החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ארץ האגדות 3 – אזהרת האחים גרים

מאת:
מאנגלית: נעה בן פורת | הוצאה: | 2015-08 | 392 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

קונר משוכנע שהרפתקאותיו בעולם האגדות נגמרו עד שהוא מגלה רמז מסתורי שהושאר על ידי האחים גרים לפני מאתיים שנה. בעזרת בְּרִי, חברתו לכיתה, יוצא קונר למסע מסוכן ברחבי אירופה כדי להציל את ארץ האגדות.
בינתיים, אלכס ממשיכה באימוניה להפוך לפיה הסנדקית הבאה… אבל כל ניסיונותיה למלא משאלות משתבשים. האם תהיה מוכנה אי־פעם להוביל את מועצת־באושר־ובעושר?
כשכל הסימנים מראים שאסון עומד להתרחש, אלכס וקונר חייבים לגייס את כל תושבי ארץ האגדות כדי להציל את המצב. אבל שום דבר לא הכין אותם לקרב הנורא העתיד להתחולל… או לסוד האיום שישנה את חייהם לנצח.

כריס קולפר זכה בפרס גלובוס הזהב על גילום דמותו של קורט האמל בסדרה GLEE, והופיע ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של טיים מגזין. הסדרה ארץ האגדות מככבת ברשימות רבי־המכר בעולם.

מקט: 4-55-2295
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה
אורחי הצבא הגדול

1811, היער השחור, הקונפדרציה של הריין

שום דבר מסתורי לא מסתתר מאחורי השם “היער השחור” שניתן לחבל הארץ הזה. פשוט העלים והגזעים של העצים שצומחים בו כהים כל־כך עד שכמעט לא ניתן לראותם בלילה. גם בלילות של ירח מלא, המציץ כמו ילד ביישן מבין העננים, קשה לדעת בביטחון מה מסתתר בעומק היער.

צינה ריחפה באוויר כמו צעיף שקוף הנפרש מעל לצמרות העצים. היה זה יער קדמון ורחוק מכל יישוב; השורשים התחפרו עמוק באדמה וענפי העצים טיפסו לגובה רב. אלמלא השביל הצר שהתפתל על פני הקרקע, אפשר היה לחשוב שרגל אדם לא דרכה ביער הזה מעולם ועין אדם לא ראתה אותו.

מרכבה שחורה רתומה לארבעה סוסים חסונים טסה בשביל כרוח סערה. צמד פנסים התנדנד בקדמת המרכבה, האיר את השביל לפניה ושיווה לה מראה של יצור ענקי עם עיניים בורקות. שני חיילים מהצבא הגדול של נפוליאון — לָה גְרָנד אַרמֶה — רכבו לצד המרכבה. הם היו עטופים בגלימות שחורות שהסתירו את מדיהם הצבעוניים ואִפשרו להם למלא את שליחותם הסודית בלי להיחשף — אסור שהעולם יגלה מה הם זוממים לעשות הלילה.

תוך זמן קצר הגיעה המרכבה לגדת נהר הרַיין, והתקרבה באופן מסוכן לגבול האימפריה הצרפתית שאינה חדלה לגדול ולהתפשט. מחנה גדול הוקם שם, מאות חיילים צרפתים הקימו ללא לאות עשרות אוהלים חומים־בהירים, שקודקודיהם מחודדים.

החיילים המלווים ירדו מסוסיהם ופתחו את דלתות המרכבה. הם משכו והוציאו ממנה שני גברים. ידיהם של השניים היו כפותות מאחורי גבם ושקים שחורים כיסו את ראשיהם. הם גנחו וקראו קריאות חנוקות לעזרה — גם הפה של שניהם היה חסום.

החיילים גררו את השניים אל מרכז המחנה והכניסו אותם אל הגדול מבין האוהלים. למרות השקים המכסים את ראשיהם, יכלו שני הגברים הכפותים להבחין באור הבהיר המציף את האוהל ולחוש את השטיח הרך מתחת לרגליהם. החיילים דחפו אותם אל שני כיסאות עץ שניצבו בירכתי האוהל.

“הבאתי את האחים,” שמעו את אחד החיילים אומר בצרפתית מאחוריהם.

“מֶרסִי, קפיטן,” אמר קול אחר מלפנים. “תודה. הגנרל יבוא עוד מעט.”

