בארבעה סיפורי מסע פיוטיים מובילה המחברת את הקורא אל מחוזות חייה של יעל, אל הקיבוץ ונופיו, אל מעבר לים ושוב […]
חולות נודדים
היא נוסעת בזמן ובמרחב. קיץ וחורף, מדרימה ומצפינה. היא נשארת יום, שבוע, אולי יותר, ושבה כלעומת שבאה.
הנסיעה לאבא בחופשת הקיץ היא אחת מהמסעות הארוכים של אימא ויעל מצפון לדרום ובחזרה. כמו ציפורים נודדות. אימא מסמנת לבת את התוואי. הנחל למרגלות ההר מתחלף בחולות, ובגעגוע. האדמה האפורה של העמק הופכת לחומה ואז לחולית. ירוק של פרדסים משובצים בגגות אדומים חולף ביעף על פניה. רק האספלט נותר ללא שינוי. מקשר בין מקומות ובין זמנים. כמו סרט שחור שמשתרע עד האופק. רגע היא שם ורגע היא לא. היא בשום מקום ובכל המקומות בעת ובעונה אחת.
יעל מחכה לחופשה. אבל עכשיו, באוטובוס הישן והמקרטע, היא חושבת שזה החלק שהיא ממש לא מחכה לו. זה האוטובוס השלישי במסע של אותו יום אל הקיבוץ של אבא. השמש מאיימת להתיך את מושבי הברזל. ריח זיעת אדם מעורבת בריח תבלינים וטיגון מתאבך סביבה ונדבק בבגדיה. היא מרגישה בחילה. היא מקווה שלא תזדקק לשקית שאימא דחפה לתיק הקטן לפני שיצאו לדרך.
היא מתרוממת מהמושב הדביק כדי לתקן את הגומי הלוחץ במכנסיים הקצרים. איך צמחה כל כך לגובה השנה? היא אומרת לעצמה וכבר מכווצת עצמה מתוך הרגל כדי שלא תבלוט מעל שורת המושבים.
בחופשת הפסח הקודמת עצרו לבקר את הדודה בעיר הגדולה, יעל התלוננה על הנסיעות האינסופיות בין הקיבוץ של אימא לקיבוץ של אבא.
‘תגידי תודה שיש לך שני בתים, לרוב האנשים יש בקושי אחד,’ חרצה הדודה ושלפה בנחת את קופסת הפודרה שלה, ובטפיחות קלות על הלחיים, האף והסנטר, השאירה שם כתמים של אבק ורוד.
היא משחזרת בראשה את הקולות, הצבעים והריחות מהקיבוץ של אבא. אוהבת להציץ בו כשהוא מצלם את החברים מתחת לעץ הגויאבה שליד הבית שלו, תמיד רציני כזה.
כשהוא שוקד על הכנת תוכניות בנייה לקיבוץ מכסה הכבדות על הכול, אבל כשהוא מצלם הוא מרשה לעצמו לחייך לפעמים. יעל מחכה לקמטי החיוך, כי אז היא יכולה להציץ פנימה, אל מה שכנראה קדם למה שאימא מכנה ‘הצער הזה של אבא’.
מצלמת הלייקה המשוכללת, שהוא אוחז בידיו החמות עדיין משנת הלילה, ממלאת אותו שמחה פשוטה. באשמורת אחרונה וקרירה הוא יכול להשכים קום אל קטיף התפוזים ביתר קלות, כשתמונות החברים שיצלם עם ערב כבר רוחשות סביבו כהבטחה. מדי שנה בערבי הקיץ מתייצבים אצלו בסדר מופתי חברי הקיבוץ וילדיהם, משפחות ויחידים. אבא מעמיד אותם מתחת לעץ הגויאבה המצל ומצלם. לפעמים רק תמונה או שתיים ולפעמים אינספור חשיפות וקליקים של מצלמה, עד שהוא מרוצה ממשחקי האור והצל, מהקומפוזיציה, מהמבע, ומהחד־פעמיות שלא תשוב עוד לעולם.
