חורף על האי

פרק 1

הבקרים בחורף חשוכים מאוד במיור, האי הפצפון השוכן אי־שם הרחק מחופי צפון סקוטלנד, באמצע הדרך לאיסלנד (או כמו שנדמה כשהרוח המערבית נושבת, באמצע הדרך לקוטב הצפוני).
יפהפה שם. נעים, שומם וצלול להדהים כשהעננים מתפזרים – אבל הלילות נמשכים ונמשכים.
לכלבים כמובן לא אכפת במיוחד אם חושך או אור. הם פשוט יודעים פחות או יותר מתי הגיע הזמן לקום לעבודתם התובענית, שכוללת “רחרוחים”, “תקווה להיתקלות בפירור אכיל” ו”יש! משהו מסריח!”
לא הייתי אומרת שכל תושבי מיור חייבים על פי חוק להיות בעלים של כלב, אבל אני גם לא רואה שום סיבה משכנעת שלא יהיה להם כלב, וכל תושבי האי האחרים יסכימו איתי. המקום בטוח מאוד, יש בו רק מעט מכוניות, וגם הן נוסעות לאט מאוד בשבילים המשובשים.
יש אדמות בּוּר מרגשות שאפשר לחצות בריצה ומפרצים שאפשר לשחות בהם וחופים, והמון־המון מקלות, וכלבי ים שאפשר לנבוח עליהם, וקקי של כבשים שאפשר להתפלש בו, והמון כלבים אחרים לשחק איתם, וקמינים חמים ונעימים שאפשר להשתרע מולם אחרי שגומרים לרוץ ולקפוץ, וכמעט אף אחד, אף פעם, לא משתמש בקולר וברצועה, ומותר אפילו להיכנס לפאב. האי מיור הוא גן עדן לכלבים.
והרבה אנשים מסכימים עם דעתם של הכלבים על המקום.
כלבי החווה ישנים באסם, עם החימום העדין של הפרות מהצדדים והחציר החם מלמטה. בחוות מקנזי, הניצבת במעלה גבעה קטנה בקצה הדרומי של האי, לא רחוק מהרחוב הראשי עם החנויות הוורודות, הצהובות והאדומות, שצבעיהן העזים נועדו לבלוט על רקע שמי החורף הכבדים ולהוסיף קצת שמחה לחודשים החשוכים, כל הכלבים ישנים בסיפוק באסם, כבשים רוקדות בחלומותיהם וכפותיהם מתכווצות ומתרפות.
כולם חוץ מבראמבל, כלב הרועים הזקן והאהוב מכולם. הוא יצא לפנסיה כבר לפני שנים, אבל איש לא מנסה להזיז אותו ממקומו: למרגלות אח העצים במטבח בבית החווה הישן, הכי קרוב לאש שכלב יכול להיות בלי להישרף. הוא מרבה לרחרח ולנחור ויש לו נטייה להתחיל את היום מוקדם, ופלורה, שגרה שם, חושבת שזה מגוחך לגמרי: הרי הוא כלב זקן שישן עשרים שעות ביממה. למה השעות האלה לא יכולות לכלול גם את הזמן שבין חמש לשבע בבוקר?
אבל למען ההגינות, גם פלורה קמה מוקדם, כי היא צריכה ללכת לעבודה בבית הקפה ליד הים שברחוב הראשי. אי־אפשר לגור קרוב יותר מזה לעבודה.
חנויות המזכרות שלאורך הרחוב הראשי צבועות בצהוב ובירוק מנטה, בית המרקחת בצבע כחול דהוי, מכון היופי בוורוד פוקסיה טרי, שאף אחד לא אוהב, וחנות הדגים בצבע כתום חיוור. לצד כל אלה שוכן הארבור’ס רסט, מבנה ישן ומתקלף בשחור־לבן שבו פועלים המלון והבר ובו מתקיימים כל האירועים החשובים: חתונות, לוויות, מסיבות יום הולדת וחגיגות לרגל ציוני דרך נוספים. הוא מנוהל ברשלנות מסוימת על ידי אינגה־בריט, בחורה איסלנדית שאין לה כלב כי היא אוהבת לישון עד מאוחר, ולא מפריע לה שכוסות בירה דביקות מחכות על שולחנות שלא נוגבו.
