשכין שלום בבית הוא כריס — בעלה של מורגן, אביה של קלרה, והעוגן המשפחתי. אבל השלום מתנפץ לרסיסים כשכריס מעורב בתאונת דרכים טראגית בנסיבות מפוקפקות, שהשלכותיה קורעות לב.

בעוד מורגן נלחמת לאסוף את רסיסי חייה, היא מוצאת נחמה באדם האחרון שחשבה שיוכל לעזור, ואילו קלרה פונה אל הבחור היחיד שעמו נאסר עליה להתראות. בכל יום שעובר מצטברות עוד אי־הבנות וטינות, ונערמים סודות חדשים שמפרידים בין האם לבתה. רחוקות כל כך זו מזו, נדמה שהן לעולם לא יצליחו לחזור.

קולין הובר כבשה את המקום הראשון ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס עם ספריה אהבה מכוערת, וידוי, איתנו זה נגמר, בקצב הלב ותעתוע. זכתה שלוש פעמים ברציפות בפרס Goodreads לספר הרומנטי הטוב ביותר. וידוי עוּבּד לסדרה מקוונת בת שבעה פרקים. אהבה מכוערת מעובד לסרט בכיכובו של ניק בייטמן.

ב־2015 ייסדה קולין עם בני משפחתה את Bookworm Box, חנות ספרים ושירות מנויים שמציעים למכירה רומנים חתומים שנתרמו בידי המחברים. כל הרווחים מועברים לארגוני צדקה. הובר גרה בטקסס עם בעלה ושלושת בניהם.

"קריאה כובשת עתירת הפתעות ורגשות הוּבריים טיפוסיים… רומן נפתל שמצית דיונים נפלאים על חרטה והזדמנות שנייה."    בוקליסט

"קריאה נוקבת וממכרת."    פיפל מגזין

מקט: 15101379
למורגן גרנט ולבתה קלרה יש רק שאיפה אחת בחיים: לא להידמות זו לזו. מורגן נחושה למנוע מבתה לחזור על הטעויות […]

1.
מורגן

אני תוהה אם בני אדם הם היצורים החיים היחידים שמרגישים אי־פעם חלולים בפנים.

אני לא מבינה איך יכול להיות שהגוף שלי מלא בכל דבר שגופים מלאים בו — עצמות ושרירים ודם ואיברים — אבל לפעמים יש לי תחושה ריקה בחזה, כאילו אם מישהו יצעק לי לתוך הפה, זה יהדהד בתוכי.

אני מרגישה ככה כבר כמה שבועות. קיוויתי שזה יעבור, כי השאלה מה יוצר את הריקנות הזאת מתחילה להדאיג אותי. יש לי חבר נהדר שאני יוצאת איתו כבר כמעט שנתיים. אם אני מתעלמת מהרגעים של חוסר בגרות עזה של גיל הנעורים (שרובם מתודלקים באלכוהול), כריס הוא כל מה שרציתי בחבר. מצחיק, מושך, אוהב את אמו, עם מטרות בחיים. אני לא מבינה איך הוא עשוי להיות הסיבה להרגשה הזאת.

מצד שני ישנה ג'ני. אחותי הקטנה — החברה הכי טובה שלי. אבל אני יודעת שהיא לא מקור הריקנות הזאת. היא מקור עיקרי של אושר בשבילי, אף על פי שאנחנו הפכים גמורים. היא חברותית, ספונטנית וקולנית, ויש לה צחוק שאני מוכנה להרוג בשבילו. אני יותר שקטה ממנה, והצחוק שלי לרוב מאולץ.

זאת בדיחה ישנה בינינו, שאנחנו שונות כל כך, שאלמלא היינו אחיות היינו שונאות זו את זו. היא היתה חושבת שאני משעממת ואני הייתי חושבת שהיא מעצבנת, אבל כיוון שאנחנו אחיות, ומפרידים בינינו רק שנים־עשר חודשים, ההבדלים בינינו עובדים איכשהו. יש בינינו רגעי מתח, אבל אנחנו לעולם לא נותנות לוויכוח להסתיים בלי פתרון. ככל שאנחנו הולכות ומתבגרות, כך אנחנו מתווכחות פחות ומבלות יותר יחד. במיוחד עכשיו, כשהיא יוצאת עם החבר הכי טוב של כריס, ג'וֹנָה. מרגע שכריס וג'ונה סיימו את בית הספר התיכון בחודש שעבר, אנחנו מבלים כמעט כל שעת עֵרוּת יחד כקבוצה.

