אבא

14 במרס, 2019, יום חמישי

אימא בוכה בטלפון. אין לה עם מי לדבר, היא מקוננת, זרוקה כל היום על הכורסה, בוהה בטלוויזיה, לא רואה כמעט כלום, והמטפלת שהבאנו לה מדברת רק רומנית, שבע־עשרה שנה בארץ ועוד לא למדה עברית, ואבא לא מבין כמעט כלום, וכבר אי אפשר לדבר איתו על כלום, רק מסתובב כל היום עם ידיים בכיסים ומחפש אוכל.

אני מקשיב. מה אני יכול לומר. אני מבטיח לבקר. אולי מחר, אולי בשבת.

16 במרס, 2019, מוצאי שבת

אימא מתקשה לוותר על צבא המטפלות, ובמיוחד על המטפלת־האהובה שמגיעה בכל יום במכוניתה הקטנה מביתה שבשכונת כבביר שעל הכרמל. אנחנו יושבים על החשבונות. אני מבין שחייבים לצמצם, אבל לבי ממאן. אימא לא יצאה מהבית כמעט שנתיים, גם בתוכו אינה יכולה לעבור ממקום למקום בעצמה. המטפלות מעניקות לה ביטחון, ויש לה עם מי לדבר. והמטפלת הרומנייה, לא רק שאיננה דוברת עברית, בקרוב גם תגורש מהארץ. וכל מטפלת זרה, אם נמצא בכלל, איפה תישן, ואיפה תחיה. המטפלת־האהובה הרי ישנה עם אימא בחדר. ואיך נוציא את אבא מחדרו כדי לפנות מקום למטפלת, ולאן נעביר אותו בדיוק.

אבא מקשיב בשתיקה. אחר כך שב ומספר לי על ה״מועדון״, אותו מרכז יום לקשישים דמנטיים בקריית אליעזר שהוא מבקר בו שלושה בקרים בשבוע. הוא מדגים לי איך הוא ‘רוקד’ ו’שר’ שם, וחותם כהרגלו בשאלה החביבה עליו: ״אתה יודע בן כמה אני?״

כדי לגרום לו נחת אני עונה, ״לא הייתי נותן לך יום יותר משבעים וארבע.״

בעיניים זורחות הוא מספר לי שאף אחד ב״מועדון״ לא מאמין שהוא בן שמונים וארבע, ושיש שם אישה שרוצה לרקוד רק איתו. ״אברהם, למה אתה לא רוקד איתי,״ הוא מדגים איך האישה מזמינה אותו לרקוד.

״זה כי אתה הבחור הכי יפה שם,״ אני אומר לו.

ואז הוא מנסה להיזכר בשמות ילדי. וכשהוא מתייאש, אני מזכיר לו את ששת נכדיו, מהבכור לצעירים, והוא מתעניין אם המשרד שלי עדיין באותו מקום [שהוא זוכר ממרחק חמש־עשרה שנה. המשרד שלי כבר המון שנים לא שם], ומתי יוצא סוף־סוף הספר החדש שלי.

ההידרדרות של אימא היתה מהירה יחסית. אני רואה ביומן שבראש השנה לפני שנתיים עוד הגיעו לארוחת החג, ושזמן קצר אחר כך הפסיקה לצאת מהבית, ואז החלו להגיע המטפלות — הראשונה היתה המבשלת שנשלחה לשעות מספר בשבוע על חשבון הביטוח הלאומי, שהצטרפה אל אחותה ששנים מנקה במסירות את בית ההורים בכל שישי בבוקר. מאותו הרגע שתיהן תיחזקו את המערכת הביתית תחת יד הברזל של אימא, בעוד אבא עוזר לה לרדת מהמיטה, לעבור לכיסא הגלגלים, להיכנס למקלחת ולשירותים ולצאת מהם. אימא הדריכה אותו איך לקרב את הכיסא, איך להחזיק חזק ואיך לסובב, ואבא, בסבלנותו האין־סופית, ניסה למלא אחר ההוראות כמיטב הבנתו. אלא שהסידור הזה טמן בחובו את זרעי אסונו: אבא כבר לא היה מרוכז וערני, אימא נזפה בו כל הזמן, וכשלא עזרו הנזיפות עברה לגערות, אבל כל עוצמתה הווֹקאלית והוורבלית לא יכלה לחומות הדמנציה שהלכו וסגרו עליו: הוא החל לשמוט אותה. פעם לא העמיד את הכיסא בזווית הנכונה, פעם משך לפני שהצליחה לנחות לתוך המושב, פעם שכח לנעול את בלמי הגלגלים והכיסא נסוג מפני משקלה. בפעם הראשונה שנפלה הצליח איכשהו להרים אותה, בשנייה — היה צריך להזמין מד״א, בשלישית — התכסתה כולה בחבורות והיה חשש ששברה צלע, ברביעית — נשארה לשכב על הרצפה יותר משעתיים, מכוסה בשמיכה שהביא לה, עד שמד״א הגיעו. קשה לי לחשוב על מה שעבר ביניהם באותם רגעים — אִם גערה בו, אִם ייבבה בייאוש, או נאנחה מכאבים, או שלושתם חליפות.

לפני שלושה עשורים פתחתי את המשרד הראשון שלי, בקומה השנייה של בית מגורים בהדר הכרמל. בדירה מולי התגורר זוג קשישים. את הבעל הייתי רואה לפעמים, קשיש גבה קומה וחסון, בשעה שירד לסידוריו במין צליעה מוזרה, מהירה, כמו ממהר לסיים ענייניו ולשוב. את אשתו לא ראיתי עד היום שבו צילצל בדלתי, ובתנועות ידיים נסערות ובשברי יידיש ועברית הסביר לי שה״גברת שלו״ נפלה, ושצריך להרים אותה.

הלכתי אחריו. הדירה היתה דחוסה ברהיטים ישנים ובערמות סמרטוטים. על רצפת המטבח המזוהמת רבצה אישה כבדת בשר, אטומת מבט ומשופמת, עטופה ברישול בחלוק צמר כחול ישן שחשף רגליים לבנות, שעירות. אף שהיה מבוגר ממני בארבעים־חמישים שנה, היה הזקן חזק ממני בהרבה. מבגדיו עלה ענן של זיעה חמוצה־מרה. בקושי הצלחנו להרים אותה. גופהּ היה רופס, כעשוי ג׳לי סמיך, מין שק גומי שאם תפסת כאן, כל המשקל נשפך לכיוון המנוגד. המטבח היה זעיר ודחוס. היינו צריכים להיזהר שראשה לא יפגע בכיריים או בפינת שולחן הפורמייקה הצהבהב, העתיק, שהיה מכוסה שכבה שומנית שחורה. פחדתי שמבטי יצטלב במבטה. מגע בשרה, והחלוק שאיים להיפתח ולנשור ממנה, עוררו בי בחילה ובעתה. כשהצלחנו סוף­־סוף להושיבה בכיסא, הזקן הודה לי בקול נמוך, סדוק. חיכיתי במסדרון עד שהרים אותה מהכיסא, הוביל אותה צעד אחר צעד לחדר פנימי והשכיב אותה במיטה בין ערמות סמרטוטים. ורק כשהייתי בטוח שנחתה שם בשלום, נמלטתי אל חדר המדרגות ואל האוויר הצלול של מרפסת המשרד שלי. שעה ארוכה רחצתי פני וידי בסבון ובמים קרים, ולא הצלחתי להיפטר מהריח.

בפעם השנייה כבר הייתי מיומן. השכן אחז בזוגתו תחת זרועותיה, אני תמכתי בגבה ובמותניה, הי־הופ וישר לכיסא. הוא השקה אותה במעט קפה, הוביל אותה למיטה, ונפרדנו כשותפים ותיקים. בפעם השלישית, כשפעמון הדלת צילצל ופניו של האיש נראו בעינית, לא פתחתי את הדלת. החרדה מהדירה ההיא, מהמטבח ההוא, מהפגישה עם האישה ההיא, הייתה משתקת. הייתי רואה חשבון צעיר, הייתי עמוס עבודה, היה לי ילד קטן בבית, בדיוק תיכננו ילד נוסף, כל החיים היו לפני, מה לי ולמופע הנורא, האומלל, המבעית של סופם. הזקן צילצל פעם ופעמיים לפני שוויתר וירד אל עורך הדין רייס מהקומה הראשונה.

זמן לא רב אחר כך ראיתי בפתח הבית מודעת אבל: למדתי שקראו לה גרטה. פה ושם עוד הייתי פוגש בו בחדר המדרגות, ואז בוקר אחד הופיעו בדלת ממול דיירים חדשים, במשך כמה ימים הוציאו מהדירה כמות בלתי נתפסת של סמרטוטים וגרוטאות ומילאו בהם משאית גדולה, ובכך נסתיימה פרשת חייו — בשקט, בלי מודעה, בלי שבעה, בלי כלום. אחרי שגרטה מצאה מנוחה נכונה, בעלה [שמעולם לא ידעתי את שמו] היה יכול למות בשקט.

ורק מראה אבא הגוהר חסר ישע מעל אימא המוטלת דואבת על הרצפה, ללא שכן לפנות אליו, ובמצבו המנטלי אפילו להתקשר לעזרה איננו מסוגל, ואימא החבולה והדואבת תחת השמיכה שהביא לה, לוחצת שוב ושוב על לחצן המצוקה האילם, אינו מרפה ממני.

וכך נפלה ההחלטה להביא מטפלת שתישן עם אימא בחדר. גם כי לא רצינו להזיז את אבא מחדרו שאליו עבר כשכל הבעיות התחילו, וגם כי נדרשה להיות זמינה לאימא כשהיא מתעוררת וצריכה ללכת לשירותים פעמיים־שלוש בלילה. כך שלמנקה־המסורה ולמבשלת הצטרפה המטפלת־האהובה [לימים הבנו שהשתיים מחותנות], שהגיעה בכל ערב ונשארה עם אימא עד הבוקר, וכעבור ימים ספורים הצטרפה אליהן גם המטפלת־המחליפה [שכנתה של המטפלת־האהובה] שלקחה על עצמה את משמרת הצהריים. צוות המטפלות והעוזרות כבר כָּלַל ארבע, והחיים שבו לזרום.

ואז התעורר עניין הקניות, ששנים היו באחריות אבא. בכל יום רביעי, לאחר שחיית הבוקר בבריכת ״מכבי״, נהג אבא לעבור בסופרמרקט ״האודיטוריום״, למלא עגלה על פי הרשימה שאימא הכינה לו, וסמיון, השליח החביב, דאג להביא את צמד הארגזים לדירתם, להתכבד במים קרים ובעשרים ש״ח טיפ, ולהחליף עם אבא בדיחות. אבל זיכרונו הנחלש של אבא גרם לו בהדרגה לדלג על עוד פריט פה ועוד פריט שם. תחילה אימא עברה על העניין בשתיקה, אבל כשמספר המצרכים החסרים עלה על אלה שהגיעו עם השליח, אזלה סבלנותה. לגערותיה שניתכו על ראשו בשעה שהמבשלת פרקה את המצרכים, ענה בשלווה שהפסיקו להחזיק בסופר את הפריט הזה, ושהפריט ההוא לא הגיע, והשלישי היה במקרה חסר, ולגבי הרביעי אין לו מושג, כי הוא זוכר בבירור שדווקא הניח אותו בעגלה. וכשהרעימה עליו בקולה איך הפסיקו להחזיק דווקא את החמאה [לעוגיות שהמבשלת אופה לה] ואת אבקת הקפוצ׳ינו של ‘עלית’ שהתענגה עליו [עם אותן עוגיות חמאה] בקומה משנת הצהריים, את מיץ השזיפים שנהגה ללגום בבוקר נגד העצירות שגרמו הכדורים לשיכוך הכאבים, את גבינת החמישה אחוז שהמטפלת־האהובה נהגה למרוח לה על הטוסט של הערב, ואת התמרים והמשמשים המיובשים שאהבה לכרסם מול ״היפים והאמיצים״, משך בכתפיו שמאיפה הוא יודע, וממתי הוא מנהל את הסופר, אין וזהו.

בסופו של דבר, אימא החליטה שאבא יביא מה שיביא, כי חשוב שימשיך לעשות כל מה שהוא מסוגל, ושהמטפלות יחלקו ביניהן את השלמת הקניות, והשלווה שבה לשכון בדירה ברחוב רש״י שש פינת הס ארבעים, בכל אופן עד אותו בוקר מר ונמהר, כשפקידת הבנק התקשרה לאימא והתעניינה לפשר משיכות המזומן הגדולות שרוקנו את החשבון בקצב מפחיד. אימא צילצלה אלינו בהיסטריה. גילי, אחי, לקח על עצמו לבדוק את דפי הבנק, הוא בחן תנועה אחר תנועה, סיכם את המספרים, ובאותו לילה, קצת אחר חצות, שלח לי את ממצאיו: בפחות מחודשיים נמשכו מהחשבון עשרות אלפי ש״ח במזומן. אבא הלך כמעט בכל יום לכספומט, משך אלף ש״ח פה, אלף וחמש מאות ש״ח שם, לפעמים גם אלפיים. ניסינו להבין מה לעזאזל עשה בכל הכסף הזה. בחשבון לאחור הצלחנו לשחזר מעט מהסכומים, ששימשו כנראה לקניות, לתשלומים למטפלות ולאיש התחזוקה שטיפל להורים בתקלות החשמל והאינסטלציה, אבל גורל מרבית הסכומים החסרים נותר באפלה.

למחרת גילי בא לחיפה, לקחנו את אבא לבנק, העברנו את זכויות החתימה על שמנו, ובטקס לא חגיגי גזרנו את צמד כרטיסי האשראי שלו. אחר כך הפכנו את ביתם בחיפוש אחר הכספים החסרים — אולי החביא בבגדים, אולי תחת המזרן, או בציפית הכרית או באיזו מגירה [על תרחישים אחרים לא רצינו לחשוב בכלל].

ולשווא.

ענייני הכספים עברו לטיפולנו. התחלתי להתייצב אצלם אחת לשבוע או לשבועיים עם ערמות מזומנים. שילמתי למטפלות, השארתי כסף להוצאות הבית במקום הסודי של אימא [במגירת השידה שמול מיטתה, תחת ערמת צעיפי משי], ולא שכחתי להשאיר לאבא מאה שקל, לקפה בבריכה ולטיפ לשליח הפיצה. ובכל פעם שספרתי שטרות לידי המטפלת, נעמד לידי והתעניין מאיפה אני לוקח כל כך הרבה כסף, ואם עברתי במקרה בבנק שלו, ואז מספר למטפלת איך הילדים שלו לקחו לו את כרטיס הכספומט, וחותם בשאלה, אולי יש גם משהו בשבילו, כי אימא לא נותנת לו, ואני הייתי מעביר לו במבט חמור של שַׁלָּם צבאי את קצבתו, וסופר לכף ידו צמד שטרות של חמישים. וכשהדמנציה החמירה, אימא הורתה לי לעבור לחמישה שטרות של עשרים, שירגיש שיש לו ממש הרבה כסף.

ועם כל שטר שספרתי לכף ידו המצפה, הרועדת, משהו נשבר בלבי.

״ואל תבזבז הכול בבת אחת,״ הייתי אומר לו.

הוא היה צוחק.

״ולמה שלא תזמין לקפה את החברה שלך מהמועדון,״ הייתי מציע.

״רעיון טוב,״ היה פונה לשים את דמי הכיס שלו בחדרו, ״אולי באמת בפעם הבאה.״

רק שגם האידיליה הזאת לא האריכה ימים. צוות המטפלות סביב השעון עלה הון, ונוסף על תחזוקת הרכב, התשלומים לאיש התחזוקה, לטכנאי המזגנים [בעלה של המבשלת] והאוכל, הטלפון, החשמל, המים, הטלוויזיה בכבלים, התרופות, הביקור השבועי של המנקה והביקורים החודשיים של הספרית, המניקוריסטית [בתה של המבשלת] הפדיקוריסטית [חברתה הטובה של אותה בת] ורופא השיניים מ״יד שרה״ — הסכומים המריאו לגבהים בלתי אפשריים. גילי, שעקב אחרי חשבונות הבנק והחסכונות המידלדלים, שב ושיתף אותי בחששותיו: אם לא נחליף את שלישיית המטפלות הישראליות בעובדת זרה אחת כמו שעושים כולם, כספם יאזל בפחות משלוש שנים.

אלא שאימא סירבה לשמוע על עובדת זרה. החשבונות שלנו לא נכונים, התעקשה. ואם ייגמר הכסף, תמיד תוכל למכור את המחסן בקומה הראשונה, זה שסגור ונעול מאז עזב הדייר הערבי האחרון אחרי מלחמת יום הכיפורים, בדיוק כמו שמכרה את החנות שהיתה לה בחזית הבניין. ואיפה העובדת הזרה תישן, ומה עם זה שעובדות זרות לא מדברות עברית, ואיזו עובדת זרה תסכים בכלל לחיות עם זוג קשישים, ושחייה קשים ומרים גם בלי הרעיונות שלנו, עם כל מה שהיא עוברת עם אבא, ושהגיע הזמן שנפסיק לנהל לה את החיים.

וכך נדחה העניין ונדחה. גילי הציע לאמץ גישה תקיפה והחלטית, לפני שיישארו באמת בלי אגורה, אבל אני התנדנדתי — לפעמים ריחמתי עליהם והייתי מוכן לממן להם מכיסנו את הטוב ביותר האפשרי, הם הרי בשלהי חייהם, ואנו שנינו איננו עניים מרודים, ולפעמים הסכמתי עמו שהחגיגה אינה במקומה וצריכה להיפסק. וכך עברה לה עוד שנה, הכספים הגיעו כצפוי ל״קו האדום״, ורגע לפני שחצו את ״הקו השחור״, התחלנו לראיין מטפלות זרות. אחדות נפסלו מיד, אחרות נעלמו אחרי המפגש הראשון, אחת נקלטה אמנם בהצלחה, אבל נאלצה לחזור לרומניה אחרי שבע־עשרה שנים בארץ, מחליפתה הסתלקה ללא התראה אחרי שבועיים [עם כל התכשיטים של אימא], ומהטראומה החזרנו מיד את כל המטפלות. ואז התעוררו עלינו רחמי האלים והם שלחו לנו את אימלדה. שוב נפרדנו מהמטפלת־האהובה ומהמטפלת־המחליפה, השארנו רק את המנקה ואת המבשלת, שלקחה אחריות גם לקניות וגם לטלפון היומי לבנק, כדי שאימא תוכל לברר עם הפקידה איזה כספים נכנסו ואיזה יצאו ומה היתרה ואם כדאי לשבור פיקדון כדי לא להיכנס לאוברדרפט ולשלם ריבית, או לחכות כמה ימים ולהרוויח את הריבית. וכדי לרכך את תסמיני הגמילה של אימא, סיכמנו עם המטפלת־האהובה שתמשיך להגיע בימי החופשה של אימלדה, ופה ושם תקפוץ בערבים לשעות ספורות, להקל על אימא את ייסורי הבדידות.

הדימום הכספי נעצר, החיים נמשכו.

16 במרס, 2019, שבת

ביקרתי אצלם עם בני בכורי. אימא שמחה מאוד, שוחחה עמו ארוכות. הרגשתי כיצד הוא מביא אור לחייה.

הקשר היום־יומי איתם ועם מצוקתם משרה עלי דכדוך. אני מרחם עליהם, על אימא שמעבירה את רוב שעות היום בכורסה, מול הטלוויזיה או במיטתה, ועל אבא שמסתובב בבית בתנועות רקדן ומחפש אוכל, ואז שוקע בפינת הספה ללא תנועה במשך שעות [אימא משתגעת ממנו].

אני מקווה שהמטפלות, כל אחת בתורה, מוציאות אותה לפחות למרפסת, שתתפוס מעט אוויר ושמש.

18 במרס, 2019, בוקר שני

התקשרתי לאימא. סיפרה שהזמינה רופא אתמול בערב. היא עושה זאת בכל פעם שהיא מבוהלת. הרופא בדק אותה, הכול היה בסדר. ״אם כבר באת,״ אמרה לו, ״אולי תבדוק גם את בעלי, ליתר ביטחון.״

אבא לא הבין מה רוצים ממנו, אבל שיתף פעולה: גם הוא היה בסדר.

20 במרס, 2019, יום רביעי

יום השוויון האביבי.

אימא התקשרה לפנות ערב. חייבת תרסיס לאף. קשה לה לנשום, וחייבת אותו עכשיו, ואין מי שיקנה לה.

עד שהתפניתי מכל המטלות, כדי לשבת קצת על הספר שאני מנסה להשלים חודשים.

אני כובש את התסכול, קם ונוסע ל״מרכז חורב״, חונה בקומה מינוס שלוש, עולה במעלית, חוצה את מסדרון הקניון לכל אורכו, מגיע לסופרפארם, עומד חצי שעה בתור, קונה, חוזר את כל המסדרון, יורד למינוס שלוש, מוצא את האוטו בחשכה, נוסע אליהם, מטפס חמישים וכמה מדרגות, מתנשף ומיואש מגיע סוף־סוף לדלת.

אימלדה פותחת: הבית שלֵו וחמים, אימא שרועה בכורסה מול הטלוויזיה, אבא כבר ישן בחדרו.

״תניח כאן, ניצן,״ היא אומרת בלי להסב מבטה, וכשהיא מבחינה בצללית העומדת דוממת לצדה, הלומה ומתנשפת, היא מסובבת ראשה ואומרת, ״תודה, ניצן, לא התכוונתי להריץ אותך, גם מחר היה בסדר.״

אני מניח את התרסיס ויוצא בלי לומר מילה. בדרך הביתה אני תוהה — מאיפה כל זה בא, ולאן כל זה מוביל.

14 באפריל, 2019, בוקר ראשון

האור הקשה שעטף את העולם במהלך סוף השבוע התחלף בשמים מעוננים. הרוח העזה מנערת את ענפי עץ השזיף. הלילה עבר בסיוטים. עד שנחלצתי מאחד, צנחתי לתוך אחר. אף לא אחת מחרדות חיי פסחה עלי.

אימא מתעקשת שאקח את אבא לקופת חולים, לבדיקת סוכרת מיותרת כלשהי.

אבא מנסה להתמרד. הוא בריא, הוא מרגיש מצוין, אין לו שום בעיה, והוא בכלל שונא רופאים.

״אדם חצי דמנטי, בן שמונים וארבע,״ אני מנסה לשכנעה, ״סוכרת היא הבעיה האחרונה שלו.״

אבל אין עם מי לדבר: תחושת החובה שלה, השנים הרבות שעבדה כאחות, אולי העמדה ההישרדותית — לנוכח כל מה שלא ניתן לעשות בעניינו דבר, הנה, לפחות לבדיקת סוכרת בקופת חולים אפשר ללכת.

5 במאי, 2019, בוקר ראשון

לפנות ערב קפצתי לבקר. אימא היתה מוטלת בכורסתה בסלון מול הטלוויזיה. אבא שאל אותה בכל כמה דקות מתי הוא הולך למועדון, ומתי הוא קם מחר בבוקר. אימא נראתה מיואשת. הכול פועל נגדה. אמנם אימלדה ישנה איתה בחדר וקוראת לה ‘מאמי’, אבל לא מחממת טוב את האוכל. ומאז שפיטרנו את המטפלת־האהובה, אין לה עם מי לדבר.

ככל ששקענו בשיחה, נראָה שהיא משלימה עם מצבה. עד הפעם הבאה. מצוקתה הולכת איתי הביתה. אולי בכל זאת נחזיר את צבא המטפלות. אחרי הכול, כמה זמן נותר לשניהם לחיות בכלל.

30 במאי, 2019, יום חמישי

ביליתי אצלם יותר משעתיים. הביטוח הלאומי שלח מעריכה לבדוק אם מגיעה לאבא עזרה נוספת. אבא התנהג יפה כתמיד, חזר שוב ושוב על אותם משפטים. אימא התלוננה על אימלדה, ולמה איננו מחזירים את המטפלות. לפי חישוביה, הכסף שנכנס לה לחשבון בכל חודש יממן ללא קושי מחצית מהסכום.

ומה עם החצי השני?

אינני רואה איך הם יכולים לממן מכספם צוות מטפלות סביב השעון. אבל לא קשה להבין את המצוקה שלה. בכל זאת, שפה משותפת משרה ביטחון ונחמה, ובהיעדרה החרדה שלה הולכת ומתעצמת.

אדבר עם גילי.

10 ביוני, 2019, שבועות, יום שני

אחר הצהריים אספתי עצמי והלכתי להורים. המטפלת־האהובה, שהחליפה את אימלדה בסוף השבוע, פתחה לי את הדלת. אימא נהנתה במרפסת מהרוח הקלה שעלתה מן הים. אבא הצטרף מישיבתו חסרת המעש בפינת הספה בסלון ושאל כמנהגו, שוב ושוב, במה אפשר לכבד אותי ומה אפשר להזמין לי.

ביקשתי מים מהברז.

הוא ניגש למטבח והביא לי מיץ מהמקרר. התפתיתי לשתות, ומיד חטפתי בחילה נוראה. מי שותה אצלם בבית את המיצים האלה. קיוויתי רק שהוא לא מקולקל.

כשהחזרתי לו את הכוס, קרץ אלי ואמר שהוא שואל אותי את כל השאלות האלה כדי להיות נחמד אלי.

24 ביוני, 2019, יום שני

כשהגעתי להורים אחר הצהריים, אבא פתח לי את הדלת. הוא היה מגולח ובגדיו נקיים ומגוהצים. אימא ישבה במרפסת, לפניה קפה וצלוחית ופלים שהיה ברור שאין לה עניין בהם, ועוד צלוחית ובה פרוסה מהעוגה שהבאתי כמה ימים קודם לכן. אימלדה הביאה לי כיסא מפינת האוכל ושבה להתעסק בטלפון שלה, וכשהתיישבתי, אבא פתח בסדרת משפטיו הקבועים — ״אפשר לכבד אותך במשהו? להזמין לך משהו?״ ולפני שהספקתי לענות, סיפר על האישה שניגשת אליו במועדון ושואלת, ״תגיד, אברהמ’לה, למה אתה לא רוקד איתי?״

״יפה,״ אמרתי, ״שיש לך שם חֲבֵרָה.״

״חברה בת שמונה־עשרה,״ אמרה אימא בסרקזם. פניה אמרו מרירות וייאוש. המרפסת צופה אל הרחוב. בקולה החזק ובדיבורה הרועם כל הרחוב שמע אותה. גם אלכס מהמכולת שלו, שתי קומות מתחתינו, שהיה שרוע בכורסת המנהלים המתפרקת שלו והפך בעיתון בן כמה ימים שנח על ברכיו, הרים ראשו.

״אתה יודע בן כמה אני?״ המשיך אבא, ״אף אחד לא מאמין בן כמה אני.״

״כל היום המנטרות האלה,״ רטנה אימא, ״אין רגע שקט.״

היא הרימה את הספל שלה וניסתה לקרבו לפיה. אימלדה עקבה אחריה בדאגה. אבל אימא הצליחה להשלים את הדרך ולגמה מהספל בתנועות שפתיים ולשון מודגשות.

״נו, תגיד, בן כמה אני,״ המשיך, זורח כולו.

״בן שבעים וארבע,״ עניתי, ״לא יום אחד יותר.״

״את רואה,״ פנה לאימא, פניו נהרו בהבעת ניצחון, ״אף אחד לא מאמין. אבל אני הולך בלי מקל, ורואה בלי משקפיים. עשה לי ניתוח בעיניים, הרופא שאימא שלך לקחה אותי, ומאז אני רואה הכול בלי בעיה.״ ומבטו ריחף סביב, מחפש אתגר ראייה כדי להוכיח לי את דבריו. ״אתה יודע מי עשה את המרפסת הזאת,״ המשיך.

עשיתי עצמי כאילו אינני יודע.

״אני,״ אמר בגאווה. ״היתה לי המסגרייה הכי גדולה בחיפה.״

״בטח אתה,״ אמרה אימא בזלזול, חופרת בעוגה שלה, ״הפועל שלך עשה. אתה רק הסתכלת.״

הערב נטה לרדת. צללים זחלו על ההרים הרחוקים. שני זקנים במרפסת מתפוררת. אימא העבירה בבית הזה את כל חייה כמעט. אני זוכר את המרפסת הזאת מאז נולדתי.

״אימא של אימא שלך,״ הגניב לעברה מבט, ״אתה לא יודע כמה אהבה אותי. התחתנו בשבילה כאן, ממש בבית הזה.״

״הוא וההמצאות שלו,״ הפטירה, מקרבת פירורי עוגה לפיה. ברור שאבא מפריע לה למצות את ההנאה הקטנה הזאת, של הקפה והעוגה, בקוּמהּ משנת הצהריים. בילדותי נהגה להתעורר בדיוק בעשר דקות לארבע — קפה, עוגה, והיישר למפגש הספסל של רחוב הס, עם השכנות שהתעוררו משנת הצהריים שלהן. וכשאבא חזר מהעבודה, נהג לאכול בגפו את הכוסמת והעוף שהשאירה לו בסיר קטן על הכיריים. לפעמים אירחתי לו לחברה והקראתי לו את הכותרות מ״מעריב״. הייתי אז בן שש, אולי שבע. אחר כך גדלתי לענייני ולחברי, ואף אחד כבר לא ישב איתו.

‘,You want cake maybe, I will bring you’ הציעה אימלדה.

״לא, זה בסדר,״ אמרתי, ״אולי כוס מים.״ אימלדה מבינה עברית לא רע בכלל, אבל מדברת בעיקר אנגלית. אימא משתגעת מזה, אבל זה מה שיש.

״אני לא אוכל עוגות בכלל,״ אמר אבא בגאווה. ״אתה יודע למה?״

ידעתי. מובן שידעתי. ״למה?״ שאלתי.

״כדי לא להשמין,״ אמר בארשת ניצחון. ״את יודעת כמה שקלתי פעם,״ פנה לאימלדה.

האישה הפיליפינית משכה בכתפיה במבוכה והעבירה מבטה ממנו אלי וחזרה.

״מאה וארבע קילו,״ אמר. ״אבל אשתי לקחה אותי לדיאטנית. אחרי שבוע באתי לדיאטנית ונשקלתי, לא ירדתי כמעט כלום. אבל הדיאטנית אמרה לי, ׳זה בסדר, אברהמ’לה, העיקר שלא עלית השבוע, בשבוע הבא תרד.׳״

״,That’s really yoffi, Aba״ החמיאה לו אימלדה.

‘וככה ירדתי בסוף שלושים ואחד קילו,’ המשיך. ‘אף אחד לא מאמין כמה שקלתי פעם. וגם היתה לי המסגרייה הכי גדולה בחיפה.״

״לא גדולה ולא שלך,״ חתמה אימא את הדיון.

״אני חושב שאלך,״ אמרתי.

בדרך לדלת הסביר לי בגאווה איך הוא יורד ועולה בכל יום במעלון. מאז הותקן, אבא מופקד על הפעלתו היומית כדי להבטיח שיפעל אם יצטרכו להוריד את אימא. ״אתה רוצה שאוריד אותך איתו?״ שאל, ״כדאי לך.״

״אני בסדר,’ אמרתי, ״בינתיים.״

״אני עולה ויורד במדרגות בלי בעיה,״ אמר, ״בלי מקל. רק אימא שלך מסכנה,״ קירב ראשו ולחש באוזני, בוחן מעבר לכתפי אם היא שומעת אותו, ״לא יכולה ללכת בכלל. אני לא יודע מה יהיה איתה בסוף.״

״אז איך היא מסתדרת?״ שאלתי.

״יש כאן איזה אישה שעוזרת לה, לא יודע אפילו איך קוראים לה. אתה יודע איך קוראים לה?״

״אימלדה,״ אמרתי. ״קוראים לה אימלדה.״

ממקומה במרפסת המטפלת שמעה את שמה והרימה ראשה לרגע מהטלפון הסלולרי. אישה כבת חמישים, נראית צעירה מגילה, השאירה בפיליפינים ארבעה ילדים ונכד, שׂכרהּ כאן מממן את כולם — דיור, מחיה, לימודים. היא ישנה עם אימא בחדרה כדי להיות זמינה לה בלילה, וגם כדי לא להוציא את אבא מחדרו בממ״ד. ופעמיים בחודש, בסופי שבוע, ביום החופשי שלה, מחליפה אותה המטפלת־האהובה. אלה הערבים המאושרים של אימא. המטפלת־האהובה מביאה לה עלי גפן ופטאיר שהכינה במיוחד עבורה, וצופה איתה בטלוויזיה, ושתיהן מפטפטות בעליזות כל הערב עד שהמטפלת־האהובה משכיבה אותה לישון ומרעיפה עליה חיבוקים ונשיקות וקוראת לה בשמות חיבה.

״ומה את עושה בחופשה שלך,״ שאלתי פעם את אימלדה.

״יש לנו דירה ברחוב החלוץ,״ ענתה, ״אני מסתובבת קצת בהדר, ואז הולכת לשם לישון. לפעמים אני שם לבד, לפעמים ישנה איתי חברה.״ לימים למדתי שאימלדה חוננה בכישרון שירה, שהיא סולנית מקהלת הפיליפינים בכנסיית העובדים הזרים שברחוב הגפן, וכשהיא יוצאת בסופי שבוע לחזרות, היא מתאמת עם המטפלת־האהובה שתחליף אותה על חשבונה. כששמעתי על הסידור בין השתיים, דאגתי להחזיר לה את הכסף. תקופת החזרות טובה לאימא.

״אה,״ אמר אבא. ״אז אולי אני אכין לך סנדוויץ׳ לדרך?״

בינתיים אימלדה גילגלה את אימא פנימה.

״ניצן, תשאיר לי כסף,״ רדף אחרי קולה של אימא.

״אין בעיה,״ עניתי. מאז אירועי הכספומט ההם, אני דואג שלא יהיו בבית יותר מאלף שקל במזומן, ובכל ביקור אני סופר כמה נשאר בארנק הסודי ומשלים את החסר. אבל אימא בשלה, מתלוננת בכל פעם למה אני מקציב לה כל כך מעט, שזה הכסף שלה בסופו של דבר, ולמה אני מתקמצן על הכסף שלה. ״את מבינה,״ הכריזה פעם באוזני המטפלת־האהובה, ״לכי תגדלי ילדים, ובסוף ינהלו לך את החיים, ועוד עם הכסף שלך!״

כבר התייאשתי מלענות לה שאני לא מקציב לה, שהיא יכולה להוציא כמה שהיא צריכה או רוצה, שתמיד אשלים לה לאלף ש״ח, שהמטרה היחידה שלנו היא להגן על כספה. ובכל פעם השיחה מסתיימת בכך שהיא רוטנת לעצמה איזה חיים אלה, שילדים מנהלים להורים את החיים, ואני חומק לחדר השינה שלה למלא את הארנק הסודי, ומאחורי הדלת הסגורה אני שומע אותה גוערת באבא שמנסה לעקוב אחרי, לראות לאן אני הולך ומה אני עושה שם, ובכך מסתיים העניין.

4 ביולי, 2019, יום חמישי

הגעתי להורים לפנות ערב. דלת דירת השכנים היתה פתוחה. משהו בה נראה שונה, מין ריקנות לא טבעית, כאילו הדיירים עזבו במפתיע מבלי שהספיקו לנעול.

אבא פתח לי. עיניו היו אדומות ודומעות. כנראה הפעמון הקפיץ אותו מנמנומו בפינת הספה. למראי זרחו פניו, הוא חיבק אותי והכריז כמה הוא שמח לראות אותי. אימא היתה שרועה בכורסתה מול הטלוויזיה שפעלה ללא קול, ראשה מוטה לאחור, עיניה עצומות. אימלדה טיפטפה לה טיפה בכל עין, וכשסיימה סגרה את הבקבוקון ואמרה, ‘.Hello boss, good to see you, boss’

יותר מפעם אמרתי לה בעדינות שאינני בוס של איש, אבל היא בשלה.

