בגיל 32 נופלת סיאם ג'ורנו לבור רגשי, הגורם לה לפתח אלרגיה עצומה לאנשים – בעיה נטולת פתרון, מכיוון שהעולם מלא […]
בת 36
כשל טכנולוגי שכמוני, אפילו כרטיס באתר היכרויות לא מסוגלת לפתוח, או לפחות משוכנעת שאינה מסוגלת. מחשבים בכלל שנואים עלי, ויש לי מק אימתני אחד, נושא זיכרונות כאובים, שהשכבתי למנוחת עולמים בחדר הבגדים שלי, ומקבוק־אייר שקניתי ממש עכשיו בזכות יופיו התת־משקלי, אבל גם ההסתגלות אליו עולה לי בדמים. החברה שלי אושר, האקרית מבוזבזת, שהאתגר האמור קטן מאוד למידותיה, מתנה את המשימה המנג’סת בכך שאלך איתה לסרט בסינמטק. היא לא מגלה לי לאיזה. אני נכנעת. אנחנו מתכנסות סביב שולחן המטבח על יוגורט/גרנולה לי ודיאטת אטקינס של שוקולד מריר קוט ד’אור, קבנוס וחריץ של גבינת גורגונזולה לה, כשחתולתי ג׳אדיס בדמות השטן — שחור פלוס עיניים צהובות — מתייצבת בעמדת זינוק.
שאלון הקבלה לאתר ארוך והשאלות המטומטמות די שוברות אותי, כך שאני מחליטה לתת בראש בהומור: “אישה מעצבנת, וכחנית וקולנית, שחושבת שהיא תמיד צודקת, מחפשת גבר שיסכים לסבול אותה”, אני מקלידה את שורת המוטו שלי וקוראת בקול. צחוקה של אושר מעודד. שאר הסעיפים אינפורמטיביים. שאלה גאונית בולטת: “מה תיקחי איתך לאי בודד?” תוך ימים ספורים אני עתידה ללמוד שהגברים מתייחסים בשיא הרצינות לשאלה הזאת ונוטלים עמם אולר שוויצרי, קופסת גפרורים ו”אותך”, אך אני לוקחת בשביל המורל את כל כרכי שלום עליכם, למען הגורל היהודי שנשזר בסבל את כל ספרי פיליפ רות, ולטובת הלוּק — לק.
מתלבטות אם להוסיף תמונה גלויה כדי לשמור על פרטיותי כסֶמי־סלב בביצת האופנה ולבסוף בוחרות תמונת גוף נועזת במיוחד שלי, עלֵי עקבי סרג’ו רוסי, בשמלה לבנה שקפקפה מתור הזהב המינימליסטי של רומיאו ג’ילי ומתחתיה סֶט לבנים שחור של שנטל, בהכירנו את נפש בהמותינו הישראליות. רק אחריה מוסיפה אושר כמה תמונות פנים נאות סבר. למותר לציין שבתמונה אני נראית כבת 22 לערך ועם זאת, תאריך הלידה המלא שמילאתי כנדרש מסגיר את גילי. עוד לא ידעתי אז איזו פדיחה, פשלה ופשוט חטא נורא ובל יכופר הוא להיוולד בשנתון הקדום שבו נולדתי, גם לאישה יפה, מגניבה, צעירה ברוחה ובעלת נפש נערית ומלתחה של גולשת בהוואי.
“כמה את רוצה לשלם?” שואלת אושר.
“כמה צריך?”
“מאה שקל לחודש, מאה שמונים לחודשיים ומאתיים ועשר לשלושה חודשים.”
“ברור שלחודש. נראה לך שלא יחטפו אותי? מצדי גם שבועיים מספיק. אין אופציה לשבוע? בעצם שבוע יחייב אותי לשבת כל הזמן מול המחשב. אז חודש, טוב.”
