החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שיכרון יפהפה

מאת:
מאנגלית: מונה גודאר | הוצאה: | 2015-06 | 250 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

התאהבתם באבי וטרביס? נראה מה תגידו על קאמי וטרנט! קאמי עצמאית מאז שהיא זוכרת את עצמה. עכשיו כשהיא בקולג' היא חיה בדירה משלה, עובדת כברמנית, ואין לה רגע פנוי. כשפתאום מתבטלת נסיעה לבקר את החבר שלה, היא מוצאת את עצמה פנויה לסוף שבוע שלם לראשונה זה שנה. לטרנטון מדוקס יש את הקסם המדוקסי המפורסם, והבנות בקמפוס לא יכולות לעמוד בפניו. אבל תאונה טראגית הופכת את עולמו, וטרנטון עוזב את הקמפוס, עובר לגור עם אביו האלמן ועובד בסטודיו לקעקועים כדי לסייע בפרנסה. הוא חושב שחייו מתחילים לחזור לשגרה, אבל אז הוא מבחין בקאמי יושבת לבדה בבר… קאמי בונה על חברוּת אפלטונית עם טרנטון, אבל כשאחד מבני מדוקס מתאהב — זה לנצח. גם אם קאמי היא הסיבה לכך שהמשפחה שלו, ההרוסה גם כך, עלולה להתפרק. ג'יימי מקגווייר היא מחברת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס": אסון יפהפה, אסון מהלך, חתונה יפהפייה, רד היל וטרילוגיית פרובידנס. היא ובעלה ג'ף מתגוררים עם ילדיהם בפאתי אניד, אוקלהומה, עם שלושה כלבים, שישה סוסים וחתול בשם רוסטר

מקט: shikaron_yefefe
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

המילים שלו הידהדו שם, באפלה שבין הקולות שלנו. לפעמים מצאתי נחמה במִרווח הזה, אבל במשך שלושה חודשים כל מה שהצלחתי להרגיש היה אי־שקט. המרווח הזה הלך ודמה למחבוא נוח. לא בשבילי, בשבילו. האצבעות שלי כאבו, אז הרפיתי אותן, לא מודעת עד כמה חזק אחזתי בטלפון הנייד שלי.
השותפה שלי לדירה, רייגן, ישבה ליד המזוודה הפתוחה שלי על המיטה, רגליה משוכלות. בתגובה להבעה שלי, היא נטלה את ידי. "טי־ג'יי?" היא שאלה.
הינהנתי.
"את מוכנה להגיד משהו, בבקשה?" ביקש טי־ג'יי.
"מה אתה רוצה שאני אגיד? אני ארוזה. לקחתי חופש. האנק כבר נתן לג'וֹרי את המשמרות שלי."
"אני מרגיש פשוט חרא. אני ממש מצטער שאני חייב לנסוע, אבל אמרתי לך מראש. כשאני עובד על פרויקט, יכולים להזעיק אותי בכל רגע. אם את צריכה עזרה עם שכר הדירה או משהו…"
"אני לא רוצה את הכסף שלך," אמרתי ושיפשפתי את עיני.
"חשבתי שזה הולך להיות סופשבוע נחמד. אני נשבע לך שזה מה שחשבתי."
"חשבתי שאני עולה על מטוס מחר בבוקר, ובמקום זה אתה מתקשר אלי כדי להגיד לי לא לבוא. עוד פעם."
"אני יודע שזה נשמע רע. אני נשבע לך שאמרתי להם שיש לי תוכניות חשובות. אבל כשצצים דברים, קאמי… אני צריך לעשות את העבודה שלי."
מחיתי דמעה מלחיי, אבל לא רציתי שהוא ישמע שאני בוכה. עצרתי את הרעד בקולי. "אז אתה בא הביתה לחג ההודיה?"
הוא נאנח. "אני רוצה. אבל אני לא יודע אם אוכל. זה תלוי אם הכול ייגמר עד אז. אני מתגעגע אלייך. מאוד. גם אני לא אוהב את זה."
