קונל מצלצל בפעמון ומריאן פותחת את הדלת. היא כבר פשטה את הסוודר אבל נשארה בחולצת בית ספר ובחצאית, ולרגליה גרבונים בלבד.

אה, הַיי, הוא אומר.

תיכנס.

היא מסתובבת ומתחילה ללכת במסדרון. הוא סוגר את הדלת ועוקב אחריה. הם יורדים בכמה מדרגות למטבח, שָם אימו, לוריין, בדיוק מסירה את כפפות הגומי מידיה. מריאן מתיישבת בקפיצה על הדלפק ולוקחת צנצנת פתוחה של ממרח שוקולד, שבתוכה כפית.

מריאן בדיוק סיפרה לי שקיבלתם היום ציונים של בחינות המתכונת, אומרת לוריין.

קיבלנו בספרות, הוא אומר. שולחים בכל מקצוע בנפרד. רוצה ללכת?

לוריין מקפלת את הכפפות בקפידה ומניחה אותן מתחת לכיור. אחר כך היא שולפת את הסיכות משערה. קונל חושב שהיא יכלה לעשות את זה במכונית.

שמעתי שהצטיינת, היא אומרת.

הוא קיבל את הציון הכי גבוה בכיתה, אומרת מריאן.

כן, אומר קונל. גם מריאן קיבלה ציון גבוה. אפשר ללכת?

לוריין מפסיקה להתיר את שרוך הסינר.

לא ידעתי שאנחנו ממהרים.

הוא מכניס את הידיים לכיסים וכובש אנחת רוגז, אבל עושה זאת בעזרת שאיפה קולנית, שבכל זאת נשמעת כמו אנחה.

אני צריכה רק להוציא את הבגדים מהמייבש, אומרת לוריין, ואז נלך. טוב?

הוא שותק ומרכין את ראשו כשלוריין יוצאת מהחדר.

רוצה קצת? שואלת מריאן.

היא מושיטה לו את צנצנת ממרח השוקולד. ידיו מתחפרות עוד יותר בכיסים, כאילו ניסה לאחסן בהם את כל גופו.

לא, תודה, הוא אומר.

קיבלת ציון בצרפתית היום?

אתמול.

הוא נשען בגבו אל המקרר ומביט בה מלקקת את הכפית. בבית הספר, הוא ומריאן מעמידים פנים שאינם מכירים זה את זה. כולם יודעים שמריאן גרה באחוזה הלבנה עם כביש הגישה ושאמו עוזרת בית, אבל איש לא יודע על הקשר המיוחד בין שתי העוּבדות.

קיבלתי מאה, הוא אומר. כמה קיבלת בגרמנית?

מאה, היא אומרת. אתה משוויץ?

את בטח תוציאי שש מאות, מה?

היא מושכת בכתפיה. סביר להניח, היא אומרת.

טוב, את יותר חכמה ממני.

אל תיקח את זה אישית. אני יותר חכמה מכולם.

מריאן מחייכת. היא בזה בגלוי לחבריה לספסל הלימודים. אין לה חברים, ובהפסקות הצהריים היא יושבת לבדה וקוראת. רבים שונאים אותה. אביה מת כשהייתה בת שלוש־עשרה וקונל שמע שיש לה מחלת נפש או משהו. אבל היא באמת הכי חכמה בבית הספר. הוא חושש להישאר איתה לבד, אבל משום מה גם מפנטז שהוא מרשים אותה בדבריו.

לא קיבלת את הציון הכי גבוה בספרות, הוא מציין.

היא מלקקת את שיניה באדישות.

אולי תיתן לי שיעורים פרטיים, קונל, היא אומרת.

הוא מרגיש שאוזניו מתלהטות. היא בטח סתם מנסה לעקוץ אותו ולא רומזת כלום, אבל אם כן, זה בוודאי נועד גם כדי להשפיל אותו, כי היא נחשבת מגעילה. היא נועלת נעליים שטוחות עם סוליות עבות ולא מתאפרת. אומרים שהיא לא מורידה שערות ברגליים וכל זה. קונל שמע שפעם היא התלכלכה מגלידת שוקולד בקפטריה, ואז הורידה את החולצה בשירותי הבנות ושטפה אותה. זה סיפור ידוע, כולם שמעו אותו. אם היא הייתה רוצה, היא יכלה בקלות להגיד לו שלום בבית הספר ולעשות לו בושות. היא יכלה להגיד לעיני כולם, נתראה אחר הצהריים. אין ספק שזה יביך אותו, והיא נהנית מדברים כאלה. אבל היא מעולם לא עשתה את זה.