יכול להיות שאמא שלי היא המקור למצב הרוח שלי בזמן האחרון, אבל זה לא כל כך הגיוני. ההיעדר שלה הוא לא משהו חדש. האמת היא שאני כבר רגילה אליו היום יותר משהייתי פעם. כבר התחלתי להשלים עם העובדה שג'ני ואני לא זכינו לקבל את המגיע לנו במחלקת ההורות. היא הפסיקה להיות פעילה בחיינו מיום שאבא שלנו מת לפני חמש שנים. בעבר התמרמרתי יותר על הצורך לשמש הורה לג'ני. וככל שאני הולכת ומתבגרת, כך זה מפריע לי פחות שהיא איננה אמא מהסוג שמתערב בחיינו, או קובע לנו שעת חזרה בלילה, או… מפגין דאגה. בסך הכול זה באמת די כיף להיות בת שבע־עשרה וליהנות מחירות שרוב הילדים בגילי יכולים רק לחלום עליה.

אין שום דבר שהשתנה בחיי לאחרונה, שעשוי להסביר את הריקנות העמוקה הזאת שאני מרגישה. ואולי כן, ואני פשוט פוחדת להבחין בו.

'נחשי מה?' אומרת ג'ני. היא יושבת מלפנים. ג'ונה נוהג, וכריס ואני מאחור. אני בוהה החוצה מהחלון במהלך התקף המחשבות האלה על עצמי, אז אני עוצרת אותן ומסתכלת עליה. גופה פונה אחורה, ועיניה עוברות בהתרגשות ביני לבין כריס. היא נראית יפה ממש הערב. השאלתי לה שמלת מקסי שלי, והיא עם מעט מאוד איפור פשוט. מדהים איזה הבדל יש בין ג'ני בת החמש־עשרה לג'ני בת השש־עשרה. 'האנק אמר שהוא יכול לסדר אותנו הערב.'

כריס מרים יד ונותן לג'ני כּיף. אני מסתכלת החוצה, לא בטוחה שזה שהיא רוצה להתמסטל מוצא חן בעיניי. אני עשיתי את זה כמה פעמים בעבר — תוצר לוואי של העובדה שיש לנו את האמא שיש לנו. אבל ג'ני רק בת שש־עשרה ולוקחת כל מה שהיא מסוגלת להשיג בכל מסיבה שאנחנו הולכות אליה. זאת סיבה רצינית לכך שאני בוחרת לא לקחת, כי מאז ומעולם הרגשתי מין אחריות עליה, מאחר שאני מבוגרת יותר, ואמא שלנו הפסיקה לפקח על ההתנהלות שלנו.

לפעמים אני מרגישה גם בייביסיטר של כריס. היחיד במכונית הזאת שאני לא צריכה לשמור עליו זה ג'ונה, ולא מפני שהוא לא משתכר או מתמסטל. פשוט נראה שהוא שומר על רמת בגרות מסוימת בלי קשר לסוג החומרים שרצים לו בגוף. האישיות שלו היא מהעקביות שנתקלתי בהן. הוא שקט כשהוא שיכור. שקט כשהוא מסטול. שקט כשהוא שמח. ואיכשהו אפילו שקט עוד יותר כשהוא כועס.

הוא החבר הכי טוב של כריס מאז ילדותנו, והם כמו הגרסאות הגבריות שלי ושל ג'ני, רק להפך. כריס וג'ני הם הרוח החיה של כל מסיבה. ג'ונה ואני — הניצבים הבלתי נראים.

אין לי בעיה עם זה. אני מעדיפה להתמזג עם הטפט ולהתענג בשקט על צְפייה באנשים מלהיות זאת שעומדת על שולחן באמצע החדר, וכולם מסתכלים עליה.

'כמה הוא רחוק, המקום הזה?' שואל ג'ונה.

'עוד איזה שמונה קילומטר,' אומר כריס. 'לא רחוק.'

'אולי לא מפֹּה, אבל כן מהבית שלנו. מי נוהג בחזרה הלילה?' שואל ג'ונה.

'לא אנחנו!' ג'ני וכריס עונים יחד.