״I will finish with Ima and make you coffee,’ אמרה בעליזות. מאיפה היא לוקחת את כל הכוחות עם צמד ההורים האלה שהשארנו בידיה. ״Thanks,’ אמרתי, ‘but really no need.’

״תגידי,״ אמרתי לאימא, ״קרה משהו בדירה של שושנה? היא נראית ריקה ופרוצה. לא גרים שם?״

אימא נעצה בי מבט ארוך בעיניה העיוורות למחצה, כמנסה להיאחז בחוט מחשבה חמקמק. ״תגיד,״ רטנה לבסוף, ״אין לי למה לדאוג, חוץ מלבעיות של שושנה עם הדיירים שלה?״

משכתי כיסא מפינת האוכל והתיישבתי בינה ובין מסך הטלוויזיה. מאחורי גבי התגוששו גיבורי ״רמת אביב ג׳״ בלי קול. אימלדה הביאה לי כוס מים קרים, הודיתי לה בחיוך. ״סתם תהיתי.״

״הדיירים שלה גידלו מריחואנה, אם זה ממש מעניין אותך,״ אמרה בלאות. ״שני בחורים. לא גרו בדירה בכלל. מילאו אותה בעציצים ובפרוז׳קטורים, כל יום הוציאו משם שקים שלמים.״

מאיפה היא יודעת הכול, מרותקת לכורסה, בקושי רואה משהו. ״אבל בסוף המשטרה עלתה עליהם, החשמל הגיע לאלפי שקלים. אתמול באו שוטרים, שברו את הדלת, הרסו חצי דירה, הוציאו ממנה משאית, וגם את הבחורים.״

״ועכשיו?״

״גם זה הבעיה שלי?״ רטנה, ״אבא שלך זה הבעיה שלי, המטפלת שהבאתם לי זה הבעיה שלי. ולכם בכלל לא אכפת.״

״לי אכפת,״ ניסיתי לפייס אותה. לגמתי קצת מהמים, הנחתי את הכוס על המזנון שמאחורי.

״אל תשים ככה את הכוס,״ אמרה, ״חבל שיישאר כתם. שום דבר לא אכפת לכם.״

קמתי ולקחתי את הכוס למטבח. אימלדה חייכה לעברי מעל הטלפון הסלולרי כשותפת סוד.

אבא עקב אחרי השיחה בעניין. ״אז במה אפשר לכבד אותך,״ שאל, ״להזמין לך אולי משהו?״

״אפשר,״ הסכמתי. נפשי נעטפה צינה שחורה, ״אולי סטייק עם תפוחי אדמה בתנור וכוס בירה?״

הוא צחק, מתענג על הרעיון. ״יש לנו בבית?״ פנה אל אימא, ״מה שהבן שלך רוצה?״

״שניכם עם השטויות שלכם,״ אמרה, ״לא מבינה מה עשיתי רע בחיים שכל זה מגיע לי.״

״לא עשית שום דבר רע,״ ניסיתי לנחם אותה, ״והחיים שלך לא כל כך גרועים. יש לך בעל שאוהב אותך, למי מהחברות שלך יש בעל שעוד חי. וגם כשהיו בחיים, מי מהבעלים שלהן התייחס אליהן כל כך יפה כמו שהבעל שלך מתייחס אלייך. וגם הילדים שלך אוהבים אותך ודואגים לך, אפילו שאת לא תמיד מעריכה. ויש לך שישה נכדים, יפים וחכמים אחד אחד, שאוהבים אותך.״

היא שתקה. ״לא יכולה איתה,״ ליכסנה מבט לעבר פינת האוכל, ״שום דבר לא עושה כמו שצריך.״

״מה קרה שוב,״ שאלתי בדאגה כנה.

״מפעילה את המזגן בלי לסגור חלונות,״ אמרה, ״זה מה שהיא עושה, המטפלת שהבאתם לי.״

״וביקשת ממנה לסגור חלונות כשהיא מפעילה את המזגן?״

״היא לא מבינה כלום,״ אמרה. ״הבאתם לי מטפלת שלא מבינה כלום.״

ממקומה בפינת האוכל נשאה אלי אימלדה מבט עצוב ומשכה בכתפיה. שלחתי לעברה חיוך מעודד. רק שלא תישבר. למי במקומה תהיה סבלנות לאימא, מי תהיה מוכנה לישון איתה באותו חדר. על פי הכללים, למטפלות מגיע חדר משלהן, עם דלת ומפתח. והדרך שעברנו עד שמצאנו אותה — ההודית והנפאלית שהגיעו יחד וציחקקו כל זמן הריאיון בדרך שלא ידעתי לפרש אם זו מבוכה מפנינו או לעג להורים, והמטפלת מרומניה שעזבה כי הוויזה שלה הסתיימה, והמטפלת מאוקראינה שגנבה לאימא את כל התכשיטים — עד שמשמים שלחו אלינו את אימלדה.

״אולי לא כדאי לדבר עליה ככה,״ אמרתי בשקט, ״בייחוד כשהיא כאן, ומבינה כל מה שאת אומרת עליה.״

״היא לא מבינה כלום,״ קולה של אימא היה נחוש ותקיף, ״ואם היית נמצא כאן יותר, היית רואה בעצמך.״

״טוב,״ אמרתי, ״למזלי, אני לא נמצא כאן יותר, ולא רואה בעצמי.״

״חכמים גדולים, כולכם,״ אמרה, ״אתה ואח שלך ואבא שלך,״ סובבה פניה והרימה ידה, ״אֶמָה, בואי, קחי אותי לפיפי,״ נופפה באוויר. זה היה מנהגה, להחליף לאנשים שעבדו עבורה את השמות. למבשלת איסמהן קראה ‘אוסמט’, ואת אימלדה הפכה ל’אמה’. שמתי לב שוויתרה גם על המאמץ להשתמש בהליכון. רשמתי לי בזיכרון לבקש מאימלדה ומהמטפלת־האהובה לא לוותר לה, ולתרגל איתה כמה דקות הליכה ביום לפחות.

מתחילת ההידרדרות, לפני שלוש שנים, אימא סבלה כאבים איומים. מה לא ניסתה. בזה אחר זה עברה את כל משככי הכאבים שניתן להשיג בארץ, ואז גילי אירגן לה באמצעות חבריו הטייסים משלוחי תרופות שמוכרים רק מעבר לים. דבר מכל אלה לא עזר, ותופעות הלוואי הרסו אט־אט את מערכת העיכול שלה.

הצעתי לה לנסות קנביס. היו אלה ימיו הראשונים, האופטימיים, של הנס הרפואי החדש. מי לא דיבר בשבחי הקנביס, מי לא סיפר איך החומר המופלא הציל את חייו ואת נפשו. אימא הרימה טלפונים, התייעצה עם מי שהתייעצה, לבסוף הטילה עלי לארגן לה קנביס, ומיד. עכשיו היה תורי להרים טלפונים — הבנתי שנדרש רישיון, ולרישיון המלצת רופא, מה שמוסיף אלפיים שקל לעלות הקסם — שזו הקטנה בבעיות — ואז חודשים של התמודדות עם בירוקרטיה עוינת, חודשים שלא היו לנו, ובמיוחד שמרגע שגמלה בלבה ההחלטה, סבלנותה לייסוריה פקעה, והיא החלה מתקשרת בכל בוקר, מספרת בקול בוכים על עוד לילה איום, ושאין לה עוד כוח לחיים האלה.

שלחתי ווטסאפ ל־א׳, חברי הטוב מנוער — שנים עישנו יחד חשיש וגם גראס, לא טריפ אחד ולא שניים הורדנו — א׳ אמר שאין שום בעיה, נפגשנו לקפה בתל אביב, שוחחנו, העלינו זיכרונות, נאנחנו על פגעי הזמן — כשנפרדנו [״צריך לעשות זאת לעתים קרובות יותר,״ סיכמנו] א׳ החליק לידי שקיק גדוש תפרחות קנביס, הבטיח שאראה את העניין כמסודר, שתמיד יהיה לו חומר בשבילי, שיש לו שפע מקורות טובים ולא יקרים, שרק אתן התראה של יום־יומיים, ושאמסור לאימא ד’ש חמה, שהוא זוכר אותה ואת אבא לטובה מנעורינו, כשנהג לבקר בביתנו.

ברכב, בדרך לחיפה, הצצתי בשקיק — הבשומת היתה עזה, משכרת. החומר של היום איכותי בהרבה ממה שזכרתי. אבל איך אימא תיקח אותו? לא ראיתי עצמי מבלה עמה ערב־ערב, מגלגל ומצית לה ג׳וינטים מול ״היפים והאמיצים״ או ״רמת אביב ג׳״. מה גם שכל מה שקשור בעשן ובעישון מתועב בעיניה מאז הפסיקה לעשן לפני שנים רבות, אחרי שפגשה בי במקרה ברחוב עם סיגריה.

הרמתי טלפון ל־א׳. הוא הציע שאקנה לה וַפּורַָייזֶר, מאייד, מין מכשיר חשמלי שמחמם את העשב אבל לא מבעיר אותו, ובכך מקל את השאיפה ומנטרל את ריחות הבעירה. מצאתי ברשת כתובת של חנות לציוד עישון. למחרת התייצבתי בשעריה בדיוק בתשע. החנות הקטנה התחבאה בקומת קרקע של בית דירות בשולי אחת הקריות, חללה האפלולי היה גדוש נרגילות, בַּאנְגִים, ניירות גלגול, מכונות גלגול [לעצלים ולמתקשים], שקיות טבק, פילטרים, מציתים, מקטרות, פומיות בכל הצבעים — כך נראה ודאי גן העדן של המעשנים, או לפחות הסניף השכונתי שלו. הייתי פעם בחנות כזו בטורונטו, רק גדולה פי כמה וכמה. בחנות ההיא מכרו גם גראס. תהיתי אם המוכר הצעיר ונעים ההליכות מציע ללקוחותיו הקבועים חומרים אסורים תחת הדלפק, אבל החלטתי לגשת מיד לעסקים. אימא חיכתה בבית, רציתי להספיק להגיע אליה לפני שהיא שוקעת בשנת הצהריים.

הבחור סידר על הדלפק שורה ארוכה של מאיידים. ״זה לשימוש אקראי,״ עבר עליהם בזה אחר זה, ״זה למשתמשים כבדים, זה נייד לשימוש מחוץ לבית,״ בחן את השפעת דבריו, אבל פני נותרו חתומות. הפעם ההיא לפני ארבעים שנה, כשביליתי חמישה ימים בבית המעצר בג׳למה לאחר שמצאו חשיש בדירה שעברתי בה, השאירה בי חותם. ״והמחירים בהתאם,״ המשיך, ״ממאות שקלים למכשירים הפשוטים ועד לאלפים למכשירים המתוחכמים.’

אמרתי לו שהורי אנשים פשוטים ולא צעירים, שעושים צעדים ראשונים בעולם הסמים הרכים, כך שאולי כדאי להקריב שיקולים אסתטיים לטובת יתרונות פרקטיים, ושמחיר איננו שיקול במקרה הזה.

״רק תיזהר שלא יעשנו לך את הירושה,״ קרץ הבחור בחביבות, ״סמים זה מדרון חלקלק.״ והוא הושיט לי מין מכשיר שחור, לא גדול, עם לחצן וחלון חיווי דיגיטלי, הסביר איך מכינים את החומר לשימוש [קוצצים את התפרחות בסכין יפנית או במספריים חדים], כמה שמים, היכן לוחצים להפעלה, איך עוקבים אחר עליית הטמפרטורה.

״נראה שמאה שמונים מעלות יספיקו להם,״ סיכם. ״אם כי אפשר להגיע עד מאתיים לחוויה מרבית.’

״נראה בסדר בתור התחלה,״ הסכמתי.

״אצלנו בקריות זה להיט,״ אמר, ״הנכדים באים לעזור לסבתא עם התרופה. עושה נפלאות ליחסים המשפחתיים. שש מאות שמונים שקל,״ הוסיף, ״ואם יהיו בעיות, ללקוחות מבוגרים אני זמין עשרים וארבע־שבע.״

הושטתי לו את כרטיס האשראי. ״ואם אימא נתקעת לפעמים בלי חומר,״ ליכסן אלי מבט מעל לקופה הרושמת, ״יש לנו כאן כמה חבר׳ה עם קשרים.״

משכתי בכתפי. ״אני בונה על רישיון,״ אמרתי, ״לא יודע כמה אני בנוי לתחזק רשת דילרים.״

״צוחק איתך,״ אמר. ״אתה נראה קצת מדוכא. לא יזיק לך עישון טוב מפעם לפעם. החיים לא כאלה גרועים.״

בדרך להורים שאלתי עצמי עד כמה החיים באמת לא כאלה גרועים. בסיכום כללי הם כנראה לא. בכל זאת ישנם רגעי שמחה פה ושם, וגם תקווה, ואנשים בדרך כלל אינם מוותרים על חייהם ללא מאבק, ועדיין אנחנו ממשיכים להעמיד צאצאים. אבל חייבים להודות — צבעם הכללי אפור למדי: כשסוף־סוף אתה מגיע למנוחה — פורש מעולם היֶגַע, זמנך עומד לרשותך בשפע, רק צא וחיה ותתחיל ליהנות — והנה אתה זקן, חולה, דואב, ביום אתה מייחל לערב שיגיע ותניח ראש ותנוח ממכאוביך, בלילה שנתך נודדת והיכן הבוקר שיגאל אותך מסיוטיך, ולמה נותר לחכות, ולמה נותר לקוות.

אולי הקנביס הזה יעזור לאימא?

התיישבנו בסלון. שלחתי את אבא להביא מספריים קטנים וחדים, דקות ארוכות הסתובב בבית עד שחזר עם תיק הקוסמטיקה הגדול של אימא ואמר שאבחר מתוכו את מה שאני צריך. הבנתי שהרבה כבר לא אוכל לבנות עליו. בתקווה עמומה שאולי בכל זאת אצליח ללמד אותו להכין לאימא את המנה היומית שלה, ביקשתי שישב לידי ויראה טוב־טוב מה אני עושה. קצצתי את התפרחות כמו שראיתי ביוטיוב ופיטמתי בזהירות את בית הקיבול בראש המכשיר. אבא שיחק בינתיים באצבעו בתפרחות הקנביס ואמר לאימא, ״ראית מה ניצן הביא לך?״ בעיניה ראיתי כיצד היא מתאפקת לא לשאול מאיפה לעזאזל אני משיג חומרים כאלה. אחר כך הראיתי לו היכן לוחצים כדי להפעיל את המאייד, יחד עקבנו אחר הטמפרטורה עד שהגיעה לרמה הרצויה, ואז הושטתי לאימא, ובעודי מחזיק את המכשיר מול שפתיה, ביקשתי שתשאף עמוק ותחזיק בריאות. אימא עצמה עיניה, כששאפה עיוותה פניה [כצפוי] בגועל, אבל החזיקה עד שהחלה משתעלת, ואז שאיפה שנייה, ואחרי השלישית הרחקתי את המכשיר וכיביתי אותו.

האכזבה ניכרה בפניה. ״וזה כל הגליק?״ אמרה. ״מזה כולכם מתפעלים? יש לזה טעם נורא.״

״תשמעי, זו תרופה,״ אמרתי. ממעמקי הזמן עלו בי הפעמים הראשונות שעישנתי חשיש, והטריפים הראשונים שהורדתי, ותחושת הכישלון כשהשמים לא נפתחו ושירת המלאכים לא נשמעה, ואז הסוטול הראשון שהגיח ללא אזהרה ולקח אותי עמו. ״בטח לוקח זמן עד שמתחילים ליהנות.״

״נו, טוב,״ עצמה עיניה לדקה או שתיים. האם התמסטלה? לפחות קצת? משהו? כל כך רציתי שיעזור לה, שירגיע ולו מעט מהכאבים הנוראים, שיחליף את המון הכדורים האיומים שהרגו אותה אט־אט.

אבל אבא לא למד להכין, והיא עצמה לא היתה מסוגלת, כמובן: ידיה כבר היו חלשות ורועדות. נדרשתי לבוא בכל ערב, להכין את המנה של לפני השינה, ואחרי שלקחה אותה, לנקות את המכשיר ולהכין את מנת הבוקר. אבא הצליח להשתלט [כך קיוויתי ורציתי להאמין] על ההפעלה והחימום, החומר הספיק לשבוע, ממקור אחר השגתי אספקה לשבוע נוסף, ואז הודיעה שלא אכפת לה להמשיך לנסות, יש לה הרגשה שאולי זה עוזר קצת, אבל היא מעדיפה טיפות, גם כי איננה סובלת עשן, וגם אין לה לב להטריד אותי כל כך, ועם טיפות אבא יסתדר. שוב הרמתי טלפון ל־א׳, שהסכים שחבל לבזבז חומר טוב על מי שאינם יודעים להעריך איכות, ולמחרת חזר אלי עם הטלפון של ע׳, חבר מיפו עם מקורות יציבים לקנביס בטיפות.

ע׳ היה קשוב ואמפתי. תמורת שמונה מאות שקל לבקבוק, אישר, יארגן שניים־שלושה בקבוקונים באופן מיידי. הוא התנצל על המחיר, לעצמו איננו לוקח שקל [האמנתי לו, הוא חבר ותיק של א׳ ונשמע אדם מהימן]. ״שכנה כאן בעג׳מי,״ סיפר, ״הבת סובלת ממשהו, מקבלת טיפות ברישיון, ונשארים להן כמה בקבוקים בכל חודש. כל בקבוק עולה להן ארבע מאות שקל, ועל זה נוסיף ארבע מאות שקל ׳עמלה׳, שהילדה והאימא יעברו איכשהו את החודש.״

״ואתה בטוח שאני לא לוקח לילדה את הקנביס מהפה?״ שאלתי, ״את זה אני בטח לא צריך על המצפון.״ ע׳ הבטיח שלא, שיש להן יותר קנביס ממה שהן צריכות, וחבל שלא יגיע למי שזקוק.

סיכמנו על שני בקבוקים, ואם יעזור, עד שיגיע הרישיון ידאג למשלוח דו־שבועי. אחר כך התפניתי ללוגיסטיקה — ע׳ העביר את החומר ל־א׳, גילי פגש את א׳, אסף את הסחורה, שילם לו במזומן [דווקא אהב את החוויה, דיווח לי בווטסאפ, מעולם לא חשב שימצא עצמו מעורב בעסקאות סמים] ומסר את המשלוח ל־ס׳, ידידת המשפחה שבדיוק יצאה לחיפה ברכבת האחרונה. קצת לפני חצות נפגשנו ס׳ ואני בתחנת חוף הכרמל, הינהנו זה לזו באגביות כשני מרגלים מימי המלחמה הקרה וצ׳ק פוינט צ׳רלי, ביציאה מהתחנה נצמדה אלי, החליקה לידי באין רואים צרור קטן, עטוף היטב, ונעלמה אל תוך הלילה.

ברכב פתחתי את החבילה — שני בקבוקונים תמימים למראה. צילמתי, הוספתי ״הנשר נחת״ ושלחתי בווטסאפ לכל הנוגעים בדבר. רק אחר כך חשבתי שאולי לא כדאי להעביר ראיות מרשיעות בטלפון, למקרה שהעסק הולך להתנהל על בסיס קבוע.

אימא אהבה את השינוי. גם הפעם לא שאלה מאין הסחורה או כמה עלתה. אולי האמינה שעם הקשרים העלומים שלי הכול מגיע בחינם. אני העדפתי לא להטריד אותה בעניינים כספיים — עוד בתחילת הדרך סיכמנו גילי ואני שנחלק בינינו את הוצאות הטיפול בהורים, ובכך היה לנו די. אבא טיפטף לה על הלשון שתי טיפות פעמיים ביום, לפני שנת הצהריים ולפני שנת הלילה, הבקבוקונים הספיקו לשלושה שבועות, בפעם הבאה כבר רכשתי ארבעה, ואז לקחנו את אימא לדוקטור ג׳, שתמורת אלפיים ש״ח הגיש בשמנו בקשה. הרישיון הגיע כעבור חודשיים, הזכיין של משרד הבריאות סיפק את הבקבוקונים עד הבית, הספקנו לקבל משלוח או שניים לפני שמצבה של אימא הורע, הכאבים חזרו עזים מתמיד, והיא שבה לתרופות הישנות והרעות. ואז, בדרך נס, דוקטור ר׳, רופא גריאטרי שהבאתי כדי שימציא חוות דעת לחברת הביטוח על מצב שניהם, איבחן במבט אחד שאימא סובלת מפרקינסון מתקדם ושקנביס איננו רלוונטי כלל, רשם לה כדור שתיקח חצי בבוקר וחצי בערב, הכדור עשה פלאים, שאריות הקנביס הושלכו לפח, והשלווה שבה לשכון במעונם, לפחות עד המשבר הבא.

4 ביולי, 2019, יום חמישי

קפצתי להורים לראות מה קורה ולמלא את הארנק הסודי בקצת כסף. אבא פתח לי, זורח כולו.

״אני כל כך שמח לראות אותך,״ אמר. קולו רעד. פניו שוב היו אדומות, עיניו דמעו כאילו התעורר משינה. ״ראיתי אותך מהמרפסת,״ אמר בשמחת ניצחון, ״יש לך אוטו ממש יפה.״ כבר שנים הוא מתפעל מהרכב שלי.

מצאתי את אימא במרפסת עם הקפה והעוגה. היא נראתה כעוסה. חודשים שהיא מסרבת לדבר איתו. הוא בעיקר מפריע לה, איך שהוא עומד לידה ומדבר אליה, או שסתם ״עומד לה מעל לראש וזורק את המנטרות שלו לאוויר. איך אפשר ליהנות ככה מהעוגה,״ קוננה, ״אתה אוהב שמפריעים לך לשתות את הקפה שלך?״

נאלצתי להסכים. מי אוהב שמפריעים לו ליהנות מהקפה עם העוגה בקומו משנת הצהריים. אני מזהה הכרת תודה במבטה. ״נראה לי שאתה מבין,״ היא אומרת. היא נראית כמי שתעשה הכול למצות כל פירור מרגעי החסד הנדירים. אפילו איתי אינה מדברת כמעט כשהיא משתקעת בעונג הקטן שלה, מפוררת את העוגה בידה הרועדת, מקרבת בזהירות לפיה פירור ועוד פירור. ידיה רועדות, אבל ציפורניה עשויות ללא רבב, משוחות בלכה כסופה־ורודה עם פרחים כחולים זעירים פה ושם. גם כל שיניה נראות שלמות ובמקומן. רופא השיניים של ‘יד שרה’ מגיע עם האסיסטנטית שלו לטפל בה באופן קבוע. לאבא חסרות שתיים־שלוש שיניים בכל צד, אבל הוא מסרב לטפל בהן. שוב ושוב היא תובעת ממני לקחת אותו לרופא שיניים, אבל הוא מתחמק. לא כואב לו כלום, לא חסר לו כלום. השיניים שלו מצוינות. והוא בפרינציפ לא הולך לרופאים. הוא לא צריך רופאים, אף פעם לא אהב אותם, והוא מרגיש מצוין. ממש מצוין. רואה מצוין, הולך מצוין, ואין לו שום בעיה. כבר שכח שכמעט מת מהתקף לב לפני פחות משנתיים, ושעם הלב הזה הרופאים לא נתנו לו אז יותר משלוש שנים. ועדיין, בכל פעם שעולה הנושא, הוא מספר בגאווה איך פעם, בקופת חולים, כשהלך להביא לאימא תרופות, הרופאה ניגשה אליו ואמרה לו, ״אברהמ’לה, למה אתה אף פעם לא בא אלי?״ ״אתה מבין,״ הוא ממשיך, ״היא רוצה שאני אבוא אליה, אבל אני לא מוכן, כי אני מרגיש מצוין.״

״לא יכולה לשמוע יותר את המנטרות שלו,״ אימא רטנה בבוז ושבה לעוגה שלה. מתחת לשולחן הציצו רגליה בנעלי בית. גם אם אינן נושאות אותה שני צעדים רצופים, ציפורניהן עשויות וצבועות היטב.

הוא נראה כל כך רזה. בגדיו תלויים עליו. הוא זקוף, אבל כחוש. ידיו שפעם היו חזקות כפלדה, שהעיפו אותי ואת אחי באוויר, שחתרו ארבעים בריכות בכל בוקר, דקיקות עכשיו. מרפקיו בולטים ועורו צהבהב ומקומט. אני זוכר אותו בבית המלאכה, שולף בצבת גדולה מוטות ברזל אדומים מפתח הכבשן, מניח על הסדן, מדגים לפועל איך משטחים את הראש הלוהט במהלומות פטיש חמישה קילוגרם מדויקות, קצובות, עד שהברזל נכנע.

״אז מה אפשר להציע לך,״ אמר.

אימא בחנה אותו במבט ארוך שכולו בוז ורחמים.

השמתי עצמי שוקל את הצעתו בכובד ראש. ״אני חושב שאלך הפעם על סטייק,״ אמרתי לבסוף, כמו תמיד כשהוא שואל אותי את השאלה הזאת, ״אבל עשוי טוב, עם תפוחי אדמה צלויים בתנור וכוס בירה.״

התשובה שלי מצאה חן בעיניו. ״יש לנו, מה שניצן רוצה?״ שאל את אימא. היא התאמצה להצניע את החיוך שעלה על פניה.

״לך, תבדוק,״ אמרה לו בחיבה, ״אולי נשאר במקרר.״

״טוב, עזוב,״ אמרתי. באמת לא המקום והזמן להתלוצץ איתו. ״כוס סודה תספיק.״

״יש לנו סודה?״ שאל את אימא.

פניה התעוותו בחוסר אונים. ״קניתָ סודה?״ שאלה בלאות. ״אז מאיפה תהיה סודה? תרד לאלכס, תביא סודה, אז תהיה סודה.״ אבל בינתיים אימלדה הופיעה בפתח המרפסת וכוס סודה בידה. היא הגישה אותה לאבא, והוא הגיש לי, זורח כולו. ידו רעדה, אבל הוא היה נחוש שלא לשפוך אף טיפה. ״הנה,״ אמר, ״יש סודה.״

לקחתי לגימה. הסודה היתה קצת חלשה, אבל לא אמרתי כלום. ״איך את מרגישה,״ התעניינתי.

״חרא,״ ענתה. אף פעם לא הצטיינה בעידון, ״אתה רואה בעצמך עם מי אני צריכה להעביר את הזמן.״

אבא עקב אחרי בעניין, וכשהנחתי את כוס הסודה הריקה למחצה על השולחן, שאל אותי, זורח כולו וקורן מאהבה, ״אז מה אפשר להציע לך?״

החלטתי להתעלם. הוא הרי ישאל את השאלה הזאת שוב ושוב עד שאלך. וחבל להרגיז אותה. אם היא מצליחה להתעלם לרגע, כדאי שגם אני אעשה מאמץ לאחוז בעצב בקרניו לפני שיהפוך לסרקזם. ״אולי פיצה,״ המשיך, ״בא לך אולי פיצה?״

״טוב,״ אמרתי, ״שיהיה פיצה.״

״יש לנו פיצה?״ פנה אליה.

היא הרימה ראש, נעצה בו מבט עייף ומיואש, ושבה לחפור בעוגה שלה.

6 ביולי, 2019, שבת

הגעתי להורים אחר הצהריים. ומכיוון שלא היה לי שום רעיון על מה לדבר איתם, התקשרתי לדודי אפרים. עברו חודשים מאז שהוא ואבא דיברו. אבא מזמן לא מסוגל להתקשר בעצמו. למעשה, מעולם לא אהב לדבר בטלפון. כשמתקשרים אליהם, הוא מרים את השפופרת ובלי לומר אפילו ״הלו״ תוחב אותה לידה הרועדת של אימא, באומרו רק, ״זה בשבילך,״ מה שמוציא אותה מדעתה. אבא מאוד שמח לדבר עם אחיו הצעיר ממנו, שאל אותו מה שלומו ואיך הוא מרגיש, והתעניין אם הוא עוד עובד ברפא’ל.

דודי ענה שהוא בפנסיה כמעט שלוש שנים. אחר כך פיטפטו קצת, וכשאבא הרגיש שמיצה את השיחה, מסר לי את הטלפון ושאל אותי אם אני זוכר כמה יפה דודי אפרים. כולם יפים בעיניו בזמן האחרון. אחותו שהיתה הבחורה הכי יפה בחיפה, והבת שלי, ואשתי. הבנות כולן יפות, ובאשר לבנים — שני בני ובנו של אחי — הוא מתעניין בכל פעם מה הגובה שלהם, ובכל פעם אני מנחש עבורו את הגובה, מה שמסב לו סיפוק עמוק.

אבל אחרי השיחה הזאת אבא היה כל כך נרגש, שהלך ישר לאימלדה ופירט באוזניה את קורות חייו של אחיו, איך בגיל ארבע היה לו שיתוק ילדים, ואיך אימא שלי, שעבדה כאחות מתלמדת צעירה במחלקת הילדים ברמב״ם, טיפלה בו, ואיך הרופא ניגש אל הפעוט ברֵיאת הברזל והתעניין ״מה שלום דוקטור אפרים״, ואיך אפרים נהיה בסוף באמת דוקטור, ואיך קיבל פעם פרס מאוד־מאוד חשוב, אבל סודי. אימלדה החביבה וטובת הלב הקשיבה בתשומת לב והשתדלה לחייך ולהנהן במקומות הנכונים, אף שלא היה לה מושג על מה הוא מדבר. וכשהוא סיים עם קורות אחיו, המשיך במעבר טבעי ומתבקש לאחותו, שהיתה כידוע הבחורה הכי יפה בחיפה.

״אתה זוכר את אחותי,״ פנה אלי.

״בטח. היתה הבחורה הכי יפה בחיפה.״

האישור לדבריו מילא את לבו שמחה. הוא חזר לאימלדה וסיפר לה איך הנערים הגדולים בשכונה רצו להיות חברים שלו, אפילו שיחקו איתו כדורגל רק כדי שיזמין אותם אליו הביתה, להכיר את אחותו. וחיוך האושר והסיפוק שהתפשט על פניו הדביק גם את אימלדה, שאמרה לו בחיבה, ״Yoffi, Abraham, yoffi,״ ואני חשבתי על דודתי, שהיתה פעם באמת אישה יפה מאוד ונחמדה להפליא, וכעת ספונה בבית בִּתה בלוס אנג׳לס, עמוק בתוך האלצהיימר שלה, ולפי מה שאני קורא ורואה בווטסאפ המשפחתי, שנים שאין לה קשר עם העולם.

אבא מחפש חיבה כל הזמן. אני שם לב שאיננו שומר על המרחק הפיזי המתבקש על פי התרבות. הוא עומד כל כך קרוב אלי, כאילו מנסה להיצמד. משהו ילדותי, מעורר אהדה וחמלה, עולה מחוסר הישע שלו. אבל זהו חוסר ישע מטעה, אם לשפוט מהאופן שבו הוא שורד את ההתנהלות של אימא. מצד אחד היא דואגת שיתרחץ בכל יום, שיצחצח שיניים, שיסתובב בבגדים נקיים, ופעם בחודש שהספּר שלה יספר גם אותו ושהפדיקוריסטית שלה תטפל בציפורני רגליו כי הוא סוכרתי [עניין שהוא מכחיש, כמובן]. מצד שני, קשה לעמוד לעתים במזג שלה. לפעמים כשאני חוזר מהם, הדכדוך אינו נרגע במשך שעות. וכשאני מנסה לצמצם את הביקורים אצלם, המצפון הורג אותי.

המטפלות ממשיכות להגיע, אבל בשכיחות נמוכה יותר. סיכמנו עם המבשלת שתגיע שלוש פעמים בשבוע, לשלוש שעות בכל פעם. כשהיא מגיעה, היא עורכת את הקניות ומתקשרת לפקידת הבנק כדי שאימא תוכל לברר את היתרה שלה, ומה ירד מהחשבון, ואם נכנסו הפנסיה הקטנה מקופת חולים וקצבאות הביטוח הלאומי והביטוח הסיעודי, ואם צריך לפרוע עוד תוכנית חיסכון כדי לא להיכנס לאוברדרפט, או שאפשר לחכות ולהרוויח קצת ריבית. והמטפלת־המחליפה מגיעה ארבע פעמים בשבוע על חשבון שעות הביטוח הלאומי של אבא, מסדרת את התרופות במתקן שקניתי להם, מקפלת את הכביסה ומסדרת בארון, מחליפה בגדי חורף לבגדי קיץ ולהפך, ובינתיים משחררת את אימלדה לענייניה. והמטפלת־האהובה שמגיעה בעיקר בסופי שבוע. שתיהן, האהובה והמחליפה, הנן מוסלמיות אדוקות. המחליפה לבושה בשחור וראשה מכוסה תמיד, האהובה מכסה ראשה בצעיף לבן בבואה ובלכתה, וגם כשהיא מתפללת עם הקוראן הקטן שלה אל מול החלון הגדול של פינת האוכל.

וכך למדתי גם היכן נמצאת הכעבה הקדושה של מכה ביחס לבית ילדותי שברחוב רש״י.

7 ביולי, 2019, יום ראשון

בדרך מ״ווי־וורק״ הביתה עברתי אצל ההורים. אימלדה פתחה לי — חגיגית, בדרך ליציאה לחזרת המקהלה.

״היא כל הזמן מתאמנת,״ רטנה אימא, ״חצי לילה היא שרה, איך אפשר לישון ככה.״

אימלדה סימנה בראשה שאימא מגזימה כתמיד. המטפלת־האהובה הגיעה כעבור דקות מספר, כולה אור וחיוכים, חיבקה ונישקה את אימא ושאלה ברוך, ״איך את מרגישה, עודדי.״

אימא נמסה ממנה. המטפלת־האהובה שופעת אהבה וטוב לב אין־סופי. היא היחידה שמשפיעה על אימא אהבה בלי חשבון. אני רק לעתים רחוקות רוכן ומנשק אותה על מצחה. הילדים שלי ושל אחי משלימים את מנת האהבה של אימא ואבא בעולם הזה, מחבקים ומנשקים אותם בכל פעם שהם באים לבקר.

המטפלת־האהובה מסיימת עם אימא ועוברת לאבא. ״ומה שלומך היום, אברמיקו,״ היא שואלת אותו בחיבה, אור קורן מעיניה. לדעתי, מזמן איננו מבחין בינה לאחרות. ואז אנחנו יושבים על סיכום השעות שכתבה בדף מחברת, המפרט מתי הגיעה ומתי הלכה בכל פעם, ואם היה אז תעריף חול או שבת, ומוסיפה את הנסיעות ואת השזיפים שקנתה לאימא בדרך במכולת בכבביר. אני משים עצמי בודק [ברור לי שערכה חשבונותיה ביושר ובדייקנות], שולח לגילי צילום בווטסאפ, שיהיה למעקב, ומשלם לה במזומן. היו תקופות שהשתכרה אצלנו יפה, אבל מאז שהוחלפה באימלדה, ירד שכרה משמעותית. אני יודע שחלק מהכנסתה מיועד לטיפולים אצל רופא השיניים שלה בג׳נין, לאחר שכל שיניה נשרו, כך סיפרה לי פעם, בעקבות עוגמת נפש שהסב לה אחד מילדיה, ושפעמיים בשנה היא יוצאת לחו״ל עם ארבע מחברותיה, אלמנות כמותה. בעוד שבועיים, היא מספרת ועיניה נוצצות, הן טסות לשבוע במוסקבה. ואז מראה לי בטלפון תמונות מהנסיעה הקודמת למרוקו.

13 ביולי, 2019, מוצאי שבת

אבא ממשיך לשקוע. הביטוח הלאומי אישר לו דרגת זכאות 6 — הגבוהה ביותר. העובדת הסוציאלית העריכה שלכל תכלית מעשית הוא חסר ישע. ובשעה שאני מקריא לאימא את המכתב שהגיע מהביטוח הלאומי, שורה־שורה, מילה־מילה, אבא שב ומספר לאימלדה איך הבחורים בשכונה חיפשו תמיד את חברתו רק כדי להתקרב אל אחותו. אימלדה כבר יכולה לחזור על הסיפור לפרטי־פרטים, ובעברית, גם אם איננה מבינה אף מילה.