השקים הוסרו מראשיהם של האנשים ופיסות הבד הכרוכות סביב פיותיהם הותרו. אחרי שעיניהם הסתגלו לאור הם ראו גבר גבוה ושרירי עומד מאחורי שולחן כתיבה גדול עשוי עץ. יציבתו ופניו הזועפות הקרינו סמכותיות נטולה כל שמץ של חביבות.

“שלום, האחים גְרִים,” אמר האיש בגרמנית במבטא צרפתי כבד. “אני קולונל פיליפּ בָּאטוֹן. תודה שהואלתם להצטרף אלינו הערב.”

וִילְהֶלם ויָאקוֹבּ גְרים בהו בקולונל בלי אומר. הם היו פצועים וחבולים, ובגדיהם סתורים — המראה שלהם העיד שהם לא הובאו הנה ללא התנגדות.

“אפשר לחשוב שהייתה לנו ברירה,” אמר יאקוב וירק על השטיח את הדם שמילא את פיו.

“אני מאמין שכבר עשיתם היכרות עם קפיטן דֶה לַאנג ולוטננט רֶמבֶּרט,” אמר קולונל באטון ורמז בראשו על החיילים שהביאו אותם.

“עשינו היכרות זה לא בדיוק הביטוי שאני הייתי משתמש בו,” אמר וילהלם.

“ניסינו להיות מנומסים, קולונל, אבל הם לא שיתפו פעולה,” הסביר קפיטן דה לאנג למפקדו.

“בסוף נאלצנו להכריח אותם לקבל את הזמנתנו,” הוסיף לוטננט רמברט.

האחים הביטו סביב האוהל — בתור אוהל שזה עתה הוקם הוא היה מרוהט ללא דופי. שעון מטוטלת גדול עמד בפינה הרחוקה ותקתק את שעות הלילה החולפות, נרות דלקו בשני פמוטים זהים רבי זרועות שניצבו משני צדדיו של פתח האוהל, מפה גדולה של אירופה הייתה פרושה על שולחן הכתיבה ודגלונים צרפתיים זעירים ננעצו בה לסימון השטחים הכבושים.

“מה אתם רוצים מאיתנו?” תבע יאקוב לדעת בעודו נאבק בחבלים הכופתים את ידיו.

“אילו רציתם שנמות מן הסתם כבר הייתם הורגים אותנו,” אמר וילהלם, נאבק גם הוא בכבליו.

למשמע העוינות בקולם הזדעפו פניו של הקולונל עוד יותר. “גנרל מרקיז שלח להביא אתכם הנה הלילה לא כדי לפגוע בכם, אלא כדי לבקש את עזרתכם,” אמר קולונל באטון. “אבל אני במקומכם הייתי משנה את טון הדיבור שלי, אם אתם לא רוצים שהוא ישנה את דעתו.”

האחים גרים הביטו זה בזה בחרדה. ז’אק דֶה מַרקיז היה הגנרל הכי מפחיד בכל הצבא הגדול של האימפריה הצרפתית. די היה בהזכרת שמו כדי שתֹאחַז בהם צמרמורת — מה בשם אלוהים הוא רוצה מהם?

ריח מובהק של מושק מילא פתאום את האוהל. האחים גרים ראו שגם החיילים חשו בריח ומתיחותם גברה, אם כי איש מהם לא אמר דבר.

“אוי אוי אוי, קולונל,” אמר קול צפצפני מחוץ לאוהל. “ככה לא מתנהגים עם האורחים שלנו.” היה ברור שהדובר, יהיה מי שיהיה, עמד בחוץ כל הזמן והאזין לשיחה.

גנרל מרקיז נכנס לאוהל. הוא עבר בין שני הפמוטים ולהבות הנרות רטטו מתנועת האוויר הפתאומית. האוהל התמלא מיד בריח המושק החריף של מי הקולון שלו.

“גנרל ז’אק דה מרקיז?” שאל יאקוב.

כמי שיצא לו שם של אדם מפיל אימה, המראה החיצוני של הגנרל היה קצת מאכזב. הוא היה גבר נמוך קומה עם עיניים גדולות אפורות וכפות ידיים ענקיות. הוא חבש מגבעת גדולה מעוגלת ששוליה רחבים מכתפיו, וחזה המעיל הצבאי הקטן שלו היה עמוס אותות הצטיינות רבים. הוא הסיר את המגבעת והניח אותה על שולחן הכתיבה, וחשף ראש קירח למשעי. לבסוף התיישב על אחד מהכיסאות המרופדים הגדולים שניצבו מאחורי השולחן ושילב את ידיו על כרסו.

