החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאחורי התמונות במוזיאון

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2005 | 388 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

רובי לנוקס היא ילדה מבריקה, משעשעת ובעלת יכולת התבוננות יוצאת דופן על עצמה ועל סביבתה. הבעיה העיקרית בחייה: היא נולדה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ובעיקר למשפחה המאוד לא נכונה. הטבעי, המוכר והנורמטיבי בעולמה של רובי לנוקס הוא כל מה שבמשפחה מוסדרת היה מטואטא ביעילות אל מתחת לשטיח הקרוב ביותר.

מאחורי תמונות המוזיאון מספר את סיפור חייה המופלא של רובי לנוקס המתחיל ברגע התהוותה באנגליה של שנת 1951 – סאגה משפחתית הנפרשת על פני שלושה דורות, דרכה מצטיירים החיים באנגליה מסוף המאה ה-19 ועד ימינו.

אמה, באנטי הרתה אותה מתוך רגשי טינה והיא נולדה בשעה שאביה שהה בפאב, בחברת אשה אחרת כשהוא מתחזה לגבר לא נשוי. באנטי מעולם לא רצתה להנשא לג'ורג' אך הוא היה כל מה שנשאר לה. מה שהיא באמת רצתה היה להפוך להיות ויויאן לי או סיליה ג'ונסון, ושגיבור מלחמה רומנטי יסחוף אותה מעל רגליה ויקח אותה איתו לאמריקה. אך הנה היא כאן, תקועה מעל חנות לחיות מחמד ברחוב עתיק ליד הקתדרלה של יורק, עם פטרישיה הרצינית והצינית בת החמש, ג'יליאן החמדנית והרגזנית המסרבת להניח שיתעלמו ממנה, ורובי הבת הצעירה הבלתי רצויה.

אירופה שסועת המלחמות של המחצית הראשונה של המאה ה-20 מהווה רקע לסיפור הממציא מחדש את ז'אנר הסאגה המשפחתית. בנרטיב מלא רגעי קסם ותובנה מצליחה אטקינסון ליצור מרקם עדין של רגישות, הומור ותבונה. באירוניה דקה, חדה כתער היא שוזרת את חלקי התצריף כשהעבר ההווה והעתיד נשזרים זה בזה לסיפור עלילה מורכב ויוצא דופן.

בסגנון יוצא דופן, מלא הומור, ובלשון עשירה ושנונה מתארת לנוקס את משפחתה הפרובנציאלית, על רגעי החסד והחמלה, ועל סודותיה האפלים.

קייט אטקינסון נולדה ביורק ומתגוררת כיום באדינבורו. היא זכתה במספר פרסים על סיפוריה הקצרים. מאחורי התמונות במוזיאון הוא ספרה הראשון, עליו זכתה בפרס וויטברד על רומן ביכורים, והוא נבחר כספר הטוב ביותר של וויטברד לשנת 1995.

אטקינסון היא מחברתם של שני ספרים נוספים שזכו לביקורות מהללות Human Croquet ו- Emotionally Weird, וכן אוסף של סיפורים קצרים Not the End of the World.

מקט: 4-692-8
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

פרק ראשון 1951

התעברות

אני קיימת! הוריי יוצרים אותי לקול צלצולי חצות בשעון שעל האח בחדר שבקצה המסדרון. השעון היה שייך פעם לסבתא-רבא שלי (ששמה היה אליס) וצלצוליו העייפים מכריזים על התגשמותי. תחילתי בצלצול הראשון וסופי באחרון, כאשר אבי מתגלגל מעל אמי ושוקע בשינה נטולת חלומות, הודות לחמישה פיינט של ג׳ון סמית׳ס בסט ביטר ששתה בפאנץ׳ בול עם חבריו וולטר וברנרד בלינג. ברגע שבו הפכתי משום דבר לדבר-מה, אמי העמידה פני ישנה – כפי שהיא מרבה לעשות ברגעים מעין אלה. אולם אבי קורץ מחומר קשוח ולא נתן לזה להרתיעו.

שמו של אבי ג׳ורג׳, והוא מבוגר בעשר שנים מאמי, אשר נוחרת כעת על הכרית לצדו. שמה של אמי ברניס אבל מאז ומעולם מכנים אותה כולם באנטי.

׳באנטי׳ לא נשמע לי כמו שם של מבוגרים – האם מצבי היה טוב יותר עם אם ששמה אחר? ג׳יין פשוטה, מרי אימהית? או שם רומנטי שלא נשמע כמו שמה של דמות מצוירת של ילדה – אורורה או קאמיל? מאוחר מדי כעת. בשנים הקרובות שמה של באנטי יהיה ׳אימא׳, כמובן, אבל עם הזמן שום שם עצם אימהי (אימא׳לה, מאמי, מאמא, אימוש) לא ייראה מתאים, ופחות או יותר אפסיק לכנות אותה בשם כלל. באנטי האומללה.

אנחנו מתגוררים במקום המכונה ׳מעל החנות׳. התיאור אינו מדויק לחלוטין, מכיוון שהמטבח והסלון נמצאים בקומת החנות והטופוגרפיה כוללת גם את אזור הלוויין של החצר האחורית. החנות (לממכר חיות מחמד) נמצאת באחד מאותם רחובות עתיקים המשתופפים תחת שלטונה המזהיר של קתדרלת יורק מינסטר. ברחוב זה התגוררו עובדי הדפוס הראשונים וחרשי הזכוכית הצבעונית שמילאו את חלונות העיר באור צבעוני. חיילי הלגיון התשיעי הספרדי שכבש את הצפון צעדו ברחוב שלנו הלוך ושוב, מעין ויה פראטוריה אל המבצר הגדול שלהם, לפני שנעלמו כלא היו. גאי פוקס נולד כאן, דיק טרפין נתלה כמה רחובות מכאן ורובינזון קרוזו, הגיבור הגדול האחר, נולד גם הוא בעירנו. ומי יכול לומר מי מהם היה אמיתי ומי בדיה?

רחובות אלה גדושי היסטוריה; הבניין שבו שוכנת החנות שלנו הוא בן מאות שנים. קירותיו נוטים ורצפותיו מעוקמות כמו בית שעשועים מימי הביניים. מאז תקופת הרומאים ניצב בניין בנקודה זאת, ואין צורך לומר שאנו משכנים שפע של דיירים ערטילאיים הרוחשים בין הרהיטים ומרחפים בעוגמה מאחורי גבנו. מצבורי הרוחות שלנו נוטים להתרכז במיוחד על גרמי המדרגות המרובים. מה רבים הנושאים שהם יכולים לרכל עליהם! אם מאזינים בקפידה אפשר לשמוע אותם, את נתז המים של משוטי הוויקינגים, את קרקוש כרכרות הארוגייט על אבני המרצפת, את קול טפיפת הרגליים העתיקות באולמות הנשפים ואת קול חריקת הקולמוס של הכומר סטרן.[1]

"מעל החנות", מלבד היותו מקום גיאוגרפי, מהווה גם ממלכה עצמאית מלאת חיים בעלת חוקים פרימיטיביים משלה ושני מתחרים על הכתר – ג׳ורג׳ ובאנטי.

ההתעברות עוררה בבאנטי רוגז, רגש שאליו היא מורגלת מאוד.

רק אחרי התהפכויות רבות במיטה היא שוקעת בשינה חסרת מנוח, מלאת חלומות. מתוך קטלוג נושאי החלום האפשריים שהוצע לבאנטי בלילה הראשון שלה כאמי, היא בחרה בפחי אשפה.

בחלום פחי האשפה, באנטי נאבקת לגרור שני פחי אשפה כבדים בחצר האחורית. מפעם לפעם סותר משב רוח מרושע את שערה ומעיף אותו על עיניה ופיה. היא הולכת ונמלאת חשד כלפי פח אשפה אחד במיוחד; היא חושדת שהוא החל לפתח לעצמו אישיות – אישיות שדומה במידה מטרידה לזאת של ג׳ורג׳.

פתאום, בעודה דוחפת בחוזקה את אחד הפחים, היא מאבדת שליטה והוא צונח בקול רעם של מתכת מגולוונת – בום טראח! – ותכולתו מתפזרת על משטח הבטון בחצר. פסולת, רובה מהחנות, מתפזרת לכל עבר – שקים ריקים של מזון כלבים ווילסון, חבילות משוטחות של זרעוני טריל, פחיות קיט-אי-קאט וצ׳אפי שקליפות תפוחי אדמה וקליפות ביצים דחוסות בתוכן, שלא לדבר על החבילות המסתוריות מנייר עיתון שעלולות על-פי מראן להכיל איברי תינוקות. למרות הלכלוך, באנטי חשה בחלומה מדקרת עונג כאשר היא מגלה כמה מסודרת האשפה שלה. כאשר היא רוכנת ומתחילה לאסוף את האשפה היא מודעת פתאום לדבר-מה זע מאחוריה. הו לא! אפילו בלי להסתובב היא יודעת שזהו פח האשפה ג׳ורג׳, שצמח לממדי ענק מגושמים וכעת נישא מעליה ועומד לשאוב אותה אל קרבי המתכת המטונפים שלו…

איכשהו, קשה לי להדחיק את ההרגשה שחלום זה אינו מבשר טובות לגבי עתידי. אני רוצה אם שחולמת חלומות אחרים. חלומות על ענני גלידה, על קשתות בענן עטופות בגבישי סוכר, על שמשות דמויות מרכבות זהובות המטיילות בשמים… אבל לא חשוב, בכל מקרה זו תחילתו של עידן חדש. התאריך הוא שלושה במאי, ומאוחר יותר במשך היום יפתח המלך את טקסי פסטיבל בריטניה. מחוץ לחלון, מכריזה מקהלת השחר על בואי לעולם.