אושר סוגרת את המחשב, קופצת ממקומה ומודיעה לי שיש לנו רבע שעה בלבד להגיע לסרט של הבמאי השנוא עלי בעולם, פיטר גרינאוֵוי. אני זורקת עלי שמלת מעטפת מפריז בוורוד־בייבי ונוכחת שכמובן פרט לנו ולעוד שני אפופים איש לא הסכים לראות את המפגע, אבל יושבת בקולנוע כשה צייתן, סמוכה ובטוחה שמקסימום תוך יומיים אמצא את אהוב לבי הגברי, הנאה, הסקסי והמשעשע בתבל. זהו, אני חושבת לעצמי, לא עוד התבחבשות בעבר הכואב. מה שהיה נגמר. תקופת ההינזרות שלי קרבה לקִצה. הגיע הזמן להיעזר בפלאי הטכנולוגיה ולפלח באופן מדויק את השוק כדי למקסם סיכויים ולאתר את התכונות הנדרשות: שמחת חיים, הומור ואהבת ים וחיות. בקיצור, אני הולכת למצוא את זורבה שלי באינטרנט.
בדרך חזרה הביתה, כשאני מדלגת בקלילות את חמש הקומות לזולת־הגג שלי, מתגנב למוחי ספק קל, שמא זורבה תקוע איפשהו על איזשהו אי יווני ללא קליטה, אבל אני מגרשת אותו, סקרנית לראות כמה פניות הניבה תמונת השרלילה. אני מתעודדת מהמבול אך פוסלת בקלילות על סעיף כיעור את כל הכרטיסים ההזויים שהרהיבו עוז לשחר לפתחי ופונה לחקור את האתר על בוריו. צ’טים תכופים קוטעים את המחקר השיטתי. אני עונה רק לחתיכים ביותר, ואלה מתגלים כבני עשרים וקצת.
מה קורה?
– בחדשות? בעולם? מקומי? גלובלי?
אני מתכוון מה העניינים?
– איתי?
ברור שאיתך, את רואה עוד מישהי פה?
– לא, כי הייתי מצפה שכשאתה פונה למישהי תציג את עצמך, תזרוק איזו מחמאה. גם ברחוב אתה פונה ככה לנשים?
אבל זה לא רחוב, זה אתר היכרויות.
– אוקיי, אני חדשה כאן. אז זה הנוסח המקובל, בלי הקדמות?
האמת כן, התמונה שלך מצאה חן בעיני, לא קראתי מה רשמת.
– ולא מפריע לך הגיל שלי?
למה שיפריע? אני בעניין של חגיגות כפרה, אני לא מחפש קשר.
– הבנתי.
מתאים או לא?
– לא תודה, נשמה.
שיהיה בהצלחה.
לא כוס עראק ולא שתיים נדרשות לי, כשאני מעמיקה וחוזרת ומעמיקה בבור החרא שאני קוראת לו ‘אתר שידוכים’ וכל השומע ממהר לתקן ל’אתר היכרויות’, כאילו שזה נשמע נורא פחות. מכוערי כל העולם ולוזריו הקשישים התאחדו ופתחו להם כרטיסים, בהם מככבות מספר שיא של קלישאות שאין הדעת סובלת, אבל המסך כן. למחרת מתברר לי שכל דייריו של בית האבות הווירטואלי לא מצליחים “לרשום” דבר וחצי דבר על עצמם ועל אופיים המפואר, המתוחכם ועתיר חוש ההומור ב־50 מילים בלבד שהוקצו לכך, כי “אין הנחתום מעיד על עיסתו”, ומרוב שהם “אוהבים את החיים”, “גמרו את שלב המשחקים” ו”מחפשים את האחת” — “תקצר היריעה” והופ, נגמר להם המקום.
אני קמה בקושי אחרי לילה חפרני באתר, במראה הדביבון שחור העיניים ולא מאיפור, וגוררת את עצמי לסבב חנויות להעמסת בגדים לצילומים לכבוד מעדן חדשני של קציפת תות על עוגת ספוג ספוגת סירופ ומעליה עוד איזה רכיב ששכחתי. כה חדשני הוא המעדן, עד שהקריאייטיב בחר לשלטי החוצות שלו לוקיישן מקורי על שפת בריכה ודוגמניות בלונדיניות ותמירות, כי כאמור לא ראינו דברים כאלה עדיין. בכל מקרה, המשימה שלי היום לא מסובכת ויש לי בדיוק שלוש כתובות לעבור בהן ולאסוף את בגדי הלייקרה המתנפנפים בגוני תות, לימון, אפרסק ולקינוח מנטה. אני זורקת על עצמי אוברול מנוחש של קאוואלי, שלא יגידו שבארזים נפלה שלכת, ומקפידה על חזייה חדישה בוורוד, או כמו שאבי ז”ל נהג להטעים — מַגֶ’נטָה, בגלל שבאוברול הזה רואים את החזייה ואף מעבר לכך.