"אתה יודע אם יש סיכוי שהלו"ז שלך ישתפר פעם?" שאלתי. לקח לו יותר מדי זמן לענות.
"ואם אני אגיד לך שרוב הסיכויים שלא?"
הרמתי גבה. ציפיתי לתשובה הזאת, אבל לא ציפיתי שהוא ידבר כל כך… בכנות.
"אני מצטער," הוא אמר. דמיינתי אותו מתכווץ במושב. "הגעתי לנמל התעופה. אני חייב לנתק."
"כן, או־קיי. נדבר אחר כך." התאמצתי לשמור על קול רגוע. לא רציתי להישמע נסערת. לא רציתי שהוא יחשוב שאני חלשה או רגשנית. הוא היה חזק ועצמאי, ועשה את מה שעליו לעשות בלי להתלונן. ניסיתי להיות גם אני כזו בשבילו. ולא היה שום טעם להתבכיין על משהו שלא בשליטתו.
הוא נאנח שוב. "אני יודע שאת לא מאמינה לי, אבל אני אוהב אותך."
"אני מאמינה לך," אמרתי והתכוונתי לזה.
לחצתי על המקש האדום שעל המסך ושמטתי את הטלפון שלי על המיטה.
רייגן כבר התחילה באומדן נזקים. "הזעיקו אותו לעבודה?"
הינהנתי.
"טוב, אולי תצטרכו להיות יותר ספונטניים. אולי פשוט תיסעי אליו, ואם יקראו לו לעבודה, תחכי לו. ואז כשהוא יחזור, תמשיכו מאיפה שהפסקתם."
"אולי."
היא לחצה את ידי. "או שהוא מכור לעבודה, וצריך לגרום לו להפסיק לבחור בעבודה שלו על פנייך?"
ניענעתי בראשי. "הוא עבד ממש קשה בשביל המשרה הזאת."
"את אפילו לא יודעת באיזו משרה מדובר."
"אמרתי לך. הוא עובד בתחום של התואר שלו. הוא מתמחה בניתוח סטטיסטי ובתצורת מערכות מידע, או מה שזה לא יהיה."
היא שלחה לעברי מבט מפקפק. "כן, וגם אמרת לי לשמור את זה בסוד. מה שגורם לי לחשוב שהוא לא היה לגמרי כן איתך."
קמתי והעפתי את המזוודה שלי. כל תכולתה נשפכה על השמיכה. בדרך כלל הצעתי את המיטה רק כשהייתי צריכה לארוז, עם השמיכה בצבע תכלת שזרועות תמנון כחולות נפרשו על פניה. טי־ג'יי שנא אותה, אבל היא נתנה לי הרגשה שמחבקים אותי בזמן שאני ישנה. החדר שלי היה מורכב מלקט מוזר של חפצים אקראיים, אבל כך גם אני.
רייגן פישפשה בערימת הבגדים ושלפה חולצה שחורה עם קרעים מסוגננים בכתפיים ובחזית. "לשתינו יש לילה חופשי. אנחנו צריכות לצאת. ולתת לאחרים להגיש לנו משקאות לשם שינוי."
לקחתי את החולצה מידיה ובחנתי אותה, בעודי שוקלת את ההצעה. "את צודקת. אנחנו צריכות לצאת. ניסע במכונית שלך או בדרדסית?"
רייגן משכה בכתפיה. "אני כמעט בלי דלק, וישלמו לנו רק מחר."
"אז נראה שניסע בדרדסית."
אחרי סדרת הכנות בחדר האמבטיה רייגן ואני נכנסנו לתוך ג'יפ הסי־ג'יי המשופץ שלי בצבע תכלת. מצבו לא היה הכי טוב, אבל פעם היה למישהו מספיק חזון ואהבה כדי להפוך אותו ליצור כלאיים בין ג'יפ לטנדר. תלמידת הקולג' המפונקת, שבינתיים כבר נשרה מהלימודים, זאת שקנתה את הדרדסית מהבעלים הראשונים, לא אהבה אותה כל כך. כריות המושבים היו חשופות פה ושם במקומות שהעור השחור נקרע בהם, על השטיח היו כתמים וחורים של סיגריות, והגג של המכונית היה זקוק להחלפה, אבל בזכות ההזנחה הזאת יכולתי לשלם עליה בתשלום אחד, ורכב בלי תשלומים היה שיא ההישגים.
