השאלה הנכונה

פרק 1:
הסופר פאוור שלי

בשנת 1985, כשהתחלתי בתפקידי כעובד סוציאלי בשירות בתי הסוהר, הוצבתי באגף השיקום, שפעל מחוץ לכלא 'מעשיהו', אליו הגיעו אסירים שעמדו לפני שחרור. במהלך שנותיי בתפקיד, הצלחתי, יחד עם קולגה שעבדה יחד איתי והפכה לחברה, לבנות אגף שיקום מקצועי, שונה ואחר בנוף שאפיין את שירות בתי הסוהר באותן שנים. במסגרת השינויים שהכנסנו, כל האסירים טופלו באגף; ערכנו טיפולים קבוצתיים; אפשרנו להם להתנדב בקהילה; אפשרנו להם לצפות בסרטים, בהצגות ובמופעי תרבות שונים, על מנת ללמד אותם להשתלב בחברה מחדש. באותן שנים, אסירים לבשו מדים ואכלו ממגשיות מתכת. אחד השינויים שביצענו, כלל אפשרות להגיע לטיפול אצלנו באגף השיקום בבגדים אזרחיים ולאכול בכלים שאינם מגשי מתכת.

// שיטת שלוש השאלות

בינתיים, המסלול המקצועי בו עברתי הוביל אותי להבין, שאני מוכרח לפצח את השיח עם האסירים, משום שהם ידעו לספק לי את התשובות שהם חשבו שאני רוצה. כדי לפרוץ את הסכר, פיתחתי את שיטת שלוש השאלות: איזה צבע אתה אוהב ולמה?

איזה אוכל אתה אוהב ולמה?

איזה ספר או תוכנית טלוויזיה אהבת לאחרונה?

כאשר האסירים השיבו על השאלות, מצאתי בתשובות את המצב הנפשי, הקיומי בו הם נתונים. כך, למשל, אחד האסירים השיב, 'אני אוהב צבע שחור, כי זה מכסה ומסתיר את הצבעים האחרים וכשאני לובש שחור, זה מאפשר לי להיטמע ולהרגיש כמו כולם'. מהדברים שאמר, הבנתי באיזה מצב הוא נתון. 'מהתשובות שלך על השאלות שלי אני לומד שאתה מרגיש שאתה צריך לכסות את עצמך', אמרתי לו והוספתי, 'אני מרגיש שיש דברים שאתה לא רוצה שאחרים יראו, משום שאתה רוצה להיות כמו כולם'.

פעמים רבות, התשובות שנתנו האסירים על שאלת האוכל נקשרו במאכלים מבית אמא. מכאן, למדתי שאותם אסירים מתגעגעים לחום של בית ומשפחה. בדרך כלל, התובנות שלי הותירו את האסירים מופתעים. הם הרי דיברו איתי על צבע, אוכל וכן הלאה, אך אני הבנתי מהתשובות שלהם את המאפיינים של מצבם הקיומי באותה תקופה. בכל מקרה, כך איתרתי את מקורות הכאב שלהם והחל בינינו שיח אחר, פתוח וזורם. כך, פיתחתי תפישה טיפולית, לפיה על מנת שאסירים יהיו נכונים לשינוי, עליהם להתחבר למקורות הכאב שלהם או, ליתר דיוק לדברים בהם הם פחות טובים. לא מדובר בכאב פיזי, אלא בכזה שמקורו בכישלונות או בהיעדר יכולת. לכן, מדובר במצבים שנואים שמנסים להסתיר, להחביא ולכסות. לתפישתי, אלה המקורות שיוצרים את הכאב בו נתונים אסירים; כאב שגורם להם להסתיר וכן הלאה. ברגע, שהם מבינים באילו מקורות מדובר ומתמודדים עימם, אט אט, הם יכולים להשתחרר מהכאב בדרכים אחרות, שאינן אלה שנועדו להסתיר את אותן מקורות. גם כשמביטים בחוויית החיים של אנשים נורמטיביים, אנו לא מחייכים כל היום ולא תמיד נחמד וטוב לנו. אני מאמין, שלא כדאי לנסות לעקוף את אותם רגעים ושחשוב להתמודד עימם. אם יש פיל לבן בחדר, כדאי להתייחס אליו ולדבר עליו ובמקרה של אימון בשאלות, כדאי ללמוד לשאול את השאלות המתאימות לגביו. זה רלוונטי לכל האנשים; כמו גם למקרים קיצוניים, של אסירים.