ג'ונה מעיף בי מבט במראה הפנימית. הוא נועץ בי עיניים רגע, ואני מהנהנת. גם הוא מהנהן. בלי לדבר מילה אנחנו מסכימים להישאר פיכחים הלילה.

אני לא יודעת איך אנחנו עושים את זה — מתַקשרים בלי לתקשר — אבל מאז ומעולם זה בא לנו בקלות. אולי מפני שאנחנו דומים כל כך, המוחות שלנו מסונכרנים כל הזמן. ג'ני וכריס לא שמים לב. הם לא צריכים לתקשר בשתיקה עם אף אחד, כי כל דבר שהם צריכים להגיד יוצא להם מהפה, לטוב ולרע.

כריס אוחז בידי לתפוס את תשומת לבי. כשאני מסתכלת עליו, הוא מנשק אותי. 'את נראית יפה הערב,' הוא לוחש.

אני מחייכת אליו. 'תודה. אתה נראה לא רע בעצמך.'

'רוצה לישון אצלי הלילה?'

אני חושבת על זה רגע, אבל ג'ני מסתובבת שוב לאחור ועונה במקומי. 'היא לא יכולה להשאיר אותי לבד הלילה. אני קטינה שעומדת לבלות את ארבע השעות הקרובות בצריכה של הרבה אלכוהול ואולי איזה חומר אסור. מי יחזיק לי את השיער כשאקיא בבוקר, אם היא תישן אצלך?'

כריס מושך בכתפיו. 'ג'ונה?'

ג'ני צוחקת. 'לג'ונה יש הורים רגילים שרוצים שהוא יחזור הביתה עד חצות. אתה יודע את זה.'

'ג'ונה גמר תיכון,' אומר כריס ומדבר עליו כאילו הוא אינו יושב במושב הקדמי ושומע כל מילה. 'הוא צריך להתנהג כמו גבר ולהישאר לבלות כל הלילה לשם שינוי.'

ג'ונה בדיוק נכנס לתחנת דלק כשכריס אומר את זה. 'מישהו צריך משהו?' הוא שואל, מתעלם מהשיחה שמתנהלת סביבו.

'כן, אני הולך לנסות לקנות קצת בירה,' אומר כריס ופותח את חגורת הבטיחות.

זה מצחיק אותי מאוד. 'אתה ממש נראה בן שמונה־עשרה. לא ימכרו לך בירה.'

כריס מחייך חיוך רחב, רואה בהערה אתגר. הוא יוצא מהמכונית אל החנות, וג'ונה יוצא למשאבת הדלק. אני מושיטה יד לקונסולה מלפנים ולוקחת סוכריית אבטיח מאלה שג'ונה תמיד משאיר שם. אבטיח זה הטעם הכי טוב. אני לא מבינה איך אפשר לשנוא אותו, אבל ג'ונה שונא.

ג'ני פותחת את חגורת הבטיחות ועוברת אליי אחורה. היא מקפלת את הרגליים מתחתיה ומתיישבת עם הפנים אליי. עיניה מלאות שובבות כשהיא אומרת, 'נראה לי שאני הולכת לשכב עם ג'ונה הלילה.'

לראשונה זה זמן רב יש לי תחושת מלאוּת בחזה, אבל לא במובן הטוב. כאילו הוא מוצף מים סמיכים. אולי אפילו בוץ. 'את בקושי בת שש־עשרה.'

'בדיוק כמוך כששכבת עם כריס בפעם הראשונה.'

'כן, אבל יצאנו אז יותר מחודשיים. ואני עדיין מתחרטת. זה כאב בטירוף, נמשך אולי דקה, והוא הסריח מטקילה.' אני משתתקת כי זה נשמע כאילו הרגע ירדתי על הכישורים של חבר שלי. 'הוא השתפר.'

ג'ני צוחקת, אבל אז נשמטת על המושב באנחה. 'אני מרגישה שמגיעה לי מחמאה על זה שהחזקתי חודשיים.'

בא לי לצחוק, חודשיים זה כלום. הייתי מעדיפה שהיא תחכה שנה שלמה, או חמש.

אני לא יודעת למה אני מתנגדת לזה כל כך. היא צודקת — הייתי צעירה ממנה כשהתחלתי לקיים יחסי מין. ואם היא הולכת לאבד את בתוליה למישהו — לפחות אני יודעת שהוא אדם טוב. ג'ונה אף פעם לא ניצל אותה. למעשה, הוא מכיר את ג'ני כבר שנה שלמה, ואפילו לא התחיל איתה לפני שמלאו לה שש־עשרה. זה תיסכל אותה, אבל עורר בי כבוד כלפיו.