נחגרתי והכנסתי את המפתח לסוויץ'.
"צריך להתפלל?" שאלה רייגן.
סובבתי את המפתח, והדרדסית השמיעה קול רחש לא מבטיח. אחר כך המנוע השתנק ופתאום התניע, ושתינו מחאנו כפיים. ההורים שלי גידלו ארבעה ילדים על משכורת של עובד מפעל. מעולם לא ביקשתי מהם עזרה כספית. במקום זה בגיל חמש־עשרה השגתי עבודה בגלידרייה המקומית וחסכתי 557.11 דולר. הדרדסית לא היתה מכונית החלומות שלי, אבל 550 דולר קנו לי עצמאות, ולזה אין מחיר.
עשרים דקות לאחר מכן נמצאנו רייגן ואני בקצה העיר. השתרכנו על רחבת החצץ של ה"רֶד דוֹר" לאט ובהתאמה, כאילו מצלמים אותנו בעודנו צועדות על רקע פסקול מעלף.
קודי עמד בכניסה, זרועותיו הענקיות בגודל הראש שלי. הוא נעץ בנו מבט בזמן שהתקרבנו. "תעודות זהות."
"לך להזדיין!" נהמה רייגן. "אנחנו עובדות פה. אתה יודע בנות כמה אנחנו."
הוא משך בכתפיו. "אני עדיין חייב לראות תעודות זהות."
קימטתי את מצחי לעבר רייגן, והיא גילגלה עיניים ותחבה את ידה לכיס האחורי. "אם אתה לא יודע בת כמה אני בשלב הזה, אנחנו בבעיה."
"בחייך, רייגן. תפסיקי לעשות בעיות ותני לי לראות את התעודה המזורגגת."
"בפעם האחרונה שנתתי לך לראות משהו לא התקשרת אלי שלושה ימים."
הוא עיווה את פרצופו. "מתי כבר תתגברי על זה, מה?"
היא זרקה את תעודת הזהות שלה לעבר קודי, והוא תפס אותה על החזה שלו. הוא העיף בה מבט חטוף, ואז הושיט לה אותה בחזרה במבט של ציפייה. הושטתי לו את רישיון הנהיגה שלי.
"חשבתי שאת נוסעת מחוץ לעיר," הוא אמר, העיף מבט קצר והחזיר לי את הרישיון.
"סיפור ארוך," אמרתי ותחבתי את הרישיון בכיס האחורי שלי. הג'ינס היה כל כך צמוד, שפלא שהצלחתי לתחוב שם משהו מאחור נוסף על התחת שלי.
קודי פתח את הדלת האדומה הענקית, ורייגן חייכה במתיקות. "תודה, מותק."
"אני אוהב אותך. תתנהגי יפה."
"אני תמיד מתנהגת יפה," היא אמרה בקריצה.
"אני אראה אותך אחרי העבודה?"
"כן." היא משכה אותי מבעד לדלת.
"אתם הזוג הכי מוזר בעולם," אמרתי על רקע הבס שזימזם סביבי. כל פעימה של המוזיקה הרעידה את גופי.
"כן," אמרה רייגן שוב.
רחבת הריקודים כבר היתה מלאה בנערי קולג' מיוזעים ושיכורים. סמסטר הסתיו היה בעיצומו. רייגן ניגשה אל הבר ונעמדה בקצהו. ג'ורי קרצה לעברה.
"שאפנה לכן שני כיסאות?" היא שאלה.
רייגן ניענעה בראשה. "את מציעה את זה רק כי את רוצה את הטיפים שלי מאתמול בלילה!"