אימא משתגעת ממנו. וכדי למוסס מעט מהזעם שלה עליו, על מצבה, על המקום שאליו התגלגלו חייה, אני מנסה לקחת אותה לזמנים אחרים: אם עשתה אי־פעם דברים בלתי צפויים, אם מרדה בגורלה. היא משתפת פעולה. כן. פעם אפילו ברחה מהבית. זה היה זמן־מה אחרי שנולדתי. הקשיים הלכו והצטברו, איש לא שם לב מה עובר עליה. היא היתה אֵם צעירה, בת עשרים בקושי, ופתאום נדרשה להסתדר לבדה עם תינוק. אמה מתה שנה קודם, אביה, אלמן טרי בן חמישים ושש, הפך לפתע לגבר מבוקש, עזב את חיפה ועבר לתל אביב לענייניו. והיא, עם כל הכאבים, והלחץ, והעייפות, היתה צריכה לדאוג לכול בעצמה: אבא בדיוק חזר מהמלחמה, השתחרר מהצבא וישר לעבודה במסגרייה של קרווסר, וכששב לפנות ערב, ציפה למצוא בית נקי, אוכל על השולחן ותינוק — שהייתי אני — בריא ומפויס. חברתה הטובה סוניה היתה היחידה שעזרה לה קצת. חמותה הגיעה אמנם לביקור מעת לעת, אבל במקום לעזור, ״התיישבה בסלון וחיכתה שיגישו לה קפה״. אז פעם, אחרי אחד מהביקורים האלה, בלי לומר מילה, פשוט לקחה אותי, עלתה על אוטובוס ונסעה לסוניה.

היה לה טוב אצל סוניה. סוף־סוף לא היתה לבד, להפך — היה להן זמן להיות יחד, וביחד טיפלו בי, ופתאום הכול נראה הרבה יותר קל ונעים. נדרשו לאבא יום או יומיים להבין מה קורה, ושאין לה בכלל תוכניות לחזור, עד שאסף עצמו ועלה לכרמל והגיע לבית של סוניה ובעלה וביקש סליחה, ורק כשהבטיח שמרגע זה הכול ישתנה ושיתחיל לעזור, הסכימה לחזור. וכן, דבר כמובן לא השתנה, חוץ מזה שהשלימה שככה זה בחיים, ושאין מה לצפות לא מהמשפחה שלו ולא מהמשפחה שלה, ובאופן כללי מאף אחד [מין השקפת עולם שתכונה להלן ‘פסימיות־מעשית’ או ‘ריאליזם־פסימיסטי’, שעברה בהצלחה אלי ואל אחי — שנינו סומכים בסופו של דבר בעיקר, אם לא רק, על עצמנו].

ומרגע שנפתח הסכר, קשה לעצור את קילוח הזיכרונות והמרירות. בסוף דרכו בעולם שמורה לכל אדם הזכות לערוך את חשבון חייו על פי דרכו. הקשבתי בסבלנות לסיפורים רוויי מרירות, חלקם העלו בי זיכרונות עמומים. פה ושם התפתחו הדברים לסכסוכים שהייתי עד להם בילדותי. יש לי תמונה מעורפלת כיצד היא כועסת, כיצד היא פגועה מעוול שנגרם לה. ופעם, אני נזכר, אפילו ראיתי אותה בוכה מעלבון.

אבל זו השעה שלה [ומי יודע אם תהיה עוד שעה כזאת] ואני מתמסר לה בלב פתוח.

16 ביולי, 2019, יום שלישי

התקשרו מה״מועדון״ בקריית אליעזר, אותו מרכז יום לקשישים דמנטיים שאבא מבלה בו ארבעה בקרים בשבוע. קיבלו מכתב מהביטוח הלאומי שמפחיתים לאבא יום זכאות. המכתב שגוי, כמובן, הביטוח הלאומי הרי זה עתה העלה את רמת הזכאות שלו לדרגה הגבוהה ביותר. ניצלתי את השיחה ושאלתי את ליאור, מנהל המועדון החביב, איך אבא מרגיש ואיך הוא מסתדר. בטח נשמעתי כמו שאימא נשמעה כששאלה את הגננת מירה לפני שישים שנה איך אני בגן, ואיך אני מסתדר עם הילדים האחרים. אבל לליאור ההתעניינות שלי נראתה טבעית. הוא סיפר שנראה על אבא שהוא נהנה, שהוא מפטפט עם הקשישים הדמנטיים האחרים, שהוא אחד מהידידותיים בין באי ה’מועדון״ — אוכל יפה, משתתף בכל הפעילויות.

קשה לי לראות כך את הגבר שבחופש הגדול נהג להלביש אותי בבגדי עבודה ולקחת אותי למסגרייה, שלימד אותי איך מסדרים שולחן עבודה, איך אוחזים בשופין ומנקים גְּרָדִים מחלקי מתכת שעברו עיבוד, איך מנסרים מוטות נירוסטה במסור מכני, מכניסים למחרטה, מאזנים ב״פוּטֶר״, סוגרים היטב, מכוונים את המהירות, חורטים בזהירות ובסבלנות בלי להרוס, לא את החלק ולא את הסכין. במודע ובלא מודע, לטוב ולרע, אני ענף של העץ שהיה. והנה, לנגד עיני, אבי הופך לאותו ילד שמושך בכתפיו בסרבנות כשאני מבקש לקחת אותו לרופא שיניים, שמשתמש בביטויים כמו ‘לא בא לי’, שמשים עצמו מתלונן, בקריצה עליזה, על איך ‘אימא שלך מגרשת אותי’.

אימא מכנה אותו שוב ושוב ״שקרן״. ״לא יכולה יותר עם השקרים שלו,״ היא נאנחת. בבקרים שבהם הוא הולך למועדון היא משגיחה שיתעורר מוקדם ויתקלח. אמנם אינה רואה כמעט, אבל חושיה חדים ושמיעתה מצוינת, והיא יודעת אם פתח את המים, אם סתם עמד תחת הזרם או גם הסתבן. ואם לא, כשהוא יוצא היא גוערת בו מהמטבח, מהסלון, מהמיטה שלה — שיחזור מיד ויתרחץ כמו שצריך.

בזמן האחרון, הבנתי, הורתה לאימלדה להיכנס איתו למקלחת ולעזור לו להסתבן. אני בטוח שזה מביך את אבא, אבל כדרכו, הוא משתף פעולה בלי להתלונן. אולי במקלחת הוא ממשיך לספר לאימלדה על אחיו הדוקטור ועל אחיו השני, שעליו כתבו פעם בעיתון איך הוא עוזר לילדים מאתיופיה, ועל אחותו [שהיתה כידוע הבחורה הכי יפה בחיפה] ועל הילדים שלו, הגדול שהוא רואה החשבון והסופר הכי טוב בארץ, והצעיר, הטייס קרב הכי טוב בחיל אוויר, ואיך פעם היה לטייס אופנוע גדול, שבסופי שבוע נהג להשאיר אותו בבסיס ולחזור הביתה בטיסה תובלתית, ופעם, כשהחמיץ את טיסת הבוקר בחזרה לבסיס, שנמצא אי־שם בדרום הרחוק, אבא הסיע אותו לשם במכוניתו, ובשער הבסיס פגשו את מפקד טייסת הכפירים שאחי שירת בה, שלקח את אבי הצידה ונזף בו איך הוא מרשה לבן שלו להחזיק אופנוע מהיר כזה, וכשאבא תהה למה, ענה מפקד הטייסת שאופנוע זה דבר נורא־נורא מסוכן. ובכל פעם שאבא מספר את הסיפור הזה, עיניו נוצצות.

אני רואה בדמיוני כיצד אימלדה מהנהנת בחביבות, מהנהנת לעברו בחיוך טוב לב, ללא שום מושג, או עניין, מי זה הדוקטור ומי האח השני, ומיהי האחות שהיתה הבחורה הכי יפה בחיפה [שנים רבות לפני שהיא עצמה נולדה], מה בדיוק עושה רואה חשבון, ומה זו לעזאזל טייסת כפירים.

20 ביולי, 2019, שבת

ארוחת בוקר ב’מנדרין’ עם חברים. גילי שולח ווטסאפ — ״אני אצל ההורים. אבא נראה נורא. הוא הידרדר מאוד. לא שולט בסוגרים. הוא צריך חיתולים. ביקשתי מאימא שהמבשלת תדאג לו.״

אני קורא שוב ושוב. הצלחתי כנראה להסתיר את הסערה, שכן השיחה ליד השולחן המשיכה וקלחה.

אחר הצהריים ביקרתי אצל ההורים. אימלדה פתחה את הדלת במיטב בגדיה. היתה בדרך לחזרה של מקהלת הפיליפינים. כשהתעניינתי אם תוכל לסדר לי הזמנות להופעה, זרחה. מדבריה המקוטעים אני מבין שאבא לא מודע כנראה למה שקורה לו. כל כך עצוב לי שאינני מצליח להירגע.

בבית אני קורא ב’מחשבות’ של פסקל:

206. דממת העד של מרחבים אינסופיים אלה מפילה עלי מורא.

210. המערכה האחרונה עקובה מדם. יפה ככל שהיה המחזה לכל אורכו, בסוף משליכים רפש בפנינו, וזה קץ הקיצים.

מורא המרחבים האינסופיים ודממת העד השורה עליהם נופל עלי. ממש עכשיו הורי עושים דרכם לשם, ואני בעקבותיהם, וכך כולנו. אני מתחיל להבין שחיינו אלה, שנראים כה יציבים ובטוחים, ארוזים למעשה בקפסולה עם תאריך תפוגה ידוע מראש [אבל לא לנו], ושהקפסולה הזאת משייטת לה במרחבי האינסוף, ובהגיע שעתנו תתמוסס, ועמה יתמוסס וייעלם כל מה שאנחנו מכנים ״חיים״. אולי עלינו ללמוד להתבונן בקפסולת חיינו מבחוץ, מתוך דממת העד של המרחבים האינסופיים, כדי להתגבר על המורא, ולהבין, ולהשלים.

ובינתיים הורי שלי ניצבים אחוזי בהלה [אם לא ״בחילה״] על סף תהום קפסולת חייהם המתפוררת. אבא חש כנראה שמשהו קורה לו, אבל אינו מבין מה בדיוק. מפעם לפעם הוא אומר שאינו זוכר כלום, שהראש שלו ריק. דוקטור ר׳, הרופא הגריאטרי שהבאתי, אמר על אבא שאופיו הטוב עוזר לו ולסביבתו להתמודד עם הדעיכה. ואני עד לבהלה שאוחזת באימא לנוכח השקיעה [שלו וגם שלה] — בפחות משנתיים הפכה מאישה שהולכת כמעט בכל יום לבריכה, גם אם בקושי, גם אם נזקקת לעזרה, לאישה המרותקת לבית. היא מסרבת לכל הצעותינו להוציאה מהבית, בטענה שאותה לא יורידו במעלון ולא יראו בקניונים בכיסא גלגלים, גם לא יושבת בבתי קפה והמטפלת שלה מאכילה אותה. ובעודה אומרת זאת, הבהלה שלה הופכת במהירות למרירות, לזעם, לתוקפנות, לייאוש.

21 ביולי, 2019, יום ראשון

ואולי אני מתאבל על אבא עוד בחייו, על מה שאבד לו, על מה שנהיה ממנו. אתמול שאל אותי שוב ושוב אם להכין לי סנדוויץ׳. ברור שכבר איננו יכול להכין לי סנדוויץ׳. וממתי אני אוכל אצלם סנדוויץ׳? לא בארבעים השנים האחרונות. אבל אני מודה לו, ומשתדל לחייך אליו. הוא מפרש את החיוך שלי כסירוב ביישני, ולכן ממשיך ושואל. בביקור הקודם לא הפסיק לשאול אם להזמין לי פיצה. הוא איש טוב. אני תוהה אם תמיד היו בו היסוד הילדותי הזה, המתח בין הנטייה לרַצות, ליכולת הנתינה שלו, לרצון לשמור על עצמאות.

בבית הכנתי קפה וביליתי שעה עם תומס. שוב ושוב קראתי את אַל תֵּלֵךְ בְּרֹךְ לְזֶה הַלֵּיל הַטּוֹב. אני קורא את העברית, וקורא את האנגלית — הרי אי אפשר באמת לתרגם אותו — בבית האחרון [וְאַתָּה אָבִי, בְּעֶצֶב גָּבְהֵי־נוֹף,/ קַלֵּל, בָּרְכֵנִי בְּדֶמַע־עֹז הַיּוֹם./ אַל תֵּלֵךְ בְּרֹךְ לְזֶה הַלֵּיל הַטּוֹב,/ זְעַם, זְעַם כִּי מוֹת הָאוֹר הִנֵּה קָרוֹב.] חנקו דמעות את גרוני.

קשה לי עם הלך הרוח הרגשני הזה.

28 ביולי, 2019, יום ראשון

בתי התלוותה אלי אתמול. לא מדברים כמובן על ה״בריחות״ של אבא. בתוך דקות התפתחה השיחה הרגילה. הוא שאל אותה, ״את יודעת כמה שקלתי פעם,״ ובלי לחכות לתשובה ציין שאף אחד לא מאמין לו ששקל פעם מאה וארבעה קילו, ואז סיפר לה ארבע פעמים ברצף את סיפור הדיאטה שלו. צחקתי ממבוכה, קצת איתו וקצת עליו, וכשיצאנו משם וירדנו במדרגות, רציתי לבכות. אדם זקן [למעשה, לא כל כך זקן, עוד לא שמונים וארבע] שלא מבין כמעט בכלל מה קורה סביבו. אתמול שמתי לב שהידיים שלו רועדות.

בדרך הביתה חשבתי כיצד היציאה מהחיים מזכירה, אבל במהופך, את הכניסה אליהם, שבכניסה אתה לומד, וביציאה אתה שוכח, ושגם בכניסה וגם ביציאה אינך יכול לדאוג לא לעצמך, לא לאוכל שלך, לא לשום דבר, וכולך תלוי באחרים — בלידתך בהוריך, בשקיעתך בילדיך. רק שלילדיך יש המון עניינים אחרים, חשובים לא פחות ממך.

מיום ליום הוא מתמעט מול עיני. בדמיוני אני רואה לא רק את סופו, אלא גם את ראשיתו — התינוק שהגיע מפולין בזרועות אמו, הילד שהתרוצץ ברחוב השומר, הנער שגדל ברחוב יל״ג, הבחור הצעיר שעמד תחת מרפסת ביתה של הבחורה שאהב והתבייש לעלות מפחד אביה הדתי, ומה חשב על החיים שיהיו לו, ומה ידע על מה שהם מכינים לו.

29 ביולי, 2019, בוקר שני

העצב הולך אחרי כצל. לפעמים נוגע בכתפי ואני מצטמרר, בלילה יושב ליד מיטתי, ולפעמים נכנס תחת השמיכה ומחבק אותי באצבעות קרח. בביקורים האחרונים אני שומע איך שוב היו צריכים להחליף לו בגדים, ואני חושב על האומללות שלו כשחזר הביתה בבגדים שאינם שלו, ושבגיל שמונים וארבע חזר להיות הילד שחוזר מהגן ומתבייש לשתף את הוריו בכישלונות הקטנים, בבהלה ובמצוקה, ועדיין לא מעז להתקומם שזהו, הוא לא מוכן ללכת לשם עוד, ולמחרת הוא כובש פחדו והולך בצייתנות.

ואולי בכלל איננו רוצה ללכת ל״מועדון״, אולי הוא רק נכנע בפני הפחד מאימא. אימא הרי לא תוותר לו, כי ״טוב בשבילו שיצא קצת מהבית״, וכן, ואולי בעיקר — כשהוא הולך לשם יש לה סוף־סוף קצת שקט ממנו.

כשאני שואל אותו איך ב״מועדון״, הוא שב ומספר על אותה אישה ששואלת אותו, ״אברהמ’לה, למה אתה לא רוקד איתי.״ ואז הוא מדגים איך הוא רוקד איתה. תנועותיו חינניות. בהתחלה חשבתי שמדובר באחת הקשישות הדמנטיות ש״מתחילה״ איתו, אבל לאחרונה אני נוטה לחשוב שמדובר באשת צוות שמנסה לעודד אותו להשתתף בפעילות ריקוד כלשהי. וכשהוא מדגים לי איך הוא רוקד עם אותה אישה, אני צוחק איתו, ואומר לו איזה בחור יפה הוא, ושלא פלא שבחורות מתחילות איתו. רק שאלה בדיחות שעושים עם ילדים, לא עם הורים. אבא נהנה מכל ההתעסקות הזאת בו, או לפחות כך נראה, וחוזר שוב ושוב על אותו הסיפור.

אני שואל את אימא מתי מגיע הספּר, ושאולי לא כדאי שיסתובב ככה, פרוע ולא מטופל. מי שנראה טוב, מטופל ורחוץ ונקי, מקבל יחס בהתאם. בייחוד אם איננו יכול לעמוד על שלו. היא מבינה זאת, ואני מבין זאת. רק אבא לא מבין זאת. וכשאני מגיע, הוא פותח לי את הדלת, זורח מאושר, כמעט בוכה משמחה, נצמד אלי ואומר לי כמה הוא שמח לראות אותי, ומתחיל לנשק אותי, ואני נבעת לראות כמה קטן נעשה.

30 ביולי, 2019, בוקר שלישי

השולחן שאליו אני יושב עכשיו בחדר העבודה, השולחן הזה שנבנה בשתי ידיו ובעשר אצבעותיו של אבא, מגלם את חוכמת הפשטות — מרווח מאוד, מותאם למידות החדר, ולמרות שנבנה לפני עשרים וחמש שנה ואולי יותר, הנו חזק ונקי וחדש למראה. בצדו השמאלי, בגובה של כעשרים סנטימטרים מעל הרצפה, אבא התקין לבקשתי מדף. בראשית עידן המחשבים האישיים הנחנו עליו את גוף המחשב, וכיום, כשאני מרגיש צורך להתרווח, אני משעין עליו את רגלי. השולחן עשוי שלד ברזל רבוע, צבוע שחור, חסון ועמיד לפגעי הזמן, ועליו מונח לוח עץ רחב ידיים מצופה פורניר. אבא בנה את השולחן עבור בננו הבכור, כשרכשנו לו בגיל שש את המחשב ה’אישי״ הראשון שלו, ומאז עזב את הבית לפני יותר מעשור, הוא משמש אותי. אבא בשלהי חייו, אבל מעשה ידיו עדיין כאן, חדש כביום שנוצר, כמו הכוננית הגדולה בסלון שבנה לדירתנו הראשונה ביזרעאליה זמן קצר אחרי שבכורנו נולד. היינו אז עניים, ביתנו הקט היה ריק, הסלון רוהט במיטת הנוער שלי, בשולחן גן ישן וכבד שקיבלנו מסבא וסבתא של פעוט שהיה עם בננו בגן, ובכורסה מרוטה שקיבלנו מזוג חברים. אבא בנה לנו כוננית פשוטה, חזקה ויפהפייה מאותם צינורות רבועים מרותכים צבועים בשחור, שני מטרים וקצת אורכה, ארבעים וכמה סנטימטרים רוחבה, ועליהם הנחנו צמד מדפי מייפל שאברהים חתך לנו בנגרייה ברחוב שיבת ציון, שליטשנו וצבענו בלכה שקופה. מאז עברנו ארבע דירות. ילדינו נולדו וגם עזבו את הבית, אבל צמד הרהיטים ההוא עדיין איתנו, ספוג ברוח יוצרו — רהיטים פשוטים, יפים, חזקים ונדיבים.

1 באוגוסט, 2019, בוקר חמישי

אבא בן שמונים וארבע היום. בלבי אני כבר יודע — זהו יום הולדתו האחרון.

ליוויתי אתמול את א׳ בדרכו האחרונה. הוא ומשפחתו היו לקוחות שלי בשנים האחרונות. כשעסקיהם נקלעו למשבר, סייעתי להם להתמודד עם הקשיים שנפלו עליהם. במהלך ההתכנסות, וההספדים, ואחר כך בהולכי בשבילי בית הקברות בין בני המשפחה והחברים הרבים שבאו ללוות את המנוח, וביתר שאת לפני הקבר הפתוח, הרגשתי כאילו נקלעתי לחזרה כללית להלוויה של אבא. וחשבתי על האיש בקומה השנייה של הבניין הישן בהדר הכרמל, כיצד הוא יושב בפינת הספה בסלון, עיניו עצומות למחצה, ומחכה. ולידו, על כורסת הטלוויזיה, בוהה אשתו בעיניים עיוורות למחצה במסך המרצד, וגם היא מחכה. ולנגד עיניהם מתערפלות תמונות חייהם ומיטשטשות, וצל כבד מתקדם לעברם, והאור מתמעט ונעלם. וכשייעלם האור לחלוטין, שניהם ייעלמו עמו.

4 באוגוסט, 2019, בוקר ראשון

ורק הצער על סופם המתקרב [במהירות] אינו מרפה לרגע. והשאלה שאינה מרפה מאז אני זוכר עצמי — האם העולם הנו אכן מקום מסוכן ולא בטוח? האם הקרקע שעליה פוסעות רגלינו אכן דקיקה ושבירה? ומהחרדה, ומכאבי הבטן, אינני מצליח להירגע.

לא להיכנע. להיאחז בחיים. לרגע לא לוותר על אף עיסוק, על אף אחריות, על אף קשר אנושי. להילחם על העבודה, על הכתיבה, על הקריאה ועל המוזיקה, על כל מה שהופך את ה’חיים’ לחיים המסוימים שלי.

ביקרתי את ההורים. אימא בקושי רואה. אבא בקושי זוכר. הפעם לא זכר את שמה של אשתי [אבל שם לב ששערה האפיר לאחר שהפסיקה לצבוע], ואינו מבחין בין המטפלות [אבל ער לנוכחותן]. לרגע דימיתי ש’ברח’ לו, והייתי נבוך וקצת מבוהל. ראיתי את המצוקה האילמת בעיניו.

בחדר האמבטיה הבחנתי עד כמה הפך גון עורו צהבהב וחולני, ומגעו כקלף מחוספס. וכשחייך אלי במבוכה, שמתי לב ששיניו הולכות ומתמעטות. בקרוב, אני מתחיל לחשוש, לא ירשו לו להגיע ל״מועדון״.

אולי זו הקמילה שלו המידבקת, אולי הדכדוך והעצב שהם שלו, ואני אוספם אלי בתקווה להקל עליו.

8 באוגוסט, 2019, יום חמישי

בדרך חזרה מהים אימא התקשרה והתעקשה שאגיע מיד, להקריא לה מכתבים מהביטוח הלאומי. ניסיתי להסביר שאין שום לחץ, ושממילא אני מטפל בכל העניינים. וכשהשיחה הסתיימה, לפני שהספקתי להוריד יד מההגה ולנתק, שמעתי אותה רוטנת במרירות, אולי לעצמה, אולי לעבר אבא או אימלדה, ״ילדים, לך תגדל אותם.’

שיהיה.

17 באוגוסט, 2019, שבת

‘הדבר הזה’, כפי שאימא והמטפלות קוראות למצב שבו אבא מחריא על עצמו בפומבי, הופך יום־יומי. אפילו אבא, כלאחר יד, הזכיר שבפעם האחרונה במועדון החליפו לו מכנסיים.

ואולי זו דמותה של שקיעה — החיוּת האוזלת, הבשר הזקן, רפיון הסוגרים שאינם מכילים עוד את החרפה.

4 בספטמבר, 2019, יום רביעי

בצהריים הסעתי את בני הצעיר לתחנת הרכבת, ובדרך חזרה אימא התקשרה, חצי בוכה. היא זקוקה לתרופה שלה נגד בחילה, היא לבד בבית, ולבד בחיים, ואימלדה אינה מקשיבה לה, ואבא, ואני חייב להשיג לה את התרופה תכף ומיד.

מזמן הבטחתי לעצמי שכשהיא מתקשרת ודורשת משהו ״תכף ומיד״, לחכות עם זה שעה־שעתיים, להפנים שהדברים לעולם אינם כפי שהם נראים, ובוודאי לא איך שהם נשמעים. רק שבכל פעם שהיא מתקשרת, אני נדבק מחדש בחרדה שלה, והמצפון משתלט על מעט התבונה שעוד נותרה בי. הבטחתי שאני מטפל בעניין, סובבתי את הרכב ומיהרתי לבית המרקחת של הרשת הידועה במגדל הנביאים. החניתי במקום אסור, עמדתי בתור ארוך לרוקח היחיד, רק כדי לשמוע שהתרופה הזאת — פְּרָמִין — חייבת במרשם רופא. לא עזרו כל תחנוני. הרוקח סירב להתגמש, הציע שאתקשר לרופאה שתשלח מרשם בפקס, והיה מוכן להתפשר על צילום המרשם בווטסאפ.

״אין פקס,״ אמרתי, ״ואין מרשם, וגם לא יהיו. ישנה אישה זקנה, וישנה מצוקה, וישנם אתה, אני והתרופה שיכולים לעזור לה. ורק אלה מרכיבי הבעיה שעומדת בפנינו.״

הרוקח משך בכתפיו. ״זה שאני מבין אותך,״ אמר, ״לא אומר שאני יכול לעזור לך.״

תליתי בו מבט עצוב. הוא באמת ניסה לעזור, אבל הנהלים היו חזקים ממנו, וממני, ומכולם. הוא לא קובע את הנהלים, אלא רק מציית להם. ברור. אני מכיר את הרשת הזאת ואת נהליה הקשוחים. מעולם לא הצלחתי להוציא מהם תרופת מרשם ללא מרשם. אבל האמביציה שלי הלכה ותפחה על אדי הדאגה לבריאותה של אימא ורחמי עליה [ועל עצמי]. הבחילה שלה לבשה ממדים פילוסופיים־קיומיים: ראיתי את מבטה חסר האונים אל מול התהום האפלה הנפערת לרגליה, וראיתי את בדידותה הכלואה בין ארבעה כתלים, ואת זמנה האוזל מול מסך טלוויזיה מרצד, וראיתי את ייאושה לנוכח אהוב נעוריה הדמנטי למחצה החוזר שוב ושוב על אותן אמירות, כשאין לה לעזרה אלא מטפלת פיליפינית שאינה דוברת את שפתה. וראיתי אותה במסע חייה המגיע לסיומו, מאחוריה זיכרונותיה המיטשטשים ולפניה רק עלטת חידלון — היש מי שלא יחווה בנסיבות שכאלה את האיומה שבבחילות? הודיתי לרוקח ונחפזתי לתחנתי הבאה — בית מרקחת קטן בוואדי ניסנאס, שמוכר לי לפעמים תרופות־מרשם בלי מרשם. הספקתי להזיז את הרכב רגע לפני שהפקח שהופיע מעיקול רחוב החלוץ יוסיף גם דוח חניה לאחר צהריים שהלך והתגבש כסיוט.

בכניסה לוואדי חניתי בשני גלגלים על מדרכה. מהזינוק מהרכב הנוטה על צדו התעוררו הכאב החד בגבי התפוס ואחיו המלובן בברכי עם הקרע הטרי במיניסקוס. מבעד לדמעות שהציפו את עיני קראתי בשלט שעל דלת בית המרקחת שהרוקח יחזור רק בעוד שעה. לא היתה לי שעה. חזרתי לרכב, התקשרתי לא׳, הרוקח הנאמן שלנו, גם הוא מוכר לי בעתות חירום שכאלה תרופות־מרשם בלי מרשם. א׳ היה חביב כתמיד, אבל ביקש שאגיע מהר כי הוא צריך לצאת. חציתי אור אדום, חניתי באין חניה, א׳ המתין לי בדלת עם הפרמין בידו המושטת. טסתי לאימא, ובלבי תפילה להגיע לפני שהבחילה תכריע אותה, לפני שתתלונן שוב באוזני כל מי שנמצא איתה על ילדיה אחרי כל מה שעשתה, לפני שתפרוק את כאבה וזעמה על אבא. ״אני מביא לך את התרופה שלך, אימא,״ מילמלתי בעודי טס במורד רחוב שמחה גולן, חוצה בסערה את רחוב גאולה, בארלוזורוב חגתי בפרסה [אסורה] לפני חרטומו המתנשף של אוטובוס, רחובות הפועל, בר גיורא ורש״י המריאו לאט [מדי] — ״תחזיקי מעמד, אימא,״ שלחתי לעברה אנרגיות חיוביות, ״למזלך, יש לבן שלך קשרים לא רעים בעיר הזאת, לעזאזל.״

החניות בחזית הבית היו תפוסות. כל השכונה חונה על פיסת קרקע זו ששייכת לאמי. קיללתי בשקט, חניתי בקצה המדרכה, שני גלגלים לכאן ושניים לשם, נשכתי שפתי למול מדקרות הכאב בברכי כשגמאתי את חמישים וחמש המדרגות בלי לעצור לנשום, וכשהגעתי, ידי האוחזת בפרמין הגואל שלוחה לפנים בנשימת אפי האחרונה, כדי להגישו לאימא הנאנקת בבחילתה, הדלת נפתחה כמעצמה, ובפתח עמדה המטפלת־האהובה, כולה חיוכים.

״איזה יופי שבאת,״ מחאה כפיים בעליזות, ״אבא כל כך ישמח, עומד תמיד בחלון, מתי ניצן יבוא כבר.״

העברתי מבטי ממנה לאימא, ומאימא אליה. אימא הביטה בי בהשתוממות מעל לעדשות משקפיה העבות. לא נזקקתי להסברים: אחרי שדיברה איתי, הרימה טלפון למטפלת־האהובה, שתבוא להיות איתה קצת כי היא לבד, ואז הגיעה גם הרופאה שהזמינה [ורק שכחה לספר לי], ובעודי עומד מתנשף במרכז הסלון, שקיק הכדורים בידי, מעביר משקלי מרגל לרגל בחיפוש חסר סיכוי אחר אותה נקודת מרגוע שבה כאבי הגב והברך יהיו נסבלים פחות או יותר, הופיעה גם אימלדה, ערוכה לצאת לדרך לבית המרקחת הקרוב, לקנות את הפרמין באמצעות המרשם שהשאירה הרופאה, וגם אבא, שהתעורר מכל ההמולה, הופיע בפתח הסלון, לבוש בתחתוניו בלבד, עיניו אדומות, אבל פניו קורנות בשמחה, וכשזרועותיו שלוחות קדימה, פסע לעברי, חצי צוחק, חצי בוכה מאושר, ״ידעתי שתבוא, אני כל כך שמח לראות אותך, מה אפשר להציע לך?״

למראהו ספקה המטפלת־האהובה את כפות ידיה. ״אברמיקו, לא יפה,״ אמרה, ״אי אפשר להסתובב ככה.״

הנחתי את הכדורים ליד אימא. ״בוא,״ אמרתי לו, ״קודם נתלבש, אחר כך נחשוב מה תציע לי.״

כשחזרתי לסלון, המטפלת־האהובה ואימא התארגנו לסדרת הטלוויזיה היומית, עם הקפוצ׳ינו והעוגה וכל הג׳ז הרגיל. ״אולי כדאי שתיקחי בכל זאת כדור,״ הצעתי לאימא, למרות שלא היה לי ספק שהבחילה חלפה מיד כשהצליחה לארגן מחדש את עולמה באמצעות סדרת האלמנטים המוכרים — להקפיץ אותי לשליחות, להזמין את הרופאה, להזעיק את המטפלת־האהובה, להתיישב מול סדרת אחר הצהריים בטלוויזיה עם הקפה והעוגה, לשלוח את אימלדה לבית המרקחת, ואולי גם להתקשר לאחי, ובדרך לגעור באבא, וכך, צעד אחר צעד, הלך ונסגר הסדק שנפער לרגע בין העולמות, השגרה שבה וכיסתה על עלטת התהום, הריקנות המאיימת נתמלאה. ״חבל שתסבלי כל כך.״

״עבר לבד,״ אמרה, ״מזמן. אבל ביקשתי מהרופאה רצפט על כל מקרה. שיהיה בבית.״

מה הטעם בחיים האלה בכלל. ענן צהוב עכור נחת עלי, ומכיוון שממילא לא ראיתי מבעדו דבר, עצמתי עיני ונשמתי עמוק. למה אני כל כך טיפש. הרי הבטחתי לעצמי — לספור עד מאה בכל פעם שאימא מתקשרת, לנשוך שפתיים, לחשוק שיניים, לחכות חצי שעה לפני שאני מפסיק את מה שאני עושה ורץ למלא אחר רצונותיה.

״ולא יכולת פשוט להתקשר,״ כבשתי את שאריות זעמי הדועך. כמה מהר מתחלפים הרחמים העצמיים ברחמים עליה. ״להרים טלפון, לומר רק — הסתדרתי, אתה משוחרר.״

״אתה ואח שלך ואבא שלכם, רק על עצמכם אתם חושבים,״ הסבה פניה בכעס. המטפלת־האהובה, שעקבה אחרי השיחה מאחורי גבה של אימא, סימנה לי באצבעותיה משהו שהבנתי ממנו שאין טעם בכל הדיבורים האלה. אבא הופיע בינתיים שוב בסלון, הפעם בטרנינג כחול ובחולצת טריקו מהוהה, אבל נקייה, שגילי הביא לו לפני עשרים שנה, עם סמל טייסת הכפירים. הוא נראה ממש כחוש. ״אולי בכל זאת משהו, כוס סודה?״

לא עניתי. חיבקתי אותו והלכתי. בדרך למכונית הבחנתי במבטו העצוב של אלכס מהמכולת עוקב אחרי בשתיקה. התנעתי ונסעתי הביתה. אני חייב להינתק מהם. ללמוד לא להתייחס לכל דבר שהם אומרים.

אני מתבונן בהם ורואה את עצמי בעוד עשרים שנה. האם גם אני אהיה שרוע חצי משותק, חצי עיוור, בכורסה מול הטלוויזיה, וארדה בסובבים אותי? האם אסתובב בבית חצי־עירום, חיתול מבצבץ מבעד לתחתוני הבוקסר שלי, ואשאל כל מי שנכנס מה אפשר להציע לו?

אני חייב להרבות בנסיעות. בעבודה. בכתיבה. באהבה. לעשות כל מה שאפשר להרחיק עתיד זה ממני ככל שניתן, והכי חשוב — לדעת לעזוב את העולם רגע לפני.

23 בספטמבר, 2019, יום שני

שבועיים לא הייתי אצל ההורים. טסתי לטביליסי בענייני החברה שלנו. גילי החליף אותי באחריות עליהם. והיו בחירות, ועבדתי מבוקר עד ערב. כשנכנסתי, אימא קיבלה את פני כעוסה כרגיל, ואבא קרן מאושר לקראתי כרגיל. דומה שהביקורים הקצרים של אחי ושלי הם נקודות האור של חייו. כשאני מגיע, אני רק רוצה ללכת. עברתי על מכתבים, סידרתי עניינים כספיים, ניסיתי לפטפט קצת עם אבא. אבל הוא היה עם הטקסט הרגיל — ״אף אחד לא יודע בן כמה אני,״ ״מישהי ניגשה אלי במועדון ואמרה אברהמ’לה, למה אתה לא רוקד איתי,״ ״אז מה בא לך לאכול.’

אחר כך משכתי כיסא מפינת האוכל והתיישבתי מול אימא וניסיתי להכיל את מגוון תסכוליה — ממצבה, מאבא, ממני, מהמטפלת שהבאנו, מחייה שאינם חיים יותר, ושאם היתה יכולה לקפוץ מהמרפסת, היתה עושה זאת מזמן. מרגע לרגע השתלטו עלי דכדוך וחוסר אונים. מה עושים לעזאזל עם כל הדבר הזה.

