בעיני עצמי

"כל מה שאני מבקש מהעולם הוא שיניח לי בשקט ויקדיש במקום זאת את כל תשומת לבו לפסיכואנליזה". זיגמונד פרויד
"הטקסט אכן מלמד מעט מאוד על ענייניו האישיים של פרויד. במקום זאת הוא מציע תיאור נדיר של התפתחות אינטלקטואלית, של חיי מחשבה, ומבוא מעולה לתורת הפסיכואנליזה. ואולי כך ראה פרויד את עצמו – רעיונותיו היו עבורו הביטוי המזוקק של היותו, יותר מאשר ציונים היסטוריים. האירועים רבי החשיבות ביותר בחייו הם תגליות קליניות, ולא אירועים חיצוניים.
אצל פרויד, הנפש הפרטית והמאמץ התאורטי להתקרב להבנתה התאחדו אולי יותר מאשר אצל כל אדם אחר בהיסטוריה, וטקסט זה הוא עדות יוצאת דופן לכך. […] ב-1935, ארבע שנים לפני מותו, כתב פרויד באחרית הדבר שהוסיף: הצגת עצמי מראה עד כמה הפסיכואנליזה הופכת להיות תוכן חיי ומניחה בצדק שדבר מכל מה שאירע לי אישית אינו מצדיק התעניינות, מלבד מיחסיי אל המדע".

מקט: 4-644-1147

"כל מה שאני מבקש מהעולם הוא שיניח לי בשקט ויקדיש במקום זאת את כל תשומת לבו לפסיכואנליזה". זיגמונד פרויד "הטקסט […]

---

1.

מחברים רבים שהשתתפו באסופה הזאת[1] מקדימים לחיבוריהם כמה הרהורים וספקות על אודות הייחודיות והקושי של המטלה שאותה קיבלו על עצמם. אני סבור כי יורשה לי לומר שהמטלה שלי קשה עוד יותר, כיוון שכבר פרסמתי פעמים רבות חיבורים דומים לזה שאני נדרש אליו כעת, ומטבעו של הנושא, עסקו חיבורים אלה בתפקידי האישי יותר מאשר מקובל או חיוני בעיניי.

הצגתי לראשונה את ההתפתחות ואת התוכן של הפסיכואנליזה ב־1909 בחמש הרצאות שנתתי באוניברסיטת קלארק בווֹרצ’סְטֵר, מסצ’וסטס, לשם הוזמנתי כדי להשתתף בחגיגות יום השנה העשרים להקמת המוסד. רק לאחרונה נכנעתי לפיתוי לספק לאסופה אמריקנית חיבור על נושא זהה, כיוון שהקובץ הזה — “על ההתחלות של המאה העשרים” — הכיר בחשיבותה של הפסיכואנליזה בכך שהקדיש לה פרק מיוחד.[2] בין לבין ראה אור ב־1914 מאמרי “תרומה להיסטוריה של התנועה הפסיכואנליטית”.[3] מאמר זה מכיל, למעשה, את התמצית של כל אשר באפשרותי לומר בהזדמנות הנוכחית. בהיותי נחוש לא לסתור את עצמי ועם זאת חסר חשק לחזור על עצמי מבלי לשנות דבר, עליי לנסות אפוא למצוא עכשיו מינון חדש ומאוזן בין הצגת הסובייקטיבי והאובייקטיבי, בין העניין האוטוביוגרפי וההיסטורי.

נולדתי ב־6 במאי 1856 בפרייבורג, עיירה קטנה במורביה, כיום צ’כוסלובקיה.[4] הוריי היו יהודים ואף אני נותרתי יהודי. ככל הידוע לי על בני משפחתו של אבי, הם התגוררו זמן רב בעיר קלן שעל שפת נהר הריין. הגזֵרות שנגזרו על היהודים במאות הארבע עשרה והחמש עשרה אילצו אותם להימלט על נפשם מזרחה ובמהלך המאה התשע עשרה הם היגרו שוב מליטא דרך גליציה לאוסטריה הגרמנית.