ג'ורי צחקה. השיער הבלונדיני הארוך שלה גלש בגלים רפויים על כתפיה, ופה ושם הציצו כמה קווצות שחורות. היא לבשה שמלת מיני שחורה ומגפיים ותיקתקה בקופה איזו הזמנה בזמן שדיברה איתנו. כולנו למדנו לעשות כמה דברים בו־זמנית ולעבוד כאילו כל טיפ הוא שטר של מאה דולר. אם היית ברמן זריז, היה לך סיכוי לעבוד בבר המזרחי, ובטיפים שקיבלת שם בסוף שבוע אחד יכולת לכסות חשבונות של חודש שלם.
שם בירמנתי בשנה האחרונה, והועברתי לשם שלושה חודשים בלבד אחרי שהתחלתי לעבוד ב"רֶד דוֹר". רייגן עבדה צמוד אלי, ויחד דאגנו שהמכונה המשומנת הזאת תעבוד כמו שצריך. ג'ורי והברמנית השנייה בְּלִיָה עבדו בבר הדרומי בכניסה. זה היה למעשה דוכן קטן, והן ממש שמחו כשרייגן או אני נסענו אל מחוץ לעיר.
"אז מה תשתו?" שאלה ג'ורי.
רייגן הסתכלה עלי ואז על ג'ורי. "ויסקי סָאוּאֶר."
עיוויתי את פני. "בלי הסאואר, בבקשה."
אחרי שג'ורי הביאה לנו את המשקאות שלנו, רייגן ואני מצאנו שולחן ריק והתיישבנו, המומות מהמזל שנפל בחלקנו. סופי השבוע היו תמיד מפוצצים, ושולחן פנוי בעשר וחצי לא היה מובן מאליו.
החזקתי חפיסת סיגריות חדשה, טפחתי על התחתית שלה כנגד כף ידי כדי לדחוס את הסיגריות, ואז קרעתי את עטיפת הניילון והסרתי אותה. למרות שה"רד" טבע בעשן, כך שרק הישיבה בו עוררה בי תחושה שכבר עישנתי חפיסה שלמה, היה נחמד לשבת ליד שולחן ולהירגע. כשעבדתי, בדרך כלל היה לי זמן לשאיפה אחת בדיוק, והסיגריה התכלתה מעצמה במאפרה, בלי שאעשן אותה.
רייגן הסתכלה עלי בזמן שהדלקתי אותה. "אני רוצה אחת."
"לא, את לא רוצה."
"כן, אני רוצה!"
"לא עישנת כבר חודשיים, רייגן. את הולכת להאשים אותי מחר שהרסתי לך את הגמילה."
היא החוותה לעבר החדר. "אני הולכת לעשן! עכשיו!"
נעצתי בה מבט חודר. רייגן היתה יפהפייה אקזוטית עם שיער ארוך בצבע חום־אגוז, עור ברונזה ועיניים בגוון חום־דבש. היה לה אף קטן מושלם, לא עגול מדי ולא מחודד מדי, והעור שלה נראה כאילו הרגע היא יצאה מפרסומת ל"ניוטרוג'ינה". הכרנו בבית הספר היסודי, ואני מיד נמשכתי לכנות האכזרית שלה. רייגן היתה יכולה להיות מאיימת להחריד, אפילו בעיני קודי, שבגובה מטר ותשעים היה גבוה ממנה ביותר מראש. האישיות שלה הקסימה את אלה שהיא אהבה, ודחתה את אלה שלא.
אני הייתי ההפך מאקזוטית. הקארה החום הסתור שלי עם הפוני הסמיך אמנם היה קל לטיפוח, אבל לא הרבה גברים חשבו שהוא סקסי. לא הרבה גברים חשבו שאני סקסית באופן כללי. הייתי הנערה מהבית ממול, החברה הכי טובה של אח שלך. מכיוון שגדלתי עם שלושה אחים ובן הדוד שלנו קולין, יכולתי להיות טומבוי, אילו הקימורים העדינים אך המובהקים שלי לא היו מרחיקים אותי בגיל ארבע־עשרה מהמועדון שלנו לבנים בלבד.
"אל תהיי כזאת," אמרתי. "אם את רוצה סיגריה, לכי תקני סיגריות משלך."
היא שילבה את זרועותיה. "בגלל זה הפסקתי. הן כל כך יקרות, לעזאזל."