גלילי הפילם מפזזים באחד הכיסים בתיק העור המהוה ועושים את דרכם לחדר החושך, לקודש הקודשים שלו. המתח מלווה אותו עד לדקה שבה נחשף שבריר השנייה שהונצח בלחיצת כפתור והופך לתווים ברורים ומוגדרים, כמו פסק דין שהולך ונבנה על סמך העדויות, ומתגבש להחלטה: לשבט או לחסד.
הרגע שבו שבבי הזמן הניתזים מן המצלמה והופכים לתיעוד בגוונים שבין שחור ולבן, ממלא אותו בסיפוק של מנצחים במאבק המתמשך בשיני הזמן. כמו התמונות הספורות שהוא נושא עימו מ’שם’, בהן נותר כלוא לעד כל אשר אבד לו לתמיד.
בדרך לאבא עוצרים אצל סבתא בעיר הגדולה. יעל מבינה שחייבים אפילו שלא מדברים על זה. צריך להביא לסבתא עופות מן הקיבוץ ולראות שהיא בסדר. אבל אצל סבתא כלום לא בסדר. הריחות של הבישולים מכל הדירות בבניין מתערבבים בריח של חדר המדרגות המלוכלך. כשהן מגיעות סוף סוף אל הקומה השלישית, סבתא עומדת בפתח הדירה וחוסמת את המעבר הצר ממילא, וממטירה עליהן מילים ביידיש שיעל אינה מבינה. הן נדחקות פנימה בלי לדבר – אימא, סבתא ויעל בסוף.
סבתא כפופה וצמוקה, לבושה ‘באותם הסמרטוטים’ כמו שאימא אומרת. שערה האפור מציץ מהמטפחת הדקה שהיא עוטה בקיץ ובחורף. התמונה שלה מהימים הטובים יותר, שתלויה על קיר הסלון, מגלה אישה נמרצת, מלאה ונאה.
אימא וסבתא רבות ביידיש כי סבתא לא מבינה עברית. אימא קוראת ליידיש בזלזול ‘שפת הקוידש’ אבל זה לא מפריע לה לצעוק על סבתא ביידיש. אחר כך אימא וסבתא משתתקות. שקית העופות מהקיבוץ, שלדברי אימא נשחטו בשחיטה כשרה למהדרין עבור ‘עזרת הורים’, זרוקה על הרצפה במטבח.
יעל יודעת שאימא כועסת על סבתא כי היא חיה בעוני ומבזבזת את כל הכסף על צדקה לדתיים. היא גם יודעת שסבתא כועסת על אימא על שהלכה אחרי החלוצים החילונים ואולי גם על עוד כמה דברים.
סבתא מרימה את העוף מהרצפה ומתחילה לנקות אותו. היא ממשיכה לדבר עם אימא בעודה חותכת ושמה אותו בסיר ענק מלא מים. גם הריח הקבוע של מרק העוף של סבתא עושה ליעל בחילה. כזו כמו הבחילה באוטובוס.
כשהמרק מוכן הן מתיישבות סביב שולחן העץ הענק והכבד שבסלון. הן שותקות. חתיכות עוף שטות במרק שנמזג לצלחות החרסינה המעוטרות מפולניה, ויעל לא מצליחה לאכול. לכף יש טעם של כסף ולמרק טעם של מים מלוחים. אימא שולחת מבט ביעל ומציעה שתצא קצת להתאוורר.
יעל שמחה לצאת מהדירה. דלת הכניסה נטרקת מאחוריה. בדילוגים של שתיים-שלוש מדרגות היא מגיעה לפתח הבניין, וכשהיא ברחוב היא כבר נושמת לרווחה. היא מאיצה את צעדיה. תיכף תגיע אל הנחל עם המים הירוקים, שאסור להתרחץ בו. לפעמים עוברת סירה עם חותר או שניים. ציוץ הציפורים מתערבב ברעש המכוניות על הגשר החדש.
אין עדיין תגובות