החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אבי שלו

סא"ל (מיל') אבי שלו שירת בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי ביהודה ושומרון ובעזה. יומן אל־קאסמי הוא ספרו הראשון. ... עוד >>

יומן אל־קאסמי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 364 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

בתום 24 שנות שירות בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי בשטחים, סגן־אלוף אבי שלו פורש מהצבא ומחליט לחצות את הקווים ולגלות את העולם הערבי מזווית אחרת. במקום להשתלב בעסקים או בשירות הציבורי כמקובל הוא נרשם ללימודים במכללה האסלאמית בעיירה
באקה אל־ע'רביה, ויוצא למסע היכרות עם חברה קרובה־רחוקה.

כסטודנט היהודי הראשון במכללת אל־קאסמי, הוא נחשף לפריפריה הפחות מוכרת של החברה הישראלית. יחד עימו אנו מתוודעים אל הצעירים והצעירות הערבים הלומדים איתו, ודרכם אנו לומדים במבט ישיר ובגובה העיניים על הקשיים של ערביי ישראל, ועל הכוחות, התקוות, הכעסים, החלומות, דילמות הזהות והיחס האמביוולנטי שלהם לישראל.

יומן אל־קאסמי מזמין את הקורא להצטרף למסע אישי מרתק של קצין צה"ל במיל' המבקש להכיר את התרבות והשפה של שכנינו הדומים והשונים כל כך. הספר חושף את קוראיו למציאות מורכבת רב ממדית הנמצאת "מעבר להרי החושך" כאן לצידנו. המפגש מוליד שאלות ומציף כאבים, פערים, תמיהות ותקוות על המוכר והזר שבתוכנו.

תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

משלוח עותקים מודפסים החל מיום רביעי 17/10/21. משלוח מבוקר מתבצע לרוב באמצעות בוקסיט או דואר רשום
מקט: 4-1293-47
בתום 24 שנות שירות בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי בשטחים, סגן־אלוף אבי שלו פורש מהצבא ומחליט לחצות את הקווים […]

שבת

שבת. צינת הבוקר מורגשת היטב. אני נכנס למכונית ומתניע. הדרך אל המכללה אמורה לגזול שעה בקירוב. מבטי צונח אל מכשיר הרדיו שברכב. מתלבט אם להקשיב לתחנת רדיו עברית או ערבית. גל”צ או קול פלסטין. הרצון לקפוץ מייד לבריכה מפעם בי. לטבול במי הים הקרים והמרעננים של העולם הערבי. שבת היא יום רגיל בשטחים ובשעה זאת של הבוקר מהדורת החדשות כבר בעיצומה. בוודאי כבר קרה משהו. צעיר פלסטיני נהרג או נפצע בעימותים עם כוחות צה”ל וכעת אשמע במהדורה על הלווייתו הצפויה. עקירת עצים או הריסת בית. מי יודע? ואז כל אותם ראיונות בוקר שבהם נאמרים אותם הדברים שוב ושוב. הכיבוש כך והכיבוש אחרת.

עוד רגע של מחשבה והיד כבר בוחרת. גל”צ מנצחים ואני מאזין בחצי אוזן לתוכנית הבוקר של שבת. הדרך נפרסת לפני. היזהר, אני חוזר ומזכיר לעצמי. היזהר שלא לדרוס איזה רוכב אופניים. עוד ועוד קבוצות של רוכבים משתרכות בשולי הכביש. עוד ועוד אופניים נוצצים ורוכבים ססגוניים במיטב חליפות הרכיבה מופיעים לפני וכבר נשארים מאחור ונעלמים מהעין. בחליפות הצבעוניות הנוצצות שלהם הם נראים כמו להקות דגים מרהיבות הגולשות על שוניות אלמוגים. מתפזרות ומתגבשות במהירות כשהן מלוות ברכבי בטיחות. מעניין לדעת מה יש יותר הבוקר בדרכים – רצים או רוכבי אופניים. נסיעה חלקה על כביש שש בדרך צפונה ועד מחלף בּאקה אל־עַ’רבִּיָה הדרך פנויה. אני נכנס בשערי העיירה וחולף על פני שלט מאיר עיניים: ברוכים הבאים לבאקה אל־ע’רביה. מנווט בשכונה ואז מפנה את הרכב למגרש החניה של מכללת אל־קאסמי. זהו. הגעתי.

הטלפון מצלצל. ברגע שמנוע המכונית כבה השיחה עוברת מהדיבורית למכשיר הסלולר. אני נושם נשימה עמוקה ומביט על שער הכניסה למכללה. “מה קרה?” אני נשאל. הדובר מעבר לקו משגיח שהקול שלי השתנה מעט ושאינני עוד משתתף פעיל בשיחה.