אם כן, האמנתי שעליי לסייע לאסירים להביט במקורות לכאב שלהם. בשלב מסוים, אמנם הבנתי שלא נכון לכולם להעמיק בשיח על אותם מקורות כאב, אך אין ספק שמוכרחים לפתח מודעות לקיומם של אותם מקורות כאב. מודעות כזו מתבטאת בהוויית השאלה, בכך שאנו שואלים את עצמנו שאלות על אותם מקורות כאב, כגון, האם זה הזמן להתמודד עם מקור כאב מסוים; האם אנו יכולים להתמודד עם הכאב בדרכים אחרות; האם אנו יכולים לשנות משהו; האם כיום אנו מרגישים את מה שהרגשנו כשנוצר אותו מקור כאב? בשלב מסוים, מודעות כזו, באמצעות שאלות, מאפשרת להתקרב למקורות האלה ולהתמודד איתם.

// אני רק שאלה

כשסיימתי את לימודיי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, לא עלה בדעתי להשתלב במשרה בשירות בתי הסוהר. התקבלתי לעבודה בסניף רמלה של 'הביטוח הלאומי'. הועסקתי במסגרת חוזה מיוחד, כשהחלפתי עובדת שיצאה לחופשת לידה. בהנהלת הסניף היו בטוחים שהיא לא תחזור לעבודה, אך בסופו של דבר, היא שבה ולא היה תקן להעסקתי. התחלתי בחיפוש אחר מקום עבודה חילופי כעובד סוציאלי, והתקבלתי למחלקת הרווחה של עיריית לוד. אמא שלי, שעבדה כאחות בבית חולים, טיפלה בבנה של מנהלת ענף השיקום בשירות בתי הסוהר, שלווה כהן. במהלך אחת השיחות ביניהן אמרה לה אמא, 'הבן שלי עובד סוציאלי והוא מחפש משרה טובה'. שלווה השיבה, 'שיגיע לשיחה איתי' וכך היה. הגעתי לשיחה והתקבלתי לעבודה בתפקיד טיפולי בכלא 'אשמורת', שבצומת בית ליד, סמוך לנתניה. משום שגרתי בראשון לציון, כשהתפנתה משרה ב'מעשיהו', העבירה אותי שלווה לעבוד שם. היא ליוותה אותי ותמכה בי במהלך כל שנות עבודתי. כך, בשלב מסוים, הציעו לי לשמש בתפקיד ראש תחום עבודה סוציאלית. כעבור שלוש שנים בתפקיד, קודמתי לתפקיד אחראי על עובדים סוציאליים והדרכתי עובדים בתקופת הכשרתם כסטודנטים. כעבור שש שנים, קודמתי לתפקיד ניהולי במנהל ופיקוד שירות בתי הסוהר. אך גם בתפקידיי בהנהלה פעלתי בתחום הטיפולי, במסגרת ועדות שונות. בשלב מסוים, השתלמתי בקורס פיקוד ומטה, בו השתתפו לראשונה אנשי ביטחון ואנשי מנהלה יחד. בתום לימודיי בקורס, שבתי לעבודה, הפעם בתפקיד פיקודי, סגן מפקד בית כלא 'נווה תרצה', היה זה אחד התפקידים המעניינים ביותר שמילאתי בחיי. כלא 'נווה תרצה' הוא אחד המקומות העצובים שיש. פוגשים שם בכאבן של נשים שהעולם התאכזר אליהן, כשהכלא הפך להן לבית בעוד שהעולם שבחוץ הפך להן לכלא. מדובר במפגש בלתי אמצעי עם כאב אנושי. אני מעריך שהעובדה שאני גבר הועילה לדמותי האבהית בכלא 'נווה תרצה'. לפתע, הייתה לאותן נשים דמות מגוננת שלא פוגעת בהן, לא מנצלת אותן, לא מתייחסת אליהן כאל אובייקט מיני ולא אונסת אותן בצורה נוראית, פיזית ונפשית. לפתע, להבדיל מהאופן בו הן חוו גברים בעולם שבחוץ, הגיע מישהו שדיבר אליהן בכבוד, התייחס אליהן והקשיב. זו אחת הסיבות לכך שאהבתי את התפקיד.