בהיתי בנייר ובטבק שנשרף בין אצבעותי. "זאת עובדה ידועה לתחת התפרן שלי."
השיר הפופולרי התחלף בשיר לא אהוב, ותריסר אנשים התחילו לעזוב את רחבת הריקודים. שתי בנות צעדו לעבר השולחן שלנו והחליפו ביניהן מבט.
"זה השולחן שלנו," אמרה הבלונדינית.
רייגן בקושי הסתכלה לעברן.
"סליחה, כלבה, היא מדברת איתך," אמרה הברונטית והניחה את הבירה שלה על השולחן.
"רייגן," הזהרתי אותה.
רייגן הסתכלה עלי במבט חלול, ואז הרימה את מבטה אל הבחורה באותו מבט בדיוק. "זה היה השולחן שלכן. עכשיו הוא שלנו."
"אנחנו היינו כאן קודם," אמרה הבלונדינית.
"ועכשיו אתן לא," אמרה רייגן. היא הרימה את בקבוק הבירה העוין וזרקה אותו על הרצפה. הוא נשפך על השטיח הכהה, הצפוף. "לכי קחי אותו."
הברונטית הסתכלה על בקבוק הבירה שלה מתגלגל על הרצפה, ואז עשתה צעד לכיוון רייגן, אבל החברה שלה תפסה אותה בשתי זרועותיה. רייגן צחקה בזלזול והחזירה את מבטה אל רחבת הריקודים. לבסוף הברונטית הלכה אחרי החברה שלה לעבר הבר.
לקחתי שאיפה מהסיגריה שלי. "חשבתי שאנחנו הולכות ליהנות הלילה."
"זה היה כיף, לא?"
ניענעתי בראשי והחנקתי חיוך. רייגן היתה חברה טובה, ולא היתה לי שום כוונה להכעיס אותה. גדלתי עם כל כך הרבה בנים וריבים בבית, שזה הספיק לי לכל החיים. הם לא ריחמו עלי. כשלא החזרתי להם, הם פשוט נלחמו בצורה מלוכלכת יותר עד שנלחמתי בחזרה.
לרייגן לא היו תירוצים. היא סתם היתה כלבה תוקפנית. "תראי, מייגן פה," היא אמרה והצביעה לעבר היפהפייה בעלת העיניים הכחולות על רחבת הריקודים. ניענעתי בראשי. היא היתה שם עם טרביס מדוקס, ולמעשה, הזדיינה מול כולם על רחבת הריקודים.
"אח, בני מדוקס האלה," אמרה רייגן.
"כן," אמרתי ורוקנתי את הוויסקי שלי. "זה היה רעיון גרוע. לא בא לי לבלות הלילה."
"אוי, תפסיקי," רייגן גמרה את הוויסקי סאואר שלה וקמה. "הבכייניות הדפוקות האלה עדיין מתכננות לתפוס את השולחן שלנו. אני הולכת להזמין עוד סיבוב. את יודעת שלוקח זמן עד שהערב מניע."
היא לקחה את הכוס שלי והלכה לכיוון הבר.
הסתובבתי וראיתי את הבנות בוהות בי בתקווה ברורה שאקום ואתרחק מהשולחן. לא התכוונתי לקום. רייגן תתעקש לקבל את השולחן בחזרה אם הן ינסו לקחת אותו, וזה רק יגרום צרות.
כשהסתובבתי בחזרה, ישב בחור בכיסא של רייגן. בהתחלה חשבתי שטרביס מצא איכשהו את דרכו לשם, אבל חייכתי לאור הטעות שלי. טרנטון מדוקס רכן לעברי, זרועותיו המקועקעות שלובות על חזהו, מרפקיו מונחים על השולחן מולי. הוא גירד את הזקנקן שניקד את הלסת הרבועה שלו, ושרירי הכתף שלו בלטו מתחת לחולצת הטריקו. שֹערו היה קצוץ כמו הזקן על פניו, לבד מנקודה אחת חלקה סביב צלקת קטנה ליד רקתו השמאלית.
"את נראית לי מוכרת."