״זה נכון שלא נשארו לך הרבה חיים,״ אמרתי לבסוף, ״ונכון שאף אחד לא היה בוחר לעצמו חיים כמו שאת מתארת. כשאני מסתכל עלייך ועל אבא, אני ישר נכנס לדיכאון. ואז אני חושב, אולי מה שנשאר לך לא באמת רע כל כך — יש לך בית יפה לפי טעמך, ומטפלים בך, ודואגים לך, ואת לא לבד. נכון שאבא קצת דמנטי, ולפעמים בורח לו וזה מאוד לא נעים לכולנו, ובמיוחד לו, אבל הוא נחמד כמו שתמיד היה, ואוהב אותך כמו שאהב אותך שישים שנה, והלב שלו נשבר כשהוא רואה שאת לא יכולה לקום בעצמך מהכורסה. ככה הוא אומר לי לפעמים.״

״שישים וחמש שנים,״ תיקנה אותי, ״ועוד מעט שבעים.״

רק שעכשיו לא היה אפשר לעצור אותי. כשאני עולה סוף־סוף על הסוס, אני דוהר איתו לעבר האופק. דיברתי, והיא הקשיבה. עיניה עזבו את הטלוויזיה הענקית ואת אחת מסדרות אחר הצהריים שהיא בוהה בהן שנים. ״והוא עדיין כאן,״ המשכתי, ״שלא כבעלים של חברותייך הטובות, סוניה ומרים, שבחייהם הוציאו להן את הנשמה, ובמותם הותירו אותן בודדות ועניות.״

אני מרשה לעצמי לדבר כך על החברות ובעליהן כי הכרתי את כולם מילדותי, ושמעתי את כל הסיפורים. לפחות שיצא משהו מהרכילות. ראיתי שמשהו בלבה התרכך. ״והילדים שלך שאת מתלוננת עליהם, בכל זאת למדו, והתבססו, והצליחו כל אחד בדרכו, ואוהבים אותך ודואגים לך. וכמוהם ששת הנכדים שלך, יפים ומתוקים אחד־אחד, כולם אוהבים אותך ודואגים לך, גם אם לא תמיד מגיע לך. מי מכל האנשים שאת מכירה יכול לסכם כך את חייו.״

בלי ששמתי לב, אבא הביא כיסא והתיישב לידי. קרוב מדי, כהרגלו בשנה האחרונה. הוא זקוק לחום ולמגע, ובאותו הרגע לא היה לי אכפת להעניקם לו. ״תראי איזה חמוד,״ אמרתי לה, ״זהב טהור. קצת לא בכושר אולי, אבל הבנות במועדון מתות עליו. כל אחת מהן היתה מתחלפת איתך, כל אחת היתה שמחה להיות אשתו.״ ומההתרגשות שעורר בי הנאום הקטן שלי, חיבקתי את כתפיו וליטפתי את שערו.

״אתה לא יכול להסתובב ככה,״ גערתי בו בחיבה, ״לא מסופר, והשפם שלך כבר מתפרע.״

״אני באמת צריכה להרים טלפון לספּר,״ אמרה.

״ואני צריך ללכת,״ אמרתי. רכנתי מעל הכורסה ונישקתי את מצחה. היא הרימה ידיה וליטפה את לחיי. כפות ידיה היו חמימות ורועדות, אבל מטופחות, וציפורניהן עשויות וצבועות לבן־ורוד.

״אבל לא אכלת כלום,״ אמר אבא, ״להכין לך משהו?״

אימא ואני חייכנו.

״אני אוכל בבית,״ אמרתי, אף שבאותו רגע לא הייתי מתנגד לשבת איתם לארוחת ערב, שאבא יכין את סלט הירקות שהיה מכין כל השנים, וטוסטים, ויוציא את הגבינות והזיתים שנהג לקנות במעדנייה של יהודה ברחוב החלוץ, ליד המוניות לטירה, ויכין גם בצל־עם־ביצה כמו באותן שבתות בבוקר, כשהייתי עוד ילדם הקטן והיחיד, וראובן, איש צבא הקבע שהתגורר אצלנו במקלט, היה עולה לאכול איתנו. אבא וראובן היו מרחיקים את שולחן האוכל הקטן מהקיר ומביאים את השרפרף הצהוב־חום מהסלון — היו לנו במטבח רק שלושה כיסאות — ואימא מכינה בינתים נס־קפה־עם־חלב לגדולים ושוקו לקטן, ואני מסדר יפה־יפה את הסכינים והמזלגות והמפיות, וככה היינו יושבים ואוכלים, שלושה מבוגרים באמצע שנות העשרים שלהם וילד קטן, שעוקב בסקרנות אחר השיחה על איך העניינים במסגרייה שאבא עבד בה, ואיך בבסיס רמת דוד שראובן שירת בו, ולפעמים כששניהם צחקו מדברים שלא הבנתי ואימא הסמיקה וליכסנה אלי מבט, הייתי משפיל עיניים וזוקף אוזניים.

היו אלה ימים רחוקים ויפים. אחר כך גילי נולד, וראובן התחתן והלך לגור במקום אחר, ופתאום כבר הייתי גדול, ומאז אין לי עוד זיכרונות מארוחות בוקר בשבת.

24 בספטמבר, 2019, יום שלישי

מהו צל זה המסתיר את האור.

השמש מלטפת את ענפי השזיף מעבר לחלון חדר העבודה. אלה ימים ראשונים של סתיו, ועלוותו עדיין סמיכה. אני שומע את הציפורים הקטנות מנתרות בגיל מענף לענף, ושמחתן אינה ממלאת את לבי.

אני חושב על שבריריות החיים. על זמניותם. על שחלק גדול מהם איננו חיים בכלל. שאנחנו משייטים בדמיונות על מה שהיה או יהיה, ואיננו רואים דבר מהיופי.

1 באוקטובר, 2019, יום שני. צהריים

אימא הספיקה לצלצל פעמיים הבוקר, ועכשיו הפעם השלישית. הייתי עסוק, אין לי כוח אליה. יש אצלה שתי מטפלות לפחות, אם קרה אסון הן ידעו מה לעשות, ואם ממש צריך — ימצאו אותי. בסוף נשברתי וחזרתי אליה. היא היתה נסערת, ״אבא מידרדר, ישן רוב היום, כל הזמן בורח לו, ולכם לא אכפת בכלל.״

״מה אני יכול לעשות,״ עניתי בקור. יותר מששנאתי את השיחה, פחדתי ממנה. ״אין לי תרופה לדברים האלה. אתם מזדקנים. את מזדקנת, והוא מזדקן. יש משהו שאני יכול לעזור בעניין?״

״עצות אני לא צריכה,״ ניתקה במרירות. אחר כך צילצלה ואמרה שהזמינה רופא. עניתי שאבוא אחר הצהריים והרמתי מיד טלפון לגילי.

נראה שלבו של אבא הולך ונחלש. לפני שנה וחצי עבר התקף לב. באמצע שחיית הבוקר חש ברע. הוא הצליח לצאת מהמים, להתלבש, לנהוג הביתה, לעלות את חמישים וחמש המדרגות ולהתייצב מול אימא — היא אחות, חיוורון פניו והכאב בעיניו סיפרו לה הכול. לפני שהספיק לומר מילה וחצי מילה, אמרה לו שהוא מטורף והזמינה אמבולנס. ב״כרמל״ עבר מיד צנתור ואושפז. אבל במחלקה היה כל כך מבוהל ובלתי ניתן לשליטה, עד שתלש מעצמו את האינפוזיות, וכשטיפס על מעקה המיטה ונפל לרצפה, התקשרו מהמחלקה שנגיע במהירות וניקח אותו הביתה. אחרי חודש חזרנו איתו לבדיקות, הרופאים בדקו וצילמו וסרקו וקבעו שצריך להחליף מסתם, אבל כשהעמקנו עמם בדיון, הגענו יחד למסקנה — ניתוח כזה רק יאמלל ויסכן אותו. הוא מתעב בתי חולים, הוא מפחד מרופאים, הוא רק רוצה ללכת הביתה, בגילו ובמצבו לא ברור איך יצא מהניתוח, אם בכלל, ומה יעזור לו מסתם חדש? ממילא אין לו תוכניות לצאת מהבית, ואין לו חיים מיוחדים שדורשים ממנו לשוב אליהם — הוא דמנטי למדי, הוא לא ישחה יותר [ולו רק בגלל חוויית התקף הלב בתוך המים] וגם לא ינהג. וכן, הבאנו בחשבון שאם לא ינותח, תוחלת החיים שלו לא תעלה על שלוש שנים. מאז אותו אירוע חלפה שנה וחצי, הלב כנראה נחלש כמו שהיה צפוי.

״ימיו קצרים,״ כתבתי לגילי, ״מי יודע אם יהיה איתנו ביום הולדתו הבא, או אפילו יראה את סוף השנה.״

גילי הסכים איתי. אחר כך התקשרתי לאבא ושאלתי אותו מה שלומו. ״אני מרגיש מצוין,״ אמר, ״זו אימא שלך שיש לה בעיות ושצריך לדאוג לה, מסכנה. אבל אני, אני בסדר גזוז.״ ״בסדר גזוז״ זה אחד הביטויים השגורים בפיו לאחרונה בבואו לתאר את מצבו. אולי מטבע לשון משנות החמישים שצף ממעמקי זיכרונו הנחלש.

״אז מה יש לך בכל זאת?״ שאלתי.

״גורנישט,״ ענה, ״אתה יודע מה זה גורנישט?״

״כן,״ עניתי. ״כלום.״ גם הביטוי הזה שגור בפיו בחודשים האחרונים. כשאימא מבקרת אותו שאיננו מתרחץ, או שהוא מפריע לה לאכול בשקט, או שאיננו מאפשר לה לראות טלוויזיה, או דורשת ממני לקחת אותו לרופא שיניים, בכל עניין שאימא מעלה הוא שואל אותי אם אני יודע מה זה גורנישט, ובלי להמתין לתשובה מסכם כ״גורנישט מיט גורנישט,״ כלום עם כלום. והחביבות שבה הוא מנפנף מעליו את העניין התורן מעוררת בי בכל זאת הערכה לאופן שבו הוא מנווט בין הסלעים המפוזרים בדרכו.

ובאמת, אני נוטה להסכים עמו. במבט מפוכח, הביטוי הזה מסכם לא רע את מה שנשאר לו מהחיים שהיו לו: כלום עם כלום. ולכן גם אין סיבה לדאוג. למי שאיבד כמעט הכול, ובמיוחד את התקווה לחזור לאדם שהיה, אין באמת שום סיבה לדאגה.

אמרתי לאבא ״להתראות״ וניתקתי. לבי כבד. אני מתחיל להבין — אלה ימיו האחרונים. לבו באמת לא יסחב עוד הרבה. אבל איך זה קשור בדיוק לכך שרזה מאוד ושקצת הצהיב? האם איננו מחמיצים משהו?

אני בוהה בלאות מבעד לחלון. הסתיו כבר כאן, הנשימה שלי מגיבה כהרגלה בחריקות. קיוויתי שתלאות עונות המעבר תפסחנה עלי השנה. גם ככה גופי נטול אנרגיות. אבל זה לא יקרה.

10 באוקטובר, 2019, יום חמישי

אתמול היה יום הכיפורים, וכשיצא הלכנו [בני הבכור ואני] לבקר את ההורים. אבא ממשיך לשקוע. אני נאלץ להזכיר לו מי אני. מנסה לפטפט איתו קצת, אבל זו אינה שיחה. ככל שאני מדובב אותו, אט־אט הוא מתאפס. מכל מפגש כזה אני חוזר מדוכדך לשעות. ועדיין, צריך ללכת ולהיות איתם. זה כל כך ברור שאין אפילו צורך להסביר. הם ההורים, אני הבן שלהם, וילדים אמורים לתמוך בהוריהם. אימא שרועה כל היום בכורסתה מול הטלוויזיה, כבר לא רואה כמעט כלום. אני מבין ממנה שמיום ליום היא רואה דברים שאינם קיימים. היא מודעת לכך שאלה חזיונות, כך שממעטת להזכירם. אתמול תיארה לי דברים שהיא רואה. תיאוּרֶיהָ מזכירים את מסעות האל־אס־די של נעורי — המון צבעים עזים, בוהקים, אנשים בלתי צפויים שמופיעים במקומות בלתי צפויים, מראות שלא מהעולם הזה נוזלים ומתערבבים זה בזה. נראה שבשלב זה של חייה היא מחוברת לטריפ טבעי מתמשך. היא טוענת שזה מה שהיא רואה כל הזמן. בעודנו מדברים, למשל, היא רואה כיצד יוצאות ממני להבות צבעוניות. ואתמול אחר הצהריים, כשישבה במרפסת, המונים מילאו את רחוב רש״י. ופעם, נזכרה, המון מים שטפו את הרחוב, גלשו בירידה לבר גיורא.

״זה בטח משהו נוירולוגי,״ אני מעלה השערה, והיא מסכימה איתי.

אבא התמקם בפינת הספה בסלון. חודשים שהוא יושב שם. שעות. בלי תנועה, בשקט. אימלדה ואימא מספרות שבלילות הוא מסתובב בבית ושואל למה ניצן לא בא לבקר אותו. כשאני מגיע, הוא מאושר. הוא אומר לי כמה הוא שמח לראות אותי וכמה הוא אוהב את החיוך שלי. אחרי שחיבק ונישק אותי, חנך את בכורי לסיפור ביקורו הראשון אצל אימא, איך נשאר עומד למטה ברחוב והתבייש לעלות, ואיך סבי, שהיה יהודי דתי, ירד ושאל אותו, ״אברהמ’לה, למה אתה לא עולה,״ וכשאבא ענה, ״כי אין לי כובע,״ אמר סבי, ״בשבילי אתה לא צריך כובע, הראש חשוב, לא מה ששמים עליו.״

שמעתי את הסיפור הזה אין־ספור פעמים בחודשים האחרונים. בכל פעם שאבא מספר אותו פניו קורנות. אימא לא יכולה לשמוע עוד את הסיפורים האלה. לפעמים היא נאנחת שהוא ממציא אותם, לפעמים מסננת בזעם שהוא משקר, שהכול שקר, שדבר ממה שהוא אומר לא היה ולא נברא. אבל אבא פשוט מתעלם ממנה. הפעם, כדי לא להסתכן שוב בתקרית עם אימא על מהותם של שקר ואמת בזיכרונם של קשישים עם נטייה לדמנציה, הסבתי את השיחה ליַלְדוּת שלו, לפני שהכיר את אימא, לפני שאבא שלה שאל אותו למה הוא לא עולה אליהם, לשנים הראשונות ברחוב השומר, לבית שעברו אליו ברחוב ברזילי, ואחר כך לנעורים ברחוב יל״ג. בדמיוני אני מצייר אותו — ילד שמתרוצץ במכנסיים קצרים, שמשחק עם חבריו בכדורגל, שבונה עגלה מלוח עץ, שני קרשים קצרים וארבעה קוגלגרים, מתקין את הקרש הקדמי כהגה, קושר חבל משני קצותיו, שמסיע בה ילדים וילדות ועוזר לאמו להוביל בה קניות משוק תלפיות הסמוך.

פעם סיפר לי איך נהג לבנות את צעצועיו במו ידיו, איך ניסר בקשתית דמויות בעלי חיים מדיקט — ברווז, דוב, תרנגולת. כשלמדתי ב״ריאלי״ בכיתה ו׳ או ז׳, המורה אַרְקִיס [שכונה ״קַרְנְזוֹל״, עד היום לא ברור לי על מה ולמה] ניסה ללמדנו כיצד לנסר צורות בלוח דיקט. אני זוכר [בתסכול] כיצד נשברה המסורית הדקיקה שוב ושוב. כמה סבלנות, ריכוז, יד יציבה ותיאום עין־יד נדרשים לכך. והיד שהוא מניח בביישנות על כתפי ואומר לי איך הוא מת על החיוך שלי, היד הזאת ניסרה דמויות של חיות, כופפה מטילי פלדה לוהטים, אחזה בידית ריתוך, הפעילה מחרטה גדולה, נשאה תרמיל כבד במעלה ההר, ירתה בתת־מקלע אל תעלות הקשר, חתרה בביטחון בים ובבריכה, ליטפה ואהבה. וכעת, רפה ורועדת, אינה יכולה להגיש כוס מים בלי לשפוך, ולא יעברו ימים רבים ותצנח ללא תנועה.

ואז אימא מתחילה להתלונן באוזני בני איך אני לא בא לבקר את אבא שלי, איך אני קוצב לה כסף [ועוד את הכסף שלה!]. הטענות האלה אינן חדשות, כמובן, אבל הפעם נמצא לה קהל אוהד בדמות נכדהּ הבכור. ללא תקווה אני שב ומנסה להסביר שאני משאיר לה מנות של אלף שקל, ושבכל פעם שהיא מסיימת מנה, אני מחדש אותה מיד, אבל הדברים אינם מרשימים אותה. יש לה נקודה להעביר, ואיש לא יפריע לה. ומשם היא מפליגה אל הילדים והנכדים של חברותיה, שאיך הם מצטיינים בלימודים, ואיזו קריירה הם עושים בעבודתם, ואיך, איך הם מטפלים בהוריהם, ובמיוחד בסבתא שלהם. ״הנה, ברק, למשל,״ מצטעפות עיניה בערגה, ברק הנו הנכד של חברתה הטובה סוניה, ״באיזו מסירות הוא מתייחס לסבתא שלו, באיזו אהבה בא לבקר אותה בכל יום, ומסיע אותה לאן שהיא רק רוצה, וקונה לה כל מה שעולה על דעתה.״ מאז ומעולם אהבה לנפנף מולנו בסיפוריה הטבולים ברשעות קטנה, שמעולם לא ירדתי לתכליתם. אבל כמו שלא הפגנתי כלפיהם שום רגש בנערותי, אינני מפגין גם היום. אנו משתנים לאורך חיינו הרבה פחות ממה שהיינו רוצים להאמין. העקשנות שלה לספר, העקשנות שלי לבלוע עלבוני בלי להגיב.

כלפי חוץ לפחות, מעולם לא חשבה שיש בי או באחי ‘משהו’ ראוי לציון. להבדיל מאבא, שהיה גאה בהצלחות בניו גם אם מרביתן קיימות בדמיונו האוהב. ככל שמדובר בי, למשל, צמד ספרי הצנועים, והביקורות שמצא ב’מעריב’ וב’ידיעות’, מילאו אותו אושר אין־סופי. שנים נהג להגיע לבריכת ‘מכבי’ מצויד בגזרי עיתונים עטופים בניילון [לבל יירטבו חלילה] והראה לכולם — לחבריו בשולחן הפנסיונרים, למציל, למוכרת בקיוסק, לאישה בקופה — מה כתבו בעיתונים על הבן שלו ועל ספריו. בשנים שנהגתי לשחות באותה בריכה, הפחד הגדול שלי היה לפגוש שם מישהו שמכיר אותי. ואחרי שהאישה בקופה אמרה פעם בחיוך, לאוזני מי שעמד אחרי, ששמעה מאבא איזה סופר חשוב אני [דבר שהכחשתי בתוקף], נשברתי וביקשתי שיפסיק. אמרתי לו שזו פדיחה איומה מבחינתי, שספרי לא באמת חשובים, ושהם עוד פחות חשובים לחבריו מהבריכה. וכשלא עזרו בקשותי, התחלתי לבוא לבריכה מאוד מוקדם או מאוד מאוחר. לבסוף עברתי לבריכת הטכניון, שבה איש לא מכיר לא אותי ולא את אבי ולא את מנהגו לתקוע פיסת עיתון מהוהה מול פניהם של בני שיחו ולספר בגאווה שהסופר החשוב הזה הוא, לא להאמין, הבן שלו.

כך או כך, אחרי התקף הלב והצנתור וההמלצה להחלפת מַסְתֵּם, שנדחתה על ידינו, הבהרנו לו בעדינות שגם פרק הבריכה, ועמו פרק הנהיגה, הסתיימו מבחינתו. להפתעתי, לא מחה כלל. אולי אפילו הוקל לו. אני נוטה לחשוב שבחודשים האחרונים הלך לבריכה רק מאימת אימא. כך או כך, מכרנו את האוטו שלו, הבריכה הפכה במהירות זיכרון רחוק, ה’מועדון’ עוד לא תפס את מקומה, ועתה הגיע תורן של המטפלות, כל אחת בתורה, לשמוע באריכות ולפרטי פרטים איזה סופר חשוב אני, ואיך ניבא לי אחד המבקרים, בהערת שוליים של המדור הספרותי ב’מעריב’, הצלחה בעשור הבא — ומה שהרשים את אבא במיוחד היה שלנבואה, שמעשה שטן [צפוי למדי] לא כל כך התגשמה, הוצמדה תמונה שלי — ואז היה תוחב מול פני המטפלת את גזיר העיתון ואת צמד הספרים ומחכה לתגובה. וכמעט בכל פעם שאני בא הוא שואל אותי, ״נו, מתי הספר הבא? אתה עובד כבר על הספר הבא?״

איש מלבדו, מטבע העניין, איננו שואל אותי את השאלה הזאת. הקריירה הספרותית הצנועה שלי מתנהלת בעיקר ביני לבין עצמי. מלבדו, כמובן. הוא שותף מלא. הקורא הנאמן ביותר שלי. הוא באמת מחכה לספר הבא. בכל פעם אני מבטיח לו שהספר בעבודה, אבל בלבי אני יודע שלא יזכה להחזיקו בידיו. את צמד הסיפורים שפירסמתי בינתיים, ״יום הולדת״ ב־2017 ו״צילה המתארך״ ב־2018, לא הראיתי לו. הערכתי שלא יוכל לקרוא אותם, וגם חששתי מהמבוכה, שכן דמותו מופיעה בשניהם. בדיעבד אני קצת מצטער על כך. אולי בכל זאת היה אוהב את דמותו — בראשון ציירתי אותו כאב לחייל בן שמונה־עשרה שערק מן הצבא, בשני כאב צעיר לילד בן חמש שאשתו נושאת ברחמה תינוק חדש. כך או כך, ללא ספק היה גאה בי.

13 באוקטובר, 2019, יום ראשון

לפנות ערב הלכתי להורים. אימלדה פתחה לי, אוזניות תקועות באוזניה, אימא היתה שרועה מול הטלוויזיה. משכתי כיסא מפינת האוכל, ואימלדה הלכה להעיר את אבא ולעזור לו להתלבש. כעבור כמה דקות הופיע בסלון, זורח כולו לקראתי. הוא לא הצליח להיזכר בשמי, וכששאלתי, גם לא בשמו שלו. אימלדה הביאה גם לו כיסא, והוא התיישב לידי. הוא נזכר ללא קושי בעיר הולדתו [לודמיר, שהיתה אז בשלטון פולני, הקפיד להבהיר], וככל שדיברנו, עם קצת דחיפות מצדי וקצת מאמץ מצדו, התעורר משהו מזיכרונו. עכשיו שמתי לב עד כמה הוא ואימא כחשו. הבגדים נראו פתאום גדולים עליהם. כבדרך אגב שאלתי את אימא למה הם לא אוכלים ואם חסר להם אוכל. אימא סיפרה שלה אין תיאבון, ושאבא לא מוכן לאכול. שאימלדה מנסה להאכיל אותו, אבל הוא מסרב. שאימלדה עוזרת לו במקלחת הבוקר וביציאה מהשירותים, ובאופן כללי הולכת אחריו לכל מקום.

הבטחתי להזמין להם אוכל מ’גַ׳פָּנִיקָה’. היא ואימלדה אוהבות את האוכל של הרשת הזאת, והזמנה רגילה מספיקה להן ליומיים. בדרך כלל אחי דואג להזמנה כשהוא מגיע לביקור, וגם יושב לאכול איתם. לי אין סבלנות לדברים האלה, אבל את ההזמנה אעשה עבורם.

אולי הספר הבא שלי יהיה עליהם. על חייהם שדועכים לנגד עיני, על שנותיהם היפות והתקוות והאהבה שפרחה, והימים הטובים שהתחלפו בפחות טובים, והאופטימיות שמתחלפת בערוב היום בפסימיות. חייהם הרי מתועדים באין־ספור תמונות. בינתיים אני נמצא איתם וכותב הערות ביומן.

16 באוקטובר, 2019, 02.00 אחר חצות, הלילה של יום רביעי. חדר העבודה

אחר הצהריים אימא התקשרה והעבירה לי את הרופאה. ״אבא שלך צהוב לגמרי,״ נזפה בי הרופאה, ״איך נתתם לו להגיע למצב הזה.״ ולפני שהספקתי להשחיל מילה, המשיכה, ״אי אפשר להשאיר אותו ככה, חייבים להעביר מיד לבית חולים.״

הבטחתי לרופאה שאני מטפל בכך מיד, נכנסתי לרכב וירדתי אליהם.

אבא חיכה לי בכניסה לבית מחויך כתמיד, אבוד ומבולבל. נסענו ל״כרמל״. במיון ערכו בדיקות ראשוניות, חיברו לו אינפוזיה, לקחו דם, לקחו שתן. מרגע שנשכב במיטה, הוא ישן מרבית הזמן. מפעם לפעם פקח עיניים וביקש לרדת. זה היה בלתי אפשרי, כמובן. הוא היה מחובר לאינפוזיה, הוא היה חלש ומטושטש, לבוש־לא־לבוש במין בגד בית חולים שקשה לסגור ובחיתול. שוב ושוב לחש שהוא רוצה לרדת, כששאלתי למה, ענה, ״להשתין.״

ניסיתי לשכנע אותו להשתין בחיתול. בסוף ויתר. ידו החופשייה חלשה. בקושי הצליח להניע אותה. בפעם הבאה שרצה לרדת מהמיטה, שוב שאלתי לאן הוא רוצה ללכת.

״לעבודה. אני צריך ללכת לעבודה,״ ענה בחיוך ערמומי.

״אתה כבר לא צריך ללכת לעבודה,״ הידקתי כף ידי בחיבה סביב זרועו הכחושה. ״ עבדת מספיק.״ הוא חייך אלי את חיוכו הטוב. ״אתה חמוד,״ אמר ועצם את עיניו.

אח הגיע ולקח אותו לבדיקת סי־טי. גילי נמצא בחו״ל. עידכנתי אותו בווטסאפ. רופא הגיע אחרי כמה שעות ולקח אותי הצידה. ״סרטן לבלב מתקדם,״ אמר. ״בצילום רואים גידול בראש הלבלב. עשרים ושניים מילימטר. לכן חוסר התיאבון, לכן הצהבת שהתפשטה בכל גופו. הוא לא סובל מכאבים. הסרטן הזה לא כואב. אבל הוא חלש. הסרטן שלח כנראה גרורות לכבד. במצבו לא ישרוד הרבה זמן.״

אחריו הגיע כירורג בבגד מנתחים ירוק ושאל מה נרצה לעשות. ״אפשר להתקין לו מעקף,״ שירטט את הנתיב באצבעו על בטנו, ״ניתוח פשוט יחסית.״

״ואז,״ שאלתי, ״מה יקרה אז?״

״יאריך קצת את חייו.״ מבטו אמר ספק וחוסר טעם. ״אולי בחודש, אולי בשלושה.״

אבא שנא את הדברים האלה. הוא בן שמונים וארבע. מאחוריו חמישים שנות עבודה, וחמש מלחמות, ואין־ספור חודשי מילואים, בוץ ואבק. הוא רוצה רק שיניחו לו להיות בשקט. מה הוא צריך את כל הדברים האלה, ששנא ופחד מהם כל חייו — רופאים, בתי חולים, ניתוחים, תרופות. גם לקופת חולים צריך לגרור אותו. שלא לדבר על רופא השיניים. הוא סבל מכל רגע שהיה שם. היה לי ברור שיעדיף להעביר את ימיו האחרונים בפרידות שקטות. בלהיות יחד. לא כשהוא מוטל חסר אונים במיטה, גופו קרוע ותפור ומחובר לאלוהים יודע מה, הכרתו מעורפלת בהמון תרופות כדי להתגבר על כאבי הבשר שאנחנו בעצמנו גרמנו לו. אם יתעורר בכלל מהניתוח הזה.

״אנחנו נגד, אחי ואני,״ אמרתי לבסוף. ״אחי בחו״ל כרגע, אבל אני מעריך שזה מה שיגיד. וגם אבא לא היה רוצה. הסבל שייגרם לו איננו שווה את הארכת החיים הסמלית הזאת. אנחנו לא רוצים שייגרם לו סבל משום סוג שהוא, ולכן עדיף לא לנתח אותו, לא להכניס לגופו נקזים, ולא להאכיל אותו בזונדה.״

ההתלהבות והנמרצות שלי היו מיותרות. ״אני חושב כמוך,״ אמר המנתח. הוא היה רופא ערבי גבה קומה בשנות החמישים שלו, כבד גוף ומחויך, עם שיער דליל ושפם שחור קצוץ. היה לו מבט טוב בעיניים. השעה היתה קרובה לחצות. העיניים שלי צרבו מהניאון, הפה שלי היה יבש מהאוויר הממוחזר. הגב הציק לי מהעמידה ומהכיסאות הלא נוחים. האיש הזה, אחרי מי יודע כמה ניתוחים, היה מעל לכל זה. ״באמת,״ אמר, ״תפקידי להציג בפניך את האפשרויות, אבל גם אני ממליץ להניח לו, ורק לדאוג שלא יכאב לו.״

אחר כך דיברתי עם אימא, ועם גילי בבוסטון, והסכמנו שכך צריך לנהוג.

מרגע שהובהר מצבו, לא היה טעם להשאירו שם. בתוך שעה העבירו אותו למחלקה הגריאטרית השוכנת כמה מאות מטרים משם, מקום שהחיפאים הוותיקים קוראים לו ‘בית חולים כרמל הישן’. עד שהגעתי למכוניתי, עד שנסעתי ומצאתי חניה, אבא כבר היה במיטתו, שקוע בשינה עמוקה. השלמתי את הליכי הקבלה והלכתי הביתה.

עכשיו אני שוב בבית. לבי אומר לי שלא יעבור את החגים. בינתיים אינני מצליח להירדם.

אחרי חצות התייאשתי ועברתי לספה בסלון. התעטפתי בשתי שמיכות פליז, קראתי ב’הגביהו את קורת הגג, נגרים’, הקשבתי באוזניות לחמישית של מאהלר. אחר כך כיביתי את האור וניסיתי להירדם עם המוזיקה. הספדתי את אבא בחשכה. הירהרתי בתחנות חייו, ובאיך אימא מרגישה, ושלא הספיקה בכלל להיפרד ממנו. הערכתי שגם להלוויה לא תגיע. אתי חושבת שאימא יכולה להגיע ל״כרמל״. לא ברור לי איך — שנתיים ויותר לא יצאה מהבית. אמרתי לאתי שאם תוכל לגרום לכך שתגיע, מבחינתי זה בסדר. לדעתי, חבל אפילו לנסות. אין דרך להביאה אלא באמבולנס. כמה זה שווה מבחינתה את המאמץ.

בסוף, כשלא הצלחתי להירדם, כשהשמים החווירו מבעד לחרכי התריסים וציוץ ציפורים חרישי עלה בחוץ, משכתי עצמי אל מחוץ לספה והלכתי לעבוד על ספרי. הרמתי את התריס בחדר העבודה. עמד להיות יום יפה. הכנתי תה, הרכבתי אוזניות, שמתי את הרביעית של מאהלר, שקעתי במלאכתי. אחר כך אלך לבקר אותו.

17 באוקטובר, 2019, יום חמישי

אתי התלוותה אלי. הרופאה האחראית לקחה אותנו לשיחה. אישה ממוצא רוסי, מאחורי הדיבור הענייני, המוקפד, אפשר לחוש בחום טבעי. חדרה קטן, דחוס, אין בו מקום לאדם רביעי.

היא הסיטה את הווילון שייכנס קצת אור מבחוץ, וביקשה שאסגור את הדלת.

מצבו של אבא סופני. נראה שאיננו סובל מכאבים. שוב בחנה את הסי־טי. הגידול התפשט מראש הלבלב לכבד. אין טעם להאכילו. זה גופו שמסרב לאכול. ״אתה יכול להפסיק לדאוג,״ אמרה. ״הוא לא ימות מהרעב. הוא ימות מהסרטן. הגידול התפתח בחודשים האחרונים. הדברים האלה מתפתחים מהר. כנראה מסיבה זו הִרבה לישון. זהו סרטן אלים ששואב מהגוף את כל כוחותיו. כן, וזו גם הסיבה שהפסיק לאכול והצהיב. ברור. הכבד שלו איננו מסוגל לפרק דבר, והגוף איננו מוכן להכניס שום דבר חדש פנימה.’

איך אנחנו עיוורים כשהדברים מגיעים אלינו. איך לא חיברנו אחת ועוד אחת למסקנה המתבקשת. איך לא הבנו מה עובר עליו. אחר כך, כשדיברתי עם אימא, הרגישה צורך להתנצל שגערה בו כל הזמן. הצעתי שתתנצל בפניו, לא בפני. הוא איש כה טוב. מעולם לא כעס עליה על היחס שלה כלפיו בשנים האחרונות. הוא ראה את הדאגה והתסכול שמאחורי התנהגותה. כשהגעתי אליו, התקשרתי לאימא ונתתי להם לדבר. הוא אמר לה כמה הוא אוהב אותה ומתגעגע אליה. קשה לי להאמין שהתגעגע דווקא לגערות האין־סופיות של החודשים האחרונים. אולי זכר את שנותיהם היפות, את הבחורה בהירת השיער ודקת הגו שבה התאהב.

היה זה יומו הראשון במחלקה. היום הראשון של שארית חייו, כמאמר הקלישאה. הוא ישב בכורסה ליד מיטתו, מחויך וטוב לב, נקי ומסודר. הרופאה בדקה אותו ואמרה לי שמדובר בימים, אולי בשבועות.

בפסימיות הטבעית שלי, ברצון להשלים את כל מה שראוי וצריך, הנחתי שמדובר בשעות.

כתבתי לאחים שלו על מצבו. אחר כך קישרתי ביניהם טלפונית ודחקתי בהם להגיע.

הילדים הגיעו להיפרד. הצטופפנו מול הכורסה שבה ישב, בין המיטה לכיור ולדלת. בתי, דומעת, אמרה, ״הו, סבא,״ ובני הצעיר עמד ושתק. בכורי השמיע לו מהטלפון את ‘שיר היקינתון’. אבא נראה שמח, הוא זכר את המילים והצטרף במלמול, ואני נשענתי על הקיר וצפיתי בהם בלי לומר דבר.

אחרי שהילדים הלכו, הודעתי לאימא שאני שולח לה אמבולנס ושיש לה שעה להתארגן, והלכתי להכין את אבא לביקור. קודם לכן, כשביררתי עמו מה דעתו שתבוא לבקר אותו, תהה איך תגיע בכלל, שהרי אינה יכולה ללכת. היא כל כך מסכנה בעיניו. הוא מרחם עליה כל הזמן. כשהכיר אותה, אמר, היתה בחורה צעירה, ממש ילדה.

שאלתי אותו מה הוא זוכר מאותה תקופה. סיפר שנהג לשחות בבריכת בת גלים, שהיה קופץ למים מהמקפצה, גם מהקומה השלישית שלה. כשאמרתי שלא העזתי לקפוץ אפילו מהראשונה, הניח כף ידו על זרועי בחיבה. ״היית ילד,״ אמר, ״אני הייתי בחור צעיר.״ אחר כך סיפר שלא אהב ללכת לצבא, אבל תמיד כשקראו לו, לבש מדים והלך. שתמיד דאג לכולם, גם כשהיה מפקד כיתה, וגם כשהיה רב־סמל פלוגתי, ורב־סמל גדודי, ומנהל עבודה, האנשים תמיד היו חשובים לו. גם לעבודה לא תמיד אהב ללכת, הפתיע אותי, אבל עשה מה שצריך.

״אתה יודע איך זה,״ הבליח מבט שובב בעיניו; אור הצהריים הבליט את צבען החום־ירקרק, ״אשתי שלחה אותי, אז הלכתי.״

״חמישים שנה,״ אמרתי.

