החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תשע נגיעות בטלויזיה

מאת:
הוצאה: | 2019 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

אשת עסקים נמרצת ודעתנית נתקלת ביצירת אומנות המאלצת אותה להתמודד עם גלי נוסטלגיה; נער סקרן וירא שמיים מגלה עולם חדש, שונה ומלהיב, הקורץ לו ממש מעבר לפינת הרחוב; סטודנט לחוץ ומופנם מוצא את אהבת חייו במקום מפתיע ומבלה איתה לילה בלתי נשכח.

 

אלו רק חלק מהדמויות שאתם עתידים לפגוש באסופת הסיפורים שלפניכם. עולמות מלוטשים ומורכבים, שבהם אין דבר שלא יעלה על הדעת, מוגשים בשפה קולחת, בהומור ובאירוניה; מציאות נוגעת בפנטזיה, כאב גובל בשעשוע, הגזמה משיקה למינימליזם ולשבירת מוסכמות.

 

סתיו ברכה (1995) מתגורר בהרצליה וסטודנט באוניברסיטת תל אביב. תשע נגיעות בטלוויזיה הוא ספרו הראשון.

מקט: 001-3000-120

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

משאבות

 

היא זיהתה אותו ברגע שנכנסה למסעדה, למרות שהיה רחוק. הוא נופף לה וקם ממקומו. כשהתקרבה לשולחן לחץ את ידה בעדינות, ולאחר מכן גרר את הכיסא שהמתין לה. “כיף להיפגש, סוף סוף,” אמר והעלה חיוך על שפתיו.

“גם לי,” אמרה והתיישבה. הוא היה הדייט העשירי שלה החודש.

השתררה שתיקה, אך שפתיו עדיין היו מתוחות בחיוך. כשהבחין במבוכתה, חיוכו התרחב וחשף שיניים לבנות וישרות.

היא הסמיקה ושלחה מבטים סביב. רק אז קלטה כמה מפוארת המסעדה שבה ישבו.

“הדרך לפה הייתה בסדר?” שאל לבסוף.

“כ… כן,” גמגמה. “אתה יודע, היו פקקים באיילון.”

הוא הנהן ומבטו נדד לשולחנות הקרובים אליהם.

“החליפה שלך ממש יפה,” היא אמרה אחרי כמה שניות של שקט.

“תודה,” השיב. “העניבה שלי עלתה כמו כל המסעדה הזאת.” הוא צחקק.

“אז מעניין כמה עלתה החליפה…”

הוא פרץ בצחוק. “את ממש לא רוצה לדעת. תזכירי לי, במה את עובדת?”

“אממ… כרגע בין עבודות כזה.”

“לא נורא. אולי אוכל לסדר לך משהו בחברה שלי,” הוא קרץ.

“בחברה שלך?”

“עוד לא ממש שלי, אבל אני בדרך לשם.”

היא הביטה בו. משהו מוזר קרה לו, כאילו תפח מעט.

“אוקי…” עיניה נדדו אל האגרטל שניצב על השולחן. “אקרא למלצרית, בסדר?”

“אני מנהל בחברת ביטוח,” הוא אמר, מתעלם משאלתה. “אני אחד הבכירים שם. הקידום בדרך.” כעת היא ראתה בבירור; הוא מחזיק משאבה ומפעיל אותה במרץ. “את יודעת כמה כסף שופכים עליי?”

“אממ… אולי כדאי שהמלצר…”

“תנחשי!”

“מה?”

“תנחשי כמה כסף הם שופכים עליי.”

“אני לא יודעת. חמש-עשרה?”

“את חמודה…” הוא צחק. “עשרים וחמש בכל חודש! את קולטת? וזה עוד הולך לגדול!”

“וואו…”

“כן. עכשיו את יכולה לקרוא למלצרית.”

היא סימנה בידה ומלצרית במדים מגוהצים ניגשה אליהם.

“שתזמין מה שבא לה!” הוא אמר למלצרית וקרץ. “אוהבת סטייק, מתוקה?”