למקהלת הציפורים נוספות עד מהרה צווחות התוכי מהחנות למטה. ואז – דררררר-ררררינג!!! השעון המעורר שליד המיטה מצלצל, ובאנטי מתעוררת בצווחה קלה וחובטת בכפתור הכיבוי. היא שוכבת לרגע בדממה ומאזינה לקולות הבית. כיפת הגילויים בתערוכה תהדהד עד מהרה בקריאות הנלהבות של אנגלים מלאי שמחת חיים הנושאים מבטם בתקווה אל העתיד, אולם בביתנו הכול שקט מלבד צפצוף קל או קריאת ציפור פה ושם. אפילו רוחות הרפאים שלנו שקועות בשינה, מכורבלות בפינות ושרועות על מסילות הווילונות.

את הדממה מפר ג׳ורג׳ שנוחר פתאום בשנתו. הנחרה מעוררת חלק פרימיטיבי במוחו, והוא פושט זרוע ומרתק את באנטי אל המיטה. ידו מתחילה לחקור כל חלק גוף שעליו נחה במקרה (חלק באמצע הגוף, שאינו מעורר השראה רבה, אף שעבורי הוא משמש ככיפת גילויים אישית). באנטי מצליחה להתפתל לחופשי אל מחוץ להישג זרועו של ג׳ורג׳ – היא נאלצה כבר לסבול סקס פעם אחת בשתים-עשרה השעות האחרונות (אני!) – ויותר מפעם ביום יהיה עניין בלתי טבעי. היא פונה אל חדר האמבטיה. האור החשוף ממעל מוחזר מהאריחים השחורים-לבנים ומברזי הכרום ומאיר את עור הבוקר של באנטי, יוצר בריכות וצללים חדים. רגע אחד היא נראית כמו גולגולת, ובמשנהו כמו אמה שלה. היא אינה מצליחה להחליט מה גרוע יותר.

היא מצחצחת שיניים במרץ כדי לסלק את טעם אדי הטבק של שפמו של ג׳ורג׳. ואז – כדי לשמור על חזות ראויה (עניין חשוב בעיני באנטי, אף שאינה בטוחה למען מי היא שומרת על חזות זאת) – היא מצטבעת בחיוך ארגמני נאה. היא מחייכת אל המראה בשפתיים פשוקות כדי לחפש שאריות שפתון על שיניה. בבואתה מחזירה חיוך נתעב, אבל בחלום-בהקיץ של באנטי, הלקוח מעולם הסרטים, היא הפכה למישהי דמויית ויויאן לי המסתחררת על קצות אצבעותיה מול מראה ממוסגרת.

כעת היא מוכנה להתמודד עם יומה הראשון כאמי. היא יורדת לאט במדרגות החורקות (בעולם החלום-בהקיץ מדובר בגרם מדרגות מפואר – באנטי, כך אני מגלה, מבלה זמן רב בעולם החלופי של החלומות בהקיץ). היא מקפידה לשמור על השקט מכיוון שאינה רוצה שאיש מלבדה יתעורר עדיין – ובעיקר לא ג׳יליאן. ג׳יליאן, אחותי, תובענית מאוד. היא בסך הכול בת שלוש, ותופתע מאוד כאשר תגלה על אודותיי.

באנטי מכינה לעצמה ספל תה במטבח שבאחורי החנות ומתענגת על דקות ספורות של התבודדות בוקר. עוד רגע היא תעלה למעלה להביא ספל תה לג׳ורג׳ שבמיטה – לא מתוך נדיבות אלא כדי לסלק אותו מדרכה לעוד כמה דקות. אמי האומללה מאוכזבת מאוד מנישואיה; הם לא שינו את חייה משום בחינה חיובית, אלא רק עשו אותם גרועים יותר. כשאני מאזינה לשידורי מחשבותיה, אני שומעת מונולוג אינסופי שעניינו חיי הבית המשמימים – למה אף אחד לא סיפר לי איך זה יהיה? הבישולים! הניקיונות! העבודה! הייתי רוצה שתפסיק עם זה ותחזור לחלומות בהקיץ, אבל היא ממשיכה וממשיכה – ותינוקות, נו… הלילות חסרי השינה, מאבקי הכוח… כאבי הלידה! היא מפנה את טענותיה היישר לעבר הלהבה הימנית הקדמית שבכירה כשראשה מתנודד מצד לצד בדומה לתוכי בחנות. לפחות עם זה גמרנו… (הפתעה!)

הקומקום שורק, והיא מוזגת את המים הרותחים לקומקום חליטה קטן חום. היא נשענת בעצלתיים על התנור וממתינה לתה שייחלט, כשפניה מכווצות מעט בניסיון להיזכר למה בכלל התחתנה עם ג׳ורג׳.

ג׳ורג׳ ובאנטי נפגשו ב-1944. הוא לא היה הגבר הראשון שבו בחרה. לכבוד זה זכה באק, סמל אמריקאי (סבתי נאבקה באופן דומה להתחתן במהלך המלחמה). אולם באק הצליח לפוצץ לעצמו את הרגל כאשר התעסק עם מוקש ("הם יעשו כל דבר בשביל להצחיק, הינקים האלה" העיר אחיה של באנטי, קליפורד, בפנים חמוצות) ונשלח בחזרה הביתה לקנזס. באנטי בילתה זמן ממושך בהמתנה לבאק שיכתוב ויזמין אותה לחלוק איתו את חייו בקנזס, אולם מעולם לא שמעה ממנו שוב, כך שג׳ורג׳ זכה באישה. בסופו של דבר, באנטי החליטה שג׳ורג׳ עם שתי רגליים הוא אולי בחירה טובה יותר מבאק עם רגל אחת, אך כעת כבר אינה משוכנעת בכך (באק ובאנטי! איזה צירוף צלילים נהדר היו יוצרים השניים – אני כמעט יכולה לראות אותם ביחד).

לו היה באק לוקח את באנטי איתו לקנזס, חשבו כמה שונים היו יכולים להיראות חיינו! בעיקר חיי. ב-1945 נהרג אביו של ג׳ורג׳ כאשר נפל מתחת לגלגלי חשמלית במהלך טיול ללידס. ג׳ורג׳ קיבל לידיו את העסק המשפחתי – חיות מחמד. הוא נשא את באנטי לאישה מתוך מחשבה שתוכל להיות לעזר בחנות (מכיוון שעבדה פעם כמוכרת), בלי לדעת שאין לבאנטי שום כוונה לעבוד אחרי שתתחתן. התנגשות רצונות זאת תימשך לנצח.

התה מוכן. באנטי מערבבת בכפית את תוכנו של הקומקום החום הקטן ומוזגת לעצמה ספל. ספל התה הראשון שלי. היא מתיישבת לצד שולחן המטבח ושוקעת שוב בחלום בהקיץ. חלומותיה נושאים אותה מאכזבת קנזס ומהחתונה העלובה של ג׳ורג׳ ושלה אל מקום שבו רעלה דקיקה מתבדרת ברוח הקיץ. מאחורי הרעלה נמצאת באנטי, עם שמלת אורגנזה לבנה וקלה, היקף מותניים של 45 סנטימטרים ואף שונה. הגבר שלצדה נאה במידה שלא תיאמן, דומה מאוד לגרי קופר, ואילו באנטי עצמה דומה מעט לסיליה ג׳ונסון. ענן עצום של פרחי תפוז מאיים להטביעם בעודם מתגפפים ומתנשקים בתשוקה – ואז, צליל לא רצוי של מציאות קוטע את חלומותינו. מישהו מושך בחלוקה של באנטי ומייבב בצורה בלתי נעימה למדי.

הנה היא! הנה אחותי! היא מטפסת על באנטי, כולה זרועות ורגליים רכות וניחוחות שינה מתוקים, עושה את דרכה במעלה פסגת אייגר של באנטי ולוחצת את פניה הישנוניות אל צווארה הקריר של באנטי. באנטי משחררת את האגרופים הקטנים שנצמדו לשערה ומפקידה את ג׳יליאן שוב על הרצפה.

"רדי", אומרת באנטי בקול קודר. "אימא חושבת" (למעשה, אימא מנסה לדמיין לעצמה כיצד היו מתנהלים חייה לו המשפחה כולה היתה מחוסלת והיא היתה יכולה להתחיל את חייה מחדש). ג׳יליאן האומללה!

ג׳יליאן אינה מוכנה שיתעלמו ממנה לזמן ממושך – היא לא ילדה מהסוג הזה. בקושי הספקנו ללגום לגימה מהתה שלנו, וכבר עלינו לדאוג לצרכיה של ג׳יליאן. לארוחת הבוקר מבשלת באנטי דייסה ומכינה טוסט וביצים קשות. ג׳ורג׳ לא סובל דייסה. הוא אוהב בייקון ונקניקיות ולחם מטוגן, אבל באנטי חשה בחילה קלה הבוקר (אני שותפה למידע פנימי מסוגים שונים). "אם זה מה שהוא רוצה, שיכין בעצמו", היא רוטנת בשעה שהיא ממלאת קערה בדייסה (גבשושית למדי) בשביל ג׳יליאן. ואחר כך היא ממלאת קערה שנייה בשביל עצמה – נראה לה שאולי תצליח לאכול קצת דייסה – וקערה שלישית. בשביל מי הקערה הנוספת? זהבה? ודאי שלא בשבילי? לא, בהחלט לא – כי מדובר בהפתעה – יש לי אחות נוספת! אלה הן חדשות טובות, אף שהיא נראית מדוכאת מעט. היא הספיקה כבר לשטוף פנים וללבוש את מדי בית הספר ואפילו שערה – בתספורת ישרה ולא מחמיאה במיוחד – מסורק. היא רק בת חמש ושמה פטרישה. על פניה הקטנות והפשוטות יש הבעה עגמומית למדי בעודה בוחנת את הדייסה שבקערה. היא שונאת דייסה. ג׳יליאן זוללת את שלה כמו הברווז החמדן בספר שלה, הברווז החמדן. "אני לא אוהבת דייסה" מעזה פטרישה לומר לבאנטי. זאת הפעם הראשונה שהיא מנסה גישה ישירה לגבי הדייסה. בדרך כלל היא פשוט הופכת והופכת בה בכף עד שמאוחר מדי לאכול אותה.