״זה נשמע הרבה, אבל עבר מהר,״ אמר. ״הייתי בעל מקצוע. אמרו עלי שאני החרט הכי טוב בחיפה, שאני יודע מה אני עושה, שאני יודע לפתור כל בעיה. כל מי שהיתה לו בעיה בא להתייעץ איתי.״

האמבולנס הגיע עם אימא ואימלדה והמטפלת־המחליפה, וכשנכנסה בכיסא הגלגלים שלה, אבא נעמד בהתרגשות, ובביטחון ובסמכות שלא ראיתי בו מזמן רכן אליה והעביר את כף ידו על שערה. אימא הרימה בקושי את ידיה ואספה אליה את פניו, והוא נישק אותה על שפתיה בעדינות אין־סופית. פעם ועוד פעם. בשקט ובהיחבא צילמתי אותם.

זה היה הרגע שלהם. ואנחנו — זוגתי, ואני, והמטפלות, ונהג האמבולנס שהציץ מהמסדרון, והאחיות שלא העזו להיכנס לחדר, אפילו החולה הדמנטי ליד החלון שלא הפסיק לגנוח מהבוקר, כולנו היינו ניצבים אילמים. עדים. העלמנו עצמנו. איש במקומו ליד החלון, בין המיטות, נשענים על הכיור, בדלת, במסדרון. ברגעים אחרונים טמונה עוצמה שאיש איננו מעז לחלל. התרחשה כאן פרידה. כולם ידעו שהרגע הזה לא ישוב. חיים מסתיימים כאן. דרך מגיעה לקִצה. יופי נגה מעל שני הקשישים החולים האלה, אימא בכיסא הגלגלים שלה, לבושה ומטופחת ככל שהספיקה בשעה שהקצבתי לה, אבא בפיג׳מת בית החולים הכחולה הבהירה, היו עכשיו הבחור בן השבע־עשרה שעומד ברחוב ונושא מבטו לקומה השנייה ומתבייש לעלות, הבחורה בת השש־עשרה שיושבת בדירה מול החלון ומחכה שיתעשת, הזוג המאוהב בבגדי ים שמתחבק על גבעות הכורכר ליד הים.

לרגע הצצתי אל עולם שמעולם לא הכרתי, אל פרק חיים שהסתיים עם בואי לעולם.

אימא היתה מאוד נרגשת. איפשרנו להם להיות קצת ביחד. אחר כך אבא נראה עייף, ואימא שבה לעצמה, והמטפלת־המחליפה אמרה, ״אברהם, אתה נראה ממש נהדר,״ ואבא אמר, ״אני מרגיש מצוין,״ והמטפלת־המחליפה שאלה, ״אז מתי אתה בא הביתה,״ ואבא הביט בי במין חוסר ישע, ואני אמרתי, ״צריך לסיים כמה בדיקות, ונדע.״ על השקר הזה עוד אחזור בימים הבאים. נהג האמבולנס הכניס ראשו פנימה ואמר, ״אני יוצא לעשן, תקראו לי כשתרצו לחזור,״ ואימא החזיקה בידו של אבא ואמרה, ״תתקשר אלי כשתוכל,״ ואבא אמר, ״אני חושב עלייך כל הזמן,״ והמטפלת־המחליפה אמרה לאבא, ״תשמור על עצמך, אברהם,״ וכל החבורה יצאה לדרכה.

החדר התרוקן. עזרתי לאבא לעלות על המיטה. הוא הסתובב על צדו ונרדם, ואני הלכתי לראות שאימא הגיעה בשלום לאמבולנס, שילמתי לנהג והלכנו לאכול.

ישנה מין ‘התעוררות’ אחרונה לפני הדעיכה הסופית. אתמול לא חזר על אף לא אחד מסיפוריו. הוא היה אחר. ראיתי בעיניו את הסוף. הוא ידע לאן הוא הולך. בטלפון אמר לכולם שלא כואב לו כלום. שרק הנשמה כואבת לו.

הוא שלֵו. מחייך. כשאין מדברים אליו, ראשו שמוט על חזהו. הוא מחמיא לכל מי שמדבר עמו. אבל הדיבור שלו מגיע מרחוק. חלק ממנו כבר יצא לדרך. הוא מתקלף מאישיותו הארצית, הזמנית. הוא נפרד מהגוף שלו. הנשמה שלו כואבת. הוא רוצה הביתה. הוא מפזר אהבה. אני מרגיש שהוא זקוק להמון אהבה.

אני מתחיל להבין כל מיני דברים. אני מרגיש שהקשר שלנו עבר שינוי, רק שאינני מצליח להסביר לעצמי איזה בדיוק. הוא רוצה ללכת הביתה, אבל לא באמת מבין היכן הוא נמצא. היותו בבית חולים נראה חסר משמעות בעיניו. הוא לא עוסק בשכניו. הוא מקבל בחיוך את הרופאה והאחות שנכנסות לחדרו, אינני בטוח שהוא מבין מי הן ומה תפקידן בחייו. כשהוא מביע שוב ושוב את רצונו ‘ללכת הביתה’, אני נוטה לחשוב שאיננו מכוון לאותו מדור בגיהינום שבמרכזו הטלוויזיה הגדולה שפועלת מרבית שעות היממה [הוא שונא טלוויזיה. הסדרות שאימא רואה לא מעניינות אותו. תמיד בז להן. והיא גוערת בו בכל פעם שהוא מתיישב לידה ומדבר אליה. פסגת אושרה בשנים האחרונות היא הבילוי עם המטפלת־האהובה מול אחת הסדרות האלה, בשעה שאבא יושב מאחור, בפינת הספה, באפלולית, בשקט, עד שבסוף הולך לישון בחדרו].

לא. קשה לי להאמין שהוא רוצה לחזור דווקא לשם.

את כל זה השאיר מאחוריו.

הוא מדבר עליה רק טובות. סיפר לי שהיתה צעירה מאוד כשהכיר אותה. שהיה לה שם מאוד יפה. שאין עוד אישה בארץ עם שם כזה. שתמיד אהב רק אותה. אחר כך סיפר עוד על ילדותו, במשפטים קצרים שכל אחד עומד בפני עצמו. נראה שאיננו זוכר הרבה, וגם אין לו כוח. הוא למד בבית הספר ״גאולה״. אחרי ארבע שנים העבירו אותו ל״עממי א׳״ כי לא היה תלמיד טוב. הוא למד שם עוד ארבע שנים, וסיים כיתה ח׳ איך שסיים, ובגיל ארבע־עשרה הלך לעבוד. הוא למד עוד שנתיים, ט׳ ו־י׳, בכיתות ערב. היה תלמיד בינוני, לימודים לא עניינו אותו אף פעם. העדיף את עולם העבודה, לעשות דברים עם הידיים, לשחק כדורגל, לשחות בבריכת בת גלים.

אחר כך שאל אם אני יכול להביא לו קפה. לכל אדם שמורה זכות הקפה האחרון. ויתרתי על הקפה של חדר האוכל [נס קפה ״עלית״ בכוס פלסטיק] והבאתי לנו אספרסו מסניף ‘ביגה’ הקרוב. שתינו ודיברנו. הוא אכן נהנה. לגם מהקפה בזהירות, ידיו רעדו, אבל הקפה לא נשפך.

״אני אוהב קפה,״ סיכם.

הבטחתי שמחר אביא לו שוב.

אמצע הלילה ואינני מצליח להירדם. תמונות מ״חיי עם אבא״ עוברות מול עיני. בילדותי, כשהלכנו לבקר את סבי וסבתי בהדר הכרמל, נהגנו לרדת בשבילי המדרגות שחיפה ידועה בהם. הייתי אז בן חמש או שש [בחשבון מהיר — אבי היה אז בחור צעיר, בן עשרים ושש או שבע]. יש לי זיכרון מעורפל כיצד הדגים לי איך יורדים במדרגות בדילוגי שתיים־שתיים, ולסיום, בואך רחוב ארלוזורוב, העמיד אותי בקצה התחתון של גרם המדרגות, דילג חיש קל חזרה, קרא לי להסתכל טוב, ואז קפץ את כל גרם המדרגות. כנראה נבהלתי מהקפיצה הנחשונית, שכן אני זוכר כיצד הרים ואסף אותי אליו, והרגשתי ציפור קטנה ומוגנת בין זרועותיו החזקות. לימים, כשלמדתי ב’ריאלי’ בסניף הדר, ושנים אחר כך כשעבדתי בעיר התחתית, נהגתי לרדת את מדרגות ברוך שפינוזה לכל אורכן, מהס ועד ארלוזורוב, בדילוגי שתיים־שתיים, אבל מעולם לא העזתי לקפוץ גרם מדרגות שלם.

ועוד תמונה: שנינו במרפסת, הערב חמים, אורות המפרץ מנצנצים עד האופק, יתושים מחוללים סביב אורה הצהבהב של הנורה היחידה. אנחנו בונים עפיפון. קודם, כשחזרנו מביקור אצל סבא וסבתא ביל״ג, עצרנו בהרצל, בחנות שלא הכרתי. אבא שוחח עם מוכר שעמד מאחורי דלפק עץ חום ומפעם לפעם העיף לעברי מבט, אחר כך שקעתי באין־ספור הקופסאות, הגלילים הצבעוניים, המוטות והסרטים שגדשו את החנות הקטנה, בשעה שהמוכר ליקט את בקשותיו של אבא מהמדפים וסידר על הדלפק וארז הכול לחבילה. אחרי ארוחת הערב יצאנו למרפסת, אבא סידר על הרצפה לוח דיקט, עיפרון, מטר, מסורית, עיתונים, מטלית בד, כוס מים, סכין מטבח חדה, המספריים של אימא ואת מה שקנינו בחנות — מוטות עץ צהובים וגלילי נייר אדומים וכחולים מבריקים, וגליל נייר כחול רך למגע שקרא לו ״נייר קרפ״, וכדורי חבל אפורים שקרא להם ״חוט שפגט״, ומין קופסה לבנה מסתורית [״דבק פלסטי״]. הריכוז שלו, הדיוק, המיומנות, ההתלהבות השקטה נסכו עלי שלווה וביטחון. הוא ניסה ללמד אותי את מה שהוא אוהב. הוא ניסה להעביר לי ידע שהיה חשוב בעיניו. העשייה הזאת החזירה אותו, ולו לשעה קלה, לימים אחרים, חסרי דאגות.

בשנים ההן החיים שלו ושל אימא היו קשים למדי. לא היה להם כסף. כשנולדתי, הפסיקה לעבוד בבית החולים ‘רמב״ם’. היא אהבה את עבודתה כאחות במחלקת ילדים, זה מה שחלמה לעשות מילדותה, ומשכורתה היתה יכולה לעזור להם מאוד בצעדיהם הראשונים. אבל באמצע שנות החמישים נשים נשואות עם ילד קטן עזבו את עבודתן ונשארו איתו בבית, ניקו ובישלו וכיבסו וחיכו לבעל שיחזור מהעבודה. מרגע שהפכו אימהות, מרגע שנולדה ה’משפחה״, האידיאל שלהן הפך בית נקי ומסודר, כביסה ובישולים. כך לפחות היה בסביבה שבה חיינו. אינני זוכר שכנות שעבדו מחוץ לבית. וגם אם היתה מתעקשת לחזור לעבודה, מה היתה עושה איתי? ואיך היתה מסתדרת עם התורנויות? משפחה תומכת לא היתה, אמהּ נפטרה לפני שנולדתי, חמותה היתה שקועה בענייניה, לאחיה ולאחותה היו משפחות משל עצמם, למעון לא העלתה על דעתה להכניס אותי [ועל כך אני מודה לה עד היום]. ועל אלה נוספה עובדת היותי ילד חולני, שסבל מהתקפי אסתמה חוזרים ונשנים ושנזקק לתשומת לב ולהשגחה. כך בשעה שהוא בזיעת אפיו הביא מעט לחם, היא בעצב ילדה וגידלה בן. בהמון עצב. לימים למדתי שבניסיונותיה להביא לי אח נאלצה לעבור הפלה [עקב טעות אבחון], וכך במשך שבע שנים גדלתי [לטוב ולרע] כילד יחיד.

בזה אחר זה אני נזכר ברגעים מאושרים עם אבא, ובמיוחד כשלימד אותי דברים. דבר לא היה אהוב עלי בילדותי יותר מאשר ללמוד דברים. הוא לימד אותי לקרוא אותיות, הוא לימד אותי לזהות מספרים, והוא לימד אותי לשחות [בים] ולרכוב על אופניים [תוך שרץ אחרי הלוך וחזור לאורך רחוב רש״י]. רגעי האושר של ילדותי היו גם רגעי השמחה והשקט שלו. הוא היה גבר צעיר, שמצא עצמו עם משפחה ומיליון דאגות על הראש, והיה לו חבר אחד למשחק, לפחות עד שאחי נולד והחליף אותי.

אט־אט שינו החומרים שסודרו זה לצד זה על רצפת המרפסת את צורתם. אבא הניח את מוטות הבמבוק על לוח הדיקט, מדד, סימן, חתך בסכין, סידר מוט קצר בהצלבה לארוך, מדד בין אגודל למרפק פיסות מחוט השפגט [והורה לי לשמור טוב־טוב שלא יזוזו], גזר וכרך סביב מפגש המוטות. אחר כך פרשׂנו את גיליונות הנייר הצבעוניים [למעשה הוא פרשׂ, ואני החזקתי בפינות לבל יעופו ברוח הערב הקרירה], והוא גזר והצמיד לצלב ומרח דבק בפינות. אט־אט ובדרך פלא התחברו כל הדברים לעפיפון גדול, שהכנסנו הביתה בזהירות והשענו על קיר פינת הסלון הקטן [שבלילה הפך לחדר השינה שלהם], ואבא הראה לי איך גוזרים מנייר הקרפ פסים צרים, קצרים, ומדביקים אחד לכאן ואחד בכיוון ההפוך לזנב שנקשר לאחורי העפיפון. ואז הרים את העפיפון המרהיב והטיס אותו סביב החדר כשהזנב מעופף אחריו, החזירוֹ למקומו בפינה, ליטף את ראשי ואמר, ״ועכשיו מסדרים הכול יפה־יפה, והולכים לאמבטיה.״

בשבתות בבוקר נהג סבי לאסוף אותנו במשאיתו האדומה לאותו חוף ים שכונה ״חוף הזיפזיף״, ולימים ייקרא ״חוף דדו״. סבתא ודודי הצעיר אפרים ישבו בקבינה, ומאחור, על ארגז הפלדה, הועמסנו אבא, אימא ואני עם דודי צביקה ודודתי דליה, וכך נסענו, בירידות מתגלגלים קדימה, בעליות אחורה, מחזיקים זה בזה וצוחקים, ואם נראתה ניידת משטרה מרחוק, מרכינים ראש נמוך־נמוך עד חלוף הסכנה. נסיעה זו במשאית לים היתה עבורי מה שנהוג לכנות ‘חוויה מכוננת’. כתבתי על אודותיה סיפור בשם ‘צילה המתארך’, שפורסם בגיליון כתב העת ‘פטל’ שיוחד ל״גבריות״, ותיארתי בו, כמיטב יכולתי [וכלל לא בטוח שבהצלחה, אם לשפוט על פי הדממה שבה התקבל הסיפור ההוא והמהירות שבה נבלע בתהום הנשייה] רגע שבו ילד בן חמש וחצי, שנוסע עם משפחתו המורחבת לחוף הים, מבין שמשהו גדול קורה מסביבו, משהו שישנה את חייו לנצח, אבל איש איננו מספר לו ישירות, וכל אחד — הדוד והדודה, הסב והסבתא — רומז לו על הדבר בדרכו, מגלה ומסתיר בו־זמנית.

האירוע הגדול היה, כמובן, ההיריון של אמו, שעוד לא ניכר בה, ובואו הצפוי לעולם של אחיו, והכול על רקע העלייה הצפויה שלו לכיתה א׳, ושאיש איננו מתפנה לשוחח עמו על כך או אפילו לקנות לו ילקוט, ומסתיים במין אפיפניה על אודות עולם גדול ומנוכר שאליו הוא עומד להיכנס.

כשגילי נולד הייתי כמעט בן שבע, ילד בכיתה ב׳, כך שההיריון הממשי של אמי לא היה קשור לעלייתי לכיתה א׳ ולילקוט שקנו לי. אבל המשאית האדומה של סבי היתה עניין חשוב בחיי משפחתנו בשנים ההן, יצור מיתולוגי, אימתני אך גם חביב, שנותר חי בשכבות הזיכרון הקדומות ביותר, גם חמישים ושישים שנה לאחר מכן. היא הביאה אותנו לים, היא אירחה אותנו בנדיבות בצִלה, היא החזירה אותנו בשלום הביתה, ולפעמים, כששקעה בחול, אבא ודודי צביקה התרוצצו ברחבי החוף ואספו קרשים ופחים להכניס תחת הגלגלים האחוריים, ובזמן שכולנו התפללנו בצד להצלחת המאמצים, סבא התניע את המשאית ושיחק בדוושת הגז בזהירות לבל תתחפר בחול העמוק, ואבא וצביקה נתנו לו הוראות מהצד תוך שהם דוחפים בזריזות עוד קרש, עוד לוח פח, עד שהמשאית הגיחה מהבור, וכולנו שבנו וטיפסנו מאחור באנחת רווחה ונסענו הביתה.

המשאית הזאת הפכה למורשת משפחתית. מי אצלנו אינו זוכר את אותה שברולט אדומה שנקנתה באמריקה בהזדמנות על ידי דודתי ונשלחה לסבי באונייה. בן דודי נדב הקדיש לה מקום במיצבים המורכבים שלו, ובמפגשים המשפחתיים שלנו, כשגלשנו לזיכרונות רחוקים ומתוקים, היה מקומה מרכזי ומובטח. היא היתה ה’משאית״ בה’א הידיעה של עולמנו.

וכשהגענו לים, סבי ודודי פתחו את דופנות ארגז המשאית כדי לעשות צל, אימא, סבתא ודודתי פרשׂו על החול שמיכות, דודי הצעיר הלך לטבול במים, ואבא ואני פנינו להעיף את העפיפון. קודם אבא הורה לי לבדוק את כיוון הרוח, אחר כך רץ לאורך החוף כשהוא אוחז בעפיפון בחוט השפגט שקשר במרכז שלד הבמבוק ומשחרר אותו בהדרגה ובזהירות, מאט ריצתו ככל שהעפיפון טיפס באוויר והתרומם, עד שנעמד, פניו זורחות בסיפוק, שעה שהעפיפון ריחף לו בביטחון מלכותי בשמים התכולים, החוט משתלשל ממנו מטה בקשת ענקית, מתוחה. וכל אותו הזמן רציתי לאחוז בעפיפון, אבל לא העזתי לבקש. אני חושב שפחדתי שלא אעמוד באחריות הכבירה לאחוז בחוט בלי לשמוט אותו. אבא אולי קרא את מחשבותי [אולי היו אלה הציפייה וההתרגשות שהיו כתובות על פני, אולי היכולת שלו להעמיד עצמו במקומו של האחר], הוא קשר את החבל למוט ונתן לי לאחוז בו, משגיח מקרוב שחלילה לא אשמוט אותו מידי. אחר כך קברנו את המוט בחול הרטוב, הנחנו עליו אבן כבדה והתפנינו ליהנות ממעשה ידינו.

וכך נותר טבוע בזיכרוני אותו עפיפון המשייט במרומי הרקיע ובו־בזמן מעוגן היטב לאדמה. אילו היה לי כישרון ציור, כמו זה של אחי או של בן דודי, הייתי מצייר אותו כעוף זוהר בכחול ובאדום על רקע שמי התכלת, זנבו פרושׂ מאחוריו בכל תפארת נוצותיו שגזרתי והדבקתי במו אצבעותי הקטנות, מרחף מעל משאית אדומה שבצלה ילד שבונה ארמון בחול, מקשיב לשיחת המבוגרים המשחקים בקלפים, נחשף אט־אט לעולם גדוש חרדות ללא פשר, לבו משתוקק למצוא בתוככי הארמון חדר אחד קטן, הרחק מהאימה ומהבלהה.

ועוד תמונה: בחופשות הקיץ לקח אותי לעבוד בבית המלאכה. אני זוכר כיצד ניהל אותו באותה הקפדה שקטה, הגיונית ומדויקת שכבר הכרתי: לפנות ערב הודממו המכונות, הפועלים ניגבו אותן מהשמנים ומנוזלי הקירור עד שהבריקו, אספו את שבבי המתכת שנערמו במעברים לפחים גדולים [אחת לשבוע הגיע סוחר המתכות הזקן, עם עגלתו הרתומה לסוסו הזקן לא פחות, ופינה את השבבים לבית יציקה] והחזירו את כלי העבודה אל תיבות הכלים, אל המדפים שלאורך הקירות ואל מסמרי התלייה. וכשבית המלאכה היה מסודר ונקי ומוכן ליום עבודה חדש, הלכו הכול להתקלח ולהחליף בגדים.

העבודה בבית המלאכה היתה מפרכת. שעות ארוכות בתוך שאגת מנועי מחרטות, הלמות פטישים גדולים בתופי המתכת, רחש המסורים המכניים החותכים בגלילי הברזל הגדולים, וריחות השמן השרוף ונוזלי הקירור, ושבבי המתכת הלוהטים, החדים כתער, שנפלטים מהמחרטות וחותכים בכפות הידיים וצורבים בבשר ומותירים שלפוחיות מכאיבות שהופכות במהרה ליבלות נוקשות, וסִנווּר מכונות ריתוך שגורם לכוויות בעיניים אם אינך נזהר לרגע, והגב הנשבר ממשא חלקי הברזל הכבדים, והגריז ושמן המכונות שמשתכנים בכל קפל עור, כמה שלא תקרצף גופך בסבון חול מיוחד. וכמה שלא תטפל בציפורניך ותנקה תחתיהן, פס שחור דקיק יקשט אותן תמיד, ולהט הקיץ וקור החורף, שגם מאווררי התקרה הבוחשים באיטיות באוויר החם ותנורי החשמל הקטנים שמניחים הפועלים לרגליהם בחורף, לא באמת עוזרים.

אבל האנשים אהבו את עבודתם. הם היו יהודים והם היו ערבים, הם ברחו מאירופה בזמן, הם שרדו את התבוסה והגירוש של ארבעים ושמונה, הם הצליחו להיחלץ מרומניה, מפולין ומברית המועצות בעליות של שנות החמישים, השישים והשבעים. הם התגוררו בהדר הכרמל, בקריית ים, במעלות, בנצרת, באִעבלין, בעוספיה, בוואדי ניסנאס, בעין הים. הם היו גאים במקצועיותם. שררה ביניהם סולידריות פשוטה של מי שבזיעת אפם מוציאים לחמם. הם סמכו על תבונת הכפיים שלהם. הכישורים שלהם היו מבוקשים. הם לא התקשו למצוא עבודה בסדנאות, בבתי המלאכה ובמפעלים של מפרץ חיפה. שכרם היה צנוע, אבל עם שעות נוספות ו’שבתות’ פה ושם הצליחו לקיים את משפחותיהם. הם היו נאמנים למקום העבודה שלהם ונשארו בו שנים רבות, הם שלטו במכונות הכבדות והמהירות, עיבדו את המתכת הקשה ביותר בדיוק של עשיריות ומאיות המילימטר, ריתכו תפרי מתכת מדויקים באלקטרודות שהותכו באלף ומאתיים מעלות. לעתים נדירות נתקלתי בפועלים שרבו זה עם זה או כעסו זה על זה, ומעולם לא ראיתי את אבא מתרגז ומרים קולו. סמכותו היתה שקטה וברורה. אם מישהו עירער על דבריו, פשוט הקשיב, ואז הציע לעשות כך או לעשות אחרת, עבר איתו שוב על השרטוטים, בדק את המכונה, מדד את חלק המתכת בקליבר או במיקרומטר, אחז בהגאֵי המחרטה או בידית הריתוך והדגים איך כדאי לבצע את המטלה. אבא לא היה עשיר מהם. שכרו עלה רק במעט על שכרם. הוא הגיע ראשון בכל בוקר והלך אחרון בכל ערב, וכשיצאו להפסקה, עבר בין המכונות, התרשם מהתקדמות העבודה, רשם לעצמו הערות.

בכותבי דברים אלה, קם לנגד עיני בית המלאכה שהוקם בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת במבנה עתיק עם חצר משותפת ברחוב יפו מספר 100 ושירת את מפעלי התעשייה שקמו באותן שנים במפרץ חיפה. באמצע שנות השישים עברה המסגרייה לאזור התעשייה שהוקם בצ׳ק פוסט, ושם נשארה עד הסוף. בשנים שבהן עבדתי כרואה חשבון נהגתי לומר [בשמץ געגוע] שאם משהו ישתבש, תמיד אוכל לחזור ולמצוא עבודה כחרט או כמסגר.

בפעם האחרונה עבדתי אצלו בחופש הגדול שבין כיתה י״א ל־י״ב. הייתי אז פעיל נלהב ב’חפרפרת’, תא הנוער של הארגון הטרוצקיסטי, ולמחרת דיון לילי סוער על מאבק מעמד הפועלים בניצול הקפיטליסטי, השכמתי עם אבא לבית המלאכה, אחוז להט מהפכני, ולאחר שהחלפנו לבגדי העבודה ואבא נכנס למשרד כדי להתארגן לעוד יום עבודה, אספתי בחדר ההלבשה את צעירי העובדים, שנקראו ‘חניכים’, שכן היו מתחת לגיל שמונה־עשרה, רובם ככולם ערבים, ונאמתי בפניהם בהתלהבות על איך מנצלים אותם, ואיך בעלי ההון חיים על דמם וחלבם, ואיך עלינו, הפועלים, לקום ולהתאחד ללא שיהוי. כן, אנחנו, פועלי כל העולם, יהודים וערבים, נקום ונצא למאבק על חירותנו. ומכיוון שבתא המהפכני למדנו שהמהפכנים זוכים באמונו של מעמד הפועלים דרך הישגים ממשיים, הגעתי מוכן עם רשימת דרישות על דף מחברת: שיפוץ חדרי ההלבשה, התקנת תא עם מנעול לכל עובד, ארוחות בוקר וצהריים על חשבון המפעל [בהזדמנות זו הועלה בית המלאכה הצנוע לדרגת ״מפעל״] והעלאה מיידית בשכר, וכמובן מקום לנציג העובדים בהנהלת המפעל, שכללה את אבא ואת שותפו.

העובדים הצעירים היו משועשעים. הייתי בנו של בעל הבית, היו לי שיער ארוך ומשקפיים עגולים. חצי ממה שאמרתי לא הבינו, ובאופן כללי נראיתי להם יצור מוזר ומסקרן. אחד מהם, שהתגורר בעין הים, הכיר בחורה מהשכונה שהייתי בקשר רומנטי איתה, ונהג לחקור אותי בהערצה על היחסים בינינו. אבל כולם כאחד התייצבו מאחורי והודיעו שילכו איתי עד הסוף. מצפוני לא התיר לי לטעת בלבם תקוות שווא: ״זו תהיה מלחמה קשה,״ אמרתי להם, ״אינני יכול להבטיח לכם דבר מלבד דם, יזע ודמעות. הם יעשו הכול כדי לשבור אותנו, הם ינסו להפריד בינינו. הם יאיימו עלינו בפיטורים, הם יזמינו משטרה לפזר אותנו, אולי גם יעצרו אותנו, הקפיטליזם אויב אכזר,״ נישאתי על גלי ההתלהבות המהפכנית שהציפה אותי, ״והמאבק יהיה ממושך, אבל אנחנו, מעמד הפועלים, ננצח. זכרו את מהפכת אוקטובר ברוסיה,״ קראתי בהתלהבות, ״ואת הניצחון של פידל קסטרו וצ׳ה גווארה בקובה.״

החבורה הקטנה היתה משועשעת. ״איתך, ניצן,״ תקע אחד מהם אגרוף בחזי, ״באמת, כל הכבוד על היוזמה.״

וכך, כשמעמד הפועלים מאחורי, בדמיוני הדגל האדום כבר מתנוסס על גג בית המלאכה הצנוע, המהפכה מתפשטת במפעלי הצ׳ק פוסט, ובכל מפרץ חיפה, ומכאן מי יודע לאן, צעדתי אל משרד ההנהלה הקטן שמעבר לחצר.

כשנכנסתי, אבא ישב עם השותף שלו ועם מנהל העבודה השכיר שלהם, ושלושתם דנו בתוכנית העבודה היומית. אבא הרים ראשו, חייך לעברי והתעניין מה קורה. אמרתי להם, בקול חמור שאי אפשר לטעות בו, שאנחנו חייבים לדבר, שהחניכים הסמיכו אותי לדבר בשמם, שהגיעו מים עד נפש, ושלא נסכים עוד לניצול הזה.

אבא נראה מופתע. מנהל העבודה השכיר, ערבי חביב כבן ארבעים שהתייחס אלי תמיד יפה, לימד אותי לעבוד על מחרטה ועל כרסומת, ונהג לשאול אותי איך בבית הספר, ואם חשבתי מה ללמוד באוניברסיטה אחרי הצבא, נראה נבוך לרגע, ותוך שהוא מתרומם לצאת, אמר, ״נראה לי שכדאי שאשאיר אתכם לבד, אברהם.״

״שב, ניצן,״ הצביע השותף לעבר הכיסא שהתפנה, ״טוב לראות אותך איתנו, איך אנחנו יכולים לעזור לך.״ הוא היה מבוגר מאבא בעשרים שנה לפחות, יהודי קירח בעל מבטא פולני כבד. האיש הכיר אותי מיום שנולדתי. אולי היה אפילו בברית שלי. אבא עבד אצלו כחניך מגיל ארבע־עשרה, וחזר אליו מיד לאחר הצבא, במשך השנים התקדם לדרגת מנהל עבודה, וכעבור כמה שנים נוספות הפך שותף.

אבא הקשיב בשקט.

״אנחנו דורשים שיפור בתנאים,״ הוצאתי באומץ את דף הנייר המקופל מכיס חולצת העבודה, ״אנחנו דורשים הכרה בוועד שלנו, ואנחנו דורשים שתנהלו איתנו משא ומתן.״

הם הביטו זה בזה. ״ועד,״ קימט השותף את מצחו. הוא הסיר את משקפיו והחל מנקה את העדשות בממחטה משובצת שהוציא מכיסו, ״ידעת שיש לנו כאן ועד, אברהם?״ פנה לאבא.

״לא,״ אמר אבא, ״אבל החיים מלאי הפתעות.״

״תגיד, ניצן,״ אמר השותף בטון מהורהר, ״מה בדיוק יעשה הוועד הזה? הרי כל מי שיש לו בעיה יכול לבוא לדבר איתי ועם אבא שלך. אתה מכיר את אבא שלך. הדלת פתוחה, ואנחנו לא מכריחים אף אחד לעבוד אצלנו.״

משהו בהתלהבות שלי התפוגג. הם היו שני אנשים שעבדו מבוקר עד ערב לפרנס את משפחותיהם. בילדותי נהג אבי להשכים קום גם בשבתות, וירד לבית המלאכה להרוויח עוד כמה ״שעות נוספות״. והשותף שלו, כך שמעתי פעם, הקים את בית המלאכה הזה בשלהי שנות הארבעים עם מחרטה אחת ישנה שקנה בהלוואה, ועשה עבודות לצבא הבריטי. במשך השנים בנו השניים בית מלאכה נאה, היו להם עשרים עובדים וכמה לקוחות קבועים חסרי סבלנות שלא תמיד שילמו בזמן. לא פעם שמעתי את השיחות הליליות של אבא ואימא. באותו בוקר לא היה לשניים שמץ של מושג מה אני רוצה מהם ומחייהם.

״זו מלחמת המעמדות,״ נופפתי בנייר, ״ולא נסכים בשום אופן שתשברו את הסולידריות המעמדית בינינו. כן, אנחנו, הפועלים היהודים והפועלים הערבים ביחד. מספיק שנים ניצלתם אותנו. אבל עכשיו כל זה נגמר.״

השתררה דממה. אבא שיחק במין בורג גדול שהיה מונח על השולחן. נראה שהטלתי פצצה בחדר, והוא שובר את ראשו איך יוצאים מזה. היה לי קצת לא נעים מהמבוכה שגרמתי לו מול השותף שלו, אבל הייתי נחוש. זו מלחמת מעמדות, ובמלחמה, כמו במלחמה, אין מקום לרכרוכיות משפחתית. הסולידריות המעמדית חזקה מכל קשר דם. האם לא זה מה שלמדנו מלנין. בסוף אבא הרים ראשו ואמר, ״אתה באמת לא חייב להמשיך לעבוד כאן, ניצן. רצית לעבוד, הסכמתי. ואם תלך אני באמת לא אכעס. אתה לא חייב לעבוד אצלנו. אנחנו מנסים לנהל כאן בית מלאכה, לא מועדון מהפכני. אתה הרי יודע כמה עבודה יש לנו, ושאין לנו רגע לנשום.״

היה טעם בדבריו, אבל את הגלגל לא ניתן לסובב עוד לאחור: המהפכה יצאה לדרך, והיא היתה גדולה ממני וגם ממנו.

״אם זה ככה,״ הנחתי את דף הדרישות על השולחן, ״אם זו התשובה שלכם, אתם לא משאירים לנו ברירה. אנחנו נצא מיד לשביתה, עד שתתמלאנה כל דרישותינו.״

״מבחינתנו זה בסדר גמור,״ אמר אבא, ״ברשותכם, תמשיכו את השיחה המעניינת הזאת בלעדי, יש לי פשוט המון עבודה. ואני מזכיר לך, אהרון,״ פנה לשותפו, ״שהמשאית של ים המלח מגיעה בארבע, ושחייבים לסיים להם את העבודה עד אז, ושהחבר שלך עדיין לא שלח את מוטות הנירוסטה שהבטיח עוד אתמול.״

והוא פשוט קם ויצא והשאיר אותי עם אותו אהרון, שהעיף בי מבט אחרון, טבל ביסקוויט בכוס תה מתקרר שהיה מונח לפניו, עילעל בניירות שנערמו על שולחנו, הרים את שפופרת הטלפון, ותוך שהוא מפזם לעצמו מין שיר שמנגינתו היתה נהירה רק לו, חייג מה שחייג, דיבר עם מי שדיבר, ועד מהרה שקע עמו בשיחה על לוחות זמנים ותשלומים ומקדמות וכל מיני עניינים שקפיטליסטים אוהבים לעסוק בהם, ושכח לחלוטין מקיומי.

לא ידעתי מה לעשות. לתגובה הזאת לא הכנתי שום תוכנית. חיכיתי עוד קצת, נעתי בכיסא לכאן ולכאן, ניקיתי את גרוני, קמתי והסתובבתי במשרד הקטן, עמדתי רגע מול החלון והתבוננתי במשאית עם מוטות ברזל גדולים שנכנסה לחצר, וכששום דבר נוסף לא קרה, יצאתי אל אולם הייצור בלי לומר דבר.

החניכים כבר היו במקומותיהם, שקועים בעבודתם. ניגשתי אל העמדה שלי, לבשתי כפפות עבודה, אחזתי בשופין והתחלתי להחליק במרץ ערמת חלקים גדולה שחזרה מעיבוד. בהפסקת עשר החניכים השתעשעו קצת על חשבוני, איך לא התביישתי ולא פחדתי לארגן שביתה בעסק של אבא שלי, איך נכנסתי כמו גבר למשרד, ואז חקרו אותי בְּעניין מה היה במשרד, ומה אהרון ואבא שלי אמרו כששמעו את הדרישות, ואם הם באמת מתכוונים להיכנע לנו, בסוף ההפסקה כולנו חזרנו לעבודה, ובדרך הביתה אבא התעניין איך מתקדמת השביתה, ואני אמרתי שנדחתה למחר, ולמחרת הגעתי כרגיל לעבודה, ובסוף החודש סיימתי וקיבלתי את המשכורת שלי, ונסעתי עם החברים מהתא המהפכני לאכזיב ולראש פינה ולירושלים, ובזה נגמרה פחות או יותר הקריירה שלי כמנהיג פועלים. אחר כך חזרנו לשנת הלימודים האחרונה, היו בגרויות, והיתה גם מלחמה נוראה ואיומה, אבא הלך למילואים וחזר רק אחרי חצי שנה, וכל העניין הזה נשכח, כמו שנשכחו המון עניינים אחרים, אלמלא לימים, אחרי שיצא לפנסיה ומכר בעזרתי את שרידי בית המלאכה ההוא, נהג לספר לכל מי שרק הסכים לשמוע איך הבן שלו עבד אצלו פעם בקיץ, ואיך ישר על השבוע הראשון אירגן שביתת חניכים, ובנימת קולו המשועשעת היה אפשר לשמוע קצת גאווה והרבה מאוד אהבה.