“כן.”

“אז יאללה! חמודה, תביאי לנו שני סטייקים, אבל את הכי טובים, אה! לא איזה נתח מעפן. תביאי גם בקבוק יין טוב. נפנק אותה.”

“איזה יין תרצו?”

“מה שאת הכי אוהבת. בסדר, חמודה? סומך עלייך.”

המלצרית חייכה ועזבה את השולחן.

כשהמנות הגיעו הוא הניח למשאבה, ועבר להתעניין בה.

כשהקינוח, גלידת וניל בנגיעות פאי תפוחים, הוגש להם היא חשבה שבסך הכול הבחור הזה לא כזה נורא, אפילו די נאה.

 

הם התחילו לצאת. היא שיערה שבחלוף הזמן ודאי ירגיש נוח יותר ומשוחרר בחברתה, אבל המשאבה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. גם כשהיה נדמה לה שהוא מתרכך מעט ונפתח, היה שולף פתאום את המשאבה ומנפח.

בערב חמישי אחד, בסיומה של ארוחה במסעדה יוקרתית, הוריה התקשרו. הם שמעו את קולו ברקע, והפצירו בה להזמינו לביתם לקוסקוס של שישי בצהריים.

“נו, כבר שנים שלא הכרת לנו בחור שלך,” אמרה אימה בהתרגשות. “תבואו!”

הוא קירב את פיו לטלפון שלה והכריז, “נגיע!”

 

הוא אחז באריזת מתוקים מעוצבת, מתח את פיו בחיוך בוהק ולחץ בחוזקה את ידו של אביה. מרגע שהתיישבו הוא ניפח וניפח ולא שתק.

אימה הייתה נלהבת. “נשמע שאתה ממש עם ראש על כתפיים!”

“אני חייב להיות כזה,” הוא אמר, “את מבינה, חברת הביטוח הטובה ביותר בארץ על הכתפיים שלי.”

אימה הנהנה בסיפוק.

הארוחה הסתיימה והוא פנה ללכת, אך גילה שאינו יכול לעבור בדלת. אביה דחף אותו מעט, והוא נתקע.

אימה נלחצה. “צריכים לקרוא למישהו!”

“שטויות, גברתי,” הוא אמר, מחוץ בין קורות המשקוף. “זה קורה לפעמים. כולם ביחד צריכים לדחוף אותי. אדוני, תדחוף משמאל ושתי הנשים מימין. לא להתבייש, אני חזק.”

אימה תלתה בו עיניים תמהות, ואביה מיהר לתפוס פיקוד.

“בשלוש שלי,” הוא אמר. “אחת… שתיים… שלוש!”

באותו ערב היא נפרדה ממנו.

 

שבוע לאחר מכן נסעה לים. היא שכבה על סדין וקראה, משהו לכד את תשומת ליבה. היא הרימה את ראשה מהספר וראתה אותו.

הוא לבש חולצה לבנה, גדולה ממידותיו, עבר בין האנשים שהיו בחוף והציע את מרכולתו. כדורי מטקה שרקו סביבו, השמש קפחה על ראשו, אך הוא המשיך ללכת.

הפשטות והנחת שלו הדליקו אותה.

היא סימנה לו והוא התקרב אליה, מחייך.

“כן, מה את רוצה? יש לי טילון, מגנום ומבצע על הקסטה – שלוש בעשר – רק היום.”

“איזו גלידה אתה הכי אוהב?” שאלה בחיוך.

“אני הכי אוהב מגנום.”

“תעשה הפסקה ותשב איתי למגנום?”

הוא הסמיק, שלף שתי גלידות מהצידנית שלו והתיישב לידה.

 

הוא הגיע למסעדה שהיא בחרה כשהוא מסורק, מריח טוב ולבוש בחולצת כפתורים משובצת.

כשהתיישב מולה פניה זהרו בחיוך. גם פניו.