במרחק שתי דלתות משם, במבנה ורדרד בהיר מאוד, שוכן בית הקפה של פלורה. פלורה חזרה לאי לפני שנה פחות או יותר כדי לעזור בתיק משפטי. היא גדלה במיור, אבל עזבה שנים רבות קודם לכן לטובת לונדון המוארת. היא חשבה שלעולם לא תחזור. היא פחדה לעשות את זה.
אבל החיים מזמנים לנו דברים בלתי צפויים, והעבודה לא בדיוק הסתדרה כמתוכנן. במקום זה היא התאהבה מחדש בארץ אבותיה, וגם בעורך הדין שהחזיר אותה לשם, ג’ואל ביינדר.
ג’ואל. טוב… הוא לא בחור פשוט. ולמרות זאת (ואולי גם קצת בזכות זאת) פלורה אוהבת אותו. אפשר להגיד שפלורה מוכנה לאתגר.
ולכן היא מכריחה את עצמה לצאת מהמיטה, כי היא יודעת שאם לא תקום ראשונה, אבא שלה יקום, והיא לא יכולה לשאת את המחשבה שרגליו הזקנות ומוכות דלקת הפרקים יחצו את רצפת האבן במטבח לפני שהיא תספיק להוסיף עצים לקמין ולשפות קומקום על האש. הוא יקום כשישמע את שריקת המים הרותחים.
היא אוספת לאחור את שערה הסתור. המראה של פלורה הוא בלתי רגיל, אם כי באיים הוא די טיפוסי: דורות על גבי דורות של אבות קדמונים ויקינגים וקלטים העניקו לה עור בגוון החיוור ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לבן כמו קצף הגלים. השיער שלה לא בלונדיני ולא חום, אלא כמעט חסר צבע. עיניה חיוורות וגונן משתנה מכחול לירוק לאפור בהתאם למזג האוויר.
בלונדון היא נבלעה. כאן היא חלק מקצף הים הפראי, מהצוקים הבהירים, מעופות המים הלבנים ומכלבי הים. היא נראית חלק מהנוף.
בראמבל הזקן קופצני ואנרגטי בשעה הזאת, וזנבו העצום מפיל כל מה שמונח על הכיסאות הנמוכים. פלורה מחבקת את בטנו החמה והשעירה, מדליקה את התנור וגוררת את עצמה למקלחת. ג’ואל לא כאן עכשיו: הוא בניו יורק ויחזור בחג המולד, ומכל מיני סיבות זה לא מפריע לפלורה בשעת בוקר מוקדמת, שקטה וחשוכה זו.
פלורה ובראמבל מקפצים להם יחד ברחוב, ופלורה חושבת על רשימת המטלות היומית של איסלה ואיאונה, שתי בנות אי צעירות ויפות שעובדות איתה בבית הקפה: לאפות עוגות, קישים ומאפים ולארוז עוגות פירות במהירות האפשרית. היא התחילה להכין עוגות פירות שלמות כבר בתחילת נובמבר, כי עוגת חג מולד טובה צריכה זמן להבשיל, והתחילה למכור אותן בפרוסות. היא לקחה סיכון והכינה עוגה אחת בכל יום, אבל לא היתה בטוחה, במיוחד לאור מחירם הגבוה של המרכיבים והקושי להביא אותם לאי, אם המאמץ הזה ישתלם או שבינואר תיתקע עם עשרות עוגות פירות ללא קונה.
בכל מקרה, החל מתחילת דצמבר (כלומר, רק לפני שבוע) הן התחילו להימכר בטירוף. היו קונים שאכלו פרוסה מדי יום, ופלורה חשבה לקבוע איזושהי מכסה, מתוך דאגה לעורקים שלהם. אפילו עם מחירי המרכיבים, שכולם היו מובחרים, ועם כרטיס ההנחות המפורסם של בית הקפה ליד הים (כלי שיווק הכרחי שבזכותו יכלה להעלות מחירים לתיירים ולנופשי הקיץ, וכך להמשיך לעבוד גם בחורף בלי לגבות מחירים מופרזים מהתושבים ששכרם נמוך בהרבה ושגרו באי כל השנה), העוגות הכניסו כסף טוב, והיא תמשיך להכין עוגה חדשה מדי יום, כדי שתוכל לתת להן לעמוד שלושה שבועות, כמו שצריך.