הרמתי גבה. "באמת? אתה חוצה את כל החדר ובא להתיישב כאן, וזה המשפט הכי טוב שאתה יכול לחשוב עליו?"
הוא בחן אותי בהפגנתיות מכף רגל ועד ראש. "אין לך שום קעקועים, לפחות לא כאלה שאפשר לראות. אני מניח שלא נפגשנו בחנות."
"בחנות?"
"בחנות הקעקועים שאני עובד בה."
"אתה מקעקע עכשיו?"
הוא חייך. גומה עמוקה הבליחה במרכז לחיו השמאלית. "ידעתי שכבר נפגשנו."
"לא נפגשנו." הסתובבתי כדי להסתכל על הבנות ברחבת הריקודים. הן צחקו והסתכלו על טרביס ומייגן שהזדיינו בעמידה על יבש. אבל בשנייה שהשיר נגמר, טרביס התרחק וניגש ישר לבלונדינית שתבעה בעלות על השולחן שלי. אפילו שהיא ראתה אותו שולח ידיים לכל פינה בעורה המיוזע של מייגן שתי שניות קודם לכן, היא חייכה כמו מפגרת בתקווה שהיא הבאה בתור.
טרנטון צחק. "זה האח הקטן שלי."
"במקומך לא הייתי מודה בזה," אמרתי וניענעתי בראשי.
"למדנו יחד בבית הספר?" הוא שאל.
"אני לא זוכרת."
"למדת אולי באיקנס מתישהו בין הגן ל־י"ב?"
"כן."
הגומה השמאלית של טרנטון שקעה בלחיו בעודו מחייך. "אז אנחנו מכירים…"
"לא בהכרח."
טרנטון צחק שוב. "את רוצה לשתות משהו?"
"כבר הזמנתי."
"את רוצה לרקוד?"
"לא."
קבוצה של בנות חלפה על פנינו, ומבטו של טרנטון התמקד באחת מהן. "זאת שאנון מהבית? אני לא מאמין," הוא אמר והסתובב מאה ושמונים מעלות בכיסאו.
"זאת אכן היא. כדאי שתלך להעלות זיכרונות."
טרנטון ניענע בראשו. "העלינו זיכרונות בתיכון."
"אני זוכרת. די בטוח שהיא עדיין שונאת אותך."
טרנטון הינהן, חייך, ולפני שלקח עוד לגימה אמר, "הן תמיד שונאות אותי."
"זאת עיירה קטנה. לא כדאי לך לשרוף את כל הגשרים."
הוא הנמיך את סנטרו, והקסם המפורסם שלו התעצם עוד יותר. "יש כמה גשרים שלא הדלקתי מדורה מתחתם. עדיין."
גילגלתי עיניים, והוא צחק.
רייגן חזרה עם ארבע כוסיות סטנדרטיות ושני שוֹטים. "פעמיים הוויסקי סאואר שלי, פעמיים הוויסקי הנקי שלך, ושוט 'באטר ניפל' לכל אחת."
"מה נסגר עם כל המתוק הזה הלילה, ריי?" אמרתי וקימטתי את אפי.
טרנטון לקח את אחד השוטים וקירב אותו לפיו, מטה את ראשו לאחור. הוא הטיח אותו על השולחן וקרץ. "אל תדאגי, מותק. אני אטפל בזה." הוא קם והלך.
לא הבחנתי שפי פעור עד שעיני פגשו את רייגן, ואז מיהרתי לסגור אותו.
"הוא שתה את השוט שלך? זה באמת מה שקרה עכשיו?"
"מי עשה את זה?" שאלתי והסתובבתי לראות לאן הוא הלך. הוא כבר נעלם בקהל.
"בן מדוקס."
שתיתי את הוויסקי ולקחתי עוד שאיפה מהסיגריה. כולם ידעו שטרנטון מדוקס בעייתי, אבל זה לא עצר אף בחורה מלנסות לאלף אותו. תמיד כשהסתכלתי עליו מאז בית הספר היסודי, הבטחתי לעצמי שבחיים לא אהיה חריץ במראשות המיטה שלו — אם השמועה נכונה ויש לו חריצים כאלה, אבל לא היתה לי כל כוונה לגלות זאת.