לאחר שהזמינו מנות מהתפריט, היא סיפרה לו על עצמה; היא אוהבת יוגה, חולמת לטוס לתאילנד ויש לה אקווריום ענק שבו היא מגדלת דגים, חלקם נדירים ביותר.

“אילו הייתי יכולה,” צחקקה, “הייתי אוספת את כל הדגים מהים ישר לדירה שלי.”

הוא חייך. “תשאירי משהו לים.”

היא שיחקה בשערה. “אני מדברת הרבה היום. מצטערת…”

“זה בסדר.”

המלצרית התקרבה אליהם והניחה את המנות הראשונות על השולחן.

“אז…? כרגע אתה עובד בלמכור גלידות בחוף?”

“כן. כבר תקופה ארוכה.”

היא חייכה. “אתה אוהב את זה?”

“אני תותח בזה!”

“וואלה!” גבותיה התרוממו. היה נדמה לה שהיא שומעת רעש מוכר, כמו של נשיפה ארוכה.

“תראי, מותק,” הוא אחז בידית המשאבה והחל לפמפם. “זה אולי נראה כמו עסק פשוט, אבל אין לך מושג כמה כסף אני מגלגל מהביזנס הזה. זה לא נגמר רק במכירות…”

היא נאנחה.

“את יודעת מה הולך לצאת עוד מעט?” שאל ונעץ בה את עיניו. הן היו פקוחות מדי.

היא נרתעה מעט. “מה הולך לצאת?” שאלה בשקט.

“גלידת תמרור עצור! אני המצאתי, כל הפיתוח זה אני! אני עומד למכור את הגלידה הזאת לכל החברות הגדולות. אני אומר לך, השוק עומד לבעור! שטראוס ונסטלה כבר רבות עליי. זה יהיה להיט, מותק!”

הוורידים בזרועותיו בלטו. הוא תפח בקצב מסחרר. עיניה חיפשו נקודה רחוקה להתמקד בה, והוא המשיך בשלו עד שהדף את הסועד שישב מאחוריו.

השניים החלו להתווכח בקולי קולות.

היא לא רצתה להישאר שם עוד רגע אחד. הספיק לה. מבלי ששם לב קמה והלכה.

 

כעבור כמה שנים היא פגשה את הבחור שלה.

הוא פנה אליה כשעמדה בתחנת אוטובוס. כמו פעם. פשוט.

בהתחלה חשבה שהוא מופנם מדי, אך אט אט הוא החל להיפתח אליה. הם תכננו לטוס יחד לתאילנד. הוא הבטיח לה שהם ייסעו מייד כשיסיים לעבוד על המחקר שלו.

ערב חורפי אחד, כשהיו יחד בדירתו, הוא עמד במטבח והכין להם מרק ירקות עשיר.

“יש לך במקרה תנור חימום? קר לי נורא,” אמרה לו והידקה לגופה חלוק בית ישן שלו.

“ברור שיש! לכי למחסן. אני חושב שהתנור נמצא שם באחת הפינות.”

היא ניגשה למחסן והחלה לנבור בין החפצים. משהו נוצץ לכד את עיניה. היא נטלה אותו בידה ויצאה מהמחסן.

“זה זיוף, נכון?” שאלה אותו.

הוא הסתובב אליה. “אממ…” גמגם, “האמת שלא.”

“די, נו!”

“זה לגמרי אמיתי,” חייך בביישנות.

“פאק, אני לא מאמינה!” היא הביטה במדליה, “אתה כזה הזוי לפעמים!”

הוא צחק והיא התקרבה אליו. “מתי בדיוק תכננת לספר לי שזכית בנובל?”

“אני…”

היא נשקה לפניו הסמוקות.

כשהשתחלו למיטתו באותו הלילה, היא נצמדה אליו ושלפה משאבה.

“אתה כל כך חכם,” לחשה וניפחה אותו קצת, “זה פשוט מדהים.” היא דחסה אוויר בתבונה, בדיוק במידה שהייתה חסרה לו.

 

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תשע נגיעות בטלויזיה”