ואל בין התמונות הללו עם אבא מתגנבת גם תמונה עם אימא, מין שמחה ואינטימיות שחלקנו אחר צהריים אחד, כשהלכנו לראות את ״צלילי המוזיקה״ בקולנוע תמר. אני בודק בוויקיפדיה. הסרט ״צלילי המוזיקה״ יצא למסכים בארצות הברית במרס 1965. לארץ הגיע ודאי במהלך הקיץ של אותה שנה. הייתי, אם כן, כמעט בן תשע ואחי היה בן שנתיים וחצי, גיל שהיה אפשר להשאירו עם אבא. ממעמקי זיכרוני אני מעלה את אבא חוזר מהעבודה, אולי אפילו הקדים כדי שנספיק להצגה היומית, וכשנכנס הביתה בטח היינו מוכנים ולבושים. קולנוע תמר שכן ברחוב הפועל, עניין של עשר דקות ברגל לכל היותר. אני יכול לתאר לעצמי את ההתרגשות שלה ושלי. למה הלכה איתי ולא עם אבא? האם רצתה לפנק אותי? האם לא היה להם עם מי להשאיר אותנו? לכל אורך ילדותי אין לי זיכרון אחד אפילו של בייביסיטר. אולי היו דחוקים בכסף, אולי לא רצו להשאירני בידיים לא מנוסות, שמא אחטוף התקף אסתמה בדיוק כשלא יהיו, ומה אז, הבייביסיטר תתקשר לקולנוע? רק ב־1966 התקינו להם טלפון, וגם זה רק בפרוטקציה שהתבססה על מצבי הרפואי. כך שאם רצתה לצפות בסרט הזה, לקחת אותי איתה היה תירוץ טוב.

יש לי זיכרון מעורפל של הכניסה לאולם [רחבה מקורה שעולים אליה בשתיים־שלוש מדרגות מהרחוב, בצדה האחד קופות, בשני ‘חלונות’ עם תמונות וכרזות — אני זוכר את זו של ״דוקטור ז׳יווגו״ — ואז מדרגה או שתיים אל מבואה נדיבה]. תמר היה המפואר בקולנועי חיפה של שנות השישים, אני קורא בוויקיפדיה. בעשר השנים שבין חנוכתו בשנת 1959 לחורבנו בשרפה בשנת 1969 [באמצע היתה גם הצפה גדולה] אירח תמר את הגדולים בסרטי ובמופעי אותם ימים, ולמרות מקומו הבעייתי [בלב שכונת הדר הכרמל, בעלייה התלולה של רחוב הפועל], משך אליו צופים מכל רחבי העיר, ואף מהקריות.

אט־אט מתבהר הזיכרון: ישבנו בתא בשורה הראשונה ביציע. עד שהסרט החל נשענתי על המעקה, עקבתי אחר האנשים הממלאים את האולם הרחק מתחתינו, אכלתי ארטיק, אימא קראה משהו, אולי בעיתון ״לאשה״ שהביאה עמה. ממקומנו נראה המסך הענקי, ה’סינמסקופי’, של קולנוע ״תמר״, היטב: אימא הרי לא התכוונה להניח לאיש להפריע לה ליהנות מהסרט. ועוד תמונה עולה בזיכרוני: האולם החשוך, על המסך משפחת פון טראפ הנסה אל החופש. אימא מושכת באף וכמוה גם אני, קרוב אליה, כמעט מניח עליה את ראשי. אט־אט עולים האורות, עוד רגע אנו יושבים לפני שנצא, חוט ענוג, דקיק, משוך לרגע על מערכת היחסים המורכבת שלנו. לא ידענו רגעי חסד רבים כאלה. לרגע היתה חשופה מולי. חלקנו סוד.

ותמונה אחרונה־אחרונה עם אימא: שעת אחר צהריים מוקדמת. שמש חורפית. הגשם שירד כל הבוקר פסק, הרחוב רטוב, החרובים תחת המרפסת האחורית שלנו נוטפים מים, האוויר רענן, צלול. העננים המשיכו במסעם דרומה, השמש חייכה אלינו בחמימות, בחלון הסלון קשת מרהיבה נפרשָׂה מעל המפרץ. אימא עזרה לי עם הסוודר והמעיל. אני זוכר את ההתרגשות — במקום לבלות עוד אחר צהריים משמים ובודד, אימא בענייניה, אבא חוזר מהעבודה, אוכל, קורא בעיתון, מנמנם על הכורסה, ואז ערב, ואז לילה — אימא ואני ביחד מחוץ לבית. לקחנו אוטובוס 10 מתחנת רחוב הס, שליד קובתו של משה הסנדלר [בטח ישבתי ליד החלון, כנראה עקבתי אחר האנשים שהלכו ברחוב, או ניסיתי לקרוא את השלטים שחלפו על פנינו]. ירדנו ברחוב החלוץ, הלכנו לבית של סבתא ברחוב יל״ג. אין מילים שתכֵלנה את גודל האירוע, את חד־פעמיותו, את החסד ששרה על אותו אחר צהריים, את הלב שהתפקע לנוכח האור שנגה מפיסות רקיע שהופיעו ונעלמו בין הגגות, את הרחובות הרחוצים ופני העוברים והשבים שקרנו שלווה מפויסת, כמתענגים על אתנחתה שזימנו להם החיים בין יגע ליגע. ושהיינו אימא ואני. לא אתפלא אם קנתה לי משהו בדרך באחד הקיוסקים, אולי גם דיברנו. אינני מנסה אפילו לנחש את סיבת הטיול. בטח קבעה להיפגש עם אבא אצל אימא שלו, אולי רצו לקנות משהו. אני זוכר בעיקר אווירה משוחררת, חסרת דאגה. יכולתי לעוף באוויר מרוב אושר מעצם המסע הקטן הזה במחיצתה. הגענו ליעדנו לפני אבא. סבתא שמחה לראותנו, הכינה לי שוקו עם עוגיות, סבתא ואימא דיברו, אני — כתמיד — בטח דיפדפתי בספר שמצאתי במזנון העץ החום ושקעתי בתמונות, ואז אבא נכנס, ובשעה שאסף אותי אליו בשמחה, שאל את סבתא אם נשאר משהו לאכול, ואחריו הופיע סבא, ועוד מהדלת שאל את סבתא בלחישה רועמת מי הילד החמוד הזה בסלון, ואם היא מכירה אותו מאיפשהו. וזה היה האות עבורי לרוץ אליו, שיעיף אותי באוויר. אחר כך סבא ואבא אכלו ושתו ודיברו על מה שדיברו, ואז הלכנו. ורק האור שרחצתי בו באותו אחר צהריים רחוק, אור חסר דאגה שהנפש מרחפת בו חסרת משקל, האור ההוא הולך איתי עד היום.

18 באוקטובר, 2019, מוצאי שבת

הגעתי לאבא בשעות הבוקר המאוחרות. מצאתי אותו במיטה. למגע ידי התעורר. האחיות בתחנה עידכנו אותי שנרחץ, שטייל במחלקה, ששכח בכל פעם היכן חדרו ואיזוהי מיטתו. הלכתי ל’ביגה’ וקניתי לנו קפה, וכשחזרתי, עזרתי לו לעבור מהמיטה לכורסה. שתינו בשקט, החלפנו כמה מילים, אחר כך הצעתי שישוחח בטלפון עם אימא. בהתחלה ניפנף אותי מעליו. ״היא בטח עסוקה,״ אמר, ״למה שלא תדבר איתה בעצמך.״ בסוף נעתר. כשאימא שמעה שאני אצל אבא, דרשה מיד לדעת מה שלומו.

״מה כבר יכול להיות,״ עניתי, ״תשאלי אותו בעצמך.״

העברתי לו את הטלפון. הוא החליף עמה מילות חיבה. אמר שהוא מתגעגע אליה ואוהב אותה. בצייתנותו הרגילה השכיל לומר מה שצריך, ללא התלהבות, ללא התנגדות. אחר כך הקשיב מבלי לקטוע את שטף דיבורה והשיב לשאלותיה. נותנים לו אוכל. החדר בסדר. הרופא היה. לא, הוא לא יודע מה הרופא חושב. לא, הרופא לא אמר לו. מרגע לרגע התעייף מהשיחה, בעיניו ראיתי את התחינה שאגאל אותו ממנה. ריחמתי עליו ולקחתי את הטלפון, הבטחתי לאימא לענות על כל השאלות אחר כך. כשסיים את הקפה, הנחתי לו לחזור למיטה. הוא נראה כמי שהשלים עם מצבו. הוא שמח לראות אותי, אבל לא הפגין צער מיוחד כשהלכתי.

אחר הצהריים אימא התקשרה, היסטרית כהרגלה בזמן האחרון. אימלדה עושה לה בעיות, והיא לא מרגישה טוב, והיא מודאגת מעניין הכסף. אין לי סבלנות וכוח לעניינים האלה שלה. ״זו המטפלת שלך,״ אמרתי, ״היא נחמדה מאוד, והיא לא הולכת לשום מקום. ולפעמים אנחנו לא מרגישים כל כך טוב. גם אני לא מרגיש כל כך טוב [וכמעט הוספתי שגם אבא לא מרגיש כל כך טוב, אבל לא רציתי לגלוש איתה לשיחה מהסוג שיגרום לכולנו להרגיש עוד פחות טוב], ואביא לך כסף כמו תמיד, ואין טעם להמציא דאגות, הרי יש לך כל מה שאת צריכה בהתחשב בנסיבות. ‘וכל מה שאיננו נוגע בחיים ובמוות, כל מה שאיננו דורש טיפול מיידי,״ סיכמתי את השיחה, ״יחכה. הכול.״

״אי אפשר לדבר איתך על כלום,״ ניתקה במרירות.

עלי ללמוד לעמוד על דעתי. אינני פח זבל שכל אחד יכול לעבור לידו ולהשליך צרותיו לתוכו.

בערב התפניתי להתכונן לנסיעה לטביליסי. עדיין אינני בטוח שאטוס. גילי לא חזר מארצות הברית, וקשה לי להשאיר את אבא לבד, ובמיוחד שהוא עלול למות בכל יום. בסוף החלטתי שהנסיעה חשובה, שהחיים נמשכים [כל עוד המוות איננו קוטע אותם], שאין טעם לוותר מראש, שאתי תתגייס במקרה הצורך, ושבאופן כללי יהיה בסדר.

23 באוקטובר, 2019, יום רביעי, טביליסי

עם כל ענייני העבודה שהמתינו לי בטביליסי, מאז שנחתנו לא מצאתי רגע להתפנות ליומן. ועכשיו, בבוקר יום רביעי, תחת הגפן בחצר הבית בטבוקשווילי 51, אני מנסה ללכוד כמה פיסות זמן בהינף עט. אני אוהב לשוב אל הדירה הזאת, שאנו שוכרים מידידנו לָאשָׂה כל אימת שאנו [בכורי ואני] מגיעים לכאן לעסקינו, את השמש העולה בקצה החצר מעל פסגות ההרים, והעיר הגדולה המתעוררת בעצלתיים, והמטקווארי הזורם לאיטו, הרחק מתחתינו.

ביום ראשון — ביקרתי אצל אימא פעמיים, לוודא שלא יחסר לה כלום עד שגילי יחזור.

ביום שני — הטיסה היתה בסדר באופן כללי. בכיתי במהלך חצי ממנה. מזל שאיש לא ישב לידי. ישיבת הדירקטוריון החלה מעט אחרי שנחתנו, ונמשכה עד תשע בערב. החברה שהקמנו עם שותפינו המקומיים מתפתחת יפה. עם חלוף הזמן זקוקים לי פחות. אני עוזר פה ושם — בגיוס עובדי מפתח, בקשר עם לקוחות — אבל שמח להיווכח שבדרך כלל מסתדרים לא רע גם בלעדי.

לאחר הישיבה — ארוחת ערב מאוחרת ב’קפה גלרי״ [כיכר ה־26 במאי]. כדי לא לשקוע במחשבות על אבא, הזמנתי שלוש כוסות צִינַנְדָלִי צונן בזו אחר זו, ואחר כך, כששנתי נדדה, יצאתי לחצר החשוכה וניסיתי להתנחם בסיגריה ובכוס רביעית מהבקבוק שלאשה נוהג להשאיר לנו במקרר. על רקע דממת העיר השקועה בתנומה, נדדו מחשבותי אל האפלה זרועת הכוכבים שעטפה את העיר כשמיכה מנצנצת, ורק כשהרקיע הכחיל מעבר לנהר, הלכתי לחטוף שעתיים־שלוש שעות שינה.

אני מתקשה להתרכז. אני חייב לסיים את ‘מקום’, הספר שאני כותב, ולו בזחילה. הגסיסה של אבא רובצת עלי. מזמן אין לי עניין לא בכבוד וגם לא בפרסום [שממילא לא הגיעו עד עכשיו], וכסף ממילא אין בעסק הזה. אבל העבודה על הספר מחזיקה עבורי את רצף החיים, מחברת בין מי שהייתי כשהתחלתי בפרויקט לפני חמש שנים למי שאני עכשיו: אני אותו אדם כל עוד אני עובד על אותו הספר. ומה יהיה אחרי שאסיים, ולאילו תהומות אפול אז. בינתיים צריך לעבור את היום.

אני חושב על אבא. ימיו עמנו ספורים. אולי עוד יום, אולי עוד עשרה, כנראה לא עשרים. אני מנסה לחשוב איך הייתי מרגיש אילו ידעתי שכל נשימה שאני נושם היא נשימה אחת פחות ממה שנותר לי.

אני מרגיש שתחת כל נשימה משתרע ים קדמון, אפל, אין־סופי.

29 באוקטובר, 2019, יום שלישי

חזרתי מגיאורגיה חולה. עכשיו מתחיל איכשהו להתאושש. עשיתי אינהלציות, לקחתי סטרואידים, הנשימה הוקלה, גם החום ירד. צריך להתחיל לחזור לחיים. לא ראיתי את אבא יותר משבוע.

בהיעדרי גילי החליף אותי בשהות לידו.

כשהגעתי ל״כרמל״, הרופאה הזמינה אותי לחדרה. נמצא לאבא מקום ב’נוף הגפן’. צריך להעבירו לשם ומיד. יהיה לו יותר טוב שם. ישהה שם בתנאי הוספיס. ״׳נוף הגפן׳ מקום טוב,״ סיכמה, ״במזל התפנתה שם מיטה.״

עד שהתרגלנו למקום הזה וגם לצוות, ועכשיו להעביר אותו. ועוד בידיעה שמ״נוף הגפן״ לא יצא חי.

הרגשתי כבנו של הנידון למוות. ״אולי נוכל להשאיר אותו כאן, אצלכם, בכל זאת?״

הרופאה הנידה את ראשה לשלילה. ״גם ככה הייתם כאן יותר ממה שצריך ומקובל. אתם זקוקים להוספיס,״ דיברה בלשון רבים. אולי כך קל יותר, לכרוך את החיים עם המתים, לחלק את נטל הבשורה המרה בין כמה אנשים. ״כאן מחלקה גריאטרית של בית חולים. אנחנו מחזיקים אנשים שזקוקים לטיפול. אתם לא זקוקים לטיפול.״

אלא שדווקא באותו הרגע הרגשתי כמי שזקוק לטיפול, להמון טיפול; רק שלא אני הייתי הנושא. יצאתי מחדרה בלי להוסיף מילה. בזמן שדיברנו, האח הספיק להלביש את אבא, להנעילו ולהושיבו בכורסה, להמתין לאמבולנס.

פניו של אבא אורו כשנכנסתי.

״הולכים הביתה?״ שאל.

התיישבתי מולו, רכנתי לעברו, אספתי את כף ידו בין כפות ידי. היא היתה חלשה וחמימה. קשה לי לשאת את הריח המתקתק הזה שעולה ממנו, ריח כבד, מזכיר סבון, אולי קרם, מסתיר תחתיו שכבות של בשר נרקב. ריח של מוות מתקרב. אינני מצליח לפרקו למרכיביו. בתוך רגע אני נתקף כאבי בטן.

ידיו של אבא רעדו.

״עוד לא,״ אמרתי. ״אתה עובר למקום אחר, יותר טוב.״

״ואתה בא איתי,״ ספק שאל, ספק ציין עובדה.

״כמובן,״ עניתי, ״אתה לא הולך לשום מקום בלעדינו.״

״אז זה טוב,״ חתם ועצם את עיניו. ראשו נשמט על חזהו. הנחתי את כפות ידיו על ברכיו. נהג האמבולנס הגיע. הוא הושיב את אבא בכיסא אלונקה, קשר אותו ברצועות וירדנו במעלית.

״אתה בא איתנו?״ שאל הנהג.

״אסע אחריך,״ אמרתי. המחשבה להידחס עם אבא בחלקו האחורי של האמבולנס הבהילה אותי.

״אז אתה נשאר?״ אבא שאל בדאגה.

״אני בא אחריכם,״ עניתי. הוא נראה מפוחד. ״אולי אגיע אפילו לפניכם,״ הוספתי, ״ניפגש שם.״

אבל עד שהצלחתי להגיע לרכב שלי שחנה כמה מאות מטרים מ’כרמל’, עד שנסעתי ל’נוף הגפן’, עד שהמחסום לחניון התרומם, ועד שמצאתי מקום חניה בחשכה, וחזרתי לבניין, ואיתרתי את המחלקה, והמעלית הגיעה, אבא הספיק להתקבל, הולבש בפיג׳מה, הוכנס למיטתו ונרדם, לבדו, בלי לדעת שעמדתי בהבטחתי.

שיכנו אותו בחדר זוגי מול עמדת האחים והאחיות. שותפו לחדר ישב בכיסא גלגלים, גבו אלי, ועילעל באדישות בערמת עיתונים מצהיבים. הרדיו שלו ניגן מוזיקה יוונית צוהלת. ביקשתי ממנו בעדינות שינמיך, אבל האיש לא הגיב. נראה שלאבא סלסולי הבוזוקי לא הפריעו. שיהיה. ישבתי לידו. הוא לא חש בנוכחותי. הנחתי יד על כתפו. נשימתו היתה שלווה. כיסיתי אותו בשמיכה הדקה. האח התורן הכניס ראש פנימה, ביקשתי בשקט שישמור לי עליו. אמרתי שאשוב מחר. כבשתי דמעותי והלכתי הביתה.

30 באוקטובר, 2019, יום רביעי

רק שכל הלילה לא הצלחתי להירדם. איך השארנו אותו שם. חייבים להחזירו הביתה. בשבע בבוקר קפצתי ל’ווי־וורק’, פיניתי את חדרי ועברתי לאופּן ספייס. בעשר וחצי נפגשתי עם גילי ב’נוף הגפן’. ישבנו עם הרופאה. הבהרנו את הציפיות שלנו — למנוע מאבא כל סבל: לא להאכילו נגד רצונו, לא לערוך לו בדיקות פולשניות, לא להאריך את חייו באופן מלאכותי. הוא גוסס, ימיו ספורים, אין טעם להוסיף על סבלו. כצפוי, בסוף החלטנו להשאירו שם. המקום נקי. מטפלים בו יפה. הצוות ידידותי וקשוב. האוכלוסייה זקנה אמנם, חולה, נכה וגוססת, אבל זו מהות המקום, וזה מצבו של אבא, ובגלל זה הוא שם, ונראה שממילא איננו שם לב היכן הוא נמצא.

התקשרתי לאימא. נדרשו לה שניים־שלושה משפטים לסובב את השיחה אליה ואל סבלותיה. כן, היא שמחה שמטפלים בו, ושמצבו טוב, בניגוד מוחלט למצבה, שהיא לבדה, וצריכה לעשות בעצמה הכול, ושאימלדה לא מקשיבה לה ולא מטפלת בה כמו שצריך.

הצד הזה באישיותה מרוקן אותי בשניות ממעט הכוחות שאני מצליח לקושש, וכמעשה התגוננות נואש, מחלץ ממני את הרע והציני. הסכמתי איתה שבמצבה לא קל לנהל את צוות העובדים, העוזרים, המטפלים והסייעים שמופקדים על ביתה ועל רווחתה — המטפלת הפיליפינית טובת הלב, המטפלת־המחליפה [שהיא של אבא בכלל, ונשלחה מטעם הביטוח הלאומי] שהופקעה למלאכות סידור הבית, הארונות והתרופות שלה, והמבשלת־מחייגת שמגיעה שלוש פעמים בשבוע, והמנקה שמגיעה בכל יום שישי, והמטפלת־האהובה שמגיעה בסופי שבוע ומוקפצת ברגעים קשים, והמניקוריסטית, הפדיקוריסטית, הספּר, איש התחזוקה שדואג שכל המערכות בבית תפעלנה, ורופא השיניים שמגיע פעם בחודש, ורופא המוקד שמוזעק פעמיים בשבוע להרגיע אותה שאיננה הולכת למות ושאלו רק הזקנה והמצב הכללי, והדיאטנית שאני שולח לה מעת לעת, והרופאה מקופת חולים שמגיעה פה ושם, ואני שמגיע פעם ביומיים ומוקפץ בכל פעם שחסר משהו, וגילי שמגיע פעם־פעמיים בשבוע, מטפל בכל מיני עניינים ומזמין לה מ’ג׳פניקה’ וגם אוכל איתה. ובעודנו מדברים, אני חושב על האיש ב’נוף הגפן’, השוכב במיטתו ופניו אל הקיר, עם החגיגה היוונית המתגלגלת מעל לראשו והשותף לחדר בכיסא הגלגלים ועיתוניו הישנים, שאינו יודע היכן הוא נמצא ומיהם האנשים שמטפלים בו, ושהביתה כבר לא יחזור, ושנותרו לו ימים ספורים על האדמה הזאת.

״אם כל כך קשה לך,״ הצעתי, ״אני מוכן להפעיל את הקשרים שלי בהנהלת ׳נוף הגפן׳. נוכל לארגן לך ולאבא אירוח במשמרות — שבוע הוא יהיה כאן ואת תהיי בבית, ואז שבוע הוא יהיה בבית ואת תהיי ב׳נוף הגפן׳. וככה תיהני מהטיפול המשובח והדואג של הצוות, ולא תצטרכי לעשות כלום ולא לדאוג לכלום.״

המחשבה שעוד יחזור הביתה עוררה אותה כנראה. ״אתה ואח שלך והעצות שלכם,״ אמרה במרירות.

״נראה לי שבכל זאת נחזיר אותו הביתה,״ לא הצלחתי לכבוש עוד את הרוע. ״אני בטוח שהוא ישמח.״

״איך תחזירו הביתה,״ רטנה, ״איפה יהיה ומי יטפל בו. אני לא יכולה לטפל בו. הוא צריך טיפול של עשרים וארבע שעות.״

״לא נראה לי שזו בעיה,’ המשכתי. כשהזרמים העכורים גואים בי, עיני סומות, ואני דוהר קדימה. ״דיברתי על זה עם גילי. גם הוא חושב כמוני. נארגן לאבא מיטה סיעודית בסלון. נהפוך את הסלון למחלקה סיעודית רק בשבילו. ונביא לו מטפל צמוד. כמה יכול לעלות, הרי לא נשאר לו הרבה לחיות. ונדאג שאחות מקופת חולים תבוא בכל יום, אפילו פעמיים ביום, שתשקול אותו, ותבדוק לו סוכר, ותזריק לו אינסולין. כבר דיברתי איתם.״

כל זה דווקא לא היה ממש שקר. ב’כרמל’ ניסו לשכנע אותי להחזיר את אבא הביתה וליהנות משירותי ההוספיס בית שלהם. ומעבר לכעס הרגיל שאימא עוררה בי, ביסודו, הרעיון להחזיר אותו הביתה אולי איננו כה מופרך. זה הבית שלו. הוא מכיר אותו. הוא גר בו יותר משישים שנה. הוא שיפץ אותו פעם ופעמיים, במו ידיו בנה את המעקות במרפסות, ואת החלון הגדול בסלון עם הוויטראז’, ואת שולחן המתכת והזכוכית בסלון, את דלת היציאה לגינה. הבית הזה טבוע ברוחו, אולי באמת היה שמח לחזור אליו.

אבל לה אין שום עניין שיחזור הביתה. היא הרי נפרדה ממנו. מבחינתה העניין סגור. גם להלוויה הודיעה שלא תגיע. לא, היא לא מסוגלת לראות איך זורקים אותו לבור, הסבירה לי. ובכלל, השבילים בבית הקברות צרים ולא סלולים, ואיך תעבור שם בכיסא הגלגלים שלה. לא, הלוויות זה ממש לא בשבילה.

אמרתי לה שמבחינתי זה בסדר. אני אהיה בהלוויה, וכשאפגוש את אבא אמסור שלא יכלה להגיע, אבל שולחת את אהבתה. ״אני בטוח שהוא יבין, אפילו יקבל באהבה, כמו תמיד. כולם יקבלו בהבנה. אין לך מה לדאוג.״

עכשיו, משהלך, כל הבית עומד לרשותה. אף אחד לא מפריע לה עוד עם השטויות והסיפורים שחוזרים על עצמם יום אחר יום, על היחסים שלו עם אביה והאהבה שאמה רחשה לו, והדיאטה שלו, ובית המלאכה שצמח בדמיונו להכי גדול בחיפה, ואחיו ואחותו ואביו, שברבות השנים והסיפורים הפך לאלוף אוקראינה בהיאבקות, וילדותו בהדר הכרמל, והשירות בגבעתי, ואיך צ׳יץ׳ המג״ד אהב אותו ועשה אותו לָרב־סמל הגדודי שלו, ושאני הסופר הכי חשוב, וגילי הטייס הכי טוב, סיפורים שמיום ליום הלכו ותפחו לממדים מיתיים שהוציאו אותה מדעתה. מבחינתה אבא מת, ועכשיו היא מתאבלת עליו. ואדם הרי אינו יכול לחזור מעולם המתים ולהופיע אצלך בסלון בדיוק כשאתה מתאבל עליו. את ההיגיון הזה אני דווקא מבין.

31 באוקטובר, 2019, יום חמישי

אבא רזה מאוד. בכל בוקר שוקלים אותו. היום שקל חמישים וחמישה קילוגרם. הוא ממעט לדבר. ישן רוב הזמן. נרדם גם כשמורידים אותו מהמיטה ומושיבים אותו בחדר האוכל הגדול. ולהבדיל ממנהגו כל חייו להתיידד עם כל אדם, כאן אינו יוצר קשר עם איש. כשאני אומר לו משהו, הוא מרים ראשו ומחייך את חיוכו העצוב. כולו עור ועצמות. אינו אוכל כמעט כלום. גביע אנשור בבוקר, ועוד חצי גביע בערב. האנשור משאיר כתמים כהים על שיניו. אינני יכול לסבול זאת. אני הולך לאח ודורש ממנו שיצחצחו לאבא שיניים מיד.

ולא בפעם הראשונה, אני מהרהר [רק שהפעם במשנה רצינות], בציאניד שעלי להשיג לפני שיהיה מאוחר מדי. אני חייב לדבר עם דוקטור וולק, רופא השיניים שלי, שיתקין לי שן חלולה עם ציאניד, כזו שהותקנה בפיהם של מרגלים וקצינים שהוצנחו בעורף האויב במלחמת העולם השנייה. אולי לארגן ״גלולת חירות״, כזו שהענקתי להיינריך מנדלסון, הגיבור שלי ב’מקום’, או מקסימום קוקטייל כדורי השינה והברנדי [עדיף רמי מרטן XO] שהענקתי כחסד אחרון לאביו של היינריך. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להגיע ליום שבו אמצא עצמי במקום מהסוג של ‘נוף הגפן’, לבדי, ארוז בחיתול, ראשי שמוט על חזי, שיני מוכתמות בשאריות אנשור בטעם קפה.

אחד בנובמבר, 2019, יום שישי

הילדים הגיעו [איזה מין ביטוי, ‘הילדים הגיעו’. האם בגיל שבע־עשרה הייתי מסוגל לדמיין עצמי משתמש בעתיד רחוק כלשהו במטבע לשון שכזה, ובדרך כה טבעית?], כך שאת הבוקר והצהריים הקדשתי לקניות ולבישולים, ורק בשעות אחר הצהריים המאוחרות הצלחתי להגיע לאבא.

הוא ישב לבדו בפינה רחוקה, ליד שולחן מכוסה שעוונית צבעונית, צעקנית, נקייה, לפניו מחצית פרוסת עוגת שוקולד בכיס נייר, מהסוג שגננות מחלקות בקבלת שבת לילדים השרים במעגל, ‘שלום עליכם מלאכי השרת’.

וזהו. הוא ומחצית פרוסת העוגה. מישהו ניסה כנראה להאכילו, התייאש, הניח את השארית לפניו והלך.

הקשישים והקשישות האחרים ישבו סביב השולחנות בכיסאות הגלגלים שלהם, מי בזוגות, מי בגפם, מרביתם נראו מנותקים למדי. מעניין למה הושיבו את אבא מחוץ למעגל. אולי כי התעקשתי שבשום פנים ואופן לא יושיבו אותו בכיסא גלגלים? האמת, גם אני הייתי מעדיף לשבת בצד. אישה אחת נאמה בקולי קולות על משפחתה וחייה באוזני קשיש שלא הסיר מבטו ממנה והינהן מדי כמה רגעים. אינני בטוח שהבין מה אמרה, אבל לאישה לא היה אכפת. ממילא האפשרויות החברתיות דלות במקומות האלה.

אבא היה לבוש בטרנינג מהוה ובחולצת טריקו שחשפה כמה כחש בשרו. לא הכרתי את הבגדים האלה. אולי הושארו על ידי אחד הדיירים הקודמים? מטבע המקום, אין לשלול את האפשרות שיותר מאחד חיו ומתו בהם.

כתמיד, שמח לראותי. נישקתי אותו על ראשו. הוא נראה כה פגיע וחסר ישע. הוא רק חייך. לא היה לו כוח לדבר. גם לא היה לנו על מה. למרות שלא היה בכך צורך, מהמבוכה הזכרתי לו מי אני. שאלתי אם נתנו לו עוגה. הוא הציע לי בתנועת יד את השארית. היו לו פירורי עוגה בפה, ופירורים היו מפוזרים על הבגדים. ניסיתי לנקות אותו קצת, אבל לא היה לי סיכוי. על מה אפשר לדבר איתו. הזכרתי לו את המשפחה שלו. כפיתי עליו לדבר עם אימא, ואחר כך עם גילי שנמצא עם משפחתו בנופש באילת. אחרי עשרים דקות [השעון היה מולי, התאמצתי להאריך את הזמן] נראה מותש. הוא הניח ראשו על השולחן ולחש שהוא רוצה לישון.

שאלתי אח שעבר בסביבה איך הוא, והאח ענה, ״כרגיל, אוכל וישן.״

״אוכל?״ שאלתי.

״טוב, אתה יודע, כמעט כלום,״ אמר, ״הסוכר שלו 282.״

ברור. אין לו לבלב. ויש לו גרורות בכבד.

השכבנו אותו במיטה. הוא הסתובב לקיר ונרדם מיד.

בבית לא הצלחתי לענות לאף שאלה שקשורה בו. פחדתי שאם רק אוציא מילה, אפרוץ בבכי. כך ששתקתי ליד השולחן, ושתקתי כשישבנו בסלון, ורק הפכתי בעיתוני סוף השבוע. אולי עדיף פשוט להיכנס למיטה.

בעיתון המקומי קראתי שדני נישליס נפטר. אחרי מחלה קשה, כתבו. היה בן מחזור שלי, ובמהלך השנים הפך דמות ציבורית. לפני חמש־עשרה שנה אירגן את כנס המחזור לזכרו של אילן מגט, חבר ללימודים שהלך לעולמו במפתיע באותה שנה. לפעמים יצא לנו להיפגש בפתיחות של ״פסטיבל הסרטים״, שלום־שלום וזהו.

לא פעם החיים מסתיימים הרבה לפני שאתה מגיע לשמונים וארבע.

2 בנובמבר, שבת אחר הצהריים

אני עוצם עיניים ורואה אותו, לבדו בפינת החדר הגדול במרכז המחלקה, את עיניו העצובות ואת ראשו המורכן, את מצחו המונח על זרועו בלאות ללא קץ.

הריח אינו מניח לי. הוא רודף אחרי עוד מהמחלקה הגריאטרית ב’כרמל’. אולי עוד מהבית, מלפני שאושפז. כמה שלא אתאמץ, אינני מצליח לקרוא לו בשם — סבון, משחה, הבשר הנרקב, הסוכר המציף את הדם ונפלט בהבל הפה או מבעד לעור. לא ריח בלתי נסבל, סתם סימנים של סוף, של עליבות וחוסר אונים, של זִקנה ושקיעה וקמילה.

לפני הצהריים הלכתי לבקר אותו עם בכורי. הכנתי לו אספרסו בתרמוס, ואתי שלחה פרוסה מהעוגה שהכינה. שכחתי להביא איתי גם כוס זכוכית, כך שנאלץ לשתות את הקפה בכוס פלסטיק לבנה של המקום. הוא שתה מעט מהקפה, אך סירב לגעת בעוגה.

אחר כך התארגנה לה ארוחת צהריים. הושיבו אותו אל השולחן הכללי והניחו לפניו צלחת גדושה.

״הוא לא אוכל,״ אמרתי למטפלת, ״וגם לא צריך לאכול. גופו לא מעכל ולא מפרק סוכר. יש לו סרטן לבלב. יש לו גרורות בכבד.״ אבל המטפלת התעלמה מדברי והתעקשה לחתוך לו את העוף בתנועות נמרצות, ולפני שהספקתי לומר מילה גם דחסה כמה פיסות עוף לפיו. אבא ניסה ללעוס בצייתנות מבלי לבלוע, אבל עצם הפעולה עוררה כנראה תגובת מעיים, שכן ניסה מיד לקום. ביקשתי מהמטפלת שתיקח אותו לשירותים, אבל היא כבר היתה עסוקה במאושפז אחר, ורק צעקה לעברנו שעכשיו לא לוקחים לשירותים, ושיעשה בחיתול.

אבל את אבא ההוראות לא עניינו. כשפיו מלא בעוף לעוס למחצה, החל גורר רגליו לעבר השירותים. הלכתי לידו והשגחתי שלא ייתקל במשהו וייפול. בדרך ביקשתי מהאח הראשי שישלח מישהו לעזור לאבא, לפני שתתרחש תקלה שכולנו נצטער עליה. כנראה לאח היה לא נעים ממני, או שחשש שמשהו מצער באמת עלול להתרחש ומה הוא צריך את זה במשמרת שלו. הוא ניגש לאחד החדרים והביא משם מטפל שליווה את אבא לשירותים. ביקשתי מהמטפל שינקה את אבא ויחליף לו חיתול, ושלמען השם, ינקה גם את פיו מהעוף, ושידאג להבא שהמטפלות לא יאכילו אותו בכוח, כי הוא עלול פשוט להיחנק. שאלתי עצמי כמה קשישים מתים מחנק כי מישהו מתעקש להאכילם.

״אני יודע שאת דואגת לאנשים כאן, ומאוד מעריך את מה שאת עושה,״ הצעתי למטפלת הנמרצת מוצא של כבוד, ״אבל בפעם הבאה אולי פשוט תניחי לפניו את האוכל, ושייקח בעצמו כמה שהוא רוצה.״

היא רטנה בהסכמה.