"את הולכת לוותר לו על זה?" שאלה רייגן.
נשפתי את העשן מזווית פי ברוגז. לא הייתי במצב רוח ליהנות, או להתמודד עם פלירטוטים מעצבנים, או לקטר על זה שטרנטון מדוקס הרגע שתה את השוט שלא רציתי בכלל. אבל לפני שהספקתי לענות לחברה שלי, נחנקתי מהוויסקי שזה עתה לגמתי.
"הו, לא."
"מה?" אמרה רייגן וכמעט נפלה מהכיסא. היא הזדקפה שוב, ומיד התכווצה.
כל שלושת האחים שלי ובן הדוד שלנו קולין צעדו לעבר השולחן שלנו.
קולין, המבוגר ביותר, והיחיד שלא הציג תעודת זהות מזויפת בכניסה, היה הראשון שדיבר. "לכל הרוחות, קמיל. חשבתי שאת מחוץ לעיר הערב."
"התוכניות שלי השתנו," נהמתי.
צ'ייס היה השני שדיבר, כצפוי. הוא היה אחי הגדול ואהב להעמיד פנים שהוא יותר גדול גם ממני. "אבא לא יהיה מרוצה מזה שלא באת לארוחת הצהריים בבית אם היית בעיר."
"הוא לא יכול להיות לא־מרוצה אם הוא לא יודע," אמרתי וצימצמתי את עיני.
הוא נסוג. "למה את כל כך עצבנית? את במחזור או משהו?"
"אתה רציני?" שאלה רייגן, הנמיכה את סנטרה וזקרה גבות. "אנחנו ליד אנשים. תתבגר."
"אז הוא הבריז לך?" שאל קלארק. להבדיל מהאחרים, קלארק באמת נראה מודאג.
לפני שהספקתי לענות, דיבר האח הצעיר מהשלושה. "רגע, החתיכת חרא האפס הזה הבריז לך?" אמר קובּי. הפרש הגילים בין הבנים היה בסך הכול אחד־עשר חודשים, וקובי היה רק בן שמונה־עשרה. חברי לעבודה ידעו שכל האחים שלי השיגו תעודות זהות מזויפות, וחשבו שהם עושים לי טובה כשהם מעלימים עין, אבל רוב הזמן הצטערתי על זה. קובי במיוחד עדיין התנהג כמו בן שתים־עשרה, שלא ממש יודע מה לעשות עם הטסטוסטרון שלו. הוא התכופף קדימה מאחורי האחרים ונתן לנו להחזיק אותו כדי שלא יפתח בקטטה לא קיימת.
"מה אתה עושה, קובי?" שאלתי. "הוא לא פה בכלל!"
"ברור שהוא לא פה!" אמר קובי. הוא נרגע ומתח את צווארו. "להבריז לאחותי הגדולה. אני אפרק לו את הצורה." למחשבה שקובי וטי־ג'יי ילכו מכות, הלב שלי התחיל להלום. טי־ג'יי היה מפחיד בצעירותו וקטלני בבגרותו. אף אחד לא התעסק איתו, וקובי ידע את זה.
קול המביע גועל בקע מגרוני, וגילגלתי עיניים. "פשוט… לכו תמצאו שולחן אחר."
כל ארבעת הבנים משכו כיסאות והתיישבו סביב רייגן וסביבי. לקולין היה שיער חום בהיר, אבל האחים שלי היו כולם ג'ינג'ים. לקולין ולצ'ייס היו עיניים כחולות, ולקלארק ולקובי עיניים ירוקות. יש גברים ג'ינג'ים שלא נראים הכי טוב, אבל כל האחים שלי היו גבוהים, חטובים וחברותיים. קלארק היה היחיד עם נמשים, ואיכשהו הם נראו יפים עליו. אני הייתי המנודה, הילדה היחידה עם שיער חום־שָׁטֵני ועיניים גדולות עגולות ותכולות. יותר מפעם אחת ניסו האחים שלי לשכנע אותי שאני מאומצת. אלמלא הייתי הגרסה הנשית של אבא שלי, אולי הייתי מאמינה להם.