“קפיטן דה לאנג, לוטננט רֶמבֶּרט, שחררו בבקשה את הידיים של האורחים שלנו,” הורה גנרל מרקיז. “אמנם אנחנו חיים בתקופה מסוכנת, אבל אין זה מצדיק פגיעה בהכנסת האורחים שלנו.”

הקפיטן והלוטננט מיהרו לבצע את ההוראה. חיוך ידידותי הופיע על פניו של הגנרל אבל הוא לא הוליך שולל את האחים גרים — שום זיק של חמלה לא נראה בעיניו.

“למה אילצת אותנו לבוא הנה הלילה?” שאל וילהלם. “אנחנו לא מסַכְּנים אותך או את האימפריה הצרפתית.”

“אנחנו מלומדים וסופרים! אין בנו שום תועלת לאיש צבא כמוך.”

הגנרל פלט צחקוק ומיהר להניח כף יד מתנצלת על פיו.

“זה סיפור נחמד, אבל אני לא קונה אותו,” אמר מרקיז. “אתם מבינים, אני עוקב אחריכם, האחים גרים, ויודע שגם בכם, כמו בכל המעשיות שלכם, יש יותר ממה שנראה לעין. תנו לי את הספר!” פקד הגנרל בצרפתית והקיש באצבעותיו.

קולונל באטון שלף ספר גדול ממגירת שולחן הכתיבה. הוא הניח אותו בטפיחה רמה לפני הגנרל, וזה התחיל לעלעל בו. האחים גרים זיהו מיד את הספר — הם כתבו אותו.

“הספר הזה מוכר לכם?” שאל גנרל מרקיז.

“זה עותק של ספר המעשיות לילדים שכתבנו,” אמר וילהלם.

“ווִי.” הגנרל לא הרים את עיניו מהדפים. “נכון. אני מעריץ גדול שלכם, האחים גרים. בסיפורים שלכם יש כל־כך הרבה דמיון, כל־כך הרבה נִסים ונפלאות — מאיפה אתם לוקחים את כל הרעיונות לסיפורים האלה?”

האחים גרים הביטו זה בזה בחשש; הם עדיין לא הבינו למה בדיוק הוא חותר.

“אלה סתם סיפורי מעשיות,” אמר יאקוב. “חלקם מקוריים אבל רובם אגדות־עַם שעברו מדור לדור.”

גנרל מרקיז הנהן לאטו בעודו מאזין לדבריו. “אבל מי העביר אותם מדור לדור?” שאל וסגר את ספר המעשיות בכעס. החיוך הידידותי נמוג ועיניו האפורות ניתרו מאח לאח ובחזרה.

וילהלם ויאקוב לא ידעו איזו תשובה מצפה הגנרל לקבל מהם. “המשפחות, התרבויות, הילדים, ההורים שלהם ו…”

“הפֵיוֹת?” אמר הגנרל ברצינות גמורה. שום שריר לא זע בפניו.

דממה השתררה באוהל. כשהיא התארכה עד כדי אי־נוחות הביט וילהלם ביאקוב ושניהם פרצו בצחוק מאולץ בניסיון להראות שהם מבינים את ההומור בהערה הזאת.

“פֵיות?” שאל וילהלם. “אתה חושב שפיות נתנו לנו את הסיפורים האלה?”

“פיות אינן קיימות במציאות, גנרל,” אמר יאקוב.

עינו השמאלית של הגנרל התחילה לפרפר בחוזקה, דבר שהפתיע את האחים לגמרי. הגנרל עצם את עיניו ועיסה את פניו בתנועות אטיות עד שהעוויתות פסקו.

“סלחו לי, האחים גרים,” התנצל הגנרל וחייך עוד חיוך מעושה. “העין שלי תמיד מתחילה לפרפר כשמשקרים לי.”

“אנחנו לא משקרים לך, גנרל,” אמר יאקוב. “אבל אם השתכנעת מהסיפורים שלנו שהם אמיתיים אז זו המחמאה הכי גדולה שהיית יכול לתת…”

“שתוק!” פקד עליו הגנרל ועינו התחילה לפרפר שוב. “אתם מעליבים את האינטליגנציה שלי, האחים גרים! אנחנו עוקבים אחריכם כבר די הרבה זמן. אנחנו יודעים על האישה הזוהרת שמביאה לכם את הסיפורים!”