“סיאמי, חיכינו רק לך!” מקדם אותי בחיוך מהגיהינום אורן, המפיק הכה־גיי של הסרטון הכה־דבילי למעדן הכה־מיותר. כמובן שעובדתית זה לא נכון, אני כרגיל בין הראשונים. אני מסדרת את הבגדים על מיטת שיזוף שנראית נקייה, לוקחת לי בקבוק מים ומתיישבת בצל, לחכות לצוות שיגמור לכוון את המטריות, לדוגמניות שיגמרו להתאפר, לצלם־הכוכב שיראה את פרצופו בשטח ובעיקר ליום הזה שייגמר כדי שאוכל לחזור למסך.
“מי יפה שלי מי,” פונה אלי חי, האסיסטנט, אחרי שהוא מרוצה מתנוחת המטריות, שביעות רצון שתימשך בדיוק עשר דקות עד שהשמש תזוז. “מה קרה היום לא מחייכת?”
– עוברת עלי תקופה קשה.
“למה מה יש, סיאמי מאמי?”
– נרשמתי לאתר שידוכים, אתה לא מאמין מה הולך שם.
“אתר היכרויות? רצינית? אני לא מספיק לך?”
– אין לך חברה במקרה, חי כפרה?
“הייתה, אין כבר שבוע.”
– וואלה, אז באמת יש לי על מי לבנות. בחור בן 22 שגר בקומת הגלריה בסטודיו של הצלם שלו זה אחלה דבר.
“רק הצעתי, את לא צריכה להיעלב. אני תמיד פה בשבילך.”
– הבנתי, לא נעלבת, להפך.
“אז חברים?”
– חברים.
חי וקנין, יליד אילת ובחור ללא חת, מחבק אותי חיבוק אמיץ מכל הלב, בכוונה רבה ובחיבת אמת, מסוג החיבוקים שגורמים לי לבכות. ואני אכן בוכה. על הסט. מול כל חייתו יער ואשתו, מול כל הקולגות שלי, אחד־אחד מקצוענים בתחומם האידיוטי ונשמות תועות לגמרי. כולם עוזבים הכול מהידיים ובאים אלי, לא מבינים מה נחת עלי, לא יודעים איך לנחם. אני מתנצלת, טוענת להתחפפות עקב התייבשות בשמש העזה של הבריכה ומתחפפת הביתה. אפילו לא מחזירה את הבגדים. זורקת את השקיות לצד המיטה, הן יחכו למחר. מפרגנת לעצמי בקבוקון סמירנוף־אייס ומקנחת בשוקולד־תפוז ובקלונקס. מגיע לי. מזגן על 19 מעלות, פוך אוורירי ונרדמת.
• • •
לילות מעצבנים נוקפים, ואני לא מניחה את המיזם המפואר הזה. להפך, מניחה כי אי־שם מעבר לחרא מצוי אדם נורמלי שקץ גם הוא בטמטום הגלוסי הבוהק של “מחפשת את האביר”, וכמו צופה בסרט אימה או קהל שמתגודד סביב תאונת דרכים קטלנית, ממשיכה לקרוא באתר עד התמכרות, מתפוצצת מזוועת המרמרת של גיל המעבר ואילך, בואכה הזהב והפלטינה, מעבירה לילות ללא שינה בהתפלצות רבתי, מתמוגגת לרעה מהפער הבלתי נתפס בין הגברים ש’דורשים’ תמיד נשים צעירות מהם בהפרש של חמש עד 25 שנים, וכמובן ‘מגיע להם’ שיהיו “כוסית־על” ו”בלונדינית עם שיער חלק”, לבין צורתם הדוחה + משאביהם הדלים בכל שאר התחומים: הכנסה והשכלה כפי שהעידו עליהן בעצמם, ויש להניח שגם זייפו כלפי מעלה, ושכל והומור — כפי שזועקים כרטיסיהם מן הווירטועלק.