“אהה, כן. אני פשוט נכנס למכללה”, אני משיב בקול עצור, מנסה לבלוע את המילים ולהנמיך את הקול.

“טוב, אז נדבר”.

האדם מעבר לקו מבין ומסיים מייד את השיחה. כאילו הדברים ידועים וברורים ואין עוד מה להוסיף. מחשבה חולפת בראשי: האם זה ככה גם אצל הערבים כאשר הם עוברים מהעולם שלהם לעולם היהודי? האם גם הם חשים במעבר החד הזה לעולם של הצד השני? האם גם הם חוששים לדבר בשפתם? פוחדים מהרגע שבו יזוהו כערבים במרחב יהודי? אני לא בטוח. אני מנסה לחשוב על העובדים הערבים בסוּפֶּר. אלה שאני נתקל בהם בכל יום חמישי בקניות. רוכנים על המקררים. מעמיסים קרטוני חלב וקוטג’ ומדברים זה עם זה בקולי קולות. לא פעם חשבתי שעוצמת הקול שלהם מוגזמת. האם הם עושים את זה בכוונה? כך או כך, בשלב הזה אני מרגיש שלא בנוח לדבר בעברית בסלולר בעודי במכללה. זה לא ממש פחד, אבל בשלב זה אין לי מושג מה זה בדיוק כן.
۞

אני משאיר את המכונית בחניון המערבי של המכללה לאחר שנוכחתי לדעת שכל מקומות החניה בחניון המרכזי – זה שליד הכניסה המרכזית, הצמודה לכביש הראשי – כבר נתפסו. הדרך לחניון המערבי עוברת ברחוב צדדי שלאורכו מצטופפות וילות מהודרות המצופות בשיש בוהק. הווילות מזדקרות מעל חומות אבן גבוהות, כאילו מבקשות להציץ על הנעשה ברחוב, ובה בעת לאפשר לעוברים ושבים להעריץ את יופיין.

משני צידי הכניסה למכללה משתרעות חלקות אדמה מעובדות בקפידה המנוקדות בעצי זית עתיקים. אני סוקר אותם בהערצה. בשער המכללה יושב לו מאבטח, שמבטו הסקרני מלווה את כניסתי למתחם הפנימי. הכניסה היא מעין מסדרון ארוך, הכלוא בין מבנה גבוה מעוטר בקשתות של המכללה ובין החלקה המנומנמת של עצי הזית.

אני עושה את דרכי לבניין מספר ארבע. הדרך מתפתלת וכעבור זמן קצר אני מבין שקצת הלכתי לאיבוד. זאת הפעם הראשונה שאני נכנס למכללה מהחניה המערבית ולא מהכניסה הראשית. בעודי מנסה להבין היכן אני נמצא אני מרגיש איך מפלס הלחץ שלי עולה. אני סב על עקבותי ומנסה לאתר את הכניסה הראשית למכללה. המבנים מסביב מעט שונים מאלה שאני מורגל בהם. בנייה ערבית המעוטרת בקשתות. בצידו המזרחי של הקמפוס שוכן המסגד ואני משתדל להימנע מלהתקרב אליו בחיפושי אחר בניין מספר ארבע. מזמן לזמן עובר בי רעד. מין פחד בסיסי שתוקף ומערער את הביטחון. התחושה היא שאני בסביבה זרה. אבל לא זרה במובן של חו”ל. אולי זרה במובן של עיר זרה ומאיימת. כמו לפתע לפקוח את העיניים ולגלות שאתה במרכז העיר שכם. או דמשק. לבד וללא כל הגנה. אין־ספור פעמים מצאתי את עצמי במקומות כאלה בשטחים. אבל עם נשק ובחברת חיילים אחרים. כעת הכול אחרת. אני לבד. חמוש במחברת וכריך ורחוק מכל סוג של סיוע. מי יודע שאני כאן? האם הייתי אמור להודיע לגורם ביטחוני כלשהו? לתאם את כניסתי למרחב? בכל זאת, אני סגן־אלוף שזה עתה השתחחר משירות פעיל בצה”ל ונרשם ללימודים במכללה הערבית־אסלאמית בבאקה אל־ע’רביה.