האחים גרים קפאו על מקומם. לבם פעם בחוזקה ואגלי זיעה בצבצו על מצחם. שנים רבות שמרו שניהם אמונים לשבועתם ולא גילו את סודם, אבל הסוד הגדול ביותר של חייהם התגלה.

“אישה זוהרת?” שאל וילהלם. “גנרל, אתה שומע את מה שפיך מדבר? זה מגוחך.”

“האנשים שלי ראו אותה במו־עיניהם,” אמר גנרל מרקיז. “היא לובשת גלימות זוהרות כמו הכוכבים בשמי הלילה, בשערותיה שזורים פרחים לבנים, היא נושאת שרביט קריסטל ארוך — ואחת לכמה זמן היא שבה אליכם ומביאה עמה סיפור חדש בשביל הספרים שלכם. אבל מנין היא מגיעה? זה מה שאני שואל את עצמי. אחרי ימים רבים של נבירה בכל המפות שלי, נאלצתי להגיע למסקנה שהיא באה ממקום שאינו מסומן באף אחת מהמפות שהשגתי.”

וילהלם ויאקוב הנידו את ראשיהם, מנסים נואשות להכחיש את דבריו. אך כיצד הם יכלו להכחיש את האמת?

“אתם, אנשי הצבא, כולכם דומים זה לזה,” אמר יאקוב. “כבר כבשת חצי מהעולם המוכר לנו ובכל זאת אתה רוצה יותר — אז אתה ממציא כל מיני דברים שתוכל להאמין בהם. אתה בדיוק כמו המלך ארתור והשיגעון שלו לגביע הקדוש…”

“הביאו לי את הביצה!” פקד הגנרל בצרפתית על חייליו.

קפיטן דה לאנג ולוטננט רמברט יצאו מהאוהל ושבו כעבור רגע, סוחבים תיבה כבדה ששלשלאות כרוכות סביבה. הם הניחו את התיבה על שולחן הכתיבה, לפני גנרל מרקיז.

הגנרל תחב את ידו לתוך המעיל הצבאי ושלף מפתח שאותו נשא תלוי בפתיל על צווארו, ליתר ביטחון. הוא הסיר את השלשלאות ופתח את התיבה. תחילה הוציא ממנה זוג כפפות משי לבנות ולבש אותן. לאחר מכן הכניס שוב את ידו לתיבה והוציא ממנה ביצה ענקית עשויה מהזהב הטהור ביותר שראו האחים מימיהם. המראה של ביצת הזהב העיד בבירור שלא נוצרה בעולם הזה.

“האין זה הדבר היפה ביותר שראיתם מימיכם?” אמר גנרל מרקיז. הוא בהה בביצת הזהב ונראה כשרוי בטרַנס. “ואני מאמין שזו רק ההתחלה — אני מאמין שזו רק דוגמה קטנה לפלאים הרבים שמצפים לנו בעולם שממנו מגיעים הסיפורים שלכם, האחים גרים. ואתם עומדים לקחת אותנו לשם.”

“אנחנו לא יכולים לקחת אתכם לשם!” הזדעק יאקוב. הוא ניסה לקום אבל לוטננט רמברט דחף אותו חזרה לכיסאו.

“הפֵיה הסנדקית — האישה הזוהרת שאתה מדבר עליה — מביאה לנו את הסיפורים מהעולם שלה כדי שנפיץ אותם בעולמנו,” אמר וילהלם.

“אבל היא היחידה שיכולה לנוע בין העולמות. אנחנו אף פעם לא ביקרנו שם בעצמנו וגם איננו יכולים לקחת אתכם לשם,” אמר יאקוב.

“איך בכלל השגתם את הביצה הזאת מלכתחילה?” דרש וילהלם לדעת.

גנרל מרקיז החזיר בזהירות את הביצה לתיבה. “לקחנו אותה ממכָּרה אחרת שלכם, האישה השנייה שמשתפת אתכם בסיפורים שלה. תביאו לי את הגופה של האישה־הציפור,” פקד שוב בצרפתית על חייליו.

קולונל באטון יצא מהאוהל וחזר כעבור דקה, גורר קרון שדופנותיו עשויות סורגים. הוא משך והסיר את הסדין המכסה את הקרון והאחים גרים השתנקו מתדהמה. בתוך הקרון שכבה גופתה חסרת החיים של אימא אווזה.

“מה עשיתם לה?” זעק וילהלם וניסה לזנק על רגליו אבל נהדף בכוח חזרה לכיסאו.