אני נאנחת. 'מאבדים את הבתולים רק פעם אחת, ג'ני. אני לא רוצה שזה יקרה לך כשאת שיכורה בבית של מישהו זר, שוכבת עם מישהו במיטה לא שלך.'

ג'ני מנידה את הראש מצד לצד כאילו היא ממש שוקלת את דבריי. 'אז אולי כדאי שנעשה את זה במכונית שלו.'

אני צוחקת, אבל לא מפני שזה מצחיק. אני צוחקת כי היא צוחקת עליי. ככה בדיוק איבדתי את בתוליי לכריס. דחוסה במושב האחורי של האאודי של אבא שלו. זה היה חסר כל ייחוד ומביך בטירוף, ואף על פי שהשתפרנו, היה נחמד אילו יכולתי להיזכר בפעם הראשונה שלנו ביתר חיבה.

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. או לדבר על זה. בדיוק מהסיבה הזאת קשה להיות חברה הכי טובה של אחותך הקטנה — אני רוצה להתרגש בשבילה ולשמוע את כל הפרטים, אבל בו בזמן גם לשמור עליה שלא תחזור על הטעויות שאני עשיתי. אני תמיד רוצה יותר טוב בשבילה.

אני מיישירה אליה עיניים כנות בניסיון נואש לא להישמע אימהית. 'אם זה יקרה הערב, לפחות אל תשתכרי.'

היא מגלגלת עיניים לשמע העצה וזוחלת בחזרה למושב הקדמי, בדיוק כשג'ונה פותח את דלת הנהג.

גם כריס חוזר. בלי בירה. הוא טורק את הדלת ומשלב ידיים על החזה. 'זה באמת מעצבן שיש לי פני תינוק.'

אני צוחקת ומלטפת את לחיו למשוך אליי את תשומת לבו. 'אני אוהבת את פני התינוק שלך.'

זה מעלה בו חיוך. הוא רוכן לנשק אותי, אבל נסוג ברגע ששפתיו נוגעות בשפתיי. הוא דופק על המושב של ג'ונה. 'תנסה אתה.' כריס מוציא מזומנים מהכיס ומושיט יד קדימה, שומט אותם על תיבת ההילוכים.

'לא יהיה שם הרבה אלכוהול?' שואל ג'ונה.

'זאת מסיבת סוף השנה הכי גדולה. כל השמיניסטים יהיו שם, וכולנו מתחת לגיל המותר. אנחנו זקוקים לכל תגבור שאפשר להשיג.'

ג'ונה לוקח את הכסף באי־רצון ויוצא מהמכונית. כריס מנשק אותי שוב, הפעם עם הלשון. אבל הוא נסוג די מהר. 'מה יש לך בפה?'

אני לועסת את הסוכרייה ושוברת אותה. 'סוכרייה.'

'תני לי קצת,' הוא אומר ומקרב את פיו בחזרה לפי.

ג'ני גונחת במושב האחורי. 'תפסיקו. אני לא יכולה לשמוע אתכם לועסים ככה.'

כריס נסוג בחיוך רחב אבל גם עם חתיכת סוכרייה בפה. הוא לועס אותה ונחגר. 'עברו שישה שבועות מסוף הלימודים. מי עושה מסיבת סיום שישה שבועות אחרי הסיום? לא שאני מתלונן. פשוט נראה לי שכבר היינו אמורים להיות אחרי כל מסיבות הסיום עכשיו.'

'לא עברו שישה שבועות. עברו רק ארבעה,' אני אומרת.

'שישה,' הוא מתקן. 'היום אחד־עשר ביולי.'

שישה?

אני מנסה להסתיר מעיניו של כריס את המתח המסתער על כל שריר בגופי, אבל לא יכולה שלא להגיב למה שהוא אמר זה עתה. כל חלק בגופי מתקשח.

לא עברו שישה שבועות. נכון?

אם עברו שישה שבועות… זה אומר שהמחזור שלי מאחר בשבועיים.

שיט. שיט, שיט, שיט.

תא המטען של המכונית של ג'ונה נפתח. כריס ואני מסתובבים יחד בדיוק כשג'ונה סוגר אותו בטריקה ופותח את דלת הנהג. הוא נכנס בחיוך זחוח.

