החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אמא הייתה זוחלת

מאת:
הוצאה: | 2015-01 | 295 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"בעזרת כמה טלפונים פיצחתי את מספר הטלפון החסוי של השוטר עם העיניים הכחולות. קבענו שהוא יפצה אותי על מה שהוא עשה לי בבוקר, אם אף אחד לא ירצח אותי קודם לכן".
בתחילת שנות התשעים נרצחות נשים צעירות ברחבי תל אביב וגופותיהן מושחתות. במרתף דירה ישנה בלב העיר נרקמת תוכנית מעוררת חלחלה.
המשטרה ניצבת חסרת אונים, והיחידה שיש ביכולתה להושיע היא מיכלי, חוקרת פרטית בת עשרים ותשע שלא לוקחת שבויים. היא צינית, היא סקסית, היא צופה אובססיבית בטלוויזיה, ואין דבר שהיא אוהבת יותר מאשר להצליח במה שכולם נכשלו בו לפניה.
אמא היתה זוחלת הוא מותחן פסיכולוגי מבריק, מצמרר ונשכני, מצחיק ופרוע להפליא. בדיוק עשרים שנה לאחר שראה אור לראשונה, הוצאת כתר שמחה לפרסם מהדורה מיוחדת של הספר שהיה לתופעה.
לימור נחמיאס היא סופרת, תסריטאית ויוצרת טלוויזיה. היא מחברת הספרים המצליחים "צבוטותי" ו"סרט לבן על כיפה אדומה".

מקט: 278906
מסת"ב: 978-965-07-2000-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

חודשיים אחרי שדניאל ואני נפרדנו, מצאתי את עצמי משוטטת בבית עם חדוות חיים של קונדום קרוע. רוב הזמן שתיתי בירה והתקשרתי אל דניאל, כדי להבהיר לו שהפעם זה סופי בהחלט ושבשום פנים ואופן לא יעז להתקשר אלי. בשאר הזמן ערכתי ברחבי הדירה מסעות ציד אחר חפצים שהוא השאיר ועישנתי סיגריות בזעם. ידעתי בדיוק מה אגיד לו וכיצד אנתק לו כשהוא יתקשר. ליד כל אחד ממכשירי הטלפון בבית תליתי רשימה קצרה של שורות מחץ. אמנם ידעתי אותן בעל־פה, אבל לא סמכתי על הזיכרון שלי בתנאי לחץ ולא רציתי להיתקע ברגע הקריטי בלי משהו חזק להגיד. בשעות הערב, כשידעתי שדניאל גומר לעבוד וחוזר הביתה, הייתי נכנסת לכוננות־על, מוסיפה לבירה משקאות לבנים ונרדמת מול הטלפון.

רנסנס זה של חיי הסתיים בוקר אחד בשיחת טלפון קצרה ועצובה. בדיוק כאשר התחלתי לגרד מתחת למיטה מסטיק שדניאל השאיר שם כמחווה של רצון טוב, אבא שלי התקשר להודיע שנחתו עליו כמה מכות כלכליות. גירדתי את המסטיק, האזנתי לאבא בנימוס, והסקתי שהוא כנראה הסתכסך עם אשתו אם הוא מספר לי על הבעיות שלו בעסקים. אחר כך הכול התערפל. במעומעם שמעתי אותו אומר שזה כבר כמה ימים שהוא לא יודע איך לבשר לי את זה, ושגם אין לו איך לכסות את המינוס הגדול שהצטבר לי ושאנחנו כבר בכלל לא עשירים.

מההלם שכחתי לשתות ונקלעתי למצב מביך: הייתי פיכחת. כדי להתאושש מעט יצאתי לקנות ממתקים ופינת אוכל.

רק כשצעדתי הביתה בראשו של טור הסבלים הקצר הבנתי מה אבא רמז לי בטלפון. להפתעתי, מרגע שהבנתי שאין לי כסף רווח לי, ואפילו חשתי גאווה רומנטית על שהמשפחה שלי ענייה והזדהיתי עם כל מיני דמויות חסרות כול מהספרות. יחד עם זאת, כיאה לבחורה שהמעשיות היא נר לרגליה, ניגשתי לדוכן הטוטו ומילאתי מאתיים טורים.