כשמלאו לי ארבע שנים הגעתי לווינה וכאן למדתי והשלמתי את לימודיי. במהלך שבע שנות לימודיי בגימנסיה הייתי התלמיד המצטיין בכיתה. נהניתי ממעמד מיוחד וכמעט תמיד הייתי פטור מבחינות. אף שחיינו חיי דוחק אבי התעקש על כך שבכל הנוגע לבחירת מקצוע אלך בעקבות רצוני ונטיות ליבי.

מעולם לא חשתי עניין מיוחד בעיסוקו של רופא ובמעמדו, לא בימי נעוריי וגם לא מאוחר יותר. מה שמשך את ליבי וריגש אותי יותר הייתה התשוקה לדעת, שכוּונה לענייניהם של בני אנוש יותר מאשר לאובייקטים שבטבע. באותה עת גם לא הערכתי עדיין את חשיבותה של התבוננות כאחד האמצעים הטובים ביותר לסיפוק תשוקתי זו.

להתעמקותי המוקדמת בסיפורי התנ”ך — שהחלה מייד כשלמדתי את אומנות הקריאה — הייתה השפעה מתמשכת על כיוון התעניינותי, כפי שנוכחתי לדעת בשלב מאוחר הרבה יותר.

בהשפעתה רבת העוצמה של ידידות עם חבר ללימודים בגימנסיה — שהיה מבוגר ממני וגדל להיות פוליטיקאי רב־מוניטין — התפתח אצלי רצון ללמוד משפטים כפי שהוא למד ולפעול בעניינים חברתיים.[5] בה בעת נמשכתי לתאוריות של דרווין, שהיו אקטואליות באותם ימים ועוררו תקווה לקידום יוצא מן הכלל של הבנת העולם. ואני יודע שהיה זה לאחר שהאזנתי לקריאתה של המסה היפה של גֵתֶה, “הטבע”, בהרצאה פופולרית של פרופסור קארל בְרוּהְל — סמוך לבחינות הבגרות — שהחלטתי להירשם ללימודי רפואה.

באוניברסיטה שאליה התקבלתי ב־1873 [6] חוויתי מספר אכזבות, מהן גם כמה עמוקות מאוד. כבר בתחילה גיליתי שמצפים ממני לראות את עצמי כנחות וכזר בהיותי יהודי. דחיתי זאת בתוקף. מעולם לא הייתי מסוגל להבין מדוע עליי להתבייש במוצאי או ב”גזע” שלי, כפי שאנשים החלו לכנות זאת באותם ימים. על ההשתייכות לעם, שנשללה ממני, ויתרתי בלא צער רב (הכוונה היא לא ליהדות אלא דווקא לאופציה להשתייך לסביבה המקומית). סברתי כי לעובד נחוש מוכרח להימצא מקום ולוּ צנוע בחברה האנושית גם בלא השתייכות כזאת. ואולם, להתרשמויות ראשונות אלה באוניברסיטה הייתה תוצאה אחת שהתבררה כבעלת משמעות: הקדמתי להבין שנגזר עליי להשתייך לאופוזיציה ולהיות מוּדר ומנודה מ”הרוב הקומפקטי”. בכך הוכשרה אצלי הקרקע לגילוי מידה מסוימת של עצמאות בשיפוט.