בראמבל יגיע רק עד לדלת של בית הקפה ליד הים, אבל לא יעבור בפתח. הוא כבר ניסה בכל דרך אפשרית וידע שזה לא יקרה. פלורה הקפידה מאוד על הניקיון. אינגה־בריט היתה מכניסה אותו בשמחה להארבור’ס רסט ונותנת לו לרחרח את השולחנות ולחפש בוטנים ישנים, אבל היא עדיין ישנה.
ולכן בראמבל חיכה בסבלנות, בכל יום, והוציא את עצמו לטיול.
כמו תמיד, גברת מקפירסון טיילה על הבוקר לאורך הרחוב הראשי עם ברנדי, ההיילנד טרייר שלה. היא אמרה לפלורה שאחרי גיל שבעים מפסיקים לישון, ופלורה ניסתה לחייך באהדה ותהתה כמה שעות היתה גברת מקפירסון ישנה אילו יכלה. בימי שני, כשבית הקפה היה סגור, פלורה לא היתה יוצאת מהמיטה עד הצהריים, ואם ג’ואל היה שם, היא היתה מנסה לשכנע גם אותו לקחת יום חופש, וזה היה מוביל בדרך כלל לדברים אחרים…
…אבל היא לא רצתה לחשוב על זה עכשיו.
בראמבל בירך את ברנדי בבוקר טוב ברחרוח מנומס של ישבנה, ואז המשיך בדרכו אל חנות העיתונים, שם איאן, המנהל, נותן לו את העיתונים מאתמול. העיתונים של אותו יום יגיעו רק במעבורת הראשונה בשמונה בבוקר, אבל זה לא הפריע בכלל לאבא של פלורה. הוא קרא את העיתון באדיקות בכל יום ובכל זאת, תמיד טען שכל מה שנכתב שם הוא שטויות, כך שזה לא באמת משנה מאיזה יום העיתון.
הכלב של איאן, ריקסון, שכב בירכתי החנות. הוא נהם בעצלות. עברו עליו יותר מדי שנים בסיבוב חלוקת עיתונים עם כלבים אחרים שנבחו עליו ובשמירה על איאן מפני צעירים שרצו לגנוב ממתקים בפֵּני, ולכן הוא נעשה טיפוס די נרגן. ואותו הדבר היה נכון גם לגבי איאן. הם התאימו היטב זה לזה.
בראמבל הקפיד לתת לריקסון מרחב, ואיאן ליטף אותו על הראש ונתן לו את ה”היילנד טיימס”. לאחר מכן הוא צעד לו בבטחה בחזרה לאורך הכביש הראשי וחלף על פני פיקל, הג’ק ראסל המפונק מדי של גברת מקרורי, שאכל רק עוף צלוי, כמו שגברת מקרורי אהבה לספר לכולם, למרבה הזעזוע של תושבי הכפר. ככלל, הכלבים במיור היו כלבי עבודה. הם היו חלק מהחוות וממשקי הבית. רבים מתושבי העיירה עוד זוכרים ימים שבהם עוף היה מותרות שהמקומיים זכו לטעום רק לעתים נדירות: היה סיכוי גדול יותר לאכול בשר כלב ים (ורבים עדיין עשו זאת), וכולם אכלו דגים מדי יום.
בראמבל לא עצר בנמל כדי להגיד שלום לגריי, מנוול צפוני גדול עם עיניים חיוורות ורקע לא ברור. הוא היה כלב משוטט שהגיע למיור בסירת דיג רוסית (האגדה מספרת שהוא זאב שנגזזה פרוותו) והסתובב לו ברציפים עד שהדייגים אימצו אותו. עכשיו התקיים משאריות שאפילו הציפורים לא רצו. גריי הרים את מבטו באמצע הסריקה הבלתי פוסקת שלו את האופק. הוא נשף והוריד שוב את הראש כשראה שמדובר בבראמבל, שציפורניו נקשו על אבני המרצפת העתיקות. ראשו היה מורם אל־על עם העיתון בין שיניו, והוא נראה גאה בעצמו על השלמת המטלה היומית שלו.