“אתה מטורף?” מטיחים בי חברים ובני משפחה. “אתה נורמלי? מה זה הדבר הזה? אתה חמוש? השב”כ יודע? הצבא אישר לך בכלל להירשם למכללה?” אני מסלק את השאלות הטורדניות האלה מראשי וממשיך בדרכי בקמפוס. זה לא יכול להיות כל כך דרמטי, אני אומר לעצמי. ובכל זאת, לרגע אחד יש לי התחושה שאני מסתובב בקמפוס של המכללה ומעלי מתנוסס שלט ענקי וחץ המופנה אלי: “הנה היהודי הראשון שהעז להירשם וללמוד במוסד האסלאמי הזה… הנה הוא כאן”. המחשבות האלה רודפות אותי בדקות הראשונות, אבל מתפוגגות במהירות כאשר אני מצליח לאתר את מקומי בקמפוס ומגיע אל הבניין המבוקש.

כעת אני יכול להירגע ולהביט בשקט סביבי. המכללה כולה מטופחת למראה. אני נכנס לבניין מספר ארבע. המסדרונות נקיים והקירות צבועים היטב. הרצפות מן הסוג הישן, אך מונחות בדיוק רב, והציוד בכיתות חדיש. חיפשתי ולא מצאתי דבר שיסגיר את העובדה שהמקום הוא מוסד השייך ל”פריפריה” הערבית. סגנון הבנייה ערבי והגימור מדויק ושלם. מן הקומה העליונה של המבנה לא מציצים קירות חשופים וגם לא עמודי בטון משוננים בקוצי ברזל הממתינים בסבלנות לחידוש הבנייה. גם השילוט במכללה אינו נותן למבקר סיבה להתבלבל: בכל מקום שתי השפות מתנוססות בגאון. ערבית ועברית. חיפשתי ולא מצאתי שלט אחד שאינו מופיע גם בעברית, כולל השלטים למחלקה ללימודי השריעה. מי לעזאזל צריך כאן שלט בעברית המכוון למחלקת השריעה? אבל ניכר שהדבר חשוב למנהלי המכללה והם מקפידים עליו.

התנועה בקמפוס ערה. אני שם לב שרוב הסטודנטים הם בעצם סטודנטיות. עשרות רבות של נשים צעירות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן. גם אצל הערבים החינוך הוא תחום נשי ומעטים מאוד הם הגברים שבוחרים בקריירה הזאת. רוב הסטודנטיות עוטות חיג’אב, שהוא כיסוי ראש שמכסה את שיער האישה ואת צווארה, ומותיר חשופים את המצח והפנים עד הסנטר. יש שאינן מסתפקות בכיסוי ראש צנוע, אלא גם לובשות בסגנון בדואי טיפוסי חליפות־שמלות כהות ארוכות הנסגרות בחגורות רחבות, ואילו אחרות מופיעות בכיסוי ראש צבעוני ובבגדים מערביים המעידים כנראה על רקע שמרני פחות. נראה שככל שהן דתיות יותר, כך בגדיהן כהים יותר והן מטופחות פחות. על כל עשר סטודנטיות בחיג’אב מופיעה לה אחת בלבוש מערבי חופשי ובפנים גלויות לחלוטין. אי־אפשר להחמיץ את הסטודנטיות האלה. הן חריגות כאן. בפנים גלויות, בג’ינס צמודים ובחולצות ארוכות הן נראות כמו צעירות יהודיות שאיבדו את דרכן בכפר ערבי מוסלמי. הלבוש השמרני של הסטודנטיות מעורר את סקרנותי ואני משתדל לא לנעוץ בהן עיניים ולהסגיר את העניין שאני מגלה בהן. סטודנטיות רבות מורחות על פניהן מייקאפ מלבין. נראה שכאן עור בהיר נחשב ראוי יותר. אחרת קשה להבין את המסכות הלבנות שהן עוטות בדתיות מוקפדת. כולן כנראה רוצות להיות לבנות.

סטודנטים גברים אינם נראים כמעט בקמפוס. לא בשבת ובמידה רבה גם לא ביתר ימות השבוע – דבר שאחשף אליו בהמשך לימודי במכללה. המעטים שאני נתקל בהם לבושים בדרך כלל בקפידה: רובם בג’ינס וחולצת טריקו. השיער של רבים מהם מגולח והם מתהדרים בזקנים קצוצים. אני שם לב שאין בנמצא שפמים. השפם יצא מהאופנה וטרם זיהיתי ולוּ סטודנט אחד שמטפח שפם. גם לא מרצים. כאילו הסגנון הערבי המסורתי התפוגג ונעלם לגמרי. על קירות המסדרונות תלויים תצלומים משנות החמישים והשישים והשבעים של תלמידים ושל נכבדים תושבי העיירה באקה אל־ע’רביה. אני עוצר להתעמק בהם. רוב הנשים בתמונות ללא כיסוי ראש ובמכנסיים, ואילו הגברים חנוטים בחליפות וכמעט כולם מתהדרים בשפמים מטופחים. ובכן, אין מדובר בדימוי סטריאוטיפי מופרך. מכל מקום, כעת המראה של הסטודנטים שונה מאוד: מודרניים, מזוקנים או מגולחים למשעי כמיטב האופנה ההיפסטרית במערב. הערבי המחויט בעל השפם המהודר נעלם כלא היה. השפם היה בעבר סממן ערבי מובהק ואילו הזקן נתפס כסממן אסלאמי, ואני תוהה אם יש לאופנה הנוכחית במכללה משמעות לאומית ודתית. האם הופעתם החיצונית של הסטודנטים והסטודנטיות במכללה מעידה על מודרניות או שמא על שמרנות דתית? אינני יודע.