״אתם עושים כאן עבודת קודש,״ ניסיתי להתחנף אליה. ״באמת.״

אבל היא כבר הפנתה אלי את גבה והמשיכה לפנות את השולחן משאריות ארוחת הצהריים, והמטפלים פינו את הקשישים איש לפינתו. אבא סיים בינתיים את ענייניו וחזר נקי ומאושש. ליוויתי אותו למיטתו, נפרדתי והלכתי.

עם כל הזִקנה והמוות של הזמן האחרון, רק טבעי שאהרהר במין הֶתְקֵן שיאפשר לאדם להשתחרר מחייו כשיהפכו עליו לנטל. וגם שֵם מצאתי לאותו מכשיר פלא — Liberator. ליבֵּרֵייטוֹר. לא ‘משחרר’. פשוט ‘ליברייטור’ — כמו ‘אייפון’, כמו ‘לפטופ’, כמו ‘פייסבוק’, כמו ‘יוטיוב’, כמו ‘ווטסאפ’, כמו ‘נטפליקס’.

ליברייטור.

כל הטכנולוגיות שעליהן יתבסס הליברייטור קיימות. צריך רק לשלב ביניהן, וצריך למצוא גם את המסגרת החוקית שתאפשר לפרויקט להתנהל בשקט וביעילות. בקווים כלליים, הליברייטור יהיה מכשיר זעיר שיושתל בבית החזה של בעליו ויכלול קפסולת סודיום־פנטוברביטל בריכוז גבוה, משאבה, מחשב זעיר, יחידת תקשורת וסוללה. הליברייטור יחובר בתקשורת מאובטחת דרך הענן למחשב מרכזי, ובהתמלא תנאים שנקבעו מראש, ישחרר את החומר מהקפסולה ואת בעליו מסבלו.

עד כאן הכול פשוט. אנשים מסתובבים ובגופם התקנים שונים ומשונים, כמו קוצבי לב ודפיברילטורים, ששומרים על קצב הלב ומצילים את חייהם בעתות כשל. וכמו אותם מכשירים, גם הליברייטור יהיה בגודל של שישה או שבעה סנטימטרים, יושתל מתחת לעצם הבריח דרך חתך זעיר בעור, בפרוצדורה קצרה, פשוטה ובהרדמה מקומית, והמושתל ישוחרר לענייניו כעבור עשרים וארבע שעות. האתגר הטכנולוגי הכרוך בליברייטור הנו להבטיח שהמערכת תופעל בזמן המתאים ולא רגע קודם, ורק בהתקיים התנאים שבעליה קבע מראש, בדעה צלולה, ברצון חופשי ולאחר שיקול דעת, והכול באמצעות אפליקציה מקודדת ומאובטחת שתותקן בטלפון הסלולרי שלו. בעל הדבר ייכנס לאפליקציה באמצעות קוד של ארבע ספרות, יעבור אימות קצר לוודא שהוא המורשה לבצע את הפעולה, ייתן הוראותיו ויקבע את התנאים שבהם תוצא התוכנית לפועל — תאריך קבוע מראש [למשל, על פי גיל], או מצב רפואי [צורך בהזנה מלאכותית, בהנשמה, קומה שנמשכת זמן מסוים, מחלה ממארת בשלב סופני, שיתוק כללי] או מצב מנטלי [דמנציה בדרגה גבוהה], ובמועד שבו יתקיימו אותם תנאים, בשעה שבעליה ינום את שנתו, המשאבה תופעל, החומר ישוחרר למחזור הדם, האיש ילך בתוך שעה לעולם שכולו טוב, ושלום על ישראל, כמו שאימא נוהגת לומר. ואם האיש ירצה להקדים או לאחר את לכתו, ולא יהיה במצב הפיזי או המנטלי המתאים לשנות את הוראותיו? ובכן, כרגע אין לי תשובה לכך. ייתכן שתפותח טכנולוגיה שתדע לזהות שיתוק או דמנציה באמצעות סימנים פיזיולוגיים, אולי אנשים יוכלו להעביר את קוד ההפעלה למישהו קרוב אליהם, אולי יהיה אפשר לחבר את ההתקן לתיק הרפואי של בעליו, שממילא עובר עכשיו לענן, ובאמצעות בינה מלאכותית ומילות מפתח יהיה ניתן ללמוד ממנו על מצבו של האיש — משהו בכל זאת כדאי להשאיר לחוקרים, למתכננים, לרגולטורים: כשיטה לסיום החיים, הדרך הזאת נראית לי חלופה לא רעה לדרכים המוכרות, הפרימיטיביות, הבלתי אסתטיות, שבהן אנשים קשישים וחולים נאלצים לסיים את חייהם [כדור בראש עדיף? תלייה? קפיצה לפני רכבת נוסעת? גסיסה איטית ומייסרת לאורך שנים? וידועה הרי התופעה שקשישים צמים למוות בייאושם].

ישנם עניינים פעוטים נוספים שיש להסדיר לפני שיהיה ניתן להכריז על הפתרון המושלם לייסורי ההזדקנות המנוולת — לתכנן את ההתקן, לייצר, למכור, להתקין בגוף הלקוחות, לתפעל ממחשב מרכזי, לדאוג לתחזוקה, לשירות, למידע ולהתגבר על המחסומים החוקיים — מרבית מדינות העולם לא מאפשרות [עדיין] מסלולי יציאה נגישים מהעולם הזה לעולם הבא שכולו [אני מקווה] טוב, וגם אם מדינות כמו שווייץ או הולנד יאפשרו התקנת מערכות ליברייטור, הלקוחות עדיין יצטרכו להגיע לשם. התענוג [המכשיר, ההתקנה בחו״ל, ההליך הכירורגי, דמי מינוי ושירות שנתיים] יעלה בוודאי כמה אלפי אירו. אולי לא שווה לכל נפש, אבל בהישג יד של רבים מאיתנו.

כך או כך, אלה המחשבות שעולות בי ביציאה מ’נוף הגפן’. הן עלו בי עוד כשאבא שהה במחלקה הגריאטרית ב’כרמל’, כששכֵנו במיטה הסמוכה היה זועק לחלל האוויר זעקות מוזרות, חסרות פשר, ואין עונה, וזה שליד החלון מתגולל עירום במיטתו כשרק חיתול לגופו. ליברייטור שכזה היה מעניק לשני האומללים שחרור רב־חסד מהקיום העלוב שנכפה עליהם בערוב ימיהם. גברים ונשים חיו חיים מלאים, לעזאזל, אהבו, נאהבו, לחמו, יצרו, עשו לעצמם שם, גידלו ילדים, ראו עולם, מגיע להם ליפול על חרבם ולא לטבוע בצואתם.

כי אין לך אויב איום מהשיטיון, ואין אכזרית מהציפייה למוות הגואל בעודך מחובר למכשירים.

3 בנובמבר, 2019, יום ראשון

ומבעד לענן שהולך איתי לכל מקום — דמותו המצטמקת, גבו המורכן, בדידותו, צל המוות מעבר לכתפו.

4 בנובמבר, 2019, יום שני

אלא שנפשי אינה מחויבת להחלטותי. כאבהּ אוחז בי ואיננו מרפה. אפילו שלא הייתי אצל אבא, לא היום ולא אתמול, אני רואה אותו, וחש בנוכחותו, ואז הריח, ועווית המעיים. אני נרדם עם הריח, ומתעורר עמו [באמצע הלילה], והוא מחכה לי במיטה, אורב במשרד, מקבל פני ברכב, מניח לי רק כשאני שוקע בעבודה על ‘מקום’.

אני מקווה לסיים את הספר עד סוף השנה, ואין לי מושג מה אעשה ביום שלאחריו.

5 בנובמבר, 2019, יום שלישי

הבוקר היה קריר. ישנתי כמעט עד שמונה. כה מרים נדודי השינה, כה מתוקה שנת הבוקר. החלטתי להישאר בבית ולסיים את עריכת החלק על ‘יומן הצולל’. מחר אתחיל לסדר את הפרקים.

אימא התקשרה בערב. רצתה לוודא שאיננו מחזירים את אבא הביתה. הדבר כלל לא עלה על דעתנו, אבל היה חשוב לה לוודא. וככל שהסבירה למה לאבא יהיה הכי טוב להישאר ב’נוף הגפן’, הלכתי ואיבדתי את סבלנותי.

״אם כל כך טוב שם,״ שבתי ואמרתי, ״עם הקשרים שלי אוכל לסדר מקום גם בשבילך.״

שקט בצדו האחר של הקו.

״אולי אפילו באותו חדר עם אבא,״ הוספתי, ״אני בטוח שלא יהיה לו אכפת. אפילו ישמח.’

לא הייתי אצלו משבת. גילי היה אתמול, היום תורי. אני חושב מה נעשה יחד. אולי פשוט נשב קצת בשקט.

צהריים. אין לי תיאבון. יש לי בחילה. וכאבי הבטן אינם מרפים.

גסיסתו מציבה את המוות מולי. בכל זמן ובכל מקום. אני עוצר ברמזור: אנשים חוצים את הכביש בדרך אל מותם. אני רוצה להוציא את הראש מהחלון, לצפור להם, להזהיר אותם. אבל אין טעם: כולנו הולכים אל מותנו. טעיתי כשהאמנתי שהבנתי שבסוף נמות. הסוף ההוא נראה לי תמיד שם, אי־שם, הרחק מעבר להרים, בסוף כל הדברים, ושיש לנו עוד המון זמן עד שנגיע לסוף ההוא. ולכן אין מה לדאוג, ואין טעם לדחוק בקץ, ודי בכך שנדחה את הדאגה לסוף, כשאותו סוף רחוק יגיע.

כמה שטעיתי: המוות הרי נמצא כאן, וכאן היה תמיד. והוא אוסף אליו אנשים כל הזמן, בזה אחר זה, ובסוף יגיע אל כולנו. זה קורה אמנם לאט, אבל בהתמדה. מִתַּחַת לָעֲרָפֶל הַחוּם שֶׁל שַׁחַר חָרְפִּי, הֲמוֹנִים נָהֲרוּ עַל גֶּשֶׁר לוֹנְדוֹן, כֹּה רַבִּים הָיוּ, לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁרַבִּים כָּל־כָּךְ בִּלַּע הַמָּוֶת. כמה פעמים קראתי שורות אלה. אני מכיר אותן בעל פה. ועדיין, היה המוות צריך להתקרב אלי ממש, לגעת בכתפי, לנשוב בעורפי, להסתיר את אור העולם כדי שאבין שזה זה.

אבל עכשיו אני חש בו כל הזמן. נוכח כדמות אפלה מבעד לענן ספוגי אפור ועכור. אני בקושי זז. בקושי עובר ממקום למקום. בקושי מצליח לשמור על ריכוז. בקושי מגלה עניין במה שקורה בְּעולם שאיננו אבי ואיננו אמי.

6 בנובמבר, 2019, יום רביעי

סיימתי לפנות את המשרד ב’ווי־וורק’ ששימש אותי יותר משנתיים, והתמקמתי בפינתי החדשה בקומה הראשונה. זהו חלל עבודה גדול, שלושים שולחנות בערך. השולחן שלי מספר 01-08. לראשונה זה שלושים שנה אין לי חדר משלי. האומנם כך חולפת תהילת עולם?

ההתנקות מנכסי מלוּוה בתחושת שחרור. בהתעלות אני מכין קפה במטבח המשותף, מתיישב אל שולחני החדש, ממקם את מסך המחשב, את העטים והיומן, מעיף מבט בשכנים מימין ומשמאל.

הייתי אצל אבא אתמול בחמש אחר הצהריים. מצאתי אותו במיטה עם חיתול, בלי מכנסיים. כשהערתי אותו, חייך ושאל אם באתי לקחת אותו הביתה.

התנצלתי שלא, אבל אמרתי שהבאתי קפה. ביקשתי מהאח שילביש אותו, והלכתי לחכות לו בחדר האוכל. אינני יכול לראות כיצד מטפלים בו. מראה גופו המושפל מדכא אותי.

גורר רגליו, הגיע לחדר האוכל. הוא גורר רגליים מאז שהגיע לכאן. כשהתיישב, התעניין אם התיק לידו שלי. אישרתי, הוצאתי את תרמוס הקפה, מזגתי לכוס זכוכית שהבאתי איתי. זכרתי שבמקום הזה משתמשים רק בכלי פלסטיק מכוערים. הכול פונקציונלי כאן, חסר טעם, חסר ייחוד: שעווניות פלסטיק צבעוניות על השולחנות, תמונות גנריות על הקירות, אין חלונות, גם לא צמחייה, מלבד עציץ קטן וסמלי בתחנת האחיות. עם זאת, הכיסאות המיועדים לאורחים ולחולים שמסוגלים [כמו אבא] לנוע בכוחות עצמם יציבים ומרופדים ועם משענות לידיים, ולאורך הקיר ניצבות זו לצד זו ארבע כורסאות, ובאחת מהן אני מבחין בקשיש מטופח זקנקן ונבון עיניים, שקורא בשלווה בספר עב כרס, בעודו לוגם בנחת תה מכוס פלסטיק לבנה [שבידו נראית נאה אפילו]. ובכלל, המקום נקי, ובשנים האחרונות שופץ מהמסד עד הטפחות ועבר התאמה לתקנים החדשים של משרד הבריאות. הלקוחות שלי, בעלי המקום, השקיעו כאן מיליונים. לקשישים, לחולים, למנותקים ולגוססים יש דאגות אחרות מלבד האסתטיקה של העוטף אותם, ככל שנותרה בהם היכולת לדאוג, כמובן. אבל אני נוטה להאמין שמשהו בתוכנו נמצא בקשר עם הסביבה, ניזון ממנה כל הזמן, מפיק הנאה מטעם טוב ומתשומת לב לפרטים הפחות חשובים, אלה שמעניקים לקיום טעם ומשמעות.

אבא אחז בכוס בשתי כפות ידיו בזהירות, כשהוא מתאמץ לכבוש את הרעד. ראיתי ששפתיו יבשות ופצועות, ושפס דם קרוש דקיק מקשט את השפה התחתונה לכל אורכה. במאמץ נואש ניסה להביא אליו את הכוס בלי לשפוך מהקפה ובלי לגרום לעצמו כווייה. ריחמתי עליו, אבל מה יכולתי לעשות? להשקותו אספרסו בכפית? יש גבול להשפלה, ולדעתי, הגענו אליו. המאמץ עייף אותו. הוא התאמץ לשאוב לפיו את הקפה מבלי להטות את הכוס, אבל אחרי שתיים־שלוש לגימות נכנע והניח אותה על השולחן.

״אחר כך,״ ניסיתי לנחם אותו. ״הקפה יתקרר קצת, ואז תנסה שוב.״

הוא העביר מבטו מהכוס אלי וחזרה.

״הבאתי לך את האנשור שאתה אוהב, אברהם,״ הופיעה האחות מאחורי גבו, צועקת מעל לראשו בעליזות מעושה כפי שמדברים אל ילדים, או אל אנשים מוגבלים, בעודה מנופפת במכל הלבן ונועצת בי מבט, בציפייה שאאשר שאני מבין ומעריך עד כמה מסור הטיפול שהם מעניקים לאבא.

״את יכולה להניח אותו לפניו,״ הצעתי. ״הוא שותה עכשיו קפה, אבל אחר כך אולי ירצה לאכול.״

אבא לא אמר כלום. נזכרתי ברופאה מהמחלקה הגריאטרית ב’כרמל’. ״אבא שלך ימות מסרטן,״ אמרה בישירות שהערכתי מאוד באותו הרגע, ״לא מרעב. אין טעם לנסות לגרום לו לאכול. הגוף שלו ממילא לא מעכל.״

״אני יאכיל אותו,״ אמרה המטפלת, ״הוא אוהב שאני מאכילה אותו.״

״אין צורך,״ התעקשתי. תמונת פיסות העוף שדחסה לפיו לפני כמה ימים לא הניחה לי. ״פשוט תשאירי.״

״טוב,״ רטנה. ״איך שאתם רוצים. אתם המשפחה.״

אז ככה מתקבעים תפקידים. מטופל. משפחה. אל המטופל מדברים בצעקות מתיילדות, מעל לראשו. אל המשפחה מתייחסים בכבדהו וחשדהו. המשפחה היא הלקוח. היא מפקידה את קשישהּ הגוסס וחסר האונים בידי המטפלים, והמטפלים מטפלים בו: רוחצים, מאכילים, שוקלים בכל בוקר, בודקים סוכר בוקר וערב, משכיבים לישון, מחליפים חיתולים, מורידים מהמיטה, מחזירים למיטה. פחות או יותר כמו שאנשים מפקידים פעוטותיהם בידי מטפלות במעון. אבל המטפלות מוציאות את הילדים לחצר, שרות להם שירים, ואינן שוקלות או דוקרות אותם פעמיים ביום כדי לבדוק להם סוכר. חצר אין כאן. את המטופלים שמצבם מאפשר בני משפחה מגלגלים למעלית, יורדים איתם לחניון הקטן מאחורי הבניין ומחנים לשעה קלה בין המכוניות, בצל הזית העתיק, שיתפסו קצת שמש.

ומה עם שירים?

״תגידי,״ קראתי לעבר גבה המתרחק של המטפלת, ״אתם שרים קצת לחולים?״

האישה הסתובבה לעברי. חיוך מקצועי נוטף סיפוק התפשט על פניה.

״מחר,״ ענתה, ״מחר מגיעה האקורדיוניסטית ושרה איתם שירים, ובשישי קבלת שבת.״

״יופי,״ אמרתי, ״אני מודה לך מאוד.״

ניסיתי לסלק מדמיוני תמונה מעורפלת של אבא ישוב במעגל הקשישים, שעה שמנגנת באקורדיון מנסה לגרום להם לשיר. שנים הלך עם אימא לערבי שירה בציבור — באודיטוריום של בית רוטשילד, במתנ״ס נווה יוסף, במרכז התרבות בטבעון. אימא אוהבת לשיר, ונראה שגם אבא נהנה. היה לו קול ערב וחזק, ובמיוחד כשירד לאוקטבה הנמוכה ביותר. בכוח אני מסלק ממחשבתי את תמונת עצמי בתוך מעגל קשישים גוססים סביב אקורדיוניסטית, מנסה ללא הצלחה להיזכר במילים. הייתי בוחר להשיב נשמתי לבוראי ביום חמישי, רק לא להגיע לאותה קבלת שבת.

אחרי שהלכה, לקח את האנשור, פתח את המכסה ביד רועדת ולגם מתוכו. זה היה אנשור בטעם קפה, ונראה שנהנה ממנו. כשסיים, הניח על השולחן וחייך לעברי בביישנות. שיניו היו שחורות. רציתי לקרוא לאח שינקה את פיו, אבל האנשור הספיק לעורר תגובת מעיים שגרמה לאבא לקום ולגרור רגליו לעבר השירותים. ליוויתי אותו, פתחתי לו את הדלת ואמרתי שאני מחכה לו בחוץ. לפי שעוני, שהה שם רבע שעה לפחות. הצמדתי אוזני לדלת, לוודא ששום דבר נורא לא קורה לו — בשקט שמעבר לדלת שמעתי את נשימותיו, פה ושם זיהיתי גם תנועה, ובינתיים עניתי לאימיילים, שלחתי אימיילים, בדקתי מה התחדש באתר ״הארץ״, בחוסר עניין גללתי פוסטים בפייסבוק.

כשסיים, ביקשתי מהאח שינקה אותו וישטוף את פיו, והלכתי לחכות לו ליד השולחן. כשחזר, הראיתי לו תמונות מהטלפון — הילדים שלי, אימא, תמונות ישנות של אמו ושל אביו — עם כל תמונה אמר, ״היא מוכרת לי. הוא מוכר לי.״ נקבתי בשם כל אחד, ובפעם הבאה שהופיעו דווקא זכר את שמם. אבל כל העניין שיעמם ועייף אותו, וכעבור כמה דקות אמר שהוא צריך ללכת לשירותים, ובדרך לשם אמר שהוא עייף ורוצה לישון. והוא נכנס לחדר הראשון שעברנו לידו, וניגש אל מיטה פנויה ליד הקיר.

לקחתי אותו ביד. ״זו לא המיטה שלך,״ הובלתי אותו לחדרו. הוא עלה על מיטתו, אמר בחיוך שהוא הולך לישון — הוא כל הזמן מחייך, מין חיוך מתנצל — ונרדם מיד.

7 בנובמבר, 2019, יום חמישי

היומן הקפיץ תור לשיננית שקבעתי לפני חודשים. שקלתי לבטל, שזו הזדמנות להישאר בבית ולהמשיך לעבוד בשקט על ‘מקום’. אתמול סיימתי [סוף־סוף] את הרכבת הספר. אחרי חמש שנות עבודה אני אוחז בידי [טוב, לא בידי ממש, ובכל זאת] קובץ שלם ומאורגן, שאפשר לקרוא בו ברצף מההתחלה ועד הסוף.

נותרו שבעה שבועות עד סוף השנה. מספיק זמן [אם אעבוד ברצינות] לנקות קטעים מיותרים, לתקן ניסוחים, לנכש שגיאות, לוודא שהחלוקות הפנימיות נכונות, לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי.

גילי ואני מחלקים את הביקורים אצל אבא: יום הוא, יום אני. כל ביקור עולה לי בכאבי בטן של שעות. לאחרונה די במחשבה עליו, והכאב מתעורר כאילו היה שם תמיד.

אתמול היה היום של גילי. התקשרתי למטפלת־המחליפה וביקשתי שתבקר אצל אבא, שתרחץ אותו, ותצחצח לו את השיניים, תגלח אותו, תטפל לו בשפם. אני אוהב שהוא מטופח. אדם שמוותר על החיים, החיים מוותרים עליו.

אחרי הביקור התקשרה אלי. סיפרה שאין לו כוח. שצריך להלבישו ולהורידו מהמיטה, שהוא רוצה לחזור לישון אחרי פחות משעה.

גילי התקשר. צריך להתחיל לחשוב על קבורה. צודק. מגיעה לאבא הלוויה צנועה ושקטה, למות כפי שחי. גילי הציע הלוויה חילונית, עם מוזיקה והקראות וכל זה. אמרתי שאבא בכל זאת יהודי, גם אם הדת לא אמרה לו הרבה. ובעודנו דנים בסידורי ההלוויה, בדמיוני עולה דמותו בחדר האוכל, יושב בצד, לבדו, ראשו שמוט אל חזהו.

אנו קוברים אותו בחייו. אין לנו ניסיון בדברים האלה. אמנם השתתפנו בהלוויות, וגם עזרתי לאתי לקבור את אמהּ, אבל בעצמי טרם קברתי איש. אני מרגיש שלא יעברו ימים רבים, ונקבור גם את אימא.

״איך שאתה רוצה,״ ויתר אחי. בכל זאת הרמתי טלפון לבית העלמין החילוני באזורנו, באחד מיישובי חוף הכרמל. ״אין אצלנו חלקות פנויות,״ אמרה האישה שענתה לטלפון, ״האחרונה נמכרה לפני שנים.״

ניתקתי והתקשרתי לחברה קדישא. התעניינתי בחלקה בכפר זמיר. סבי וסבתי קבורים שם, גם הוריה של אתי. מקום שקט, יפה, בכניסה לעיר, צופה אל הים. איש חברה קדישא שמח לבשר שנותרו כמה חלקות, ושחלקת קבר לשני הורי תעלה לנו ארבעים אלף שקל, ובלבד שהמתים־המיועדים עדיין בחיים שניהם. כי מרגע שאחד מהם מת, המחיר ליורשיו עולה מיד בעשרים אחוזים. הבנתי במעורפל את ההיגיון — כל עוד אתה בחיים וזמנך בידך, אתה יכול לבחון בנחת חלופות, אולי אפילו לנהל משא ומתן. אבל ברגע שאתה מת, קרוביך ההמומים נדרשים לקבל החלטה מיידית, כך שכוח המיקוח שלך נחלש.

״אבא עדיין חי,״ אמרתי.

״בכל מקרה, כדאי להזדרז,״ אמר האיש, ״הביקוש גבוה, החלקות מתמעטות, ואין איש יודע יום פקודתו.״

הסכמתי איתו.

״שלא לדבר ששמונת אלפים ש״ח זה בכל זאת כסף,״ המשיך בטון ענייני, ״ובמיוחד אם האיש היקר שכיב מרע, ויורשיו חסים על כספו.״

מה שנכון.

אבל ארבעים אלף ש״ח. בכל זאת לא מעט, בזוכרנו שמדובר בבור לא גדול באדמה. הערכתי שבתל רגב, מרחק עשרים דקות נסיעה מחיפה, המחירים זולים בהרבה, אולי אפילו בחינם.

החלטתי להתייעץ עם הנוגעים בדבר. אימא חתכה מיד: חבל על הכסף. המרחק איננו שיקול. כמה פעמים בחייו, שלא לומר במותו, אדם נוסע לבית העלמין. וככל שהדבר קשור בה, זו גם לא ממש הבעיה שלה. להלוויה של אבא הרי הודיעה שלא תגיע, להלוויה שלה ממילא יסיעו אותה, ונוף היה לה די בשמונים השנים האחרונות, ויפה מהנוף הנשקף מכפר זמיר.

״ותהיה בטוח שאבא שלך אפילו לא ישים לב,״ חתמה.

ההיגיון הפשוט, הקר הזה.

הריח הנורא הזה שהולך איתי לכל מקום. צחנת הגוף הנרקב. בושם העליבות. מתגנב מבעד למזגן הרכב, עומד בחדר ההמתנה של דוקטור וולק, ממלא את חדרה של השיננית, נודף מידיה עוטות כפפות הלטקס.

אחרי הטיפול אצל השיננית עצרתי לצהריים ב״בריסל״. אני אוהב את הקפה הקטן עם החצר הפנימית שטופת השמש והתפריט הביתי והשקט. אבל ריח האוכל עורר בי בחילה, וכשנטלתי ידיים, בהו בי מהראי עיניים עייפות.

זה לא רק המוות שנוכח כאן, אני מכריח עצמי לחשוב, אלה גם החיים הנוכחים עמו. תמיד יחד, יד ביד, ואין לאחד לא קיום ולא משמעות ללא השני. פעם אבא לא היה, ואז נולד, ומתוך חייו צמחו חיי, ובקרוב שוב לא יהיה, ובעתיד כלשהו [לא רחוק] לא אהיה גם אני.

אבל עכשיו אני כאן, וגם הוא בינתיים, וזה כל מה שחשוב.

ומה חבל שאבות צריכים למות כדי שבנים יבינו משהו על החיים. הנה התעוררתי בבוקר קיץ, ועכשיו כבר סתיו.

8 בנובמבר, 2019, יום שישי

הייתי אצל אבא לפנות ערב. הכבישים בדרך ל״נוף הגפן״ היו ריקים. שקט של ערב שבת ריחף על העיר. מצאתי אותו במיטה, בבגדיו. נראה ישן. כשנגעתי בכתפו, פקח עיניים, אחז בכף ידי בכוח שהפתיע אותי.

״אני שמח לראות אותך,״ לחש, ״כל כך שמח לראות אותך.״

הצעתי לו לקום. הוא הינהן בעייפות ועצם עיניו. אח שהציץ מבעד לדלת אמר שרק הכניסו אותו למיטה. חיכיתי, אבל אבא לא הצליח אפילו לפקוח עוד את עיניו. ביקשתי משכנו להחליש את החגיגה היוונית. במפתיע, השכן נעתר והחליש את המוזיקה עד שדממה כמעט.

אבא שכב על גבו, עיניו עצומות, גופו זז באי־נוחות. ידו פישפשה במכנסיו כאילו משהו מפריע לו, כאילו מנסה להסירם. האח הסביר לי שמגרד לו מהבילירובין שהצהיב כבר את כולו, ושהכבד איננו מתפקד עוד.

ישבתי לידו עוד כמה דקות, אחזתי בכף ידו שהיתה חלשה ורועדת, חסרת כוח.

אני מרגיש שאלה שעותיו האחרונות.

התקשרתי לאימא מהדרך. כבר שוחחנו הבוקר, אבל התעניינתי בשלומה ורציתי לעדכן במצבו של אבא.

״אני מבינה שאתם רוצים להביא אותו הביתה,״ אמרה במרירות.

נשמתי עמוק. עניתי בשקט שאינני מתכוון עוד להיכנס איתה לשיחות הללו, מה שגרם לה לקונן על מר גורלה, ועל איך אנחנו מדברים אליה, אחי ואני, ומה אנחנו רוצים מהחיים שלה, ושנעזוב אותה במנוחה.

עניתי שאיננו רוצים מהחיים שלה דבר. שאנחנו רוצים להקל את חייה כמה שרק אפשר. אבל אלה החיים שלה, היא האחראית להם, והיא זו שגוערת בכולם ומתלוננת על כולם, ושאם תמשיך לנזוף באימלדה, היא תעזוב. היא מטפלת טובה וחרוצה, ולא תתקשה למצוא בית שבו יעריכו אותה ולא יגערו בה. ואם אימלדה תעזוב, המשכתי, באמת תצטרך להצטרף לאבא ב’נוף הגפן’, ואם לא יהיה שם מקום, אז במקום אחר, פחות טוב. ושם יהיו לה הרבה יותר סיבות להתלונן, והרבה פחות חופש לפרוק את תסכולה על האנשים סביבה. ואז אמרה, ״אני רק רוצה למות, ושתעזבו אותי שניכם,״ ואני עניתי [גרוני נשנק באימה] שאיך שהיא רוצה, וחתמתי את השיחה.

אכן, אדם נושא עמו את הגיהינום האישי שלו באשר יובילוהו חייו. אני חושב על אבא, שתמיד מחייך אל כולם, ותמיד מדבר יפה ובחביבות. עד יומו האחרון. אני נזכר באופן שבו אחז בכף ידי בכוח, ואיך לחש, לפני שעצם את עיניו, ״אני שמח לראות אותך, כל כך שמח לראות אותך,״ ושמי יודע אם אין אלה מילותיו האחרונות. ואני חושב על המצוקה שלה, על היותה מרותקת למיטה, לכורסה, לכיסא הגלגלים, כלואה בביתה זה שנתיים עם מטפלת שכמעט איננה מדברת עברית, ואיך דאגה לאבא במסירות לאורך השנתיים האלה — שיאכל, שיתרחץ, שילבש בגדים נקיים, שיסתפר, שייקח תרופות, שיתעורר בזמן למועדון.

ושגם היא מתחילה להבין — שוב לא תראה אותו, גם לא תשמע את קולו.

9 בנובמבר, 2019, שבת

שעת בוקר מוקדמת. אפשר לחוש בחמסין שבדרך. בחדר העבודה קריר בינתיים, נעים ושקט. מתוך הרגל אני מציץ בפייסבוק. מישהי העלתה פוסט — חברנו דובי שיפמן נפטר הלילה. מישהו הזכיר שהיה בן שישים. אמית כתב בקבוצת המסנג׳ר של ‘החברים הוותיקים’ שדובי נמצא מת בדירתו הקטנה בהדר הכרמל. הכרתי את דובי מנעורינו בדשא של בית רוטשילד. שמו הלך לפניו כאדם מיוחד שאי אפשר להתעלם מנוכחותו. אביו היה פעם עורך דין ידוע בעיר, משרדו שכן לא רחוק ממשרדי, אבל הבן לא הלך בדרכי אביו — במשך שנים החזיק מין מקום לא רחוק מטבעון, שחיו בו בעלי חיים וגם קופה מפורסמת אחת, ונערכו בו הופעות רוק, וכשהמקום נסגר, פתח ברחוב מסדה קפה טבעוני שנקרא על שמו, ובמשך הזמן הפך למוסד. בשנים האחרונות נוצר בינינו קשר מסוים, וערב צאת ‘ארוחת בוקר ישראלית’ לאור חשבנו שאולי נצלם אותו מקריא מאחד הסיפורים, מה שבסוף לא יצא לפועל. פה ושם שלח לי במסנג׳ר סיפורים שכתב, וביקש עידוד ואישור לאיכותם. לפני כשנתיים נקלע למצוקה עסקית ופנה למכריו בבקשה להלוואה גדולה. השבתי פניו ריקם בעדינות [אין לי בכלל סכומים כאלה, כתבתי לו]. ואז שמעתי שהשאיר את הקפה לעובד שלו, ופתח אחר, ועזב גם אותו, והנה הגיעו חייו לקצם.

בהמשך הבוקר נסענו לתל אביב. הבאנו לבתנו אוכל שבישלתי לה, סידרנו כמה עניינים בדירתה השכורה — אני ניקיתי ושימנתי מסילות חלונות אלומיניום וצירי דלתות מחלידים, זוגתי גזמה את הדקל שענפיו גדלו פרא, כיסו על החלון והחשיכו את חדרה. אחר כך אכלנו יחד במסעדה איטלקית באבן גבירול. האוכל היה טעים, השיחה קלחה, גם הנסיעה חזרה היתה נעימה, ובדרך הביתה עצרנו ב’נוף הגפן’.

מצאנו את אבא במיטה. עיניו היו עצומות. כשדיברנו אליו לא הגיב. כשנטלתי את כף ידו בין כפות ידי, פקח עיניו לשנייה, חייך חיוך רפה, וזהו.

הוא נשם בכבדות. דיברנו אליו, קודם אני, אחר כך אתי, אבל לא היתה תגובה.

החלטנו להניח לו. ביקשתי משכנו להנמיך את הרדיו. ככל שהדבר תלוי בי, לא הייתי רוצה למות לצלילי מוזיקה יוונית עליזה. לפחות היו אלה צלילי ‘מאוטהאוזן’ של תאודורקיס. קיוויתי שלאבא זה לא מפריע. הנה סוף־סוף הוא נהנה ממתנת החירשות, אחרי שנים אין־ספור בתוך שאגת מנועי המחרטות והלמות הפטישים בברזל.

‘אני חושב שזה הסוף,’ שלחתי לגילי הודעת ווטסאפ.

10 בנובמבר, 2019, יום ראשון

אחרי שבת עמוסה נפלתי למיטה בתשע בערב, מפורק וכאוב ומדוכדך. התעוררתי בשלוש לפנות בוקר, ומכיוון שלא הצלחתי להירדם שוב, בשבע כבר הייתי בפינה שלי ב’ווי־וורק’.

במקום להישאר לבד בבית, עדיף לשהות בין אנשים, גם אם זרים, ולעבוד על ענייני.

מהמשרד התקשרתי למחלקה וביקשתי שלא יורידו עוד את אבא מהמיטה. האח ענה שאין להם שום כוונה לעשות זאת.

אחר כך התקשרתי לחברה קדישא. הפקיד זכר אותי. ״אתה זוכר את המקום שהצעתי לך,״ שאל, ״אז נמכר בינתיים.״

״לא נורא, בטח יש לכם מקומות אחרים,״ אמרתי. אבא מעולם לא היה בררן גדול בעניינים הקטנים.

״סתם חבל,״ אמר האיש, ״היה מקום טוב. שקט, בצד, ורואים ממנו את הים.״

״חבל על מי שמת,״ אמרתי.

הבחור שתק.

״ככה אימא שלי אומרת תמיד,״ מיהרתי להסביר.

״אימא שלך אישה חכמה,״ הסכים. ״אמור לי בבקשה, איך אני יכול לעזור לך בכל זאת.״

ביקשתי פרטים על קבורה בתל רגב. הבחור הסביר לי שוב באריכות. ״יש קברי בודדים, אבל רק בקומות, כלומר, בקיר, כמו בתיבת דואר כזו, אבל הרבה יותר גדולה. וישנם קברי מכפלה, דהיינו, שניים בחלקת קבר אחת, הראשון שמגיע מקבל את ה׳מיטה׳ התחתונה, השני את המיטה מעליו.״

חשבתי על תאי דואר שמשגרים דרכם את המנוח אל העולם הבא, ועל סרטי בתי כלא שבהם החזקים מקבלים את המיטה התחתונה והחלשים את העליונה.