"סליחה?" אומרת באנטי. המילה צונחת כגדיל קרח על רצפת הלינוליאום של המטבח (אימא שלנו היא לא בן אדם של בוקר).

"אני לא אוהבת דייסה", אומרת פטרישה, יותר בהיסוס הפעם.

באנטי נושפת, זריזה כנחש, "טוב אני לא אוהבת ילדים, אז חבל מאוד, נכון?" היא מתבדחת, כמובן. נכון?

ולמה אני נמלאת תחושה משונה, כאילו הצל שלי תפור אל גבי, כמעט כאילו מישהו אחר נמצא כאן איתי? האם רוחי העוברית רודפת אותי?

"תשמרי על החנות, באנט! " (באנט ? זה אפילו יותר גרוע).

והוא מסתלק. פשוט כך! באנטי רותחת בינה ובין עצמה – שלפחות יבקש. "אכפת לך, באנטי, לשמור בשבילי על החנות?" ומובן שהיה אכפת לי, היה אכפת לי מאוד. אבל עדיין הייתי צריכה לעשות את זה, נכון? "אכפת" – למה קוראים לזה "אכפת"? איזה מין אכפתיות צריך בשביל לעמוד מאחורי הדלפק בחנות?

באנטי לא אוהבת את ההפקרות שבעמידה מאחורי הדלפק. היא מרגישה שמה שהיא מוכרת באמת הוא לא מזון כלבים וחתולים ומפעם לפעם תוכון – אלא את עצמה. לפחות כשעבדה אצל מר סימון, כך היא מהרהרת (מודליה – אופנת נשים עילית) הם מכרו דברים סבירים, שמלות ומעילים וכובעים. מה סביר בתוכונים? ויותר מזה, ההכרח להיות מנומסת לכולם כל הזמן אינו נורמלי (ג׳ורג׳, לעומת זאת, הוא מוכר מלידה. הוא מפטפט עם הקונים, משמיע את אותה הערה לגבי מזג האוויר עשרים פעמים בבוקר אחד, מתחנחן ומתרפס ומחייך וקורע מעליו את המסכה ברגע שהוא נכנס אל מאחורי הקלעים. ילדיהם של חנוונים – אני וצ׳כוב, לדוגמה – מצולקים לנצח ממראה הוריהם המשפילים את עצמם באופן מטריד זה).

באנטי מחליטה שהיא חייבת לומר משהו לג׳ורג׳, לציין באוזניו שהיא רעיה ואם ולא עוזרת חנווני. ועוד משהו, לאיפה הוא מסתלק כל הזמן? הוא תמיד "קופץ רגע החוצה" לאיזו שליחות מסתורית. אם תשאלו את באנטי, דברים עומדים להשתנות כאן. היא יושבת מאחורי הדלפק ומקרקשת במסרגות מספר תשע כאילו היא אזרחית נאמנה מול הגיליוטינה של ג׳ורג׳, בשעה שלמעשה היתה צריכה לסרוג כעת את עתידי – פריטים פעוטים, סודרים אווריריים ומעילונים שזורים בסרטים ורודים. מגפוני קסם אדומים לקדם את פניי. החתול המקומי – טאבי שמן ומנומר שמבלה את ימיו בהשתופפות מאיימת על הדלפק – מזנק לחיקה. היא דוחפת אותו בחופזה אל הרצפה. לפעמים באנטי מרגישה שכל העולם מנסה לטפס עליה.

"כאן!" ג׳ורג׳ חוזר. התוכונים מתעוררים ומתעופפים בכלוביהם.

כאן! למה "כאן!"? ג׳ורג׳ ובאנטי אומרים זאת תמיד כאשר הם נכנסים בדלת החנות – אבל הלקוחות הם אלה שאמורים להגיד זאת, לא המוכרים. האם הם פונים אל הנוכחים (אין כאן אף אחד) או מציינים את מקומם הנוכחי? מרגיעים את עצמם לגבי הימצאם? מעמידים פני לקוחות? אבל למה להעמיד פנים שאתה מישהו השנוא עליך? אני חוששת שהכרזת "כאן!", כמו המקום שהיא מציינת, תיוותר לנצח תעלומה קיומית.

אך כעת אנו חופשיות משיעבודנו לדלפק (באנטי בדיוק מכרה את החתול המקומי, אבל היא לא מזכירה זאת באוזני ג׳ורג׳. חתול אומלל) ויכולות לצאת ולגלות את העולם שמעבר לחנות. תחילה עלינו לעבור את טקס הלבשת ג׳יליאן כדי שתוכל לשרוד באטמוספרה העוינת שבחוץ. באנטי אינה בוטחת בחודש מאי, כך שאל עורה החדש-עדיין של ג׳יליאן מהודקת גופייה. מעליה היא צריכה ללבוש תחתונית, סוודר צמר אדום ועבה שסרגו אצבעותיה החרוצות של באנטי ואחריו חצאית משובצת מצמר וגרבי כותנה לבנים וארוכים שמחלקים את רגליה השמנמנות לשניים. לבסוף היא לובשת את מעילה התכול כשמים עם צווארון הקטיפה הלבן וחובשת כובע צמר לבן קטן שנקשר בסרטים המחליקים אל סנטרה הכפול. אני, לעומת זאת, צפה בחופשיות, עירומה ונטולת קישוטים. לא לי עדיין הכפפות והכובעים, רק הפנים החמים והנוח של גופה נטול הידיעה של באנטי, אשר אינו מודע עדיין לחבילה יקרת הערך שהוא נושא.

את פטרישה נטולת הדייסה זירז כבר ג׳ורג׳ לפני שעתיים אל הדרך לבית הספר. ברגעים אלה היא עומדת במגרש המשחקים, שותה מבקבוק קטן של חלב, חוזרת בראשה על לוח הכפל (היא נבונה מאוד) ותוהה מדוע איש אינו מזמין אותה לעולם להצטרף למשחק. רק בת חמש וכבר מנודה! שלוש חמישיות מהמשפחה צועדות כעת לאורך רחוב בלייק בכיוון גני המוזיאון, או יותר נכון באנטי היא שצועדת; אני צפה, וג׳יליאן רוכבת על התלת-אופן החדש שלה שאותו התעקשה להביא איתה. לטעמה של באנטי יש דבר-מה מתפנק בפארקים, דבר-מה בזבזני – חורים קיומיים שאינם מלאים בדבר מלבד באוויר ובאור ובציפורים. ודאי ניתן למלא חללים אלה בדבר-מה מועיל, כגון עבודות הבית?

חובה לעשות את עבודות הבית. מצד שני, ילדים אמורים לשחק בפארקים – באנטי קראה זאת בפרק הטיפול בתינוק בספר החביב עליה, כל מה שצריך לדעת – ולכן יש להקדיש זמן לאוויר צח, גם אם באי-רצון. היא משלמת שישה פני יקרים בשער של גני המוזיאון ומבטיחה לנו בכך אוויר צח בלעדי.

היום הראשון שלי! כל העצים בגני המוזיאון מלבלבים, וגבוה מעל ראשה של באנטי השמים כחולים מאופק אל אופק; אם תושיט את ידה (דבר שאותו לא תעשה) תוכל לגעת בהם. עננים לבנבנים דמויי טלאים נערמים זה על זה. אנחנו מתהלכות בגן עדן של המאה התשע-עשרה. ציפורי שיר מרקדות בהתרגשות מעל לראשינו ושרירי התעופה הזעירים שלהן פועלים במלוא עוזם – מלאכים מיניאטוריים של הבשורה, גבריאלים של האוויר אשר באו להכריז על בואי! הללויה!

לא שבאנטי מבחינה בכך. היא עוקבת אחרי ג׳יליאן, אשר רוכבת בכל פיתול של שבילי הפארק, בעקבות טנטרה קסומה ופרטית כלשהי. אני חוששת שג׳יליאן תילכד בין ערוגות הפרחים. מעבר לגדר הפארק ניתן להבחין בחטף בנהר רחב ושלו, ולפנינו נחות החורבות החיוורות והמעוטרות של כנסיית סנט מרי. טווס צווח וצונח ממקום קינונו שעל החומה אל הדשא שלרגלינו. עולם חדש מופלא ובו יצורים מדהימים שכאלה!