בימים ובחודשים הבאים אפגוש את הגברים לא רק בכיתות ובמסדרונות אלא גם בשירותים. לא פעם המפגשים האלה מעוררים בי אי־נוחות. התמונה שמתגלה לעיני לפעמים בשירותים מוזרה וכמעט אינטימית. עם כניסתי קורה שאני נתקל בסטודנט רוכן אל הכיור ושוטף את כפות רגליו. כף רגל אחת מונחת עקומה בכיור, כמו מתענגת תחת הזרם המרענן בעוד כפות ידיו מעסות אותה, ואילו השנייה נטועה בקרקע ומנסה לשמור על שיווי המשקל. ברור לי שהסטודנטים מיטהרים לקראת התפילה, אבל לא מובן לי הרציונל של הבחירה בשירותים. הרי ליד המסגד יש ברזים המיועדים בדיוק לכך. מדוע אין הם רוחצים את רגליהם שם? אני מתלבט בעניין, ואז מזכיר לעצמי כי זוהי דרכם של המוסלמים להיטהר לפני התפילה, זהו ביתם ואני כאן בכלל האורח. המפגשים שלי עם הסטודנטים הרוחצים את רגליהם חטופים, שכן אני ממהר לחלוף על פניהם ולהסתגר באחד התאים.

אני מודה: הסטודנטים הגברים מלחיצים אותי ואילו הנשים פחות. מזמן לזמן אני נתקל במסדרון בכמה סטודנטים מסתודדים ונדמה לי שהם נועצים בי עיניים שואלות. חלקם בעלי חזות דתית מאוד. זקן וכותונת לבנה ארוכה. דישדשה נדמה לי קוראים לה. הם נראים לי סַלַפים, אבל אינני בטוח בכך כלל, שכן אני יודע שאל־קאסמי היא מכללה סוּפית. האם אני טועה בזיהוי? האם סלפים וסופים יכולים לדור בכפיפה אחת? בשנים האחרונות החריף מאוד המאבק בין שני הזרמים. הסלפים טוענים שהסופים אינם אלא כופרים, ולא פעם הם תוקפים אותם באלימות. מצד שני, גם בחומרי הקריאה של הקורס בלימודים סופיים במכללה נתקלתי מאוחר יותר בתאורים של תנועות ג’יהאד סופיות שפעלו במאה ה־20 בצפון אפריקה ובאסיה. יתר על כן, אִבּן תַיימִייָה, החכם המוסלמי בן המאה ה־13 המתואר כאחד מאבות האסלאם הסַלַפי, מתואר לעיתים כסופי בעצמו. הופעת הסטודנטים בסגנון הלבוש הדתי במכללה מבלבלת אותי ואני תוהה כיצד הם מתארים את עצמם.
۞

זהו יום הלימודים הראשון שלי במכללת אל־קאסמי, ואני מופתע לגלות שהמקום שוקק חיים ביום שבת. בעצם, קשה לי לעכל שאני עצמי לומד בשבת. כאשר נרשמתי ללימודי תעודת ההוראה במשרדי המכללה החמצתי את הפרט החשוב הזה, ורק ימים אחדים לפני תחילת הלימודים, בשיחת טלפון עם הממונה על הרישום, התחוורה לי העובדה הזאת.

הממונה הבהיר לי שתוכנית הלימודים שנרשמתי אליה היא מסלול מיוחד, המיועד לבוגרי תואר ראשון המבקשים לעשות הסבה להוראה. “זה מסלול ייחודי”, הסביר לי האיש. “נרשמו אליו כשבעים סטודנטים, רובם מהדרום, והלימודים בו מתקיימים בסופי שבוע בלבד”. לדבריו, רוב הסטודנטים במכללה לומדים במסלולים לתואר ראשון ולתואר שני בחינוך, והשיעורים של המשתתפים במסלולים האלה מתנהלים בכל יתר ימות השבוע.