על מה דיברת עם מיס נירי היום? אומרת מריאן.

אה. כלום. לא יודע. הבחינות.

מריאן מסובבת את הכפית בתוך הצנצנת.

היא דלוקה עליך או משהו? אומרת מריאן.

קונל צופה בה מסובבת את הכפית. אוזניו עדיין לוהטות.

למה את אומרת את זה? הוא אומר.

אין לך רומן איתה, נכון?

ברור שלא. זה מצחיק אותך?

סליחה, אומרת מריאן.

הבעתה מרוכזת, כאילו עיניה החודרות סורקות את מוחו.

אתה צודק, זה לא מצחיק, היא אומרת. אני מצטערת.

הוא מהנהן, מביט סביבו ונועץ את חרטום הנעל בחריץ שבין האריחים.

לפעמים היא באמת מתנהגת מוזר לידי, הוא אומר. אבל אני לא מדבר על זה או משהו.

גם בכיתה היא מפלרטטת איתך לדעתי.

באמת?

מריאן מהנהנת. הוא משפשף את צווארו. מיס נירי מלמדת כלכלה. רגשותיו כלפיה הם נושא רווח לשיחה בבית הספר. אומרים שהוא הציע לה חברות בפייסבוק, מה שלא קרה ולא יקרה. למען האמת, הוא לא עושה כלום ולא אומר כלום, רק יושב בשקט, והיא זאת שעושה ואומרת לו דברים. לפעמים היא משאירה אותו בכיתה אחרי השיעור ומדברת איתו על העתיד, ופעם היא ממש נגעה בעניבה שלו. הוא לא יכול לספר לאנשים איך היא מתנהגת, כי יחשבו שהוא מתרברב. מרוב מבוכה ורוגז הוא מתקשה להתרכז בשיעורים שלה, ורק בוהה בספר עד שהגרפים מיטשטשים לנגד עיניו.

תמיד יורדים עלי שאני דלוק עליה או משהו, הוא אומר. אבל זה בכלל לא נכון. כאילו, את לא חושבת שאני משתף איתה פעולה, נכון?

לא שראיתי.

הוא מוחה בהיסח הדעת את כפות ידיו בחולצת התלבושת האחידה. כולם כל כך בטוחים שהוא נמשך אל מיס נירי, עד שלפעמים הוא מתחיל לפקפק בתחושת הבטן שלו עצמו. אולי ברמה מסוימת, שלא בידיעתו, הוא אכן חושק בה? הוא אפילו לא רוצה לדעת איך מרגישים כשחושקים במישהי. בכל הפעמים שהוא עשה סקס זה היה כל כך מלחיץ שזה כבר היה לא נעים, לכן הוא חושד שמשהו בו לא בסדר, שהוא לא מסוגל להגיע לאינטימיות עם בנות, שהוא סובל מליקוי התפתחותי כלשהו. אחר כך הוא שוכב וחושב: זה היה כל כך נורא שבא לי להקיא. האם הוא פשוט כזה? האם הבחילה שהוא נתקף כשמיס לירי רוכנת מעל שולחנו היא בעצם ריגוש מיני? איך אפשר לדעת?

אני יכולה לגשת בשבילך למר לאיונס, אם אתה רוצה, אומרת מריאן. אני לא אספר לו שום דבר. אני רק אגיד ששמתי לב.

חס וחלילה. בשום פנים ואופן לא. אל תגידי שום דבר לאף אחד, בסדר?

טוב, בסדר.

הוא מביט בה כדי לוודא שהיא רצינית ומניד את ראשו.

זאת לא אשמתך שהיא מתנהגת ככה, אומרת מריאן. אתה לא עושה שום דבר רע.

הוא אומר בשקט: אז למה כולם חושבים שאני דלוק עליה?

אולי כי אתה מסמיק כשהיא פונה אליך. אבל אתה הרי מסמיק מכל דבר, זה פשוט העור שלך.

הוא פולט צחקוק קצר ונטול עליצות. תודה, הוא אומר.

טוב, זה נכון.

כן, אני יודע.

אתה מסמיק גם עכשיו, אומרת מריאן.

הוא עוצם את עיניו ודוחק את לשונו לחיכו העליון. הוא שומע את מריאן צוחקת.

למה את כל כך בוטה תמיד? הוא אומר.

אני לא בוטה. לא מזיז לי שאתה מסמיק, אני לא אגלה.