שני גברים, שאותם נכנה ברט ואלף, עסוקים בכיסוח הדשא בפארק. למראה ג׳יליאן הם עוצרים ממלאכתם, נחים לרגע כשהם נשענים על מכסחת הדשא העצומה ובוחנים את התקדמותה בתענוג צרוף. ברט ואלף שירתו באותו גדוד במלחמה, רקדו לצלילי אל באולי באותם נשפי ריקודים, רדפו יחד אחרי נשים (נשים דומות מאוד לבאנטי) וכעת מכסחים ביחד את הדשא. הם חשים שיש אולי אי-צדק מסוים באופן שבו התגלגלו חייהם, אולם איכשהו מראה ג׳יליאן מנחם אותם (יפה ועליזה וטובה ושמחה, שכן נולדה בשבת, ותכונות אלה אפיינו אותה עדיין ב-1951. לרוע המזל, עד מהרה אבדו לה). נקייה וחדשה כמו סיכה או חפיסת סבון שלא נפתחה עדיין, היא מייצגת את כל מה שלחמו למענו במלחמה – ג׳יליאן שלנו, הבטחה לעתיד טוב יותר (עתיד לא מזהיר במיוחד, כפי שהתברר, שכן נדרסה על-ידי טנדר הילמן האסקי תכול ב-1959, אך כיצד היה מי מאיתנו יכול לדעת זאת? כמשפחה, יש לנו נטייה גנטית לתאונות – להידרס ולהתפוצץ הם האופנים הנפוצים ביותר).

באנטי (אמנו, הפרח האנגלי) חשה רוגז למראה תשומת לבם של ברט ואלף (האם היא מסוגלת לחוש כל רגש אחר?) למה שלא יכסחו את הדשא המחורבן וזהו, היא מהרהרת ומסתירה את מחשבותיה בחיוך מעושה זורח.

הגיע הזמן ללכת! באנטי מאסה בכל חוסר המעש הזה ואנחנו צריכים ללכת לקניות בחנויות של אנשים אחרים. היא מתכוננת לסצנה מצד ג׳יליאן, שכן סצנה מצד ג׳יליאן תתרחש ללא ספק. היא מצליחה לחלץ אותה מערוגות הפרחים ולהשיבה אל דרך הישר. אבל ג׳יליאן, אשר אינה יודעת שהיא מבזבזת זמן, ממשיכה לדווש לאט, עוצרת להתפעל מפרחים, להרים אבנים, לשאול שאלות. באנטי שומרת על הבעת פנים שלווה ורגועה כשל המדונה זמן רב ככל יכולתה, ואז פורץ חוסר סבלנותה ומבעבע והיא מושכת בידיות התלת-אופן כדי לזרז את העניינים. למשיכה תוצאה הרת אסון – ג׳יליאן מושלכת על הקרקע ונוחתת בערמה כחולה-לבנה מסודרת, שואפת אוויר וצווחת בו בזמן. אני נמלאת דאגה – האם גם אני אצטרך ללמוד כיצד עושים זאת?

באנטי מושכת את ג׳יליאן על רגליה. היא מעמידה פנים שאינה מבחינה שכפות ידיה וברכיה הרכות של ג׳יליאן נשרטו (יחסה של באנטי לכאב, ולמעשה לכל סוג של רגש, גורם לה להתנהג כאילו מקורו בהפרעת אישיות). באנטי, המודעת היטב לכך שברט ואלף צופים בנו, עוטה על פניה חיוך של אל-תעשי-בעיות ולוחשת באוזנה של ג׳יליאן שאם תפסיק לבכות, תקבל ממתקים. ג׳יליאן דוחקת מיד את אגרופה לתוך פיה. האם תהיה אחות טובה? האם זו אם טובה?

באנטי יוצאת מהפארק בראש זקוף, גוררת את ג׳יליאן ביד אחת ואת התלת-אופן באחרת. ברט ואלף שבים בדממה לכיסוח הדשא. רוח חרישית מבדרת את העלים החדשים שעל העצים ומגלה עיתון בוקר זנוח על ספסל. בעמוד הראשון מרפרפת באופן מזמין תמונה של מגדל סקיילון – כמו עיר העתיד, עוץ של המדע הבדיוני. התמונה אינה מעניינת אותי במיוחד – אני מתפתלת סביב באי-נוחות בגל של כימיקלים נבזיים ששחררה באנטי כתוצאה מהתקף הזעם בשל תקרית התלת-אופן.

"אז מה, חמודה, מה אני יכול לתת לך?" רועם קולו של הקצב בחנות. "איזו חתיכה נחמדה של בשר אדום, הא?" הוא קורץ במבט שטוף זימה אל אמי, אשר מעמידה פני חירשת, אך כל שאר הנוכחים בחנות פורצים בצחוק. הלקוחות של וולטר אוהבים אותו. גינוניו מזכירים קצב בקומדיה טלוויזיונית, פרודיה לבבית של עצמו בסינר הכחול-לבן המוכתם ובכובע הקש. הוא קוקני, ועובדה זו לבדה מייצגת דבר-מה מסוכן ולא ידוע עבורנו בלבה הרוחני של יורקשייר.

בלקסיקון החיות הפרטי של באנטי (וכל הגברים הם חיות) הקצב הוא חזיר, עורו החלק והמבריק מתוח מעל בשרו הרך והדשן. באנטי, העומדת בראש התור, מבקשת קצת סטייק וכליות בקולה הניטרלי ביותר, אך הקצב פורץ בצחוק רועם כאילו אמרה משהו מפולפל.

"מ׳שו לחזק את הזקן שלך, הא?" הוא שואג. באנטי רוכנת להתעסק בשרוכי הנעליים של ג׳יליאן כדי שאיש לא יראה את להט המבוכה שעולה בלחייה.

"בשבילך, מתוקה, הכול", וולטר מגחך לעברה. ואז בזריזות מבהילה הוא שולף מאי-שם סכין עצום ומתחיל להשחיז אותו בלי להסיר את עיניו מבאנטי. היא נותרת רכונה לצד ג׳יליאן זמן רב ככל שהיא יכולה. היא עורכת איתה שיחה מדומה, מחייכת ומהנהנת, כאילו דבריה של ג׳יליאן מרתקים במיוחד (בעוד שלמעשה, מובן שלא הבחינה מעולם בדבר ממה שאמרה מי מאיתנו – אלא אם כן היתה זאת התחצפות).

הקצב מתחיל לשרוק בקול את נעימת טוריאדור מתוך כרמן. שקילת הכליה הכבדה והחלקלקה שבידו הופכת להופעה דרמטית. "אתה צריך להופיע על הבמה, וולטר", מכריז קול מאחורי החנות, ושאר הלקוחות ממלמלים בהסכמה. במוחה של באנטי, אשר הזדקפה שוב, עולה מחשבה מטרידה – הכליה שוולטר משליך כעת מיד ליד דומה באופן משונה לצמד אשכים (לא ש"אשכים" היא מילה השגורה בפי באנטי, כמובן, היא שייכת לדור של נשים שלא היו בקיאות במיוחד באוצר המילים האנטומי המדויק).

וולטר חובט את הכליה על קרש החיתוך וחותך אותה, מפגין זריזות מדהימה בשימוש בסכין. הקהל המעריץ פולט אנחה קיבוצית.

באנטי היתה מעדיפה ללכת לקצב אחר, אבל החנות של וולטר סמוכה לשלנו. לא רק שהוא חנווני עמית, הוא גם חבר של ג׳ורג׳ (אם כי רק מכר של באנטי). היא אוהבת את המילה "מכר", היא נשמעת אלגנטית ואינה גוררת את כל ההשלכות גוזלות הזמן של הידידות. מכר או לא, יש להותיר את וולטר במרחק מכובד, כפי שלמדה באנטי לצערה בפעמיים שבהן לכד אותה בפינה מאחורי מכונת הנקניקיות שבאחורי החנות. וולטר וג׳ורג׳ עושים "טובות" זה לזה – וולטר עסוק בכך כעת, לנוכח עיני הלקוחות, בתעלול זריזות ידיים שיקצוב לבאנטי נתח סטייק גדול בהרבה מהמגיע לה על-פי תלוש הקיצוב. לוולטר יש גם מוניטין כדון ג׳ואן, כך שבאנטי אינה מאושרת במיוחד מידידותו עם ג׳ורג׳. ג׳ורג׳ אומר שדברים מעין אלה דוחים אותו, אבל באנטי חושדת שאין זה נכון כלל. היא מעדיפה את ידידו הסוחר האחר של ג׳ורג׳, ברנרד בלינג, בעל עסק לאביזרי סניטציה. בניגוד לוולטר, ברנרד אינו מנהל שיחות רומזניות בציבור.

באנטי לוקחת את החבילה הרכה של בשר עטוף בנייר. היא מתחמקת ממבטו של וולטר, ובמקום זאת מחייכת חיוך נוקשה אל בטן הכבש המת שתלוי מאחורי כתפו של וולטר. היא יוצאת מהחנות בלי לומר דבר, אולם עמוק בתוכה יש סקרלט דוממת ומלאת זעם, הזוקפת את ראשה בהדרת כבוד פגועה ובחצאיות מתבדרות בעודה יוצאת בסערה מחנות הקצב כשהיא מאחלת לו את להבות הגיהינום.

אחרי וולטר אנחנו נכנסות למאפיית ריצ׳רדסונ׳ס. אנחנו קונות כיכר לחם לבנה ומקומחת אבל לא עוגות, כי באנטי מאמינה שעוגות קנויות הן סימן למשק בית רשלני. משם אנחנו פונות להאנונ׳ס לקנות תפוחים, כרוב ניצנים ותפוחי אדמה, ולחנות של בורדר לקנות קפה, גבינה וחמאה; האיש שמאחורי הדלפק רודה את החמאה מתוך גיגית ומעצב אותה לקובייה. בשלב זה נראה לי שכולנו עייפות מעט, ובאנטי צריכה לנדנד לג׳יליאן כדי שתסכים לדווש במעלה רחוב גיליגייט ולאורך רחוב קלרנס לעבר יעדנו הסופי. עורה של ג׳יליאן עטה גוון לובסטר משונה, ונראה שהיא מתחרטת עמוקות על כך שביקשה להביא את התלת-אופן. עליה לדווש בפראות כדי לעמוד בקצב של באנטי, אשר הולכת ונמלאת רוגז (אני יכולה לחוש בכך).