כעבור כמה ימים, כשהתברר שלא רק שלא זכיתי אלא שהצ׳ק חזר, נטלתי את מדריך דפי זהב וגמרתי אומר לעבוד במקצוע הראשון שאמצא שם, בתנאי שיהיה הגיוני. פתחתי את הכרך באופן אקראי ויצא לי ״הובלות״. לסחוב מקררים על הגב זה לא הגיוני, ומשאיות זה גדול, מלכלך ומרעיש. פתחתי שוב ויצא לי ״מוזיקאים״. נזכרתי באיזה להט נימק המורה שלי לפסנתר את התפטרותו והעמדתי פנים שהכרך נסגר לי בטעות לפני שהספקתי לראות. פתחתי מהר שוב ויצא לי ״חקירות״.

מתחת לכותרת הופיעו פרטיהם של עשרות משרדי חקירות בתל אביב. בחרתי שישה שהיו קרובים אלי הביתה וקבעתי פגישות. חזרתי לכושר: מרטתי גבות, הוצאתי שחורים ועשיתי חמש כפיפות בטן ועמידת נר.

במשרד הראשון בו התראיינתי הציעו לי להתחיל לעבוד כבר למחרת, בחקירה בינלאומית: עלי להתיידד עם רב החובל של אנייה שעוגנת בארץ ולשכב אתו כדי להוציא ממנו מידע. במשרד השני עלילת הסרט הכחול שנתבקשתי לקחת בה חלק היתה שונה לחלוטין: הציעו לי לפתות גבר שאשתו רוצה להתגרש ממנו, ולשכב אתו מול המצלמות הנסתרות שיטמין בעל המשרד בחדרי מבעוד מועד. במשרד השלישי, כשהתחילו לדבר על מנהל בחברה ידועה שמטריד מינית את פקידותיו, הפתעתי את החוקרים שראיינו אותי כשניחשתי שעלי להתקבל אצלו לעבודה בתור פקידה ולתת לו להטריד אותי מינית בפני המצלמות הנסתרות. מהמשרד הרביעי גורשתי בבושת פנים לאחר ששאלתי את צורת החיים שראיינה אותי אם גם כשהוא התראיין לעבודה ביקשו ממנו לפתוח שני כפתורים ולפזר את השיער. אל המשרד החמישי כבר לא הגעתי. תכננתי לבטל את הופעתי גם במשרד השישי, כרויטרו־מעיין, אבל הוא היה בדרך הביתה, אז נכנסתי.

שמשי כרויטרו ואיצ׳ו מעיין הפתיעו אותי מיד בתחילת הריאיון: שאלתם הראשונה לא היתה אם יש לי חבר. הם גם לא תיבלו את שיחתנו בפניני לשון כמו ״חבר זה לא קיר״ או ״גם סוס קשור אוכל״.

״אתם בטוחים שכאן משרד חקירות?״ שאלתי נפעמת.

הם לא הבינו על מה אני מדברת והחלטתי שעדיף לא להסביר, כדי לא לתת להם רעיונות. שמשי כרויטרו הציע לי לצאת בו במקום ולבצע עבורו חקירה לניסיון.

״בכתובת שאני אתן לך נמצאת דירה ששייכת לבחור בשם גואל טפתה,״ הוא אמר, ״אני רוצה שתביאי הוכחות לכך שהוא לא גר שם.״

״אנחנו יודעים שהוא משכיר את הדירה,״ הוסיף איצ׳ו מעיין, ״מתגוררת שם איזו אלמנה בת שמונים שלא יודעת מהחיים שלה, אבל גואל טפתה הזהיר אותה שלא תדבר עם אף אחד.״

״אבל אם אתם כבר יודעים שהיא גרה שם, בשביל מה שאני אלך אליה?״ שאלתי.