“תראי, תראי, את חייבת להסתכל,” אני אומרת לדורי המזיעה אחרי שיעור עיצוב וחיטוב, כשהיא מתכנסת אצלי לצפייה ב’סופרנוס’, כרגיל בעוד אקזמפלר מזוויע מהקולקציה הגועלית בעולם של טרנינגים.
“מה, אני בעונש? לא נכנסת בעצמי לשטויות האלה, אז אני צריכה אצלך?”
– לא, את חייבת לראות, עשי לי טובה. אני לא מסוגלת להכיל לבד את הג’יפה הזאת, בבקשה!
“מה תיתני לי בתמורה?”
– מה את רוצה?
“שתעשי לי סלט.”
– טוב.
“אבל גדול.”
– טוב.
“עם גרעינים קלויים ועם גבינה מלוחה.”
– אוקיי.
“חתוך דק כמו שאני אוהבת, לא גדול כמו שאת חותכת.”
– אבל דק הורס את כל הוויטמינים שבונים את הגוף, אמרתי לך, זה לא מעצלנות!
“לא אכפת לי.”
– טוב, נו, סתמי, אני אחתוך לך ואוסיף כל מה שתרצי אבל תסתכלי.
“מה את רוצה שאני אראה?”
– אני רוצה שתיכנסי פה, הנה, איפה שהציור הקטן של מעטפה (דורי: זה אייקון, מפגרת. אני: טוב, אייקון), ותעברי על כל הפניות ששלחו לי ותראי כמה זקנים הם וכמה מכוערים ומה הם כתבו על עצמם ולאילו נשים הם שואפים להשתדרג.
דורי מתקוממת: “זה ייקח שעות!”
– טוב נו, רק עד שאכין לך את הסלט.
אחרי עשר דקות של שתיקה היא אומרת: “אני באמת לא מבינה למה את עושה את זה לעצמך, ובכלל למה את סופרת את מי שפונים אלייך ולמה את לא פונה בעצמך לגברים אחרים.”
– ברור שאני סופרת את מי שפונים אלי. זה מעליב, לא? הם לא שמים לב שאני בכלל לא בליגה שלהם? מאיפה החוצפה והרהב? ומה פתאום שאפנה לגברים? אני לא פונה לגברים. את יודעת טוב מאוד שבחיים לא התחלתי עם גברים. ממתי נשים מתחילות עם גברים?
“העולם השתנה,” אומרת דורי בעצב, “נשים היום מתחילות עם גברים, ולא יעזור לך לשבת ולחכות. כן, אפילו לא לך, סיאם נסיכת הנילוס, אלופת השמלות ויקירת הלק. אני יודעת שזה פצע ישן אצלך, שלא מכירים בערכה של הוד מעלתה, אבל אף אחד לא יישא אותך על כפיים, ואין להם שמץ כמה את שווה. לא קלטת שזקנים ורק זקנים יפנו אלייך, בגלל שלגברים שאת מחפשת, בגילך, את בכלל לא עולה בחיפוש? אין טעם שתשבי ותחכי. אפשר לקבל גם טחינה?”
– הסלט בסדר? אז קודם תגידי את זה. בחיים את לא נותנת לי שום מחמאה. זה די מעצבן, את יודעת? מה קשור גבינה מלוחה וטחינה? ברור שאפשר לקבל. מאיפה הטעם הנוראי הזה שלך? רק רגע, מה זאת אומרת בכלל לא עולה בחיפוש לגברים בני גילי?
מאמנת הכושר המבוקשת דורית ארדן, שיש להירשם טלפונית לשיעורי העיצוב והחיטוב שלה במכון, בניגוד למאמנים אחרים שאצלם תמיד יש מקום פנוי, לא מתרגשת מהערותי על טעמה באוכל, כמו גם מביקורתי המושכלת על חליפות הטרנינג שהיא לובשת לכל אירוע ולכל מטרה, גם ובעיקר מחוץ למכון. כמי שגדלה בבית פולני אסלי ומסוגלת להערות אל קרבה ברצון אוכל רוטט בגוני האפור, הבז’ והנזלת, כמו רגל קרושה, קלופס, קרעפלאך, קניידלאך, וארניקעס ושאר ג’יפות, ורשמה פטנט על המאכל חוצה העדות פסטה בטחינה, היא לא בוחלת בכל שילוב פחממתי־חלבוני המצוי במטבח.