'בנזונה,' ממלמל כריס ומניד את ראשו. 'היא אפילו לא ביקשה לראות תעודה?'

ג'ונה מעביר הילוך במכונית ומתחיל לנסוע. 'הכול עניין של ביטחון עצמי, ידידי.'

אני מסתכלת על ג'ונה מושיט יד ואוחז בידה של ג'ני.

אני מביטה החוצה מהחלון. יש לי גוש בבטן, כפות הידיים שלי מזיעות, הלב שלי דופק, האצבעות סופרות בשקט את הימים מאז המחזור האחרון. לא חשבתי על זה בכלל. אני יודעת שקיבלתי בדיוק בסוף הלימודים, כי כריס היה מבואס מזה שאנחנו לא יכולים לשכב. אבל פשוט ציפיתי לקבל מחזור כל יום עכשיו, כי חשבתי שעבר רק חודש מאז. היינו עסוקים כל כך בלא לעשות כלום בחופשת הקיץ, שבכלל לא חשבתי על זה.

שנים־עשר יום. הוא מאחר בשנים־עשר יום.

זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו לכל אורך מסיבת הסיום הזאת. אני רוצה לקחת את מפתחות המכונית של ג'ונה, לנסוע לבית מרקחת שפתוח עשרים וארבע שעות ולקנות ערכה לבדיקת היריון, אבל זה רק יעורר בו שאלות. וג'ני וכריס ישימו לב שנעלמתי. במקום זה אני צריכה לבלות את כל הערב מוקפת מוזיקה חזקה כל כך, שהעצמות שלי מתפצחות. הבית מלא גופים מיוזעים אז אין שום מקום להימלט אליו. אני פוחדת מדי לשתות עכשיו, כי אם אני בהיריון, אין לי מושג מה זה יכול לעשות. בחיים לא חשבתי על היריון, אז אני לא יודעת כמה אלכוהול בדיוק יכול לגרום נזק לעוּבּר. אני לא מוכנה לקחת את הסיכון.

אני לא מאמינה.

'מורגן!' קורא כריס מעבר לחדר. הוא עומד על שולחן. בחור אחר עומד על שולחן לידו. הם משחקים משחק — שניהם עומדים על רגל אחת ומורידים שוֹטים עד שאחד מהם נופל. זה משחק השתייה האהוב על כריס, והזמן שבו שאני הכי פחות אוהבת להיות לידו, אבל הוא מנופף לי שאבוא. לפני שאני חוצה את החדר, הבחור על השולחן השני נופל, וכריס מניף אגרוף ניצחון באוויר. ואז הוא יורד בקפיצה, בדיוק כשאני מגיעה אליו. הוא כורך סביבי זרוע ומושך אותי אליו.

'את משעממת,' הוא אומר. הוא מקרב את הכוס שלו לפה שלי. 'תשתי. תשמחי.'

אני הודפת את הכוס. 'אני נוהגת בחזרה היום. אני לא רוצה לשתות.'

'לא, ג'ונה נוהג היום. הכול טוב.' כריס שוב מנסה להשקות אותי, אבל אני שוב הודפת אותו.

'ג'ונה רצה לשתות, אז אמרתי לו שאני אנהג,' אני משקרת.

כריס מסתכל סביבו, מבחין במישהו בסמוך. אני עוקבת אחר מבטו ורואה את ג'ונה יושב על הספה ליד ג'ני, רגליה מכורבלות בחיקו. 'אתה נהג תורן היום, נכון?'

ג'ונה מרים את עיניו אליי לפני שהוא עונה לכריס. זאת שיחה דוממת של שתי שניות, אבל ג'ונה יכול לראות את ההבעה המתחננת שלי, שיגיד לכריס שהוא לא נוהג.

ג'ונה מטה קצת את ראשו בסקרנות אבל אחר כך מסתכל על כריס. 'לא. אני דופק ת'ראש.'

כריס שומט את כתפיו ומחזיר אליי את עיניו. 'בסדר. אז אצטרך לבלות לבד.'

אני מנסה לא להיעלב מהדברים, אבל קשה לא להיעלב. 'אתה אומר שלא כיף להיות איתי כשאני פיכחת?'

'כיף להיות איתך, אבל מורגן השיכורה זאת מורגן האהובה עליי.'