גם אם לא תגלי, זה לא אומר שאת יכולה להגיד כל מה שבא לך.

טוב, היא אומרת. מצטערת.

הוא מסתובב ומשקיף על הגן מבעד לחלון. בעצם, זאת “נחלה” שלמה, שכוללת מגרש טניס ופסל גדול של אישה מאבן. הוא משקיף על הנחלה ומצמיד את פניו לזכוכית הצוננת. כשמספרים איך מריאן כיבסה את החולצה שלה עושים את זה כדי להצחיק, אבל קונל חושב שהסיבה אחרת לגמרי. מריאן לא שכבה עם אף אחד עדיין, אף אחד לא ראה אותה בלי בגדים, אף אחד אפילו לא יודע אם היא אוהבת בנים או בנות, היא לא מגלה. זה מעורר תרעומת, וקונל חושב שבגלל זה מספרים את הסיפור, כדי להציץ על משהו שאסור לראות.

אני לא רוצה לריב איתך, היא אומרת.

אנחנו לא רבים.

אתה בטח שונא אותי, אבל אתה היחיד שמסכים לדבר איתי.

לא אמרתי שאני שונא אותך, הוא אומר.

עכשיו היא מסתקרנת ומרימה את עיניה. מרוב מבוכה הוא חומק ממבטה, אבל רואה מזווית העין שהיא צופה בו. כשהוא מדבר עם מריאן הוא מרגיש ששוררת ביניהם פרטיות מוחלטת. הוא יכול לספר לה הכול, אפילו דברים משונים, והוא יודע שהיא לעולם לא תגלה. להיות איתה לבד זה כמו לפתוח דלת, לצאת מהחיים הרגילים ולסגור אותה מאחוריך. הוא לא מפחד ממנה, היא טיפוס די רגוע בעצם, אבל הוא חושש להימצא בחברתה כי היא מבלבלת אותו וגורמת לו להתנהג מוזר, להגיד דברים שהוא לא אומר בדרך כלל.

כמה שבועות קודם לכן, כשהוא חיכה ללוריין בחדר הכניסה, מריאן ירדה בחלוק אמבטיה. חלוק לבן, פשוט, מהודק בקשר רגיל. שערה היה רטוב ופניה בהקו כאילו זה עתה התמרחה בקרם. כשראתה את קונל, היא נעצרה במדרגות ואמרה: לא ידעתי שאתה כאן, סליחה. היא נראתה קצת נבוכה, אבל לא מאוד. ואז היא הסתובבה וחזרה אל חדרה. הוא המשיך לעמוד ולחכות. הוא ידע שהיא מתלבשת, ושהבגדים שתלבש כשתרד יהיו אלה שהיא בחרה ללבוש אחרי שראתה אותו. בכל אופן, לוריין הייתה מוכנה כשמריאן עוד התלבשה, אז הוא לא ראה מה היא לבשה. לא שזה עניין אותו במיוחד. הוא כמובן לא סיפר בבית הספר שראה אותה בחלוק או שהיא הייתה נבוכה, זה לא עניין של אף אחד.

טוב, אני מחבבת אותך, אומרת מריאן.

הוא שותק כמה שניות ותחושת האינטימיות השוררת ביניהם מתעצמת, סוגרת עליו, כמעט מועכת את פניו ואת גופו. ואז לוריין חוזרת למטבח בעודה קושרת צעיף סביב הצוואר. הדלת פתוחה, אבל היא בכל זאת מקישה עליה קלות.

נזוז? היא אומרת.

כן, אומר קונל.

תודה על הכול, לוריין, אומרת מריאן. נתראה בשבוע הבא.

קונל כבר פונה אל דלת המטבח כשאמו אומרת: אתה יכול להגיד שלום, לא? הוא מציץ מעבר לכתפו אך מגלה שהוא לא מסוגל להסתכל למריאן בעיניים, אז הוא משפיל את מבטו לרצפה. כן, ביי, הוא אומר, ולא מחכה שהיא תענה.

במכונית, אימו חוגרת את חגורת הבטיחות ומנידה את ראשה. אתה יכול להיות קצת יותר נחמד אליה, היא אומרת. לא קל לה בבית הספר.

הוא נועץ את המפתח במתג ההצתה ומציץ במראה הפנימית. אני נחמד אליה, הוא אומר.

היא ילדה רגישה מאוד, אומרת לוריין.

אפשר להחליף נושא?

לוריין מסתכלת עליו בחומרת סבר. הוא לוטש עיניים דרך שמשת המכונית ומעמיד פנים שהוא לא שם לב.