הצמדתי את מצחי לשולחן ורטנתי. "אני לא מאמינה, אבל היום הזה הולך ונהיה עוד יותר גרוע."
"אוה, בחייך, קמיל, את יודעת שאת אוהבת אותנו," אמר קלארק ודחק בי בכתפו. לאחר שלא עניתי, הוא רכן ולחש לתוך אוזני. "את בטוחה שאת בסדר?"
ראשי נותר מורכן, אבל הינהנתי. קלארק ליטף את גבי כמה פעמים, ואז השתררה שתיקה סביב השולחן.
הרמתי את ראשי. כולם נעצו מבט מאחורי, אז הסתובבתי. טרנטון מדוקס עמד שם, ובידיו שני שוטים ועוד כוס של משהו שנראה בפירוש פחות מתוק.
"השולחן הזה הפך לחגיגה תוך שנייה," אמר טרנטון בחיוך מפתיע אך מקסים.
צ'ייס נעץ בטרנטון מבט חודר. "זה הוא?" הוא שאל והחווה בראשו.
"מי?" שאל טרנטון.
ברכו של קובי התחילה לקפץ, והוא נרכן לפנים בכיסאו. "זה הוא. הוא הבריז לה, לעזאזל, ועכשיו הוא פתאום מופיע פה."
"רגע, קובי, לא," אמרתי והרמתי את ידי.
קודי נעמד. "אתה משחק עם האחות שלנו?"
"אחותכם?" שאל טרנטון. עיניו קיפצו ביני לבין הג'ינג'ים חמומי המוח שישבו משני צדדי.
"אלוהים אדירים," אמרתי ועצמתי עיניים. "קולין, תגיד לקובי להפסיק. זה לא הוא."
"מי אני לא?" שאל טרנטון. "יש לנו בעיה כאן?"
טרביס התקרב ונעמד ליד אחיו. הוא עטה את אותה הבעה משועשעת של טרנטון, ושניהם הבזיקו את הגומות השמאליות התואמות שלהם. הם יכלו להיראות כמו זוג התאומים השני של אימא שלהם. רק הבדל דק הבחין ביניהם, זה שטרביס היה גבוה מטרנטון בשלושה־ארבעה סנטימטרים.
טרביס שילב את זרועותיו על חזהו והבליט את השרירים הדו־ראשיים שלו, שבלטו גם ככה. הדבר היחיד שעצר אותי מלזנק מהכיסא היה הכתפיים הרפויות שלו. הוא לא היה מוכן להילחם. עדיין.
"ערב טוב," אמר טרביס.
בני מדוקס יכלו להריח צרות. לפחות ככה זה נראה, כי בכל פעם שאירעה קטטה, הם היו אלה שהתחילו אותה או אלה שגמרו אותה. ובדרך כלל גם וגם.
"קובי, שב," סיננתי מבין שיני.
"לא, אני לא הולך לשבת. המפגר הזה העליב את אחותי, אין סיכוי שאני הולך לשבת."
רייגן רכנה לעבר צ'ייס. "אלה טרנט וטרביס מדוקס."
"מדוקס?" שאל קלארק.
"כן. עדיין יש לך מה להגיד?" אמר טרביס.
קובי ניענע בראשו לאט וחייך. "אני יכול לדבר כל הלילה, בן ז…"
קמתי מיד. "קובי! שב על התחת שלך!" פקדתי והצבעתי על הכיסא שלו. "אמרתי שזה לא הוא והתכוונתי לזה! עכשיו תירגעו כולכם, לעזאזל! היה לי יום מחורבן, באתי לכאן לשתות, ולהירגע, וליהנות קצת, קיבינימט! אז אם יש לכם בעיה עם זה, עופו מהשולחן שלי לכל הרוחות!" עצמתי עיניים וצרחתי את החלק האחרון כמו משוגעת. אנשים סביבנו בהו בנו.
מתנשמת בכבדות, העפתי מבט לעבר טרנטון, שהושיט לי משקה. זווית פיו נמתחה מעלה. "אני חושב שאני נשאר."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיכרון יפהפה”