וואו. זה די מעציב אותי. אבל הוא שיכור, אז אני מוכנה לסלוח על העלבונות ברגע זה, גם אם זה רק כדי להימנע מריב. אני לא במצב רוח. יש לי דברים חשובים יותר על הראש.

אני טופחת על חזהו של כריס בשתי ידיי. 'טוב, מורגן השיכורה לא תהיה פה הערב, אז לך למצוא אנשים שיהיה לך נחמד לבלות איתם.'

באותו רגע מישהו אוחז בזרועו של כריס ומושך אותו בחזרה אל אחד השולחנות. 'קרב חוזר!' אומר הבחור.

ובזה רמת הפיכחות שלי מפסיקה לעניין את כריס, אז אני מנצלת את ההזדמנות לברוח ממנו, מהרעש הזה, מהאנשים האלה. אני יוצאת מהדלת האחורית ופוגשת גרסה שקטה יותר של המסיבה ומשב אוויר צח. יש כיסא ריק ליד הבריכה, ולמרות שיש במים זוג שדי בטוח עושה דברים שנחשבים לא סניטריים, זה איכשהו פחות מעצבן מלהיות בתוך הבית. אני מעמידה את הכיסא כך שלא אוכל לראות אותם, נשענת לאחור ועוצמת עיניים. בדקות הבאות אני מנסה לא להתעסק באובססיביות בכל סימפטום שאולי היה או לא היה לי במהלך החודש האחרון.

אני לא מספיקה אפילו להתחיל לחשוב על המשמעות של זה לגבי העתיד שלי, כשאני שומעת כיסא נגרר על הבטון מאחוריי. לא מתחשק לי לפקוח את העיניים ולראות מי זה. אני לא מסוגלת להתמודד עכשיו עם כריס והשִכרות שלו. אני אפילו לא מסוגלת להתמודד עכשיו עם ג'ני והקוקטייל שלה — של יין, מריחואנה והעובדה שהיא בת שש־עשרה.

'את בסדר?'

אני נאנחת בהקלה לשמע קולו של ג'ונה. אני מטה את הראש ופוקחת עיניים, מחייכת אליו. 'כן, אני בסדר.'

אני רואה בפנים שלו שהוא לא מאמין לי, אבל שיהיה. אין סיכוי שאספר לג'ונה שהמחזור שלי מאחר, כי (א) זה לא עניינו, (ב) אני אפילו לא יודעת אם אני בהיריון, ו(ג) כריס יהיה הראשון שאספר לו אם כן.

'תודה ששיקרת לכריס,' אני אומרת. 'פשוט ממש לא בא לי לשתות הערב.'

ג'ונה מהנהן בהבנה ומציע לי כוס פלסטיק. אני רואה שיש לו שתיים ולכן לוקחת ממנו אחת. 'סתם שתייה קלה,' הוא אומר. 'מצאתי פחית באחת הצידניות.'

אני לוגמת ממנה ומשעינה את הראש בחזרה. הרבה יותר טעים מאלכוהול. 'איפה ג'ני?'

ג'ונה מחווה בראשו על הבית. 'משחקת משחקי שתייה. לא הייתי מסוגל להישאר להסתכל על זה.'

אני גונחת. 'אני כל כך שונאת את המשחקים האלה.'

ג'ונה צוחק. 'איך קרה ששנינו מצאנו את עצמנו עם אנשים שהם ההפך הגמור מאיתנו?'

'אתה יודע מה אומרים, הפכים נמשכים.'

ג'ונה מושך בכתפיו. מוזר בעיניי שהוא מושך בכתפיים למשמע מה שאמרתי. הוא נועץ בי מבט ואחר כך מסיט את עיניו הצדה ואומר, 'שמעתי מה כריס אמר לך. אני לא יודע אם זאת הסיבה שיצאת הנה, אבל אני מקווה שברור לך שהוא לא התכוון. הוא שיכור. את יודעת איך הוא נהיה במסיבות האלה.'

אני אוהבת את זה שג'ונה מגונן על כריס עכשיו. כריס יכול להיות קצת לא רגיש לפעמים, אבל ג'ונה ואני יודעים שיש לו לב גדול יותר משל שנינו יחד. 'יכול להיות שהייתי מתרגזת אם הוא היה מתנהג ככה כל הזמן, אבל זאת מסיבת סיום. אני מבינה את זה, הוא מבלה והוא רוצה שאני אבלה איתו. במובן מסוים הוא צודק. מורגן השיכורה הרבה יותר מוצלחת ממורגן הפיכחת.'