המידע החדש התקבל בביתי בקושי רב ובלב כבד. “זאת פגיעה קשה בערכים שלנו”, הטיחה בי אשתי בכעס ודבריה הדהדו בחלל הבית ללא מענה. “ומה עם השבת?” דבריה נותרו תלויים באוויר ואני נותרתי ללא תשובה הגיונית או הסבר סביר. כל מה שיכולתי לומר הוא שיש לי משיכה עצומה ורצון עז ללמוד במכללה ערבית ואסלאמית. ההתרגשות והסקרנות פעמו בי והכריעו כנראה את הכף. זאת הייתה מבחינתי הזדמנות נדירה ללמוד במכללה ערבית, לצאת ממרחב הנוחות שלי ולקפוץ אל הלא־נודע. רגע שחיכיתי לו שנים, התגשמות סוג של חלום.

וכעת, בעודי מתהלך נרגש בקמפוס, מנסה לעכל את המעבר החד משגרת השבת שלי לשגרת הלימודים העמוסה כאן במכללה של באקה אל־ע’רביה, זחלה לה אל התודעה תובנה חדשה ומפתיעה: לערבים אין שבת. אין להם שבת במובן הכי בסיסי של המילה. אין להם יום מוסכם שבו הם פשוט לא. יום שבו לא עובדים. או לא מקיימים את השגרה המפרכת המאפיינת את יתר ימי השבוע. או עושים משהו שונה לגמרי. יום שהוא סוף וגם התחלה. יום שהוא שובר שגרה. יש להם כמובן את יום שישי, שהוא יום שבו ניכרת האטה בשגרת החיים, יום שבו באקה אל־ע’רביה נראית לי רגועה יותר, כאילו מורידה הילוך, אבל גם היום הזה אינו שבתון מלא.

ביום שישי הראשון שלי במכללה הלכתי למשרדי המינהלה ומצאתי אותם סגורים לקהל. גם הספרייה המרכזית הייתה סגורה. התברר לי שהיא נסגרת אחת לשבועיים ביום שישי. גם החנויות הסמוכות למכללה מורידות הילוך אף שאין מדובר בסגירה מלאה. באחד מימי השישי הראשונים שלי במכללה סבלתי מכאב ראש מטריד והלכתי לחפש בית מרקחת. יצאתי מהמכללה ונכנסתי לבניין סמוך שעליו התנוסס שלט גדול של קופת חולים מאוחדת. בבניין מצאתי אך ורק נשים בניקאב – ניקאב הוא כיסוי גוף שמוסלמיות אדוקות עוטות, והוא מכסה את כל הגוף, כולל הפנים, ובו חריץ צר המשאיר את העיניים לבדן גלויות – עיניים שחורות שעוקבות אחרי בסקרנות. מקצתן היו עובדות המקום, ומקצתן מטופלות שישבו במסדרונות והמתינו לרופא. אילולא השלטים מאירי העיניים המוכרים לי כל כך מהסניף הקרוב למקום מגורי, הייתי יכול לדמיין שאני במדינה ערבית שכנה. מוּכּר, ויחד עם זאת זר כל כך. נכנסתי לאחד המשרדים ושאלתי אם יש במקום בית מרקחת. “כן”, השיבה לי אחת הנשים, “אבל הוא סגור עכשיו כי הם בתפילה של יום שישי. תחזור אחר כך”.