“חוששני שהיא הורעלה בבית מרזח מקומי,” אמר גנרל מרקיז בלי כל נימה של צער בקולו. “עצוב כל־כך לראות אישה מחוננת כמוה הולכת מאיתנו. אבל תאונות קורות, כידוע. את הביצה הזאת מצאנו ברשותה. וזה עורר בי את המחשבה שאם השתיינית הזקנה הצליחה למצוא את הדרך לנוע בין העולמות, אין ספק שגם אתם תוכלו לעשות את זה.”

פני האחים האדימו מזעם ונחיריהם התרחבו. “ומה תעשו כשתבואו לשם? תספחו את עולם האגדות לאימפריה הצרפתית?” שאל וילהלם.

“בוודאי,” הצהיר גנרל מרקיז, כאילו הנקודה הזאת הייתה מובנת מאליה.

“אתה לא תצליח!” הכריז יאקוב. “העולם הזה מאוכלס באנשים וביצורים שאינך יכול אפילו לדמיין! אנשים ויצורים חזקים יותר מכפי שתהיה אתה אי־פעם! הצבא שלך יושמד ברגע שכף רגלכם תדרוך שם.”

צחקוק נוסף נפלט מפיו של הגנרל.

“אין חשש שזה יקרה, האחים גרים,” הוא צחק. “אתם מבינים, יש לי תוכניות גדולות מאוד עבור לה גרנד ארמה — אנחנו נכבוש עוד שטחים נרחבים עד סוף השנה הבאה. עולם האגדות הוא רק פירור מהעוגה שאנחנו רוצים לקחת לעצמנו. ברגע זה ממש עוברים עשרות אלפי חיילים צרפתים אימונים צבאיים ויחד איתם יהיה הצבא שלנו גדול יותר מכל צבא אחר שהיה בעולם אי־פעם. ואז אף אחד לא יוכל לעצור אותנו — לא המצרים, לא הרוסים, לא האוסטרים, ולא כל שכֵּן חבורה של פיות ושדונים.”

“אז מה אתה מצפה מאיתנו?” שאל וילהלם. “מה יקרה אם לא נצליח למצוא לך שער כניסה אל העולם האחר?”

הגנרל חייך, והפעם חיוכו היה כן לחלוטין. ארשת חמדנית נשקפה מעיניו וסוף־סוף הוא אמר להם במפורש מה רצונו.

“אני נותן לכם חודשיים למצוא את הדרך אל עולם הסיפורים הזה, האחים גרים,” אמר מרקיז.

“אבל מה יהיה אם לא נצליח למצוא אותה?” אמר יאקוב. “כמו שכבר אמרתי, הפֵיה הסנדקית מסתורית מאוד. בהחלט ייתכן שלא נראה אותה יותר.”

הגנרל נעץ בהם מבט קר ומרושע. “אוי אוי אוי, האחים גרים,” אמר. “אתם לא תיכשלו כי הגורל של חבריכם ובני משפחותיכם תלוי בכם. ואני יודע שאתם לא תאכזבו אותם.”

נחירה חרישית קטעה את הדממה המתוחה שהשתררה בעקבות דבריו — אבל אף אחד מהאחים גרים לא השמיע אותה. יאקוב הביט בקרון המסורג וראה את אימא אווזה מלקקת את שפתיה. לתדהמת כל הנוכחים באוהל, היא התעוררה לחיים כאילו הקיצה משנת לילה ממושכת.

“איפה אני?” שאלה אימא אווזה. היא התיישבה ושפשפה את עיניה. היא מתחה את צווארה ופיהקה פיהוק ארוך. “אוי לא, הספרדים הפעילו מחדש את האינקוויזיציה? כמה זמן הייתי מעולפת?”

הגנרל התרומם לאט מכיסאו ועיניו התרחבו בהפתעה. “אבל איך זה יכול להיות? הרי היא הורעלה!” אמר כמדבר לעצמו.

“נו טוב, לא הייתי אומרת הורעלה… אולי קצת הגזימה בשתייה,” אמרה אימא אווזה וסקרה במבטה את האוהל. “בואו נראה. הדבר האחרון שאני זוכרת זה הביקור שלי בבית הבירה החביב עליי בבוואריה. הברמן של המקום הזה מוזג את הבירה בנדיבות רבה — שמו לֶסטֶר, דרך אגב, איש נחמד מאוד וחבר טוב שלי. תמיד אמרתי שאם יהיו לי ילדים אני אקרא לבן הבכור שלי על שמו… רגע אחד! יאקוב? וילי? מה בשם מרלין הקוסם אתם עושים כאן?”