ג'ונה מסתכל עליי במבט נוקב. 'אני מתנגד לְמה שאמרת בכל לבי.'

ברגע שהוא אומר את זה, אני מסיטה את עיניי ממנו ומשפילה אותן לכוס. אני עושה את זה מפני שמה שקורה פה מפחיד אותי. החזה שלי מתחיל להתמלא שוב, אבל בצורה טובה הפעם. הריקנות מתחלפת בחום ופרפרים ודפיקות לב, ואני שונאת את זה, כי נראה לי שהרגע פיענחתי מה גורם לי את תחושת הריקנות הזאת לאורך כל השבועות האחרונים.

ג'ונה.

לפעמים כשאנחנו לבד, הוא מסתכל עליי בצורה שגורמת לי להרגיש ריקה אחרי שהוא מפסיק להסתכל. זאת תחושה שלא היתה לי אף פעם כשכריס הסתכל עליי.

התובנה הזאת מפחידה אותי עד מוות.

נדמה לי שעד לאחרונה העברתי את חיי בלי לחוות את התחושה הזאת, אבל עכשיו משחוויתי אותה, אני מרגישה כאילו חלק ממני נעלם כשהיא נעלמת.

אני מכסה את פניי בכפות הידיים. מכל האנשים בעולם שאפשר לרצות להיות לידם, התובנה שג'ונה סאליבן מתחיל להופיע בראש הרשימה היא מחורבנת.

אני מרגישה כאילו החזה שלי חיפש כל הזמן את החתיכה החסרה שלו, וג'ונה מחזיק אותה באגרוף קפוץ.

אני קמה. אני צריכה להתרחק ממנו. אני מאוהבת בכריס, אז זה גורם לי אי־נוחות ועצבנות להימצא לבד עם החבר הכי טוב שלו ולהרגיש את ההרגשות האלה. אולי זה בגלל השתייה.

או הפחד שאולי אני בהיריון.

אולי אין לזה שום קשר לשתייה.

אני עומדת בקושי חמש שניות כשכריס צץ פתאום משום מקום. זרועותיו נכרכות סביבי בחוזקה, והוא מעיף את שנינו למים. אני מרגישה שילוב של כעס והקלה, כי הייתי צריכה להתרחק מג'ונה, אבל עכשיו אני שוקעת בחלק העמוק של הבריכה, שלא היו לי שום כוונות להיכנס אליו לבושה לגמרי.

אני מגיחה אל פני המים יחד עם כריס, אבל לפני שאני מסוגלת לצעוק עליו, הוא מושך אותי אליו ומנשק אותי. אני מנשקת אותו בחזרה כי זאת הסחת דעת נחוצה מאוד.

'איפה ג'ני?' כריס ואני מסתכלים יחד למעלה. ג'ונה עומד מעלינו ונועץ בכריס מבט נוקב.

'לא יודע,' אומר כריס.

ג'ונה מגלגל עיניים. 'ביקשתי ממך לשים עין עליה. היא שיכורה.' ג'ונה חוזר לעבר הבית למצוא את ג'ני.

'גם אני,' אומר כריס. 'לא מבקשים משיכור לשמור על שיכור!' כריס זז כמה מטרים עד שהוא יכול לעמוד ומושך אותי איתו. הוא משעין את הגב על קיר הבריכה וממקם אותי כך שאני נאחזת בצווארו, עם הפנים אליו. 'אני מצטער על מה שאמרתי קודם. אני לא חושב שאף גרסה שלך משעממת.'

אני מהדקת את שפתיי זו לזו. רווח לי לראות שהוא קולט שהתנהג כמו אידיוט.

'רק רציתי שתיהני הערב. לא נראה לי שאת נהנית.'

'עכשיו אני כן.' אני סוחטת מעצמי חיוך כדי שלא יבחין בסערה שמתחוללת בי מתחת לפני השטח. אבל עד שאדע בוודאות, אני לא מסוגלת להפסיק לדאוג, ולא חשוב כמה אנסה להדוף את זה. אני חוששת לי, ולו, לנו, לילד שאולי נביא לעולם הזה לפני שמישהו משנינו מוכן לכך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה כספית. אנחנו עוד לא מוכנים. אני אפילו לא יודעת אם כריס הוא מי שאני רוצה לבלות איתו את שארית חיי. זה בלי ספק משהו שצריכים להיות בטוחים בו לפני שהולכים ויוצרים יחד אדם חדש.

