החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

הרג קומנדטורה

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2020 | 575 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

כולנו נושאים במהלך חיינו סודות שאיננו יכולים לגלות.

צַייר דיוקנאות בן שלושים ומשהו בטוקיו נזנח בידי אשתו ומוצא את עצמו תקוע על הר בביתו המבודד של צייר מפורסם. הימים חולפים. הוא מעביר את הזמן בציור, בהאזנה למוזיקה קלאסית ובשתיית ויסקי בערבים. אבל אז הוא מגלה ציור מוזר בעליית הגג, ופותח בבלי דעת מסע מסתורי לגילוי־עצמי שמעורבים בו צלצול פעמון חידתי, נערה בת שלוש־עשרה מבוגרת לגילה, ניסיון התנקשות בפקיד נאצי ועולם תחתי רדוף רוחות.

הרג קומנדטורה הוא מפגן אדיר של אהבה ובדידות, מלחמה ואמנות, פרי עטו של אחד מגדולי הסופרים בימינו.

הרוקי מורקמי, סופר ומתרגם יפני, נולד בקיוטו ב־1949 וכיום מתגורר בקרבת טוקיו. יצירתו הענפה תורגמה ליותר מחמישים שפות, והוא תירגם ליפנית סופרים מערביים חשובים. מורקמי זכה בפרסים ואותות כבוד רבים, בהם פרס הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות, פרס פרנץ קפקא ופרס ירושלים.

"מורקמי משרטט בגאונות את הקסום והפלאי שמקנן בפרטי היומיום השגרתי."                                                                              הגרדיאן

"למציאות של מורקמי פנים רבות… שום סופר אחר אינו רוקח יחד אלמנטים ביתיים, פנטסטיים ואזוטריים בגוני־גוונים מכשפים להדהים כמו מורקמי."

פייננשל טיימס

"פרוע, מרגש… מורקמי הוא מספר סיפורים בחסד שיודע לרתק עד הקצה."

סאנדיי טיימס

"מעורר ומתסיס… רק בתחומי הטירוף הרגוע של הריאליזם המאגי שלו יכול מורקמי לעסוק באמת ובתמים באחת האובססיות שלו, הכמיהה שאין-לתארה־במילים הדוחפת אדם ליצור אמנות."  |  וושינגטון פוסט

"סיפור שנוגע ברבות מהתמות המוכרות מספרי מורקמי: מסתרי האהבה הרומנטית, כובד משקלה של ההיסטוריה, הטרנסצנדנטיות של האמנות, החיפוש אחר אותן ישויות חמקמקות המצויות ממש מעבר להישג ידינו."

הניו יורק טיימס

 

"הרוקי מורקמי הוא הסופר היפני הנודע ביותר במערב, לא מעט בזכות התרכובת הייחודית שביצירתו של התרבות היפנית עם התרבות המערבית בת־זמננו… מורקמי הוא נדבך נוסף בציר ספרותי רב־הישגים הנע מפרנץ קפקא עד אלבר קאמי דרך זוכה פרס ירושלים לשנת 1971, חורחה לואיס בורחס. שפת הכתיבה שלו, מינימליסטית וצלולה, הופכת אותו לסופר נגיש מאוד, אך כבר בתחילת הקריאה מתגלה מלוא המורכבות של עולמו הספרותי.

ברומנים שלו ניצב בדרך כלל אנטי־גיבור המתאר בגוף ראשון יחיד את קורותיו האבסורדיים בתוך עולם מקביל מנוכר."

מנימוקי השופטים, פרס ירושלים 2009

מקט: 15101230
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
כולנו נושאים במהלך חיינו סודות שאיננו יכולים לגלות. צַייר דיוקנאות בן שלושים ומשהו בטוקיו נזנח בידי אשתו ומוצא את עצמו […]

פרולוג

היום כשהתעוררתי מתנומה, האיש בלי־פָּנים היה שם לפניי. הוא ישב על כיסא מול הספה שישנתי עליה ונעץ בי זוג עיניים דמיוניות מתוך פנים שלא היו.

האיש היה גבוה ולבוש כפי שראיתיו בפעם האחרונה. פניו־שלא־היו־פנים נחבאו למחצה מאחורי כובע שחור רחב שוליים, והוא עטה מעיל ארוך כהה בה במידה.