לבסוף אנחנו מגיעות לרחוב לואות׳ר ואל הבית המדורג הנמוך שבו מתגוררת נל. נל היא סבתי, אמה של באנטי, בתה של אליס. כל חייה מוגדרים על-פי הקשר שלה לאנשים אחרים –

אמם של: קליפורד, באבס, באנטי, בטי, טד.

בתה של: אליס.

בתה החורגת של: רייצ׳ל.

אחותם של: עדה (מתה), לורנס (נעדר ומניחים שמת), טום, אלברט (מת), ליליאן (כמוה כמתה).

סבתם של: אדריאן, דייזי, רוז, פטרישה, ג׳יליאן, אוון, הופ, טים וכעת… אני! קיבתה של באנטי רועמת באוזניי – כמעט הגיעה שעת ארוחת הצהריים, אבל היא לא מסוגלת לחשוב על אוכל. סבתי החדשה נותנת לג׳יליאן כוס מיץ תפוזים עז-צבע ולנו ביסקוויטים וקפה שאותו היא מכינה בסיר עם חלב עמיד. באנטי רוצה להקיא. נדמה שריח הנסורת והבשר המרקיב דבק בעורה בחנותו של הקצב.

"הכול בסדר, אימא?" שואלת באנטי בלי להמתין לתשובה. נל היא אישה קטנה ויש בה דבר-מה דו-ממדי. היא לא אישה מרשימה במיוחד.

באנטי מבחינה בזבוב מזדחל לעבר הביסקוויטים. בתנועה מתגנבת, היא מרימה את מחבט הזבובים שמחזיקה סבתי תמיד בהישג יד ומקפדת בחבטה את חיי הזבוב. רק לפני רגע היה הזבוב חי וקיים, ועכשיו הוא מת. אתמול לא הייתי קיימת והיום כן. האין החיים מדהימים?

נוכחותה של באנטי מטרידה את נל, והיא זעה באי-נחת במעמקי הכורסה, תוהה מתי נסתלק כדי שתוכל להאזין לרדיו בשקט. את באנטי תוקף גל בחילה בשל הגעתי הבלתי צפויה, וג׳יליאן גמרה לשתות את מיץ התפוזים וכעת נוקמת את נקמתה בעולם. היא משחקת בקופסת הכפתורים של סבתה ובוחרת כפתור זכוכית ורוד בצורת פרח (ראו הערת שוליים א׳). בזהירות ובמכוון, היא בולעת אותו. זה הדבר הקרוב ביותר לממתקים שאמנו השכחנית הבטיחה לה בגני המוזיאון.

"תוכי ארור!" ג׳ורג׳ מרים את אצבעו הנשוכה לבדיקה. באנטי מצקצקת בלשונה באי-אכפתיות (פציעות, כפי שהזכרתי, אינן מעניינות אותה במיוחד). היא שקועה עד למרפקיה בחלב כליות ובקמח, ובטנה מתערבלת שוב. היא צופה בג׳ורג׳ בגועל בשעה שהוא חוטף אחת מהעוגות המזוגגות שבילתה חצי אחר צהריים בהכנתן, ובולע אותה בנגיסה אחת אפילו בלי להביט בה. אחר הצהריים היה מאכזב למדי. יצאנו שוב לקניות, אך רק כדי לרכוש צמר אפרפר בחנות שבעליה היא זקנה מהוססת שגרמה לי להעריך את כישורי החנוונות-כהופעה של וולטר. קיוויתי שנבקר בחנות פרחים ונחגוג את הגעתי בזר או שניים, מעשה אמן של ורדים ושל אושר, אבל לא. אני שוכחת שאף אחד לא יודע על קיומי.

הלכנו לאסוף את פטרישה מבית הספר, אבל גם זה לא היה מעניין במיוחד. נדמה שיומה היה משעמם למדי: "מה עשית היום?"

"שום דבר" (תוך משיכת כתפיים).

"מה אכלת לארוחת צהריים?"

"לא זוכרת" (שוב הכתפיים).

"שיחקת עם חברות היום?"

"לא".

"אל תמשכי בכתפיים כל הזמן, פטרישה!"

באנטי חותכת את הכליה המדממת, ודימוי האשכים מסרב להתפוגג ממחשבתה. היא שונאת לבשל, שכן הבישול דומה מדי בעיניה להפגנת נחמדות כלפי אנשים. והנה היא מתחילה שוב – העברתי את כל החיים שלי בבישול, אני שפחה של עבודות הבית – כבולה לכיריים… כל הארוחות הללו, יום אחרי יום, ומה קורה להן? אוכלים אותן, זה מה שקורה, בלי מילה של תודה! לפעמים, כאשר באנטי עומדת מול התנור, לבה מתחיל להלום בעוז ונדמה לה שקודקודה ייפתח וציקלון יתלוש ממנה את מוחה ויקרע לגזרים את כל סביבותיה (אולי טוב שלא עברה לגור בקנזס). היא לא מבינה מדוע היא חשה כך (לכו תשאלו את אליס – ראו הערת שוליים א׳ שוב) אבל זה מתחיל כעת. וזאת הסיבה לכך שכאשר ג׳ורג׳ משוטט בחזרה אל המטבח, לוקח עוגה מזוגגת נוספת ומכריז שהוא חייב לצאת "לפגוש מישהו בקשר לכלב" (הוא אפילו טופח על צד אפו בעודו אומר זאת – הולכת וגוברת בי ההרגשה שכולנו כלואים באיזה סרט אפל בשחור-לבן), באנטי מפנה לעברו פנים מעוותות מלאות זעם ומרימה את הסכין כאילו היא חושבת לדקור אותו. האם זה הלפיד אשר עומד להצית את העיר הגדולה אטלנטה?

"אני צריך לעשות משהו", אומר ג׳ורג׳ בחופזה, ובאנטי נמלכת בדעתה ודוקרת במקום זאת את הסטייק.

"בשם אלוהים, מה הבעיה שלך, מה את חושבת שאני עושה – הולך להסתובב ולחפש בחורות?" (שאלה מחוכמת, כמובן, שכן זה בדיוק מה שאבי-זה-יום עומד לעשות). האם תפרוץ מלחמת אזרחים במטבח ? האם אטלנטה תישרף ? אני ממתינה בנשימה עצורה.

לא, העיר ניצלה ליום נוסף. מזל גדול, כמו שהיה אחיה של באנטי, טד, אומר לו היה כאן; אבל הוא לא כאן, הוא בצי הסוחר ומיטלטל על הגלים בים סין הדרומי ברגעים אלה ממש. באנטי מאבדת עניין במריבה, ושבה ומתרכזת בתבשיל הסטייק והכליות שלה.

טוב, היום הראשון שלי כמעט נגמר, תודה לאל. היום היה מעייף מאוד לכמה מאיתנו, ובעיקר לי ולבאנטי. ג׳ורג׳ עדיין לא חזר הביתה אבל באנטי, ג׳יליאן ופטרישה שקועות בשינה עמוקה. באנטי חזרה לארץ החלומות, וחולמת כעת על וולטר שפורף את כפתוריה בידיים של קותל חזיר וממשש את בשרה באצבעות דמויות נקניקיות. ג׳יליאן נוחרת בשנתה, שקועה בסיוט סיזיפי שבו עליה לדווש לנצח על התלת-אופן במעלה גבעה. גם פטרישה שקועה בשינה עמוקה, פניה החיוורות מכווצות וידיה אסופות אל חזה. רוחות הרפאים הערטילאיות נודדות כרצונן במאמץ עלוב ליצור אי-סדר ביתי – להחמיץ את החלב ולפזר אבק על המדפים.

גם אני ערה, מתהפכת וצפה באוקיאנוס שבתוך באנטי. אני נוקשת שלוש פעמים בעקביי העירומים הזעירים וחושבת, אין כמו בבית.

למחרת בבוקר מצב רוחו של ג׳ורג׳ טוב שלא כרגיל (ליל חיפוש הבחורות שלו – בחברת וולטר – היה משביע רצון) והוא דוקר באצבעו את אמי עד שהיא מתעוררת.

"מה דעתך על ארוחת בוקר במיטה, באנט?" באנטי נאנקת.

"מה עם חתיכת נקניקיה? פודינג שחור?" באנטי נאנקת. ג׳ורג׳ מקבל זאת כ"כן" ויורד בעצלתיים אל המטבח, ובאנטי נאלצת למהר אל השירותים. לרגע נדמה לה שהיא רואה את סקרלט מחייכת בראי שבשירותים בצבעי טכניקולור מלאים, אבל הדמות מתפוגגת בעודה מקיאה. היא משעינה את מצחה הלוהט והמעקצץ על האריחים הקרים, ובמוחה הולך ומתגבש רעיון נורא – היא בהיריון! (באנטי האומללה – מקיאה כל בוקר במשך כל היריון והיריון. אין פלא שתמיד אמרה לנו שאנחנו גורמות לה בחילה). היא מתיישבת בחופזה על האסלה ומעווה את פניה בצעקה דוממת דמוית מונק – זה לא יכול להיות (כן, כן, כן, באנטי עומדת ללדת תינוקת – אותי!) היא משליכה את החפץ הראשון שבהישג יד (נעל אדומה) על המראה וזו נשברת למיליון רסיסים.

אני תלויה על קצה חוט כמו כפתור ורוד מזכוכית. הצילו. איפה אחיותיי? (ישנות) אבי? (מכין ארוחת בוקר). איפה אמי?

אבל לא חשוב – השמש גבוהה בשמים, ושוב צפוי לנו יום נאה.