'רוצה לדעת מה אני הכי אוהב בך?' שואל כריס. החולצה שלי צפה כל הזמן אל פני המים, אז הוא תוחב אותה לתוך הג'ינס שלי מלפנים. 'את מקריבנית. אני אפילו לא יודע אם יש מילה כזאת, אבל זה מה שאת. את עושה דברים שאת לא רוצה לעשות כדי שהחיים של האנשים סביבך יהיו טובים יותר. כמו להיות נהג תורן. זה לא עושה אותך משעממת. זה עושה אותך גיבורה.'

אני צוחקת. כריס מתחיל לפזר מחמאות כשהוא שיכור. לפעמים אני צוחקת עליו על זה, אבל בסתר אני מתה על זה.

'עכשיו את אמורה להגיד לי משהו שאת אוהבת בי,' הוא אומר.

אני מרימה את העיניים לצד, כאילו אני צריכה לחשוב חזק. הוא צובט לי בצד בשובבות.

'אני אוהבת שאתה כיפי כזה,' אני אומרת. 'אתה מצחיק אותי, אפילו כשאתה מתסכל אותי.'

כריס מחייך, וגומה נובטת לו באמצע הסנטר. יש לו כזה חיוך נפלא. אם אני באמת בהיריון ובסופו של דבר נלד את הילד, אני מקווה שלפחות יהיה לו את החיוך של כריס. זה הדבר החיובי היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו שעשוי לצאת מהמצב הזה.

'מה עוד?' הוא שואל.

אני מושיטה יד ונוגעת בגומה, עומדת להגיד לו שאני מתה על החיוך שלו, אבל במקום זה אני אומרת, 'אני חושבת שתהיה אבא נפלא יום אחד.'

למה אני אומרת את זה? אולי אני בודקת את המים. לראות איך הוא יגיב.

הוא צוחק. 'ועוד איך. קלרה תמות עליי.'

אני מטה את הראש. 'קלרה?'

'בתי לעתיד. כבר נתתי לה שם. אני עוד עובד על שם לבֵּן.'

אני מגלגלת עיניים. 'ואם אשתך לעתיד תשנא את השם הזה?'

הוא מחליק יד במעלה הצוואר שלי וחופן את לחיי. 'את לא תשנאי.' ואז הוא מנשק אותי. ולמרות שהנשיקה לא ממלאת לי את החזה כמו שהמבט של ג'ונה ממלא אותו לפעמים, אני שואבת עידוד מנחם מהרגע הזה. מהמילים שלו. מאהבתו אליי.

מה שלא יקרה כשאעשה את בדיקת ההיריון מחר… אני בטוחה לגמרי שהוא יתמוך בי. כי זה כריס.

'חבר'ה, אנחנו צריכים ללכת,' אומר ג'ונה.

כריס ואני ניתקים ומביטים בג'ונה. הוא מחזיק את ג'ני. זרועותיה כרוכות סביב צווארו, פניה צמודים אל חזהו. היא גונחת.

'אמרתי לה לא לעלות על השולחן,' ממלמל כריס ויוצא מהבריכה. הוא עוזר לי לצאת, ואנחנו סוחטים את הבגדים שלנו ככל האפשר ועושים את דרכנו למכונית של ג'ונה. למרבה המזל המושבים עשויים עור. אני נכנסת למושב הנהג כי כריס מניח שג'ונה שתה. ג'ונה נכנס למושב האחורי עם ג'ני. כריס מעביר שירים ברדיו, ואנחנו יוצאים לדרך.

'רפסודיה בוהמית' בדיוק מתחיל להתנגן באחת התחנות, אז כריס מגביר את עוצמת הקול ומתחיל לשיר. כעבור כמה שניות ג'ונה מצטרף.

למרבה הפליאה גם אני מצטרפת בשקט. אין שום דרך לשמוע את השיר הזה כשנוהגים ולא להצטרף לשירה. גם אם הנהגת בת שבע־עשרה ומתה מפחד שהיא בהיריון ובו בזמן מרגישה כלפי מישהו במושב האחורי דברים שהיא אמורה להרגיש רק כלפי מי שיושב לידה מלפנים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.