“פשוט מאוד,” היא עונה בנחת, “גברים בני 40-35 הגדירו מאפייני חיפוש מגיל 30 ומטה, אפילו 25 ומטה, כן כן, ואין סיכוי שהם רואים את התמונה שלך.”
– אז איך אני עולה בחיפוש אצל גברים בני עשרים שפונים אלי לא אחד ולא שניים, את יכולה להסביר לי?
“כן, בוודאי,” גוררת דורי לכיוונה את הטחינה הגולמית, “צעירים רוצים רק זיונים, ולכן הם בכלל לא מגבילים בחיפוש גיל, אלא פונים לכל מי שנראית ממוצע־פלוס, ובייחוד לכאלה עם תמונות בשמלות מיני שקופות.”
אני מתיישבת בתדהמה כשבידי המחבת הלוהטת של הגרעינים, מניחה אותה על שולחן המטבח העתיק מפירנצה, חורכת אותו ללא תקנה. דורי מרימה את המחבת, שופכת את הגרעינים לסלט ומעיפה את המפגע החם לכיור. “מה הבעיה הגדולה? תפני את לגברים, והם יזילו ריר למראה התמונה המהממת שלך, והכול כבר יזרום משם,” היא טוחנת, אדישה לחלוטין לבורות הטכנית שלי, שמאחוריה מסתתר הלם תרבות עמוק.
לא, אני לא מקבלת את עצתה של דורי ולא פונה לגברים. אני, באופן תמוה ביותר, בוחרת להיעלב, כלשון הניו־אייג’, עד עמקי נשמתי. בוחרת ליפול לדיכאון, לעצבים, לאלכוהול ולגרד את תחתית קיומי.
אני מצמצמת את כל פעילותי בחיים לעבודה ועובדת באופן מכאני, מקפידה על החיוכים הגדולים שהם סמלי המסחרי, עם השיניים המרובות, כי כל חיוך מעוט שיניים מקומם מאוד את סביבת העבודה שלי. אני הרוח החיה, אני ליצן החצר, אני מנפיקת השנינויות, אני הרקדנית המענטזת לצלילי המזרח ואל לי לחרוג מהטייפ־קאסט הקבוע. המילייה הנצחי שלי, לו אני קוראת הסמרטוטייה — דהיינו 200 הומואים בתפקידי מפתח, 30 עורכות־מדורי־לייפסטייל חמדניות שבולעות מוצרים כמו קוקימונסטר ולא רואות אותך ממטר, דוגמניות שמקיאות בתקווה לפריצה ודוגמנים חנפנים ומגולחים איפה שצריך ושלא צריך — לא סולח על קדְרות שאינה במקומה. כל אלה רגילים אלייך חמודה ומגניבה ובעיקר מלאת ביטחון בסמרטוטים שאת מביאה, שזה שיק וזה סוף וזה מה שהולך בעולם ובתצוגות ובפריז ובמילאנו ובשנה הבאה עלינו לטובה (כי הנבואה ניתנה לשותים כמוני), ופתאום בא גם לי להקיא ואני רצה ומחפשת את בית השימוש הקרוב ומזל שמספיקה אפילו שאין לי כל כך מה, פרט לשוקולד שזה יציקה ולא כיף. חבל שלא שתיתי קאווה מיד כשנכנסתי, היה יוצא יותר חלק.
• • •
ערב אחד קורה הנס ופונה אלי גבר (מיוזמתו!) נאה־מראה, בן 45, נורמלי, סביר ותקין. לאי בודד הוא רוצה “לקחת את ממשלת ישראל ולהשאיר אותה שם.” נייס. התמונה וההצהרה הזאת מספיקות לי. על שאר הבבל”ת אני כבר לא מסתכלת. הוא מתפעל עד אינקץ מאמרות השפר שלי ומתכוון לנהל צ’ט ארוך טווח, אבל אני מתלהבת וקובעת איתו בקפה הקבוע שלי מתחת לבית כבר לשמונה באותו ערב.