״בקיר זה על חשבון המדינה,״ המשיך האיש, ״בקבורת מכפלה לזוג, הראשון בחינם, השני יעלה כבר עשרת אלפים שקל, אבל אם לא חשוב שאבא ואימא יחלקו קבר, שניהם יוכלו ליהנות ממכפלה על חשבון מדינת ישראל.״

ויבלו את הנצח בחברת זרים אחרי שישים וחמש שנים ביחד? התחלחלתי רק מהמחשבה.

״פשוט וקל,’ סיכם, ״אתם צריכים להחליט רק אם אתם רוצים את אבא ואימא ביחד.״

הודיתי לו על הסבלנות ועל ההסברים הבהירים. ״אני צריך לחזור ולהתייעץ. בטח נדבר לא מעט בימים הקרובים,״ אמרתי לו לפני שנפרדנו.

״בסוף כולם מגיעים,״ אמר בהשלמה שבדרך לא ברורה השרתה עלי נחמה, ״אין מה לדאוג, ואין מה למהר.״

הגעתי לאבא בארבע וחצי. הוא שכב על גבו, פיו היה פעור, פניו כהות ממאמץ. אגלי זיעה ביצבצו על מצחו. ידיו הכחושות שוטטו באוויר בתנועות מוזרות, כאילו מחפשות משהו, מפלסות דרך, חותרות.

משכתי כיסא והתיישבתי לידו. נראה שלא הרגיש בנוכחותי, ורק נאבק על כל נשימה. אחזתי בידו. אפילו השכן הרגיש שמשהו קורה, והחריש את הרדיו בעצמו. כשטיפס אל מיטתו שמתי לב שיש לו רק רגל אחת.

הרופאה הציצה לחדר. ״אבא שלך הולך,״ אמרה בשקט, חמלה נוגה בעיניה, ״כבר לא איתנו.״

שתקתי.

״הוא לא סובל,״ אמרה. ״אני חושבת שהוא גם לא כל כך מרגיש.’

״תודה,״ אמרתי לה.

״אני כאן אם אתה צריך משהו,״ אמרה.

״אני אהיה איתו עוד קצת.״

הספגתי את הזיעה ממצחו. שערו היה לח. חזהו עלה וירד במאמץ. פיו היה פתוח. כף ידו היתה חמה ויבשה.

האיש במיטה השכנה שכב ופניו אל הקיר. מה עובר לו בראש בשעה שאדם גוסס לידו. אתמול, אולי כי הרגיש שזו פגישתנו האחרונה, אולי מעוצמת המעמד, נפתח לרגע, סיפר שהוא כבר ארבע שנים כאן, שהיה לו פעם בית, אבל סולק ממנו על ידי אשתו וילדיו. העברתי מבט על חפציו המועטים — רדיו קסטות גדול, ערמת עיתונים מצהיבים שהוא מיישר בכל יום מחדש, מצבור שימורי טונה ואפונה עם גזר, פינג׳אן, כף חשמלית וצנצנת קפה שחור, ארונית דחוסה בבגדים ישנים. חשבתי על שארית חיים שעוברת על אדם במחיצת שכנים לרגע שבאים, גוססים, מתים. האיש נראה צעיר יחסית, בן שבעים בערך. על פי רגלו החסרה, ניחשתי שבין צרותיו גם סוכרת.

הסבל בתחנת החיים האחרונה הזאת מציף אותי. אני מבין מדוע התעלם מבקשתי להחליש את הרדיו. מי יותר ממנו, שכבר יודע לאן הדברים הולכים, חייב למסך עצמו מהמתרחש מרחק מטר ממנו. אפילו פרגוד אין בחדר הקטן. ובכל פעם עליו להתמודד מחדש עם עוד אורח לרגע מהסוג של אבא. אחדים מהם מתים ודאי תוך ימים ספורים, אחרים, כמו אבא, נלחמים כבר כמעט שבועיים.

ומה יהיה אם אבא ימות ממש ברגע זה, בעודי אוחז בידו ומתפלל בשבילו למעבר קל בין העולמות.

הבנתי — החייל שבו יילחם עד הנשימה האחרונה.

נשקתי למצחו והלכתי. הערב ירד על גגות בתי האבן של רחוב הגפן. צללים התארכו במורדות הגנים הבהאיים. אט־אט עלו האורות במסעדות ובבתי הקפה של המושבה הגרמנית. נסעתי לכיוון הנמל. המנופים הגדולים הזדקרו אל השמים המתכהים כחרגולי ענק. שבילי אור נמתחו על פני המים.

רציתי להישאר עוד קצת עם עצמי. הטלפון צילצל. בלי להסתכל במספר הנחתי לו לגווע. לא יכולתי לדבר עם איש. נסעתי לאורך כביש החוף. טור ארוך השתרך במעלה פרויד. שמתי משהו של אסביורן סוונסון ובכיתי חרש.

11 בנובמבר, 2019, יום שני

כל הלילה חיכיתי לטלפון, לפנות בוקר נרדמתי, לקראת שבע התעוררתי בפרץ תשוקה אדיר. ארוס ותנאטוס תמיד פסעו יד ביד בשבילי העולם.

גילי התקשר. דיבר עם המחלקה. אבא עדיין נלחם. לא ידעתי שגסיסת הגוף יכולה להימשך זמן כה רב. כבר יומיים שאיננו מוותר. אתמול, לצדו, חשבתי כמה יפה וסמלי יהיה אם יעזוב את העולם, בעודי אוחז בידו ומלווה אותו במילות פרידה. מה רבו קלישאות [רומנטיות] בלב אדם. יותר משישים שנה אני כאן, ודבר לא למדתי על טבע החיים.

אבל בסוף גם אבא נכנע. בשתים־עשרה התקשרו והודיעו שמת, ושנבוא לסדר את העניינים. כמה פשוט, כמה הגיוני: החולה מת, נא להזדרז עם הצ׳ק־אאוט.

הגעתי בתוך מחצית השעה. תחנת האחיות היתה ריקה, הצוות יצא להפסקת צהריים, תעודת הפטירה חיכתה לי על הדלפק. עברתי בין החדרים, מצאתי את אחת המטפלות, ביקשתי שתקרא לאח האחראי. האיש הגיע, בלי לומר מילה תחב לידי מין דף מודפס בשרוולית שקופה עם מספרי טלפון שאף אחד מהם לא היה רלוונטי. התקשרתי לחברה קדישא. הפקיד זיהה אותי והדריך אותי בעדינות ברזי התהליך — לגשת למשרד הבריאות, להחתים את הרופאה המחוזית, ממנה לעלות קומה ולהחתים את האחראית לרישיונות קבורה, ״ולהזדרז,״ הדגיש, ״סוגרים שם בשתיים, בשתיים וחמישה לא תמצא שם איש,״ ועם הרישיון החתום להגיע אליו כמה שיותר מהר.

‘כמה מהר?״

כנראה נשמעתי מבוהל. ״אנחנו לא סוגרים,״ הרגיע אותי, ״אבל כדאי להזדרז אם רוצים לקיים את ההלוויה מחר.״

עד שסיימתי את השיחה, האח נעלם, ושוב הייתי שם לבדי. משהו לא הסתדר לי בכל זאת.

אבא.

איפה אבא בכל הסיפור הזה.

מכל הסידורים שכחנו את אבא.

מצאתי את האח עסוק בענייניו באחד החדרים הסמוכים. קשה לומר ששמח לראותני שוב.

״חשבתי שכבר הלכת,״ אמר.

״אבל איפה אבא,״ שאלתי.

האיש משך בכתפיו. ״איפה לדעתך הוא יכול להיות,״ ענה. ״בחדר שלו. במיטה שלו.״

״איך לא חשבתי על זה בעצמי,״ אמרתי במרירות.

מישהו אכן היה שם, מונח על גבו, מכוסה בשמיכה דקה. רק הכרית הוצאה מתחת לראשו והונחה לצדו.

שכנו לחדר ישב בכיסא הגלגלים שלו, גבו אל העולם, הרדיו פועל חרישית, ועילעל בעיתוניו הישנים.

הרמתי מעט את השמיכה. אכן, היה זה אבא, פיו פעור, עיניו נעוצות בתקרה, השלמה נסוכה על פניו הצהבהבות, הלאות. תמיד חשבתי שהרופאים עוצמים למתים את העיניים. רכנתי ונשקתי למצחו הלח. שבתי וכיסיתי את פניו. את ההתמודדות עם עיניו הפקוחות ומבטו התמה, הנוגה, השארתי לאנשי חברה קדישא.

השעות הבאות עברו בסידורים. המון סידורים. דווקא ההתחככות בבירוקרטיה עזרה לי להתמודד עם הצער, עם התהיות, עם היגון שהציף ואיים להטביע. בסידורים אני טוב. מרבית חיי הבוגרים עברו עלי במסדרונות המערכת. היא איננה מאיימת עלי. להפך, אני פוסע בשביליה בביטחון. במשך השנים פיתחתי הבנה אינטואיטיבית להיגיון ולחוסר ההיגיון של המבוכים, התמחיתי באיך לא לאבד את הדרך, איך להתכוונן תמיד לעבר האור. מול השאלות הגדולות וחסרות המענה של החיים והמוות, דווקא המסדרונות הארוכים, הדלתות הסגורות, החדרים הקטנים עם הפקידים היגעים, וכל הטפסים, החותמות, האישורים, התשאולים, האגרות, הנהלים והכללים, משרטטים מפה שמוליכה אותך מנקודה א׳ ומוציאה אותך בנקודה ת׳. ובכך היה משהו מנחם, מרגיע: כל מה שנדרש ממני באותו רגע היה לדאוג שיעבירו את אבא מנקודה א׳ [החדר מול תחנת האחיות בקומה החמישית של ‘נוף הגפן’] לנקודה ת׳ [קבר מכפלה בבית העלמין האזורי תל רגב]. וכך עברתי בהמשך אותו היום מנקודה לנקודה, העברתי ניירות מפקיד לפקידה, השלכתי קוביות וספרתי צעדים כב’מונופול’, החלקתי כישו בזמנו על פני המים, אצתי רצתי כווילי זאב הערבות הנמלט מרואד ראנר בסרטים המצוירים של לוני טונס: הכלל הרי פשוט — כל עוד המבט שלוח קדימה, כל עוד הרגליים והידיים חותרות באוויר, כל עוד אינך משפיל מבט לתהום שלרגליך, אתה ממשיך ומתקדם.

מצאתי את משרדה של הרופאה המחוזית ללא קושי. הדלת לא היתה נעולה, אבל החדר היה ריק. הפקידה בחדר הסמוך אמרה שהרופאה בטח תשוב עוד מעט, והציעה שאמתין מול חדרה. השעה היתה אחת וחצי. זכרתי שהם סוגרים בשתיים. המסדרונות היו ריקים והמקום נראה נטוש. ניסיתי לא לחשוב על אבא שמוטל שם במיטה, מכוסה בשמיכה דקה. ומה אם מישהו ייכנס לחדר. אם מישהו יתיישב פתאום על המיטה וירגיש במשהו רך לצדו. אם השכן יגלגל עצמו לחדר האוכל והמטפלת תיכנס להחליף כלי מיטה. האח הסביר לי שאין להם חדרי קירור למתים. הם לא בית חולים. הנפטרים מממתינים בסבלנות במיטתם עד שחברה קדישא מפנים אותם לחדרי הקירור שלהם. אלא שחברה קדישא לא יגיעו עד שלא ייערכו סידורי ההלוויה, וסידורי ההלוויה לא יסוכמו עד שלא אגיע אליהם עם רישיון קבורה, וכדי לקבל רישיון קבורה, אני צריך מסמכים, וחתימות על המסמכים, וברגע זה איש איננו מטפל לא בי ולא בענייני. ומה אם המטפלות ב’נוף הגפן’ לא שמעו על כך שאבא נפטר — קשה להאמין שאוספים את הצוות לדקת דומייה או שמודיעים במערכת הכריזה ש״ויסמן מחדר שלוש נפטר, ולכן לא יגיע לארוחת הצהריים״ — ומה אם מטפלת נמרצת במיוחד, כמו זו שהתעקשה להאכיל את אבא בעוף עד שכמעט נחנק, תנסה להעירו לארוחת צהריים.

ככל שהרופאה המחוזית בוששה להגיע, מחשבותי הפכו שחורות יותר ויותר. וכדי לא להמשיך ולשקוע, החלטתי ללכת ולחפש אותה, להסביר לה שחייבים לפנות את אבא, שאי אפשר להשאיר אותו ככה לבד, שבעוד רגע יקרה משהו איום ונורא. אבל אז הגיעה הרופאה וסימנה לי להיכנס לחדרה. היא היתה אישה ערבייה צעירה ומאוד נחמדה. היא העיפה מבט בתעודת הפטירה, אחר כך הביטה בי ארוכות ואמרה בשקט שהיא משתתפת בצערי. הרגשתי שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת. ואולי צערי היה רשום על פני באותיות ענק. הרגשתי שבעוד רגע אני נופל על צווארה בבכי. ובזמן שהודיתי לה במבוכה, מילאה פרטיה במקומות הנדרשים, הטביעה חותמת, ביקשה שאעלה לקומה זו וזו ואגש לפקידה זו וזו שאחראית לרישיונות הקבורה, ובחיוך חביב הוסיפה, ״שלא תדעו עוד צער,״ ואני תהיתי עד כמה נכון מה שאומרים, שצער אינו משאיר סימנים.

הפקידה מרישיונות הקבורה כבר עמדה בדלת והתכוונה לנעול את המשרד. ״תן לי לראות,״ הושיטה יד אל הטופס שהחזקתי בידי, ולפני שהספקתי לומר מילה התיישבה, הניחה אותו על השולחן והחליקה עליו בכף ידה.

״תעודת זהות,״ אמרה.

״יש לי רק רישיון נהיגה,״ אמרתי. ״אני לא מסתובב עם תעודת זהות. אבל בדרך כלל זה מספיק.״

‘לא שלך,״ אמרה בקוצר רוח לאה, ״של אבא.’

״נפטר לפני שעתיים,״ אמרתי. ״הלך. זהו. ובמקום שאליו הלך, לא נראה שהתעקשו על תעודת זהות בכניסה.״

האישה נעצה בי מבט משתומם. ״אתה מבין למה אני מתכוונת,״ אמרה. ״אחרת איך אני יודעת שזה הוא.’

״זה הוא,״ אמרתי. ״תאמיני לי. הרמתי את השמיכה. זה היה ממש הוא. קצת צהוב, זה נכון, אבל אפשר להבין אותו. ולא, אין לי מושג איפה תעודת הזהות שלו.״ זה היה שקר, כמובן. התעודה שכבה במגירה בחדר העבודה שלי מאז שביטלנו לו את זכויות החתימה בבנק. אבל אילו הייתי אומר את האמת, היתה שולחת אותי להביא את התעודה ולחזור מחר בבוקר. המחשבה שאבא ישכב שם עד מחר היתה מחרידה. שקר פעוט נראה לי מחיר סביר.

״טוב,״ אמרה, ״אני מאמינה לך.’ השעה היתה שתיים וחמש דקות. בטח היו לה ילדים להוציא מהגן. היא הדפיסה את הרישיון המיוחל בשני עותקים, חתמה, עותק אחד השאירה במגש, את השני הכניסה למעטפה ותחבה לידי, בשניות היינו במסדרון והחדר נעול. גבה התרחק בצעדים מהירים, ולפני שהספקתי לנשום נעלמה במעלית.

הוצאתי את הרכב מהחניה והמשכתי למשרדי חברה קדישא. ״עוד מעט, אבא,״ לחשתי. לא היה לי ספק בכך שנפשו, שזה עתה השתחררה מכלא הגוף, מרחפת לידי, גאה בי על התושייה, מנסה ללחוש לי לא להיות עצוב, שהוא בסדר, שקיבלו אותו יפה, שהוא כבר מתגעגע, שהוא ממש שמח לראות אותי, ובמה אפשר לכבד אותי, אולי בכל זאת סנדוויץ’, ומתי יצא סוף־סוף הספר שלי, ושיש כאן המון אנשים שלא שמעו עלי, ושהוא חייב לספר להם על הבן שלו, שפעם כתבו עליו ב’מעריב’ שהוא אחד הסופרים המבטיחים לעשור הבא, ושלא אדאג מכך שהעשור ההוא עוד רגע מסתיים ועדיין לא הגשמתי דבר מהציפיות, כי לפעמים דברים לוקחים קצת יותר זמן.

משרדי חברה קדישא, כך למדתי מהאתר שלהם, נמצאים ברחוב הרצל. טעיתי בהערכת המקום המדויק — יותר מארבעים שנה לא הסתובבתי באזור הזה שאבי גדל בו, שסבי וסבתי גרו בו עד יומם האחרון — כך שבטעות חניתי בשוק, מרחק עשרים דקות טיפוס בעלייה, ואז עוד שתי קומות ברגל בבניין גבה תקרות שנבנה בשנות השלושים של המאה העשרים, וכשנכנסתי סוף־סוף למשרדים המשופצים, המוארים, של ארגון הקבורה, כבר התנשפתי בכבדות. הפקיד — גבר חרדי נעים סבר בשנות הארבעים המוקדמות שלו — הציע לי בדאגה גלויה כיסא והזדרז להניח לפני כוס מים, ואז התיישב מולי והמתין בסבלנות שנשימתי תחזור אלי, מגלגל אצבעותיו בנחת ואינו מסיר מבטו ממני.

החדר המרווח נראה כמו משרד מכירות של חברה קבלנית — הקירות היו מכוסים בשרטוטים ובמפות, ומעמד עלונים צבעוניים מנייר כרומו מבריק ניצב לצד שולחן כתיבה גדול, שבפינתו האחת נערמו תיקי קרטון חומים ובשנייה ניצבו מסך מחשב גדול ומדפסת לייזר. לא הייתי אמור להיות מופתע — מקרקעין הם מקרקעין, מכירות הן מכירות, אבל איכשהו בדמיוני תיארתי לעצמי את המקום אחרת. בכל זאת קוברים כאן אנשים — איפה הדרמה, היכן מסתורין הקיום, והצער שאין לו מנחם, המוות הדק המרחף באוויר, קינות האבלים.

דבר מכל אלה לא היה שם. המקום הקרין סדר, יעילות, ניקיון. כל מה שהופך עיסוק למקצוע.

״במה אני יכול לעזור לאדוני,״ שבר האיש את הדממה.

״דיברנו בטלפון,״ הנחתי את התרמיל על הכיסא לידי והוצאתי את רישיון הקבורה.

״ברור,״ אמר, ״רק תזכיר לי מי אדוני ועל מה דיברנו.״

הזכרתי לו את השיחה, ואת העסקה המוחמצת בבית העלמין של חוף הכרמל. ציינתי שלא נורא, שההורים מסכימים להיקבר בתל רגב, שלמעשה לא כל כך אכפת להם, שאבא היה אדם נוח באופן כללי, שסבלהּ של אימא בעולם הזה איננו משאיר בלבה מקום לדאגות העולם הבא, שאשמח לשמוע על מקום טוב בתל רגב. ושאבא ממתין בסבלנות שיבואו לקחת אותו כבר מ’נוף הגפן’.

האיש הקשיב בסבלנות ובאהדה. טוב לב ענייני קרן מעיניו. ראו עליו שהוא רגיל לדבר עם אנשים ברגעי ההלם הראשונים, מיד אחרי שאיבדו את היקרים להם. שנים בעסק הזה לימדו אותו להתהלך בביטחון על הגבול הדק, אבל הברור, שבין החיים למוות. כך שבלי לשתף פעולה עם הלך הרוח הסנטימנטלי־מקאברי שהלך ושאב אותי לתוכו, עד שעמד לקבור אותי במעמקיו, פרשׂ לפני עלון צבעוני, הצביע על מה שהצביע וקבע, ״קבר מכפלה.״

העניין נשמע מוכר. כבר דיברנו בטלפון על שיטות הקבורה שלהם. אבל בים העצב שעמדתי לטבוע בתוכו, השיחה הטכנית הזאת היתה קרש הצלה. ״תפרט,״ ביקשתי, ״ומההתחלה. אני גם רוצה להבין, וגם צריך להסביר למשפחה.״

״ברור,״ אמר, ״אין שום בעיה, חשוב באמת לראות ולהבין את כל האפשרויות. הנה, אתה יכול לקרוא,״ הצביע על העלון המהודר, ״אבל אשמח גם להסביר.״ והוא שב ופירט איך פעם היו טומנים את הנפטרים ב’קבורת שדה’, אבל החיים התרבו, ובעקבותיהם גם המתים, והארץ כבר לא מספיקה לאלה וגם לאלה, וכמו שבונים בניינים רבי־קומות, בונים גם קברים רבי־קומות, וכמו שיש קוטג׳ים דו־משפחתיים, יש קברי־מכפלה, ״וכך הולך עולמם של המתים אחר זה של החיים,״ חתם.

״הגיוני,״ התרווחתי בכיסא, ״המוות איננו סיבה לשנות הרגלים.״

״אני רואה שאתה מבין, ויסמן,״ אמר בחיבה.

״זה כי אתה מסביר יפה,״ החזרתי מחמאה תחת מחמאה.

״אז למי שאין בעיה עם קומות, כדאי לשקול ׳קבורת סנהדרין׳, באולמות קבורה, זה על גג חברו עד לגובה חמישה קברים; הנפטר מוכנס על גבי מיטה מיוחדת לתוך כוך בקיר, ולאחר טקס הקבורה חותמים בלוח שיש עם מדף אבן נאה לנרות זיכרון ולפרחים, ככה,״ הניח לפני תמונת קבר בקיר, ״וכל זה על חשבון מדינת ישראל.״

בחנתי את התמונה. נראה קצת עצוב להשאיר את אבא בין כל הזרים, ובבוא היום לשלוח את אימא לשיכון אחר.

״לא רע,״ ציינתי, ״רק שיכול להיות קצת צפוף אם חמש משפחות מגיעות יחד לאזכרה, להחליף פרחים, להרהר מעט במנוח. אנשים מחפשים פרטיות ברגעים כאלה.״

״צפיפות?״ ליכסן הבחור מבטו ממסך המחשב, ״מתי ביקרת לאחרונה את סבא וסבתא שלך?״

״צודק,״ אמרתי. ״אין לי מושג אפילו איפה השארנו אותם.״

״בדיוק. האפשרות השנייה,״ המשיך, ״היא צמודת קרקע, אבל בדוּ. אתה יודע מה זה דו, ויסמן, כן?״

״ברור,״ עניתי. ״מכפלה.״ כבר שמעתי ממנו לפני כמה ימים את ההסבר הזה בטלפון. האנשים האלה מקצוענים, שיטות העבודה שלהם לוטשו לאורך מאות בשנים, אבא היה איש מקצוע וידע להעריך עבודה טובה.

״יפה, ויסמן,״ שיבח אותי האיש הצעיר במאור פנים, ״זכרת יפה. ׳בחייהם ובמותם לא נפרדו׳, כמו שאומרים. אנחנו חופרים פנימה שני מטר במקום מטר־וקצת בשיטה הישנה, ומשאירים מקום לנפטר הנוסף. את הראשון אנחנו מניחים בעומק הקרקע, ועליו מסדרים את אבני הגולל, ואז בונים את המצבה כרגיל. וכשהנפטר השני מגיע אחרי מאה ועשרים, מפרקים את המצבה, משאירים שישים סנטימטרים עפר מעל הראשון, ועליו מניחים את השני, בונים מצבה חדשה, או שמחלקים את המצבה הקיימת, וכל אחד מקבל את הכבוד שלו. ככה אפשר לקבור גם שני זרים גמורים. הרי איננו דואגים שיריבו,״ השחיל הלצה קטנה, ״לנפטרים יש פרטיות יחסית, ואנחנו מצליחים להכניס שש מאות נפטרים לדונם.״

״וזה הרבה,״ ניחשתי.

הוא נעץ בי מבט ארוך. ״תגיד, ויסמן,״ אמר אחרי שתיקה מהורהרת, ״אתה לא עורך דין או משהו?״

״רואה חשבון,״ אמרתי, ״אבל כבר לא כל כך במקצוע.״

״הרואה חשבון הכי טוב בחיפה,״ לחש אבא מהצד.

שלחתי לעברו של אבא חיוך של תודה, בתקווה שלא יזכיר גם את עניין הסופר.

״אז אתה בטח מבין את המשמעות, ויסמן,״ נשען האיש לאחור והסיט את העלון בגב כף ידו.

״אתה יכול לקרוא לי ניצן,״ הצעתי.

״שם יפה בחרו לך הוריך, ויסמן, באמת,״ אמר האיש, ״אז מה אנחנו בוחרים בשבילם?״

״מכפלה,״ אמרתי. ״קצת קשה לי להשאיר את אבא לבד ברבי־הקומות שלכם. הוא היה רגיל עם אימא, הם היו ביחד מאז שהיתה בת שש־עשרה. נראה קצת מוזר להפריד ביניהם דווקא עכשיו.״

״שיקול נבון, ויסמן,״ שמעתי בקולו סיפוק, ״רושם — קבר מכפלה, שני ההורים יחד, עשרת אלפים שקל.״

״עשרת אלפים שקל,״ אמרתי, ״לא ישברו אותנו. אני צריך להתייעץ עם אחי, אבל נשמע בסדר.״

״קדימה, תתקשר,״ אמר, ״אני ממלא בינתיים את הפרטים. צריך להתחיל לעבוד אם רוצים לקבור מחר.״

גילי הסכים, ביקש שאבדוק אם אפשר לחלק את הסכום.

״אין בעיה,״ אמר האיש, ראשו נעוץ במחשב, ״שישה תשלומים בכרטיס אשראי בלי ריבית, אם בסדר.״

״אפילו בסדר גמור,״ אמרתי.

האיש העלה על מסך המחשב תרשים, שוטט לאורכו ולרוחבו, אחר כך הרים טלפון והתעניין אצל בן שיחו מה עם חלקה זו וזו, ומה עם שכנתה, ומה קורה עם זה, ומה קורה עם ההוא.

״תגיד,״ הייתי חייב להסיח דעתי בכל מחיר, ״נניח שאתם קוברים את אבא מחר, התשלום הראשון יורד כמוסכם, ואז המשיח מגיע, ומתרחשת תחיית המתים וכל זה. אני לא אומר תחזירו את כל מה שהספקתם לחייב, בכל זאת היו לכם הוצאות, אבל לא הגיוני להמשיך לחייב כרגיל אם אבא קם וחוזר הביתה, לא?״

האיש הרים ראשו מהמסך ונעץ בי מבט ארוך. ״אתה יודע, ויסמן,״ אמר לבסוף, ״אתה חושב יותר מדי כמו רואה חשבון. האם נראה לך שבהגיע המשיח, ובהתרחש תחיית המתים, כל השאר יישאר בדיוק אותו הדבר? העניין הזה של כסף, כרטיסי אשראי, תשלומים, בנקים, ושאני עצמי אמשיך לעבוד כאן בלקבור לאנשים את ההורים?״

״צודק,״ אמרתי. ״מתנצל. בוא, תמשיך, בבקשה, מתחיל להיות מאוחר.״

חתמתי על מה שחתמתי, שילמתי מה ששילמתי, סיכמנו על הלוויה למחרת בצהריים, האיש הרים שוב טלפון לאיש שלו באתר ובדק שהצוות בדרך לאבא, חזרתי לשוק תלפיות, הוצאתי את הרכב מהחניה, מ’נוף הגפן’ התקשרו לשאול מתי באים לקחת את אבא, התקשרתי לידידי החדש בחברה קדישא, שהרים טלפון וּוידא שהצוות שלהם מעודכן, ואז נסעתי הביתה. עצוב ומרוקן צנחתי למיטה, חצי שעה הספקתי להיטלטל בספינת חלומותי הנטרפת לפני שאתי העירה אותי — גילי היה בטלפון, התקשרו מ’נוף הגפן’, הם ממש בלחץ, מתי מפנים את אבא. התקשרתי לחברה קדישא, הפקיד נאנח והתקשר לצוות. ‘היה עיכוב, אבל הם כבר בדרך,’ חזר אלי מתנצל. הרמתי טלפון ל’נוף הגפן’ וביקשתי שיעדכנו מתי לקחו את אבא.

שנתי פרחה בינתיים. מחשבותי זרמו כולן אל סידורי ההלוויה. כעבור שעה התקשרו מ’נוף הגפן’ בהיסטריה — אנשי חברה קדישא אמנם הגיעו, אבל כשנוכחו לדעת שהמעלית צרה ואין דרך להכניס לתוכה אלונקה, הודיעו שאין להם שום כוונה להוריד את אבא על כתפיהם במדרגות את כל חמש הקומות.

״אתם חייבים לקחת אותו,״ אמר האח הראשי בלאות, ״הוא לא נשאר כאן בלילה.״

״אתה צודק,״ הסכמתי. ״אם לא תהיה ברירה, אבוא ואקח אותו בעצמי.״

התקשרתי לידידי במשרד חברה קדישא. המשרד נסגר בינתיים. מצאתי את כרטיס הביקור שלו בכיס החולצה. התקשרתי לנייד שלו. האיש עמד בדיוק להיכנס לתפילה. ״שמע,״ אמרתי לו, ״אני מבין שקשה לכם עם העניין התפעולי הזה, אבל לי יותר קשה. בוא, תן לי את הכתובת של חדר הקירור, אביא לכם את אבא באוטו שלי, ובא לציון גואל.״

״אני כל כך מצטער, ויסמן, באמת,״ התנצל האיש, ״פעם ראשונה שקורה לנו דבר כזה.״ ושוב הרים טלפון לצוות, שעידכנו אותו שאירגנו אלונקה מתקפלת והם בדרך ל’נוף הגפן’. עברה עוד חצי שעה, הצוות המיוחד התקשר מהדרך, הכול בסדר, הודיעו בסיפוק, אבא איתם. התגברתי על הדחף לשאול אותם איך הוא מרגיש. ודקה אחריהם שב אלי ידידי החדש מחברה קדישא שרצה לוודא שקיבלתי את ההודעה, ושהכול בסדר, ושלא נדע עוד צער.

רק שדבר כבר לא היה בסדר, הצער היה ללא נשוא. משהו בחיי החל להשתנות. משהו חסר צורה ושם התפתל והתחמק ונלחם על קיומו בעקשנות מפתיעה, מסרב לכל חליפת מילים שניסיתי להלבישו בה.

12 בנובמבר, 2019, יום שלישי

קברנו את אבא בצהריים. השמים היו תכולים, בית העלמין תל רגב היה שטוף שמש, הגבעות העולות מהכביש הראשי זהרו בירוק ובחום. בהחלט יום יפה למות בו. שנים לא הייתי כאן. נזכרתי בהלווייתו של דודי יגאל, בימיו הראשונים של בית העלמין — תל רגב היה אז גבעה סחופת רוחות, לא עץ ולא פרח. מאז הפך המקום לעיר־מתים משגשגת — חלקות־חלקות התפשטו הקברים במעלה ההר, ומעבר להם כבר הונחו יסודות למבני קומות נוספים, רחבי ידיים, שפע מקום למתים שבדרך.

כל הבוקר הסתגרתי בחדר העבודה ועבדתי על ההספד. הגבלתי עצמי לעשר דקות. אחר כך צימצמתי לשמונה, וכדי לא לגלוש, תחמתי דברי לצמד עמודי A4 ברווח כפול ובפונט 16, כדי שאוכל לקרוא מהדף בלי לקרבו לעיני. כתבתי על ימיו האחרונים של אבא, על נפשו שזהרה מעומק תודעתו המיטשטשת, על השיחות שקיימנו במחלקה ב’כרמל’ וב’נוף הגפן’, על תחנות חייו — ילדותו, הצבא, המלחמות שהשתתף בהן, על איש המקצוע שהיה, ועל אופיו הטוב, הנדיב, והאהבה שהעניק בלי חשבון, ושמח לעזור לכל מי שנזקק.

חיינו המשותפים עוברים מול עיני. היו פעמים, גם אם ספורות, שבהן איכזב אותי. שנזקקתי ממנו ומאימא לתמיכה, לעידוד, לעזרה ממשית, לפעמים גם כספית, אבל אלה לא הגיעו. רק שזהו הספד, ובהספד אין מתחשבנים עם המנוח. מרגע שמת — הכול נטמן עמו בעפר. מה גם שעל רקע חיים שלמים — שמונים וארבע שנותיו, שישים ושלוש שנותי — אלה עניינים פעוטים. אכזבות קטנות שלימדו אותי את השיעור החשוב ביותר — לקבל עזרה בברכה, להעניק עזרה בשמחה, אבל לסמוך רק על עצמי. בדרכם, הורינו לימדו את גילי ואותי חיים עצמאיים מהם.

עברתי על ההספד שוב ושוב. הוספתי, מחקתי, החלפתי מילים, שיניתי סדר משפטים. הרגשתי במשקלה של כל מילה כאילו חרטתי אותה באבן בפטיש ובאזמל. חשבתי לקרוא משהו של יאיר הורביץ [בִּנְטוֹת קַשְׁתוֹת שְׁקִיעָה עַל מַעֲרָב חוּס עַל צִלֵּנוּ/ הַגּוֹוֵעַ עַל צַלְעוֹת הֶהָרִים…] או של דילן תומס [אַל תֵּלֵךְ בְּרֹךְ לָזֶה הַלֵּיל הַטּוֹב…] התלבטתי אם אין זו גזירה שהציבור יתקשה לעמוד בה, בסוף התפשרתי על השורה הידועה של ביאליק — הָיָה אִישׁ וּרְאוּ אֵינֶנּוּ עוֹד, קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בָּאֶמְצַע נִפְסְקָה — על אף סלידתי מקיטש, על אף החרדה המובנית בי שמא תצא קלישאה תחת ידי, שלא לומר מפי, חשבתי אולי בכל זאת מגיעה לאבא שורה כזו, חגיגית. אמנם קשה לומר ששירת חייו באמצע נפסקה, הרי חי שמונים וארבע שנים מלאות וגדושות, ולצד אימא כל יום נראה לא פעם כיומיים, אבל זו שורה יפה, וכשאדם קרוב מת, אנחנו נוטים להרגיש שמותו הגיע טרם זמנו, שהיה יכול לחיות עוד קצת. אבל אם מתעקשים לחפור אל בין המילים, שירת חייו של אבא דעכה זה שנים, כשזיכרונו החל נמחק, ועמו מעמדו בבית, והוא הפך מושא לזעמה של אימא ולתסכולה מהמצב שלה ושלו גם יחד. אבל גם זה רק חלק מתמונה שכשנפרשת מול העין במלוא רוחבה ועומקה, אין המילים יכולות להכילה במלואה.

שיהיה ״הָיָה אִישׁ וּרְאוּ אֵינֶנּוּ עוֹד״.

ההלוויה עברה עלי בריחוק נפשי. התחבקתי עם כל מי שהגיע — בני משפחה מהצד שלו, בני משפחה מהצד של אימא [לכולם הסברתי למה לא הגיעה], חברים לעבודה מימי בפירמה [אחדים מהם אף הכירו את אבא מהפעמים שבא לבקר במשרד], חברים שלי וחברים של גילי. נתבקשנו לזהות אותו — כשהופשלו התכריכים, פניו נראו צהובות יותר, כחושות וקודרות משעזבתי אותו ב’נוף הגפן’, עשרים וארבע שעות קודם לכן. וכשאישרתי לאיש חברה קדישא שזה אכן אבא שהם קוברים, ידעתי שאבא עצמו כבר לא נמצא שם.

הפרפר המריא, הפקעת הבלה חוזרת לאדמה.

במהלך ההספד קולי נשבר פעם או פעמיים, אבל הצלחתי לא לבכות. גילי סיפר אנקדוטות מחייו של אבא על אודות האיש שהיה, ואז הסיעו את המיטה לחלקה. עטוף בתכריכים הצחורים, גופו נראה קטן ופגיע.

״אני כאן, אבא,״ אמרתי לו, ״להשגיח מקרוב שנוהגים בפקעת שלך בזהירות, ומניחים אותה כמו שצריך.״

הרב אמר מה שאמר, אמרנו קדיש, שוחחנו מעט סביב הקבר, נפרדנו והלכנו הביתה.