ההמונים יזרמו אל אולמות התצוגה ואל כיפת הגילויים, מותחים את צווארם לעבר סקיילון ולעבר עיר הברקת הבוהקת של המחר. העתיד הוא כמו ארון מלא באור, וכל שעליך לעשות הוא למצוא את המפתח שפותח את הדלת. ציפורים כחולות מעופפות מעל הראשים ומזמרות. איזה עולם נפלא!

הערת שוליים א׳ – אידיליה כפרית

התמונה נתונה במסגרת כסף מרופדת בקטיפה אדומה. במרכז קבועה זכוכית סגלגלה, ומאחוריה בוחנת סבתא-רבא שלי את העולם בהבעה שקשה לפרשה.

היא עומדת זקופה מאוד. יד אחת, העונדת טבעת נישואים, נחה על גב הספה. הרקע המלאכותי אופייני לתצלומים מאותה תקופה, נוף ערפילי של גבעות ים תיכוניות המתמשכות מתמונת מעקה תלת-ממדית הניצבת בחזית. שערה של סבתא-רבא שלי מחולק בשביל באמצע, וצמות כרוכות ככתר סביב ראשה. לשמלת הסאטן גבוהת הצווארון שלה מחוך אשר נראה מצויץ ועגלגל כמו כרית. על צווארה תליון משכית קטן, ושפתיה פשוקות-למחצה באופן המרמז על כך שהיא ממתינה שיקרה דבר-מה. ראשה נוטה קלות לאחור, אולם היא מביטה היישר במצלמה (או בצלם). עיניה נראות כהות, ולא ניתן לפענח את הבעתן. נדמה שהיא עומדת לומר דבר-מה, אף שלא אוכל להעלות על הדעת מה בדיוק.

מעולם לא ראיתי את התצלום הזה קודם לכן. באנטי שלפה אותו יום אחד כאילו במעשה קסמים. דודה טום בדיוק מת בבית האבות, והיא עברה שם לאסוף את חפציו המעטים, אשר מילאו לא יותר מקופסת קרטון אחת. מתוך הקופסה היא שלפה את התצלום. כאשר שאלתי אותה מי זאת היא אמרה לי שזו סבתה, סבתא-רבא שלי.

"היא השתנתה מאוד, נכון ?" אמרתי, מתווה באצבעי על פניה של סבתא-רבא שלי שמתחת לזכוכית. "היא מכוערת ושמנה בתצלום ההוא שיש לך – זה שצולם בחצר האחורית ברחוב לואות׳ר עם כל המשפחה".

על אותו תצלום כתבה באנטי "1914, רחוב לואות׳ר" בדיו כחולה בהירה. מצולמים בו סבתא-רבא שלי כשכל משפחתה סביבה. היא יושבת, גדולה ורבועה, במרכז ספסל עץ. מצדה האחד יושבת נל (אמה של באנטי) ומצדה האחר ליליאן (אחותה של נל). מאחוריהם עומד טום, ועל הקרקע לרגליה של רייצ׳ל כורע האח הצעיר, אלברט. השמש זורחת ופרחים מלבלבים על הקיר שמאחוריהם.

"הו, לא", אומרת באנטי בביטול. "האישה בתצלום מרחוב לואות׳ר היא רייצ׳ל – האימא החורגת שלהם, לא האימא האמיתית שלהם. היא היתה בת דודה שלה, או משהו כזה".

האישה בתצלום המרופד – האם האמיתית, הרעיה האמיתית – נועצת מבט שאין לפענחו מעבר לזמן. "איך קראו לה?"

באנטי היתה צריכה לחשוב לרגע. "אליס", הכריזה לבסוף. "אליס ברקר".

מתברר שסבתא-רבא שלי שזה עתה גיליתי מתה בעת לידתה של נל. זמן קצר לאחר מכן נשא רב-סבא הפוחז שלי את רייצ׳ל (האם הלא אמיתית, הרעיה המזויפת). יש לבאנטי מושג מעורפל, שלא ממקור ראשון, על כך שרייצ׳ל באה לטפל בילדים ולעבוד כסוכנת בית בתשלום זעום. "שישה ילדים ללא אם", היא מסבירה בקול אימא-של-במבי-מתה שלה. "הוא היה חייב להתחתן עם מישהי אחרת".

"למה לא סיפרת לי את זה אף פעם?"

"שכחתי", אמרה באנטי בהתרסה.

אליס השכוחה לטשה מבט קדימה. הוצאתי בזהירות את התצלום ממסגרתו, חושפת טפח נוסף מהמרחבים החומים המלאכותיים – דקל ננסי גדול בעציץ נחושת ומסך עבה התלוי ברפיון על פינה אחת של הסט. על גב התצלום היה כתוב באותיות דפוס תמות, ג׳. פ. ארמנד, צלם נודד. ומתחת לזה בעיפרון דהוי התאריך – 20 ביוני, .

"עשרים ביוני, ", אמרתי לבאנטי, אשר חטפה ממני את התמונה ובחנה אותה היטב.

"אי אפשר לראות, נכון? העמידה מאחורי הספה מסתירה את זה".

"מה? לראות מה? מסתירה מה?"

"אימא שלי נולדה ב-1888. בשלושים ביולי. אליס בחודש השמיני בתצלום הזה. בהיריון עם אימא שלי, נל".

האם זה מסביר את המבט שאין לפענחו? הייתכן שהיא חשה במותה שלה המתקרב, המציץ מאחורי חצאיות התצלום החומות, מלטף את שיער התצלום החום ? באנטי המשיכה לבחון את התמונה. "היא נראית בדיוק כמוך", אמרה בנימת קול מאשימה, כאילו אליס האבודה ואני שותפות למזימה כלשהי ושמנו לנו למטרה לחולל צרות.

אני רוצה להציל אישה אבודה זאת ממה שעומד לקרות לה (מהזמן). לצלול אל תוך התמונה, לשלוף אותה –

דמיינו לעצמכם תמונה –

לפני מאה שנה. דלת הקוטג׳ הכפרי פתוחה ביום קיץ חם במיוחד. בחצר שבחוץ שני ילדים בועטים ומתגוששים באבק וילדה יפה כבת תשע, מבוגרת מהשניים, יושבת על שרפרף ליד הדלת האחורית. נראה שהיא אינה מבחינה כלל ברעש שמקימים אחיה. זוהי עדה. שיער הזהב הארוך החיוור שלה צונח בשפעת תלתלים ונאסף מפניה בסרט שתלוי באופן רופף בחום השורר. סביב רגליה משוטטות אנה ואנה כמה תרנגולות. היא מדברת ברכות אל בובה שנחה בזרועותיה, ועל פניה הבעת אדיקות אמהית המאפיינת בדרך כלל את מריה עם ישו. כלב חווה ישן בצל האסם מצדה האחר של החצר, וחתול שחור יושב על מחרשת עץ, מתענג על החום הלוהט ומפעם לפעם מנקה את פרוותו בתנועות עצלות אקראיות. מעבר לגדר משתרעים שדות, בכמה מהם רועות פרות ובאחרים כבשים. כמה מן השדות ריקים. בצדו הדרומי של הקוטג׳ נשתלה גינה בקרקע הגיר הלא מבטיחה. ניתן למצוא שם שורות של גזרים וכרובים מצומקים, קמלים באדמה היבשה. ליד דלת הקוטג׳ מרכינים ראש ציפורני חתול ודרדרים כחולים בלהט השמש המצמית.

נדמה שמישהו לקח תמונה כפרית ועיוות אותה מעט – השמש חמה מדי, האור בוהק מדי, השדות צחיחים מדי, החיות כחושות מדי. למרות מראהו הפסטורלי של הקוטג׳, הוא מקרין אווירה חשודה של בית מכשפה מהאגדות. מי יודע מה מסתתר בפנים?

פתאום, בלי לשנות ולו במעט את הבעת המדונה שלה, מרימה הילדה אבן ומשליכה אותה לעבר אחיה. היא פוגעת בראשו של הצעיר, טום. הם מתנתקים זה מזה ומזנקים בהלם של ממש ורצים בצעקות אל השדה, מאוחדים בתחושת הגועל מהתנהגותה של אחותם. עדה נותרת אדישה וחוזרת לנעוץ מבט בבובת התינוק. השמש נמצאת ברום השמים, מלובנת מזעם. אישה מכינה לחם במטבח, חובטת את הבצק בשולחן העץ, אוספת אותו, חובטת אותו שוב, אוספת אותו, חובטת אותו שוב. ילד שמינו אינו ברור עדיין יושב מתחת לשולחן, חובט בקוביות עץ בפטיש עץ (כנראה מדובר בבן). תלתליו מלאכיים כשל אחותו.

האישה, סמוקה מחום המטבח, פוסקת מפעם לפעם ממלאכתה, מזדקפת ומוחה את מצחה בידה. היא מעסה את גבה התחתון באגרופיה. שיניה כואבות. בטנה, עגולה מהתינוקת הבאה, מפריעה לה ללוש.

אישה זאת היא אליס. אישה זאת היא סבתא-רבא שלי. אישה זאת אבודה בזמן. לאישה זאת שיער בהיר יפהפה אסוף ומהודק אל ראשה המיוזע. אישה זאת סבלה מספיק. אישה זאת עומדת לחמוק מחייה. באחת מאותן לחישות גנטיות משונות החוצות את גבולות הזמן, מתברר שברגעי מתח כל אחת מאיתנו (נל, באנטי, אחיותיי, אני) מוחה את מצחה בידה בדיוק כפי שעושה זאת אליס. קמח מכתים את אפה.