״בשביל להביא הוכחות שהיא גרה שם.״ שמשי חייך חיוך מקסים. ״ואם תצליחי, תקבלי מאתיים שקל ומקום עבודה.״

״ואיך אני אמורה להוכיח את זה?״

״איך אמרת שקוראים לך?״

״מיכלי.״

״מיכלי. תפעילי את הראש, מיכלי.״ איצ׳ו נתן לי טייפ מנהלים ושתי קלטות קטנות. ״את רוצה להיות חוקרת או לא?״

״ואם את משתמשת בטייפ את צריכה להיזהר.״ שמשי ליווה אותי אל הדלת. ״ההקלטה עשויה להגיע לבית משפט. אל תתחזי ואל תפלילי את עצמך בשום אופן.״

כשלתי הביתה, לבשתי שמלה בצבע תכלת ידידותי ואספתי את השיער לזנב סוס גבוה ובתולי. הכנסתי קלטת לטייפ המנהלים הקטן והחבאתי אותו בתיק צד מזעזע בצבע ורדרד. שתיתי קפה, עישנתי שלוש סיגריות שהדלקתי זו בזו ויצאתי.

״מי שם?״ בקע קול גבוה מתוך הדירה שעל דלתה הקשתי.

״סנאית,״ אמרתי. לא, זה לא טוב. לא משכנע.

״מי?״

״נועה. אני מהעירייה.״ עדיין לא הפעלתי את הטייפ.

״מרים?״ שאל הקול.

״תפתחי לי, אני לא רוצה לצעוק,״ צעקתי לאט וברור, בקול הכי צלול וילדותי שיכולתי לייצר.

הדלת נפתחה.

״שלום לך,״ חייכתי, ״שמי נועה ואני סטודנטית מתנדבת במחלקת הרווחה של העירייה.״

״שלום. מתנדבת?״

״כן. אנחנו עובדים כרגע על פרויקט… אפשר להיכנס?״

״בוודאי, בואי, תשבי לך כאן, ילדה.״

היא זינקה למטבח בהתנעה אחורית וחזרה עם כוס מיץ נוטפת, אותה הגישה לי תוך שהיא מחייכת ומרטיבה ברוחב לב את השמלה הכי מכוערת שלי.

״טוב,״ אמרתי, ״אנחנו עובדים על פרויקט לשיפור איכות החיים של האוכלוסייה הבוגרת בעיר…״

״יופי, אני תמיד אומרת שהנוער שלנו הוא טוב. לא כולם לוקחים סמים, אני אומרת לחברות שלי, לא כולם רוצים רק לבלות, יש להם אידיאלים, אני אומרת.״

״אהה.״ אם היא תפסיק אותי עוד פעם, ידעתי, אני אתמוטט לה על הספה. ״אז הגענו להסדר עם העירייה. ההסדר אומר שתושבים מעל גיל שישים וחמש, שגרים בשכירות, יקבלו הנחה בתשלום מסי עירייה.״

״הנחה? כמה הנחה?״ היא הזדקפה בכורסתה.

״הנחה גדולה,״ הטעמתי כל מילה, ״חמישים אחוז. וזה אמור לגבי תשלומי ארנונה, מים, וגם חשמל.״

״וחשבון טלפון?״

״אולי. אנחנו מנהלים משא ומתן עם בזק.״

״או־לה־לה!״

״אני מבינה שאת מעל גיל שישים וחמש,״ אמרתי.

״אני, כן, אני זקנה, מיידלע.״

״אז אם את גרה בשכירות מגיעה לך הנחה על כל התשלומים.״ הכנסתי יד לתיק הצד הוורוד ולחצתי על כפתור ההקלטה. בזווית העין הבחנתי בנורית אדומה נדלקת. הוצאתי מהתיק מחברת. ״את גרה כאן בשכירות?״

״כן, ואני משלמת הרבה מאוד מסים. תרשמי את זה.״

״איך קוראים לך?״ פתחתי את המחברת.

״שרה. אתם תעשו לי הנחה גם בשכר דירה?״

״אני לא יודעת, שרה. מה שם המשפחה שלך?״

״לוינסקי.״

״ומי השכיר לך את הדירה, שרה?״ האוזניים בערו לי ושרבטתי בחריצות מיני משפטים במחברת.