אני מסמסת את החדשות לדורי ולאושר, ושתיהן נכנסות מיידית לפאניקה. מתברר שהן נמצאות יחד בשנייה זו במכון הצרפתי בהרצאה תרבותית משמימה כלשהי על החיבור הנפשי העז בין צרפת לבין מושבותיה בהודו־סין או על איזו שטות אחרת, וגם הן מודעות לכך שנפול נפלו בשעממת, כיוון שללא היסוס הן מתנדבות לעזוב את ההרצאה ולנסוע לכיווני, כדי לפטרל מחוץ לבית הקפה ולוודא שלא יתקוף אותי פסיכופט, אנס סדרתי ומחבל מהחמאס — שלושתם באחד.
אני מחליטה לא לירות בכל התותחים הכבדים ומתלבשת בצניעות בשמלת קולר פשוטה בצהוב־חלמון של מיו־מיו מהעונה הקודמת, בהנחה שכתפי השזופות יעשו את העבודה ואין צורך לשלוח את שדי כבר למערכה הראשונה. לא מתאפרת בכלל וגם לא מסתרקת, כדי לשמור על רעמת שערי ממראה ה’פְריז’ הנודע לשמצה. בסך הכול אני מרוצה מעצמי: לא רזה אבל שרירית, רעמה של שיער חום בהיר ופנים “עם אופי”, כמו שתמיד אומרים עלי. יש לי עיני תכלת בדמות שני חריצים, האף שלי שבור ונוטה קצת מאיזה ריבאונד כושל שלקחתי כשהייתי קטנה ומצח גבוה ומוזר.
הבחירה בין השטוח לעקב תמיד מבלבלת בטרם ברור אם המיועד גמד ומה יחסו העקרוני לנשים שגבוהות ממנו. גמד זה בד־ניוז בכל מקרה, אבל אם פניו באמת כל כך יפות כמו בתמונות, אזרום. לפיכך אני נזהרת מראש בכבודו ונועלת שטוח סקסי בעל רצועות זהב דקיקות. אני יורדת מהבית בזמן כדי לא לאחר, נכנסת לבית הקפה ומחייכת אל המלצר האהוב עלי. אין כאן איש. כלומר, המקום כמעט מלא, אבל אין כאן אף אחד שמחכה לי. סוקרת את הקפה שוב ושוב, אולי הוא מאחר. אני מרגישה שפני מאדימות ממבוכה.
“רוזה?” זה השם שלי באתר.
גבר כבן שישים, קירח, בחולצה קיבוצית משובצת, מתבונן בי במבט מלא סיפוק ואושר. “כמו חתול שאכל את השמנת,” אתאר לחברות שלי אחר כך. זמן רב אחר כך, כשאעכל את הטראומה.
– אתה…
“כן, עמי.”
הוא אפילו לא קם, ואני הסתומה — במקום לברוח, מתיישבת.
אני שותקת. לא מסוגלת להגיד לו שזה לא הוא בתמונה ומה הקטע? נבוכה עד לשד עצמותי. סיאם החזקה והחכמה והיפה והמגניבה אחוזת שיתוק ולא מסוגלת ללכת ופשוט לשכוח מכל הסיפור הזה ושלום.
“את יותר שמנה בחיים מאשר בתמונה שלך באתר, לא?” הוא ממשיך, מעוּדד משתיקתי ההלומה.
– אני, לא… אני בדיוק אותו משקל, אני עוד עונה לו, מצטדקת, כפגועת הלם קרב.
“אוקיי, לא נורא, אולי השמלה הזאת משמינה אותך,” הוא מוותר לי בחפץ לב, “תשתי משהו?”
“לא, היא לא צמאה,” עונה דורי באסרטיביות מעל לראשי, “אבל באמת תודה לך!”
“קומי!”
היא תופסת בזרועי בכוח כמו שאוחזים בילד סרבן, מקימה אותי ומובילה החוצה, זורקת את גווייתי למושב האחורי בג’יפ של אושר ואנחנו נוסעות משם, כששתיהן גועות בצחוק היסטרי. דורי לא שוכחת להעביר לי אחורה את הפלאסק המדוגם של אושר עם הוויסקי שאני בדרך כלל לא יכולה לסבול, אבל הפעם אני שותה כמו ילדה טובה.
אין עדיין תגובות