פניתי לחזור אל המכללה. בדרכי חזרה נשמע קול המואזין קורא לתפילה ונתקלתי בהמון רב שנהר למסגד הסמוך למכללה. חנויות ברחוב החלו להיסגר ועוד ועוד גברים עשו את דרכם אל המסגד. מקצתם נראו דתיים מאוד, ואילו אחרים נראו לי חילוניים לחלוטין, ללא כל סממן דתי בלבושם. קריאת המואזין הלחיצה אותי בשבועות הראשונים ללימודי במכללה. אני מנסה לחשוב מה הייתה תגובתי אם איש דת יהודי היה עולה לשידור בשכונת מגורי וקורא לתושבים להגיע לבית הכנסת בקולי קולות ובאמצעות מערכת כריזה מחרישת אוזניים… “הוי יהודים! בואו לתפילה. עזבו הכול. סגרו את החנויות שלכם ואת בתי המרקחת שלכם ובואו לתפילה!” המקבילה הקרובה ביותר שעולה בדעתי היא הצפירה הנשמעת בעיקר ביישובים דתיים ומבשרת על כניסת השבת, או פעמוני הכנסיות בעולם הנוצרי. אבל הצופרים והפעמונים משמיעים את קולם שניות אחדות ואינם משתלטים על המרחב. ואילו קריאת המואזין חריפה יותר. היא קורעת את המרחב הציבורי ומשתלטת עליו. מנכסת אותו לעצמה. והציבור נענה לה ברצון ומתמסר לה. הקריאה משגרת את זרועותיה הארוכות מצריח המסגד המתנשא מעל בתי העיירה ושולחת את בשורתה לכל בית בעיירה. מנערת כל תושב משגרת יומו ומעוררת אותו לפעולה. נוגעת בו בכל מקום שהוא נמצא בו: “אתה! מה איתך? למה אתה לא מגיע לתפילה?” קריאת המואזין מצטיירת בעיני כהתפרצות למרחב הפרטי של האדם והרכנת הראש של הפרטי בפני הציבורי. כמו קריאות קצרות וקצובות של מפקד המנחה את חייליו להתייצב למסדר. המחשבה שהחברה הערבית נתונה בשלטון צבאי־דתי מתגנבת לראשי ומעוררת בי אי־נוחות. כיצד הם מסכימים לכך? אני תוהה. ההמון נוהר למסגד ואני מתבונן בו בסקרנות. גברים, נערים וילדים בנהר אנושי הזורם לכיוון הצריח. האם רק אני חש במתח המתגבר בחזה? נדמה לי כי אם רבני עירי היו כורזים בערב שבת בפרהסיה להגיע לתפילה, פעולת הגמול הראשונה שלי הייתה הפסקת הופעתי בבית הכנסת. ואולי זאת בכלל גישתי האישית והאמביוולנטית כלפי ההוויה הצבאית שמעוררת בי תגובה שלילית כל כך כשאני שומע את קריאת המואזין לסדר התפילה. ואם כך הם פני הדברים, אולי בעצם עלי לקבל את הדברים כמות שהם, שהרי זהו מנהג המקום זה יותר מאלף שנה.

באותו יום שישי שבו סבלתי מכאב ראש מציק זיהיתי בהמון הנוהר למסגד את ד”ר אחמד אבו ליל[1], המרצה להוראה מגוונת. “תפאדל, יא אבי”, הוא חייך אלי בחביבות כאשר זיהה אותי. “בוא תצטרף לתפילה שלנו… אתה ממש מוזמן”. הפגישה עם ד”ר אבו ליל הפתיעה אותי. לא הערכתי שהוא יקפיד להשתתף בתפילה. הפגישה הזאת גם מציפה את הסטיגמות והתפיסות השגויות שיש לי ביחס לחברה הערבית. אני מחפש ערבים “דתיים” בדרך למסגד ומופתע לגלות שלא זו המציאות כאן בבאקה אל־ע’רביה. אבל מדוע טורח ד”ר אבו ליל ללכת לתפילה? אני מקשה על עצמי. הוא הרי נראה אדם מערבי פתוח ואין לו כל סממן דתי. ממש כמו הערבים בתמונות של באקה משנות השישים – אלה הנושאים בגאון את החליפות והשפמים הנצחיים שלהם. ואולי זוהי הטעות שלי? הרי כאן בחברה הערבית אין חילונים ודתיים במובן המאפיין את החברה היהודית בישראל. הרוב המכריע כאן ברחוב הוא של ציבור מאמין ודתי ביסודו. הרי תהליכי החילון שהתרחשו באירופה פסחו במידה רבה על המזרח התיכון. או שמא הציבור כאן תופס את האמונה והדתיות אחרת? אולי ההופעה החיצונית בבאקה מתעתעת בי. אני מהרהר בדברים בדרכי חזרה מבית המרקחת הסגור ותוהה עד כמה האופן שבו אני תופס את החברה הערבית רחוק מהאופן שבו הערבים תופסים את עצמם. אם אני רוצה להבין טוב יותר את החברה הערבית, הפער הזה חייב להיסגר.