אליס בת שלושים ואחת, בהיריון עם ילדה השביעי (היא איבדה כבר ילד אחד – ויליאם, התאום של עדה, אשר מת כתוצאה מקדחת לא מוכרת כלשהי בגיל שלושה חודשים). אליס נולדה ביורק. אמה, סופיה, נישאה לגבר מבוגר ממנה בהרבה. אביה היה מאושר מהשידוך המוצלח, בעיקר משום שאחותה הבכורה, האנה, עוררה שערוריה מבישה כאשר ברחה עם גבר שסולק מהצי. בזמנו היה נדמה שלבנותיו גורלות שונים מאוד זה מזה – האחת חיה חיי מותרות ואילו השנייה חיי עוני ובושה. בעלה של סופיה עשה את הונו מקניית אדמות בשטחים המיועדים למסילות רכבת וממכירתן. הוא עשה לעצמו הון גדול במהירות, וכפי שהתברר (לפני שתלה את עצמו), במרמה. אליס נולדה בבית נאה במיקלגייט, עם חדר ילדים שטוף שמש ויותר משרתים מהדרוש, אולם עם הגיעה לגיל ארבע-עשרה אזל ההון המשפחתי, ושם המשפחה נעטף קלון. אליס היתה אך ילדה, אהובה מאוד על אמה, אולם סופיה מעולם לא התאוששה מהשערוריה של מות בעלה. היא נטתה לפיזור הדעת, ובסופו של דבר בלעה כל-כך הרבה משרת אופיום עד שבטעות הרגה את עצמה.

אליס האומללה, אשר חונכה לנגן בפסנתר ולהיות יפה, הפכה ליתומה – וגרוע מכך, למורה – כאשר מלאו לה שמונה-עשרה. לא היה לה דבר מלבד השעון של אמה ותליון משכית שסבה נתן לה עם לידתה.

היא היתה בת עשרים ואחת כאשר פגשה את בעלה. היא התגוררה כמעט שנה בכפר רוזדייל, לאחר שקיבלה את משרת המורה הבכירה בבית הספר המקומי. היה זה בית ספר כפרי קטן עם מורה אחת נוספת ותנור עצים גדול. הילדים לוקטו מבין החוות המקומיות, הוריהם של רובם היו פועלי חווה והנוכחות בשיעורים היתה דלה שכן לעתים קרובות נזקקו ההורים לעזרת הילדים בעבודתם. אליס שנאה ללמד והתגעגעה לקסמים העירוניים של יורק, השונה כל-כך מכרי הדשא הירוקים. היא החלה לשקוע בהלך רוח מלנכולי, אך בשבת אחת במאי, בשעות אחר הצהריים, טפף הגורל מאחוריה על סוסו.

סבתא-רבא שלי יצאה לטייל בשבילי הכפר. בתחילה היה היום מקסים. לילכי הבר והעוזרד לצדי השבילים זה עתה הנצו, ובכול שרר ריח טרי ורענן – מה שרק גרם לה לשקוע עמוק יותר בדכדוכה. ואז, כאילו במענה למצב רוחה, התגלגלה סערת ברקים משום מקום מעליה. סבתי, המצוידת רק בנעליים כבדות וללא מטרייה, לא היתה מוגנת כלל מהגשם. היא היתה טבועה למחצה כאשר פרדריק ברקר הציץ מתוך מרכבתו הקלה והציע להסיעה בחזרה אל בית הספר.

הוא היה הבעלים של חווה קטנה באזור, פיסת אדמה שטוחה ופורייה בקצה עמק רוזדייל ועליה בית חווה נאה שצבעו כדבש, עדר פרות דבון רד ומטע. אביו, ויליאם, נטע עצי אפרסק לאורך אחד הקירות, אם כי הפירות היו קשים וחמוצים. סבתא-רבא הטיפשונת שלי הוקסמה, אף שמעולם לא ידעה בדיוק ממה – מאופן דיבורו הקליל, אולי, או מהחווה המעוררת תחושת יציבות או מעצי האפרסק. הוא היה מבוגר ממנה בשתים-עשרה שנה וחיזר אחריה ללא לאות במשך שנה שלמה בכל אמצעי אפשרי, החל מגבינה וריבת אפרסקים וכלה בבולי עץ עבור התנור שבבית הספר. ברגע מסוים, באביב של השנה שלאחר מכן, היא לא יכלה עוד להתחמק מלבחור – להמשיך ללמד (דבר שתיעבה) או לקבל את הצעת הנישואים של פרדריק. היא בחרה באפשרות השנייה ובתוך שנה ילדה את התאומים – ויליאם ועדה.

במהלך תקופת החיזור אחרי אליס פרדריק התאמץ להפגין רק את הצד הטוב של אישיותו, אולם מרגע שזכה בה חש הקלה על שביכולתו לחשוף כעת את הצדדים הפחות נעימים באופיו. כאשר נישא ויליאם בארון המתים הזעיר שלו אל בית הקברות, כבר ידעה אליס את מה שידעו כל שאר תושבי רוזדייל זה שנים (אך מעולם לא מצאו לנכון לספר לה) – שבעלה הוא שיכור רע מזג בעל תיאבון שאין להשביעו להימורים מכל סוג שהוא, לא רק על סוסים אלא גם על קרבות כלבים וקרבות תרנגולים, כמה ארנבים יוכל לצוד בשעה, כמה עורבים יעופפו משדה, היכן ינחת זבוב בחדר. על כל דבר.

בסופו של דבר הוא איבד את החווה, כמובן, אדמות שהיו שייכות למשפחתו זה מאתיים שנה, והעביר את אליס ואת הילדים – עדה, לורנס והתינוק החדש טום – אל סוויילדייל, שם מצא עבודה כשומר יער. שני ילדים נוספים נולדו מאז, ואחת נוספת היתה בדרך. לא חלף יום בלי שאליס תדמיין לעצמה כיצד היו נראים חייה אלמלא נישאה לפרדריק ברקר.

אליס בוצעת את הבצק, מעצבת אותו, מכניסה אותו לתבניות, מכסה את התבניות בבד לח ומניחה אותן לתפוח על הכיריים. הדבר לא יארך זמן רב במזג אוויר כזה. מתחת לסינר הלבן היא לובשת חצאית מאריג עבה, בצבע אפור כהה, וחולצה ורודה דהויה עם כפתורי זכוכית ורודים שצורתם כפרחים. חינניות. היא חשה בזיעה הנוטפת על עורה מתחת לחולצה. תחת עיניה של אליס מצטיירים עיגולים כחולים כהים, ובראשה נשמע קול זמזום.

היא מסירה את הסינר, משפשפת שוב את גבה ופונה בהילוך חולמני אל הדלת הפתוחה. היא נשענת על משקוף הדלת, מושיטה יד לעבר בתה, עדה, ומלטפת בעדינות את שערה. עדה מטלטלת את ראשה כאילו נחת עליו זבוב – היא שונאת שנוגעים בה – ושבה אל שיר הערש נטול המנגינה שהיא מזמרת לבובת התינוק. התינוקת האמיתית, נל, מתחילה לבעוט באליס מבפנים. עיניה הלא ממוקדות של אליס נחות על ציפורני החתול שליד הדלת האחורית. ואז – וזה החלק המעניין באמת בסיפור על סבתא-רבא שלי – משהו משונה מתחיל לקרות לאליס. היא עומדת להיכנס לארץ פלאות פרטית משלה, שכן פתאום היא חשה שהיא נמשכת לעבר ציפורני החתול במסלול ישיר ומהיר; הדבר מתרחש מעצמו, מעבר לשליטתה, ואין לה זמן לחשוב כאשר היא נשאבת במסע מענג לעבר לבו של פרח שדומה לשמש. בעודה מתקרבת אל הפרח, כל פרט ופרט ממנו הולך ומתבהר – שכבות עלי הכותרת הסגלגלים והמאורכים, כרית הסיכות החומה של האבקנים שבמרכז, הירוק השעיר והגס של הגבעולים – הכול מתקרב לעברה במהירות ואז עוטף אותה עד שהיא יכולה לחוש במגע הקטיפתי להפתיע של עלי הכותרת על עורה ולהריח את הניחוח החריף של עסיס הצמח.

אך בדיוק כאשר העולם כולו מתחיל לתסוס ולזמזם במידה מרתיעה, מסתיים הסיוט הפרחוני. אליס חשה משב רוח קריר על פניה. כאשר היא פוקחת במאמץ את עיניה, היא מוצאת את עצמה צפה בשמים כחולים כזכריני, כתשעה מטרים מעל הקוטג׳.

הדבר המשונה ביותר הוא הדממה – היא יכולה לראות את לורנס ואת טום צועקים זה אל זה משני קצותיו של השדה, אך שום קול אינו נישא ועולה לעברה. היא יכולה לראות את עדה שרה לבובתה, אך שום נעימה אינה בוקעת מבין שפתיה של עדה. ומוזר מכול, היא יכולה לראות את עצמה – עדיין בדלת הקוטג׳ – מדברת עם עדה, אך אף שפיה מבטא בבירור מילים, שום צליל אינו בוקע ממנו. הציפורים – דרורים וסיסים, עפרונים, שני תורים, נץ – חרישיים באותה מידה. הפרות שלמטה אילמות, וכך גם הכבשים הפזורות בשדות. האוויר מלא בבירור בחרקים מכל סוג, אולם כנפיהם דוממות.