״טפתה קוראים לו, גואל טפתה. שנה מראש הוא לקח כסף. מאיפה יש לי עכשיו לשלם חשבונות?״

״מתי שכרת את הדירה?״

״לפני חצי שנה. אתם תשלמו לי הנחה על כל החצי שנה?״

״יכול להיות, אבל קודם אני צריכה הוכחה שאת באמת גרה בשכירות.״

״אני יכולה להראות לך חוזה שכירות שעשיתי עם הבעל בית.״ היא קמה ודילגה לכיוון המזנון המוארך שניצב מתחת לחלון.

״טוב, אז תביאי את החוזה ונרד למטה, לחנות לצילום מסמכים, נצלם אותו.״

״לצלם?״ היא קפאה על מקומה. ״בשביל מה?״

״שיהיה לי.״ הכנסתי יד רועדת לתיק ולחצתי על כפתור הסטוֹפ. ״שיהיה לי להראות בעירייה, שייתנו לך הנחה.״

״לא, לא חשוב, אני לא רוצה הנחה.״ שרה לוינסקי נראתה עצובה מאוד.

נו, בטח, טיפשה שכמותי, קופצת עם העניין של הצילום. למה לא יכולתי להסתפק בהקלטה? עכשיו היא חשפה את פרצופי האמיתי והיא עצובה, עצובה ומאוכזבת מהנוער.

״למה?״ שאלתי.

״לא חשוב, לא צריך הנחה.״

קמתי מהספה ופניתי לעבר דלת הכניסה, מתכננת את מנוסתי הביתה בדרך קיצור למקרה שהיא תזעיק משטרה.

״תביני,״ היא אמרה כשפתחתי את הדלת, ״אישה בגילי, קשה לה לרדת למטה. יש לי מטפלת שעושה לי קניות. אני יורדת למטה רק כשאין ברירה. אבל אם את ילדה נחמדה, אז אולי…״

״אולי מה?״

״אולי תרדי למטה לבד ותצלמי את החוזה?״

״הכותל בידינו!״ קראתי כשנכנסתי למשרד כרויטרו־מעיין, כשעה לאחר שיצאתי ממנו.

הפקידה נשאה עיניים מבוהלות אל שמשי כרויטרו.

״הקלטת אותה?״ הוא שאל.

״יותר מזה,״ נופפתי בתצלום החוזה מול עיניו, ״הבאתי הוכחות.״

״איצ׳ו! איצ׳ו, בוא הנה! היא צילמה את חוזה השכירות של טפתה!״ שמשי לחץ את ידי בכוח ופניו אדמו מהתרגשות.

״מה?״ איצ׳ו מעיין הגיח מחדרו.

״יש לנו ביד חוזה שכירות שנחתם לפני… לפני חצי שנה, בין גואל טפתה לבין…״ הוא חיפש את שמה על גבי המסמך.

״שרה לוינסקי,״ עזרתי לו.

איצ׳ו השתחווה לפני והעניק לי חיוך שהיה מרנין כשלעצמו, אבל לא נכנס לאותו מקצה תחרותי עם החיוך של שמשי.

״מתי את יכולה להתחיל לעבוד?״ הוא שאל.

״עכשיו.״ ההצלחה העבירה אותי על דעתי. ״מתי תיתנו לי מאתיים שקל?״

״מאתיים? מה פתאום. על החוזה הזה תקבלי חמש מאות שקל,״ אמר איצ׳ו, ״ברגע שנקבל את הכסף מהלקוח.״

״תגידו, אתם אמיתיים? אתם קיימים באמת?״ שאלתי.

״תחכי קודם שתראי את הכסף,״ נשמע קול מאחורי גבי. הסתובבתי והבטתי לעבר מקור הקול. מקור הקול היה יפה וגבוה. ״אל תסמכי עליהם. שמשי, מה עם המאה שקל שלי?״

״קח,״ הוציא שמשי כרויטרו שטר בן מאה שקלים מכיסו ונתן למקור, ״קח מהפה של הילדים שלי, איתן. קח, תיהנה לך, תבלה.״

והחיוך של איתן, שהפציע למשמע דברים אלה, ניצח בנוק אאוט את כל החיוכים האחרים שהסתובבו שם. התאפקתי לא לשאול אותו אם יש לו חברה ולהגיד לו שגם סוס קשור אוכל, והלכתי הביתה להשמיד את בר המשקאות שלי.