קריאת המואזין הנשמעת בכל רחבי המכללה היא הקראה של הפאתיחה – הסוּרה הפותחת את הקוראן. סגנון הקריאה הוא סופי ומתברר לי שהוא אינו שגרתי. למעשה, אין כמעט מסגדים בישראל ובשטחים שבהם הקריאה מתנהלת באופן הזה. ד”ר שרה אבו סעוד עמדה על כך במהלך אחד משיעוריה, שנקטעו על ידי הקריאה. לא ניתן לדבר או לשמוע דבר במהלך הקריאה. היא מתפרצת בקולי קולות אל תוך הכיתה וגורמת להפסקת השיעור לכמה דקות. בפעמים הראשונות היה נדמה לי שמדובר בנוהל מטוס נוחת. רעש מחריש אוזניים המשתק כל דבר אחר. בכיתה ממתינים דקות אחדות ולאחר מכן ניתן להמשיך בשיעור. הסטודנטיות אינן יוצאות לתפילה ונראה כי הקריאה אינה רלוונטית בשבילן, אף שנאמר לי כי אחת הסטודנטיות הדתיות יותר מקפידה להשלים את התפילות החסרות בהפסקות שבין השיעורים. ד”ר אבו סעוד הפנתה את תשומת ליבנו לשוני שבקריאה: “הקשיבו… שומעים? עכשיו יש עוד קטע אחרון. רגע. רגע…” ד”ר אבו סעוד מסמנת להקשיב ועיניה ממוקדות בחלון הפונה למסגד. ואכן, המואזין, שקולו נדם לכמה רגעים, חוזר ביתר שאת ומשלים את הקריאה עם תוספת ייחודית לקריאה הסופית. “אההה”. חיוך קטן של ניצחון נסוך על פניה. “גם אני לא הכרתי את הקריאה הסופית הזאת”, היא מספרת. מדבריה אני מבין שלזרם הסופי יש קריאה ייחודית של סורת אל־פאתיחה ומי שמכיר היטב את החברה הערבית יזהה את המסגד על פי קריאת המואזין שלו. קריאת מואזין היא תעודת הזהות של המסגד.

עם שובי מבית המרקחת אני ממתין מחוץ לאולם שבו אמור להתקיים השיעור בשיטות מחקר. בוחן שוב את מערכת השעות של הסמסטר הראשון. לוח השיעורים ארוך ומתיש למראה. ביום שישי השיעור הראשון מתחיל בשעה שמונה בבוקר והיום מסתיים בארבע אחר הצוהריים בתום רצף שיעורים כמעט ללא הפסקות. ביום שבת הלימודים נמשכים ברצף עד השעה שש בערב. אלה ימים ארוכים מאוד ועמוסים לעייפה. לצד קורסים בשפה הערבית כמו שירה מודרנית, ספרות ילדים, תולדות הספרות הערבית וספרות מודרנית, יש קורסים פדגוגיים כדוגמת שיטות מחקר, פסיכולוגיה התפתחותית ושיטות הוראה. אלה צפויים להיות ימים לא פשוטים עבורי, ואני מכיר באתגר האקדמי הניצב בפני. שנה וחצי של לימודים אינטנסיביים על טהרת השפה הערבית. סטודנטיות מתחילות להגיע למסדרון שבו אני ממתין לתחילת השיעור. המפגש עם הסטודנטיות בשיעורים הראשונים מרגש אותי. אני חש שעיני כל הכיתה ננעצות בי בתחילת כל שיעור. אני נכנס לכיתה, מתיישב באחת השורות הראשונות, ויכול לחוש שהסטודנטיות מגניבות מבטים לכיווני.

דּוּחָהּ היא הראשונה ששוברת את הקרח.

“אבי! מה שלומך!” היא יורה לעברי באסרטיביות. מבטה חודר ועיניה משדרות ביטחון. “תגיד, יא אבי, למה באת ללמוד כאן? יכולת ללמוד בתל אביב, לא?”

“אני רוצה ללמוד במכללה ערבית ובשפה הערבית. באתי לכאן כי זה המקום הכי מעניין ומאתגר עבורי”. הבנות מקשיבות לי בסקרנות רבה.

“אבל לא פחדת?” שואלת אחת הסטודנטיות.

השאלה מלחיצה אותי מעט. “זאת שאלה מעניינת”, אני משיב בניסיון לקנות קצת זמן, “אבל למה שאפחד בעצם?”

“מה? זה בטח מפחיד בשבילך להיות כאן. לא? עם כל הערבים. אנחנו נראים מפחידים. רוצחים ופושעים. לא?”

דעתן של כמה מהסטודנטיות אינה נוחה מהשאלה הפרובוקטיבית. אני שומע כמה מלמולים מסתייגים. אבל הם רפים למדי ולא עובר זמן רב והם נמוגים.