בראמבל גם לא התקדם לעבר החוף האינסופי, שהתחיל בקצה הצפוני של הרחוב הראשי, ממש מול בית הכומר הישן. כרגע התגורר בו סאיף חסן, אחד משני הרופאים באי (והיחיד מביניהם שהועיל במשהו) ופליט סורי, עם שני ילדיו הצעירים, אַש ואיברהים.
סאיף היה מודע לכך שחג המולד מתקרב – לא היה אפשר להימנע מזה, עם כל הפרסומות בטלוויזיה והמבול הבלתי פוסק של הודעות לא ברורות מבית הספר בקשר למגבות מטבח ולוחות שנה ואיזושהי הצגת חג מולד שגם אחרי חיפושים ממושכים בגוגל לא הצליח לגמרי להבין אותה.
אבל הילדים התרגשו והתלהבו מהכול, ומכיוון שלא היו יחד במשך שנתיים, הוא רצה שיהיה להם חג מולד נפלא, אם רק יצליח להבין מה בדיוק הוא אמור לכלול.
במורד החוף, אם בראמבל לא היה עצל כל כך, הוא היה יכול לפגוש את מילו ואת הבעלים שלו, לורְנה מקלאוד, שיצאו לסיבוב לפני תחילת יום הלימודים, אף על פי שבעונה הזאת היה רק רמז קלוש ביותר לצבע ורוד באופק. לורנה הקפידה לשמור מרחק מבית הכומר הישן. במשך שנה היא היתה דלוקה על סאיף, אבל זה היה חסר טעם כי הוא עוד היה מאוהב באשתו, אפילו שלא היה לו מושג איפה היא – לכודה אי־שם בסערת המלחמה או מתה, או גרוע מכך. אף אחד לא ידע.
עכשיו היא הסתכלה על השנה הזאת בנוסטלגיה. פעם, לפני שהבנים הגיעו, הוא היה פוגש אותה כאן בחוף, שם מצא את עצמו לפני כל יום עבודה עומד ומחכה למעבורת, מחכה לחדשות על המשפחה שלו.
היא טיילה שם עם מילו, והם התחילו לדבר ונעשו חברים – חברים של ממש – ושניהם ציפו לבקרים המוקדמים האלה, שלפעמים היו מוכי רוח או קור ולפעמים היו יפים כל כך עד שהיה אפשר לראות מיליון קילומטרים עד האופק, והשמים היו כיפה ענקית שנמתחה מעליהם עד אינסוף. הימים האלה היו טהורים ומופלאים כל כך עד שאי־אפשר היה להאמין, בין נתזי הגאות והשחפים ממעל, שמשהו רע יכול לקרות אי־שם, מעבר לאופק הרחב.
בכל אופן. לפני כן, כשהם היו חברים, היא עשתה טעות איומה וחשפה את הקלפים שלה, וזה לא עלה יפה. כלל וכלל לא.
ובגלל זה לורנה שמרה עכשיו מרחק מצד החוף של סאיף. חוץ מזה, הוא היה עסוק. הוא גידל שני ילדים שלמדו בבית הספר שלה והתחילו אט־אט, בהדרגה, להתאקלם בקרב חבריהם לכיתה ולהשיל את המבטא המהוסס שלהם ואת חרדותיהם – לפחות זה היה נכון לגבי אַש.
לא היה אפשר עוד לזהות בילדים האלה את הנשמות הקטנות והמורעבות למחצה שהגיעו באביב הקר, מבועתות ובלי לדעת מילה באנגלית. האוכל הטוב והבריא של מיור, שמרביתו הגיע מחוות מקנזי, מילא אותם. איב גבה בחמישה סנטימטרים ונעשה דומה לאביו מיום ליום. אז… זה היה כנראה דבר טוב. ככה היא צריכה לחשוב על זה. דברים טובים קורים. רק לא אצלה, חשבה בעגמומיות.
הבוקר המים היו קרים מדי אפילו בשביל מילו, מה שקרה רק לעתים נדירות, ולורנה הרימה את ברדס המעיל שלה והסתובבה בחזרה אל הנמל. חג המולד היה התקופה העמוסה ביותר בבית הספר. היתה לה הרבה עבודה.