שמשי כרויטרו נתן לי תעסוקה מלאה בחקירות ביטוח. איצ׳ו מעיין ארגן לי מדי פעם מעט חקירות כלכליות, חקירות אישות ואיתורים.

העבודה על האיתורים כללה שלושה אלמנטים מפתים: ראשית – לא צריך לצאת מהבית. שנית – לא צריך לקום מהכיסא. שלישית – צריך לעבוד על אנשים בטלפון. היה עלי להתקשר אל קרובי משפחתו של האובייקט המתחבא ולומר להם שאני ידידה טובה שלו ששבה משהות ארוכה בחו״ל והביאה לו מתנה, למשל. את הכתובת והטלפון שהיו נותנים לי העברתי לאיצ׳ו מעיין דרך הביפר.

החקירות הכלכליות לקו בכך שדרשו יציאה מן הבית, אך היה להן יתרון מוחץ על פני שאר סוגי החקירות: ביצעתי אותן עם איתן, החוקר היפה עם המיצובישי הלבנה.

העבודה על תיקי הביטוח היתה מרגשת משתי סיבות: ראשית, הנחקרים שנאו אותי וניסו לרמות אותי. משאת הנפש של רובם היתה לקבל מחברת הביטוח פיצויים בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים בגין תאונת דרכים בה נסדקה להם ציפורן, והם עשו ככל יכולתם לשכנע אותי שמאז האסון חייהם אינם חיים. הסיבה השנייה התגלמה בדמותו של החוקר המתחרה שלי על תיקי הביטוח במשרד, הלא הוא זורח בירנבאום, מי שהשמועה גורסת כי נולד לאחר שהצליח לשרוד מהפלה מלאכותית. כשמביטים בזורח אפשר לחשוב שאולי יש ממש בשמועה, אבל כשמקשיבים לו לא נותר מקום לספק.

רק את תיקי האישות שנאתי, כי הם גרמו לי להזיק לבנות מיני במלחמתן על החוט המאריך. הייתי נשלחת לבתיהן של רעיות בוגדניות כדי לערוך להן סקר בנושא חומרי ניקוי. לאחר שהיו מסיימות להשיב על השאלות הייתי מציינת בפניהן שבקרוב תיערך הגרלה בין כל משתתפי הסקר ונותנת להן את רשימת הזכיות האפשריות. חרצית, הפקידה של כרויטרו־מעיין, היתה מתקשרת אליהן כעבור שבוע, מבשרת להן שזכו בסוף־שבוע זוגי בבית מלון ושולחת להן את ההזמנה במעטפה תמימה. צוות מהמשרד היה מתמקם בבית המלון ומצלם אותן בסתר נואפות עם המאהבים שלהן ונהנות לשם שינוי. הבעלים היו לוקחים את הצילומים ומראים לנשותיהם מאיפה משתין הדג (מבית הדין הרבני).

פעם חרצית התבלבלה ושלחה לנואפת אחת את ההזמנה למלון בתוך מעטפה משרדית שזעקה ״כרויטרו־מעיין – חקירות פרטיות״. האישה הגיעה לבית המלון עם אחותה והכלב ועשתה פרצופים מצחיקים למצלמות הנסתרות של שמשי ואיצ׳ו.

החטטנות, הקטנוניות והמוסר הרדוד בהם התברכתי עשו ממני חוקרת טובה. קיבלתי מכולם מחמאות על קור רוחי ועל כישרון המשחק שלי. המינוס בבנק הלך והצטמצם בהתאם. הסתובבתי בדרכים גאה ומאושרת עם טייפ מנהלים, מצלמה וביפר. הפסקתי לתכנן את הרצח של דניאל, התחלתי ללמוד על טוסטוס וסיגלתי לעצמי מחוות התנהגות של חוקרת פרטית.

במשך ארבעה חודשים הלכה טבעת האושר והתהדקה סביבי באכזריות, וכבר חששתי שנגזר עלי לחיות את תשעים ואחת השנים שנותרו לי כשחיוך מטופש מרוח על פרצופי, אלא שאז התיישב אותו יום חמישי על מסלול חיי, והזניק אותי מחדש היישר אל צמרת רשימת הלקוחות של חנות המשקאות השכונתית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמא הייתה זוחלת”