מה שאיבד העולם בצליל, נוסף לו במרקם. אליס מרחפת מבעד לנוף בוהק, רוטט, שבו נוסף לצבעים אשר דהו לאור השמש עומק בלתי טבעי כמעט של חיות. השדות שלמטה הם שמיכת טלאים עבה של ירוקים וזהובים והגדרות החיות שביניהם מניצות ורדי בר, אכיליאה, סרפדים, יערה – הבשמים מתערבים ונישאים עד שהניחוח המשכר מגיע לאליס ומשלח אותה בכיוון הנהר, אשר מתפתל בזרם כסוף בין העצים שעל הגדות, שצבעם ירוק כהה.

אליס נהנית מאוד, צפה שם כמו זרע סביון על כנפי הרוח, מרחפת מכאן לשם – רגע אחד עטופה בעשן מהקוטג׳ שלה ובמשנהו תלויה מעל האסם, מתפעלת מצבע הערמוני-ברונזה של נוצות התרנגול. בכל כיוון שאליו היא מביטה נפתח העולם ונפרש לפניה. לבה של אליס נמלא וגדוש. בהביטה באליס הגשמית שזנחה למטה, מחשבה נרקמת בראשה –

"נראה", חושבת סבתא-רבא המרחפת שלי, "שחייתי את החיים הלא נכונים!"

במילות קסם אלה היא מאיצה שוב הרחק מהקרקע ומתרוממת מעלה, אל האוויר הדק המזהיר, לעבר המקום שבו הוא הולך ומתכהה לצבע אינדיגו.

ואז חוזר הצליל פתאום לעולם. רעש חודר להכרתה של אליס. זהו קול החריקה המתמשך של צירי עגלה ישנה וצליל פרסות הצועדות לאטן על שביל יבש. לאחר כמה שניות נגלה מקור הצליל. סוס ועגלה, עמוסים בחפצים מסתוריים למראה, נעים לאט בשולי נוף החזון של אליס. העגלה מתווה צללית משונה, פולשנית, על כתף הגבעה, ואליס עוקבת ברוגז אחרי תנועת עגלה דו-ממדית מזדחלת זאת. היא ממשיכה לעשות את דרכה בנחישות על משעול הגבעה, נתיב שיוביל אותה באופן בלתי נמנע אל הקוטג׳.

ואכן, העגלה פונה בראש הגבעה ומתקדמת בשביל אל ביתם. הנוף מתחיל כבר לאבד מצבעיו. ילדיה של אליס הבחינו גם הם בסוס ובעגלה ועוצרים בדממה לצפות בה בעודה חולפת על פני בית החווה ונעה היישר לעבר הקוטג׳. האיש שנוהג בעגלה מטה את כובעו לעבר הילדים כאשר הוא חולף על פניהם בשדה, והם משיבים לברכתו בפנים חמוצות. העגלה עוברת בשער הסורגים הפתוח ופונה אל החצר. עדה קמה ממקומה, חצי בפחד וחצי בהתרגשות, ובובת התינוק צונחת אל הקרקע בלי שתבחין בה.

אליס מזהה איום כאשר היא רואה אותו. היא חשה שהיא נמשכת בחזרה ומנסה להתנגד, מצמצמת את עיניה ומתרכזת שוב בדממה.

אך הילד שמתחת לשולחן המטבח (שממנו שכחנו) בוחר רגע זה בדיוק להכות באצבעו בפטיש העץ (כן, זה אכן בן) ופולט צעקה מקפיאת דם שהיתה גורמת למתים להציץ בסקרנות מתוך קבריהם, וודאי שביכולתה להחזיר אם מחוויה חוץ גופית.

אחיו ממהרים בקריאות התלהבות אל הבית לראות אם הוקז דם, הכלב בחצר מתעורר ומתחיל לנבוח בקול תובעני והילדה בעריסה שבפינת המטבח, שלא הבחנו בה אפילו, מתעוררת בבהלה ומוסיפה את צרחותיה למהומה.

אליס האומללה, ההיפומאנית, מגלה שהיא נשאבת בחזרה אל תוך חייה מבעד לשמים הכחולים כקיכלי ולציפורני החתול שצבעם כזהב מותך, עד שהיא מושלכת בחזרה אל מפתן המטבח. טראח! התינוקת הבלתי נראית נל בועטת בהשתתפות לקול יללות הילד שמתחת לשולחן. כאשר אליס מרימה אותו ומנסה לנחמו, הוא טומן את אצבעותיו בשערה ותולש שלושה כפתורי זכוכית ורודים מחולצתה.

ולבסוף, כשיא לכל המהומה, מגיעה העגלה אל חצר הקוטג׳ ומעוררת את הכלב לנבוח בהיסטריה. גבר כחוש בעל חזות זרה ואף מעוקל, המקרין אווירה דמוית אדגר אלן פו – מעיל פרק מיושן למראה, ידיים מלנכוליות – יורד מהעגלה ומתקרב לדלת הפתוחה. הוא מסיר את כובעו בתנועה תיאטראלית וקד קידה עמוקה. "מדאם", הוא מכריז ומזדקף, "ז׳אן-פול ארמנד לשירותך".

הוא היה קוסם, כמובן, והחפצים בעלי הצורה המשונה שבעגלתו היו אביזריו – מסך הרקע הים תיכוני המתקפל, עציץ הפליז המקושט ובתוכו עץ דקל בעל עלי כותנה נוקשים, וילונות הקטיפה, המצלמה המיוחדת – רק הספה לא סופקה על ידו, אלא נגררה על ידי עדה ולורנס אל החצר האחורית. "האור טוב יותר שם", הסביר.

"אין צורך לשלם דבר עד שאחזור עם התצלומים", פיתה את אליס, אשר בפרץ לא אופייני של אופטימיזם האמינה שאכן תשיג איכשהו את הכסף בתקופת הביניים. הילדים קורצפו והוברשו ועברו מהפך כולל. דמעותיו של אלברט (הילד שמתחת לשולחן) הושקטו בממתק שעורה וסוכר שנתן לו מר ארמנד – הוא תמיד נשא מלוא הכיס ממתקים כדי להיטיב לשכנע את המצטלמים הצעירים הממאנים. הוא צילם את ילדיה של אליס בצירופים שונים – עדה כשאלברט על ברכה; אלברט, טום ולורנס יחדיו; עדה מחזיקה את התינוקת האמיתית ליליאן (התינוקת השכוחה בעריסה) במקום את בובתה וכן הלאה. ליליאן עדיין לא חגגה את יום הולדתה הראשון, ובקושי הספיקה להגיע אליו לפני שאמה נעלמה לחלוטין מחייה.

אליס דחסה את גופה העגול אל שמלתה הטובה ביותר למען מר ארמנד, הברישה את שערה וסידרה אותו בצמות. השמלה חמה מדי למזג האוויר הזה, והיא נאלצת לעמוד זמן ממושך בחום בשעה שהוא מתעסק במשהו מתחת לבד השחור אשר מזכיר לאליס שריון חיפושית. ייתכן שהבעת פניה המסתורית היא בסך הכול תוצאה של החום, של ההמתנה, של הבעיטות. מר ארמנד חושב שהיא יפהפייה, מדונה כפרית במקום בלתי צפוי. כאשר יחזור עם התצלומים, הוא מהרהר, יציע לה לברוח איתו (הוא משונה מעט).

פלאש! פיצוץ של כימיקלים, וסבתא-רבא שלי מופקדת בידי הנצח. "מקסים!" אומר מר ארמנד בניב הצלמים מדורי דורות.

* * *

וזהו גורל שלושת הכפתורים –

את הראשון מצאה עדה באותו ערב והכניסה אותו לכיס סינרה. לפני שנשלח הסינר לכביסה היא העבירה את הכפתור לקופסת אוצרות קטנה (סרט אדום, פיסת חוט זהוב שמצאה בדרך לבית הספר). כאשר אליס אבדה לבסוף לנצח, הוציאה עדה את הכפתור מתוך קופסת האוצרות, השחילה אותו על סרט משי וענדה אותו סביב צווארה. חודשים מאוחר יותר תלשה האם החורגת המרשעת, רייצ׳ל, את הכפתור המעליב מצווארה של אליס, זועמת למראה פניה המתריסות, המוכתמות בדמעות. עדה חיפשה וחיפשה אך לא הצליחה למצוא את הכפתור, ובכתה בכי תמרורים באותו לילה כאילו אבדה לה אמה שוב.

את הכפתור השני מצא טום, אשר נשא אותו בכיסו במשך שבוע עם בלוט וגולה, במטרה להחזירו לאמו. אך לפני שהספיק לעשות זאת הכפתור אבד לו איכשהו והוא שכח ממנו לחלוטין.

את הכפתור השלישי מצאה רייצ׳ל במבצע ניקיון נמרץ שערכה זמן לא רב לאחר שעברה לגור בקוטג׳. היא שלפה אותו מהמקום שבו ננעץ בין שתי מרצפות והניחה אותו בקופסת הכפתורים שלה. לאחר שנים רבות הוא עבר משם לקופסת הכפתורים של סבתי, קופסת פח שהיתה מלאה פעם בשוקולדים – ומשם לבטנה של ג׳יליאן כמובן, ומשם – מי יודע ? באשר לגורל הילדים – לורנס עזב את הבית בגיל ארבע-עשרה ואיש לא ראה אותו שוב. טום נישא לנערה בשם מייבל והפך לפקיד במשרד עורכי דין, ואלברט נהרג במלחמת העולם הראשונה. עדה האומללה מתה בגיל שתים-עשרה מהתקף של אסכרה. ליליאן חיה חיים ארוכים ומשונים למדי, ונל – שעדיין לא נולדה ביום לוהט זה וכל חייה לפניה – תהיה יום אחד סבתי, כשכל חייה מאחוריה בלי שתדע אפילו כיצד (עוד אישה אבודה בזמן).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאחורי התמונות במוזיאון”