“מה אתן עושות הצגות?” משתיקה אחת הסטודנטיות את המסתייגות. “גם אני פחדתי מהיהודים פעם. עכשיו אני כבר לא פוחדת. אני רגילה אליהם. אני עובדת רק עם יהודים. כל היום רק יהודים. בהתחלה עבדתי כפקידה. עכשיו אני בניקיון. אבל רק עם יהודים. המנהל שלי, קוראים לו שמוליק. כן. והוא כל הזמן שואל אותי, גם היום יעני, אם הכול בסדר, כאילו מבקש שאני לא אתקוף אותו. יעני, שלא אדקור אותו. אתן מבינות? היהודים פוחדים מאיתנו! אני רואה את זה כל הזמן. אפילו הילדים שלהם פוחדים מאיתנו”. היא מסמנת באצבעה את החיג’אב ומביטה בי. “זה… כיסוי הראש שלנו… הוא מפחיד אותם. אני רואה את זה בעיניים של הילדים היהודים. הם חושבים שאנחנו רוצחים. טרוריסטים. אבל אני מהעבודה לבית. בית עבודה. ובסוף השבוע אני לומדת. אין לי בעיות ואני רק רוצה לקבל את התעודה ולהתקבל למשרד החינוך”.

השיחה זורמת לעניינים אחרים. אני מגלה שרוב הסטודנטיות בתוכנית הלימודים לתעודת הוראה הן נשים בדואיות מהנגב. הן למדו תואר ראשון בחינוך באוניברסיטת חברון וכעת משלימות את תעודת ההוראה הנדרשת על ידי משרד החינוך הישראלי. משרד החינוך הישראלי מכיר בתואר הראשון בחינוך של אוניברסיטת חברון, אך מחייב את הסטודנטיות להשלים את תעודת ההוראה שלהן במוסד מוכר בישראל כתנאי לעבודה בבית־ספר ישראלי. לשאלתי הן מספרות לי, שללימודים באוניברסיטת חברון יש כמה יתרונות ברורים על החלופות בישראל: חברון אינה מציבה דרישה לציון מינימום במבחן הפסיכומטרי ושכר הלימוד בה נמוך בהרבה מזה שבישראל. יתר על כן, לסטודנטים הערבים שמגיעים מישראל מוצעת תוכנית לימודים מיוחדת. הלימודים נערכים בסופי השבוע, דבר המאפשר לסטודנטים לעבוד במהלך ימי השבוע ולהשלים את לימודיהם בסוף השבוע. האוניברסיטה אף מארגנת הסעות בסופי השבוע לעיר חברון והלימודים מתנהלים בשפה הערבית כמובן, דבר שמקל מאוד על הסטודנטים שהעברית שבפיהן אינה מושלמת.

“אנחנו היינו מגיעות לחברון בהסעה בסופי השבוע”, הן מספרות לי. “כמעט לא מרגישות שיש בעיה בשטחים. רק במחסום אולי קצת מפחדות. אבל באוניברסיטה עצמה התחושה ממש טובה. אין פחד. רגיל ככה”. מקצת הבנות מגיעות מהצפון. נדא, למשל, למדה תואר ראשון באוניברסיטת בִּיר זֵית ליד רמאללה. העברית שלה רהוטה והופעתה מערבית לחלוטין. השיחה מתגלגלת לנושא מחיר הלימודים במכללת אל־קאסמי. נדא אינה מצליחה להתאפק ומתפרצת לשיחה בתקיפות ובקולי קולות: “מה זה! מעל לשלושים אלף שקל לתעודת הוראה של שלושה סמסטרים שמתקיימים בסופי שבוע כשהמכללה כמעט ריקה! שו הדא?” אני יכול לשמוע את קולה הרועם מהדהד באולם ההרצאות, חומק מבעד לסדק שמתחת לדלת הראשית ומתגלגל במסדרון. דבר אחד אי־אפשר לקחת מנדא: את אומץ ליבה ואת מזגה הרותח הגולש כמו שערה הסמיך המתפזר לכל עבר. “שלושים וחמישה אלף שקל! ליש? [למה?] בכסף הזה אני יכולה לעשות תואר שני בפיזיקה באוניברסיטת תל אביב! למה!? למה!?” ידיה של נדא מונפות באוויר. חברותיה לכיתה מביטות בה כמהופנטות. פניהן המהנהנות בשקט מסגירות את מחשבותיהן. “מה הם חושבים לעצמם? שאנחנו מיליונרים?” נשמעת זעקתה באולם. “הם לא יודעים שאנחנו חוסכים כל שקל להגיע לכאן? שאין לנו ברירה? שאנחנו חייבים לעבוד כל השבוע כדי לשלם על הלימודים כאן בכל סוף שבוע. וכל זה כדי לקבל תעודת הוראה ואז להיכנס לרשימת המתנה של משרד החינוך ולחכות שש שנים על מנת לקבל תפקיד של הוראה בסמוך למקום מגורינו? כל זה קורה כי אין לנו ברירה. אנחנו עובדות כל השבוע ורק בסוף השבוע אנחנו יכולות ללמוד”. המרצה נכנס לכיתה וקוטע את השיחה הערה. השיעור מתחיל.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.