עם זאת, בשנותיי הראשונות באוניברסיטה נאלצתי לגלות שמהותם והגבלתם של כישוריי הם שמנעו ממני להצליח במקצועות מדע רבים, שלעומקם צללתי בלהט נעוריי. וכך התוודעתי לאמת שבאזהרתו של מפיסטו:

“לריק תבזבז את זמנך סביב המדעים, כל אחד לומד את שמסוגל ללמוד.”[7]

במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט בְּרוּקֶה[8] מצאתי סוף סוף שלווה וסיפוק מלא — וגם אנשים שיכולתי לכבד ולראות בהם דוגמה ומופת: בְּרוּקֶה הגדול עצמו והאסיסטנטים שלו, זיגמונד אֶקסנֵר[9] וארנסט פלַיישְל־מַרקסוֹב,[10] איש מבריק ונפלא שזכיתי בידידותו. ברוקה הציג בפניי בעיה בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. הצלחתי לפתור אותה לשביעות רצונו ואף המשכתי לחקור אותה באורח עצמאי. עבדתי במכון הזה בין השנים 1876 ו־1882 בהפוגות קצרות, וסומנתי כמי שעתיד לקבל את תפקיד האסיסטנט הבא שיתפנה.

ההתמחויות הישירות השונות בתחום הרפואה לא משכו אותי כלל וכלל — פרט לפסיכיאטריה. התייחסתי די ברישול ללימודי הרפואה ורק ב־1881, כלומר באיחור רב, קיבלתי את תואר הדוקטור לרפואה כללית.

נקודת המפנה חלה ב־1882, כאשר המורה, לו רחשתי הערכה שאין עמוקה ממנה, תיקן את קלות הדעת נדיבת הלב של אבי בכך שיעץ לי בתקיפות שלאור מצבי הפיננסי הרעוע עליי לנטוש את מסלול הקריירה התאורטית שיעדתי לעצמי. קיבלתי את עצתו, עזבתי את המעבדה לפיזיולוגיה והצטרפתי לבית החולים הכללי[11] במעמד של אַספּירנט.[12] עד מהרה הועליתי לדרגת רופא־משנה קבוע של בית החולים ועבדתי במחלקות שונות, בתוך כך למעלה משישה חודשים בהנהלתו של מַיינֶרְט,[13] שעבודתו ואישיותו ריתקו אותי עוד בהיותי סטודנט.

במובן מסוים, נותרתי נאמן לעבודה המחקרית שבה התחלתי. כנושא למחקרי הציע לי בְּרוּקֶה לחקור תחילה את חוט השדרה של מיני הדגים הנמוכים ביותר (Ammocoetes Petromyzon),[14] ואני פניתי עתה לחקר מערכת העצבים המרכזית של האדם. באותה עת תגליותיו של פְלֶכזִִיג[15] על האופן הלא־סימולטני שבו נוצרת המעטפת של המדולה שפכו אור על המבנה הסיבי המורכב של מערכת העצבים האנושית. העובדה שבחרתי מייד את ה־Medulla oblongata‏[16] כמושא האחד והיחיד של מחקרי הייתה המשך ישיר של צעדיי הראשונים. בניגוד גמור לאופיים המפוזר של לימודיי בשנים הראשונות באוניברסיטה, פיתחתי עתה נטייה למקד את עבודתי בנושא אחד או בבעיה אחת. נטייתי זו דבקה בי ובעטייה נטען נגדי מאוחר יותר שהנני “חד־צדדי”.

עתה הייתי לעובד נלהב במכון לאנטומיה של המוח, כפי שהייתי כאשר עבדתי קודם לכן במכון הפיזיולוגי. ערכתי כמה מחקרים קטנים על מסלול הסִיב ועל מקורות הגרעינים ב־medulla oblongata, מחקרים שאף זכו להערכתו של אֵדינגֵר.[17]

יום אחד פנה אליי מַיינֶרט, שכבר פתח בפניי את מעבדתו גם בזמנים שלא עבדתי עבורו, והציע שאקדיש את כל כולי לחקר האנטומיה של המוח. הוא הבטיח שיאפשר לי להרצות במקומו כיוון שהוא חש שהוא זקן מכדי להתמודד עם שיטות המחקר החדשות. נחרדתי מגודלה של המשימה, וסירבתי. ייתכן גם שכבר אז הערכתי שה”גאון” הזה לא ממש רצה בטובתי.