בראמבל הידס לו לאורך הדרך העולה אל מלון הצוק, פרויקט חייו של קולטון רוג’רס, שנכון לעכשיו סבל מהזנחה קלה, בין השאר באשמתו של בראמבל, שהרים רגל והשתין ארוכות על אבן הפינה.
קולטון היה אמריקאי עז מצח שהגיע למיור, נחוש בדעתו לכסות את האי בחוות רוח ולהפוך אותו לנכס מניב, אבל בסופו של דבר התאהב במקום כפי שהוא ובחר לבנות את חייו כאן.
הכלבים של קולטון היו מגוחכים: האסקים גזעיים שנועדו לראווה ולא לריצה על פני מישורים מכוסי שלג. הם היו תולדה של רביית קרובים, בעלי עיניים כחולות וטיפשים להחריד. לא שזה שינה משהו, כי כל שנדרש מהם היה לעמוד על החצץ בחוץ ליד השערים, כמו שני פסלים לבנים גדולים, ולהיות בסביבתו של קולטון כשרצה לספר לאנשים כמה שילם עליהם.
אבל כל זה היה לפני שקולטון חלה. היה לו סרטן מהסוג האכזרי והוא קיבל טיפול מסור מבעלו פינטן, אחיה של פלורה.
צוות העובדים טיפל בכלבים. כל מחשבותיו של פינטן הוקדשו לקולטון. עד כה המתכון הבלתי רשמי של קולטון לטיפול פליאטיבי כלל את כל המורפיום שהצליח להשיג – ובתור מיליארדר, זה היה לא מעט – ואת כל הוויסקי המשובח שהצליח לשתות – וגם זה היה לא מעט – כך שרוב הזמן הוא היה די ישנוני. פינטן פחות או יותר הפסיק לעבוד כדי לטפל בו, אבל האמת היא שלא היה הרבה מה לעשות. את הדברים הקשים עשו האחיות, כך שפינטן רק היה צריך להיות שם כשקולטון התעורר ולהשתדל לא להתרחק ממנו יותר מדי בכל רגע נתון.
זה היה הדבר הקשה ביותר שהוא נדרש לעשות בחייו.
בראמבל המשיך בצעד יציב במעלה הגבעה בכיוון בית החווה והתעלם בהתנשאות מבראן ומלוֹוִית, שני כלבי הרועים הצעירים יותר שמותר להם להתרוצץ בשמחה על הגבעות כל היום, אבל בפירוש לא הרוויחו עדיין את הזכות לשבת מול האח. כשאֵגוט הקטנה, האחיינית של פלורה, היתה צעירה מאוד, אף פעם לא היה צריך להזהיר אותה לא להתקרב לאש: בראמבל פשוט היה דוחף אותה הצדה בלי שום גינונים. כתוצאה מכך, אגוט הפצפונת למדה להתכרבל בפרווה החמה של בראמבל כמו בתוך שמיכה ענקית וקצת מסריחה. אפילו עכשיו, כשכבר היתה בת ארבע, היא לא נגמלה מההרגל הזה, ולבראמבל הוא לא הפריע.
בראמבל דהר לו במעלה הדרך הבוצית בשעה שהקרה החורפית נפלה על השדות, השלוליות התמצקו והאוויר היה נקי כל כך, עד שנלכד בגרון. הוא פתח את הדלת הישנה של בית החווה וחצה את מרצפות האבן השחוקות כשהעיתון עדיין בפיו. אֵק, אבא של פלורה, עמד ליד הקומקום והסתובב לאטו – לאחרונה בגלל הקור בבקרים הוא הרגיש כמו קטר עתיק ולקח לו נצח להתחיל לזוז. בראמבל הרים בצייתנות את ראשו כדי שאק יוכל לקחת את העיתון מפיו, והטוסטר הקפיץ בתזמון מושלם את הלחם הנפלא של גברת ליירד. עכשיו היה צריך רק למרוח על הפרוסה את החמאה המופלאה של פינטן, שהוכנה בחווה, ולהתיישב ליד האח עם כוס תה – פרוסת לחם אחת לאק ופרוסה אחת לבראמבל, שלעס אותה ביעילות בשעה שישבו והרהרו יחד בשלווה של הבוקר, ויום חדש התחיל במיור.