“נחטפנו!” סיפר לה יאקוב. “האנשים האלה מתכננים לפלוש לעולם האגדות בעוד חודשיים. הם מאיימים לפגוע במשפחות שלנו אם לא נמצא בשבילם את שער הכניסה לשם!”

אימא אווזה פערה את פיה בתימהון ומבטה ניתר הלוך ושוב בין האחים לאנשי הצבא. היה לה קשה מספיק לשוב להכרתה באופן כללי, אך המידע הזה גרם לה סחרחורת.

“הם עקבו אחרינו,” אמר יאקוב. “אחרי כולנו — ביצת הזהב שלך נמצאת אצלם! יש להם צבא של עשרות אלפי חיילים והם רוצים לספח את עולם האגדות לצרפת…”

“שקט!” דרש הקולונל מהאחים.

גנרל מרקיז הרים את כף ידו להשתיק את הקולונל. “לא, קולונל, זה בסדר. כי האישה הזאת תעזור לחברים שלנו למלא את בקשתנו. בסופו של דבר, גם היא לא תרצה שיקרה משהו רע למשפחת גרים.”

הוא סקר אותה מבעד לסורגים כאילו הייתה חיה משונה. היקיצה במקומות ובמצבים לא מוכרים לא הייתה זרה לאימא אווזה, אבל הפעם הזאת עברה כל גבול. היא תמיד חששה שעולמה הסודי יתגלה, אך מעולם לא חשבה שזה יקרה בנסיבות קיצוניות כאלה.

לחייה האדימו והיא נתקפה חרדה. “אני צריכה ללכת!” אמרה. היא הושיטה כף יד פתוחה וביצת הזהב ריחפה באוויר מהתיבה אל תוך הקרון שבו ישבה. בהבזק אור מסנוור נעלמו אימא אווזה וביצת הזהב ואינן.

החיילים באוהל התחילו לצעוק, אבל הגנרל ישב בלי נוע. הארשת הנחושה שנשקפה מעיניו העמיקה בעת שבהה בקרון הריק. ההיעלמות של אימא אווזה הייתה הדבר המדהים ביותר שראה מימיו, והוכחה חותכת לאמיתותם של כל הדברים שהוא מבקש להשיג.

“גנרל, מהן פקודותיך?” שאל בצרפתית קולונל באטון, להוט לדעת מה מוטל עליו לעשות עכשיו.

בלי להביט בהם הגיע הגנרל לכלל החלטה. “תחזירו אותם,” אמר בצרפתית ורמז בראשו לעבר האחים גרים. כהרף עין נחסמו שוב פיותיהם של האחים, ידיהם נכפתו מאחורי גבם וראשיהם כוסו בשקים השחורים.

“חודשיים, האחים גרים,” אמר הגנרל. הוא לא היה מסוגל להתיק את מבטו מהקרון הריק. “אתם תמצאו את שער הכניסה בתוך חודשיים, אחרת אאלץ אתכם לראות איך אני הורג במו־ידיי את כל מי שאתם אוהבים!”

האחים גרים נאנקו מתחת לשקים שכיסו את פניהם. קפיטן דה לאנג ולוטננט רמברט הקימו אותם על רגליהם והובילו אותם אל מחוץ לאוהל. כל המחנה שמע את זעקותיהם החנוקות בעת שנדחפו אל תוך המרכבה ונשלחו חזרה אל היער האפל.

גנרל מרקיז נשען לאחור בכיסאו. אחרי שהלמות לבו ומחשבותיו חזרו לפעול בתיאום הוא נאנח בסיפוק. עיניו ננעצו בספר המעשיות לילדים של האחים גרים המונח על שולחנו וצחקוק חרישי בקע מגרונו. בפעם הראשונה עולם האגדות נראה כיעד בר־השגה, ולא כמרדף שווא אחרי דבר דמיוני כמו מסע החיפושים של המלך ארתור אחרי הגביע הקדוש.

הגנרל שלף את אחד מהדגלים הצרפתיים הזעירים ממפת אירופה ונעץ אותו בכריכתו של ספר המעשיות. אולי האחים גרים צודקים — אולי יש בעולם האגדות דברים מופלאים העולים על כל דמיון — ואף־על־פי־כן הוא מדמיין אותם ברגע זה ממש…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארץ האגדות 3 – אזהרת האחים גרים”