'באתי כדי שתוכל לצייר את הדיוקן שלי,' אמר האיש בלי־פָּנים אחרי שווידא שאני ער לגמרי. קולו היה נמוך, נטול גוון, שטוח. 'הבטחת לצייר. זוכר?'

'כן, אני זוכר. אבל לא יכולתי לצייר אז כי לא היה לי נייר,' אמרתי. גם קולי היה נטול גוון ושטוח. 'אז כדי לפצות על כך נתתי לך קמע פינגווין קטן.'

'כן, הבאתי אותו איתי,' הוא אמר והושיט את ידו הימנית. בידו — שהיתה ארוכה להפליא — הוא אחז פינגווין פלסטיק קטן, מאלה שרואים תלויים על רצועות של טלפונים ניידים כמין קמע למזל טוב. הוא שמט את הפינגווין על שולחן הזכוכית בסלון, וזה נחת עליו בנקישה קלה.

'אני מחזיר אותו. אתה בטח זקוק לו. הפינגווין הקטן הזה הוא הקמע שאמור להגן על אהוביך. בתמורה, אני רוצה שתצייר את הדיוקן שלי.'

הייתי אובד עצות. 'אני מבין, אבל מעולם לא ציירתי דיוקן של אדם ללא פּנים.'

גרוני היה צחיח.

'לפי מה ששמעתי, אתה אמן דיוקנאות יוצא מן הכלל. ויש פעם ראשונה לכל דבר,' אמר האיש בלי־פנים. ואז צחק. לפחות נדמה לי שצחק. הקול דמוי־הצחוק הזכיר את קולה החלול של רוח הנושבת ממעמקי מערה.

הוא הסיר את הכובע שהסתיר מחצית מפניו. במָקום שהיו אמורים להימצא בו פנים, לא היה דבר, רק ערפל מתערבל לאיטו.

קמתי והבאתי מהסטודיו שלי פנקס רישום ועיפרון רך. שבתי והתיישבתי על הספה, נכון לצייר את דיוקן האיש בלי־פּנים. אבל לא היה לי מושג היכן להתחיל, או איך להתחיל. היה שם רק חלל ריק, ואיך אמורים לתת צורה למשהו שאינו קיים? והערפל החלבי שסבב את הרִיק שינה כל העת את צורתו.

'כדאי שתמהר,' אמר האיש בלי־פנים. 'אני לא יכול להישאר הרבה.'

לבי פעם עמומות בחזי. לא היה לי זמן רב. היה עליי למהר. אבל אצבעותיי האוחזות בעיפרון היו פשוטות באוויר, דוממות. הרגשתי כאילו הכול, ממפרק היד עד קצות האצבעות, חסר תחושה. היו אנשים אחדים שהיה עליי לגונן עליהם, וכל שיכולתי לעשות הוא לצייר תמונות. אפילו כך, לא היתה לי שום דרך לצייר אותו. בהיתי בערפל המתערבל. 'צר לי, זמנך תם,' אמר האיש בלי־פנים כעבור זמן־מה. מפֶּה בלי־פּנים הוא פלט אנחה עמוקה, כמו ערפל חיוור שמרחף מעל נהר.

'חכה, בבקשה. אם רק תיתן לי עוד קצת זמן —'

האיש שב וחבש את כובעו, שהסתיר שנית מחצית מפניו. 'יום אחד אבקר אותך שוב. אולי אז כבר תהיה מסוגל לצייר אותי. עד אז אשאיר את קמע הפינגווין אצלי.'

ואז הוא נעלם. כמו ערפילים המתפוגגים פתאום ברוח מרעננת, הוא נגוז באוויר. נשארו רק הכיסא הפנוי ושולחן הזכוכית. קמע הפינגווין נעלם מעל השולחן.

הכול נראה כמו חלום קצר. אבל ידעתי היטב שזה לא חלום. אם זהו חלום, אז העולם שאני חי בו הוא חלום כל כולו.

אולי יום אחד אוכל לצייר דיוקן של האַיִן. בדיוק כשם שאמן אחר היה מסוגל להשלים ציור ששמו הֶרג קוֹמֶנדטוֹרֶה. אבל כדי לעשות זאת אצטרך זמן להגיע לנקודה הזאת. אצטרך שהזמן יפעל לטובתי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.