החל באותה תקופה, פגשתי בהשפעתם המכוערת של ענייני הפוליטיקה הפנימית בארגון. לכן, פניתי לסגן נציב שירות בתי הסוהר, והועברתי לתפקיד שאהבתי: ראש ענף תורה במחלקת פיתוח משאבי אנוש במנהלת הארגון. במשך ארבע שנותיי בתפקיד, יזמתי פרויקטים שעיקרם פיתוח ההון האנושי. העבודה על הפרויקט כללה חשיבה, פיתוח רעיונות ובעיקר, ניסוח שאלות. הפרויקט, במסגרתו עבדנו על רעיונות מרתקים, אפשר לנו להטמיע מגוון תהליכים ושינויים, בהם גם תחקור מבצעי חיובי; שילוב סוהרות בתפקידים שעד אז יועדו לגברים בלבד; וכתיבתו של מילון מושגים של שב'ס. כתיבת המילון נועדה לשם הכרת מושגי הכליאה באופן שייצג את מקצועיותו של הארגון. המילון יועד למתגייסים, לסוהרים, לסטודנטים, למשפטנים, לעורכי דין ולציבור שנפגש עם אסירים. כשהמחלקה נסגרה, בעקבות שינוי מדיניות, הועברתי לתפקיד ראש ענף רווחה, שעיקרו טיפול בסוהרים מגיוסם ועד לפרישתם לגמלאות. אהבתי את התפקיד במיוחד, משום שהוא אפשר לי לסייע ולהקשיב לסוהרים, כמו גם לקדם תוכניות טיפוליות עבורם. הנציב שמינה אותי לתפקיד פרש, שוחחתי עם העוזרת שלו והיא סיפרה, 'אתה היית אחד המינויים הטובים ביותר שהוא ביצע. מבחינתו, היית האדם הנכון במקום הנכון. הוא ידע שאכפת לך מהסוהרים ושבכך, אתה מייצג את העמדות שלו ביחס אליהם'. מעולם לא חשבתי שאבנה קריירה בעבודה עם אסירים וסוהרים בשירות בתי הסוהר. במבט לאחור, אני מעריך שלא הייתי חווה את המסע המיוחד הזה אלמלא שאלתי שאלות.

להבדיל מרוב שנותיי בשירות בתי הסוהר, שתי שנותיי האחרונות היו מאתגרות ביותר, בלשון המעטה. עברתי לעבוד בבית המעצר 'קישון' והקשיים בהם פגשתי היו משמעותיים כל כך, עד שהם גרמו לי לסבול מלחץ דם גבוה. ערב אחד, לאחר אחת הבדיקות הרפואיות שנערכו לי אצל רופא הנציבות, הוא התקשר אליי כדי לשאול איך אני מרגיש והאם אני בסדר. הבנתי עד כמה הוא נלחץ מתוצאות הבדיקות שלי וחשש שאלקה בהתקף כלשהו. חלק נכבד ממצבי נגרם, ככל הנראה, מהעובדה שעבדתי תחת מנהל אלים מילולית, ונוצרו בינינו לא מעט חיכוכים. מה שהניע אותי במהלך כל שנות עבודתי בכלא, ובאותה תקופה קשה בפרט, הייתה העובדה ששאלתי שאלות. אני מעריך שאלמלא כן, לא הייתי מצליח לשרוד בכל התפקידים בהם נשאתי. לעיתים, לא הסכמתי עם הוראות שנדרשתי לבצע והיו מקרים בהם ההוראות נראו בעיניי לא הגיוניות בעליל. לכן, למדתי לשאול את הממונים שאלות בצורה מכבדת. למרות הוויית השאלה בה הייתי נתון, באותן שנתיים ב'קישון', מצאתי עצמי מתמודד עם פער משמעותי, שנוצר בין מה שעשיתי כלפי חוץ לבין התחושות שהציפו אותי פנימה.

כך, אחרי אחד הוויכוחים עם המנהל שלי, הגעתי ללשכת נציב שירות בתי הסוהר, זרקתי את תעודת הסוהר שלי על שולחנו ואמרתי, 'זהו, הספיק לי. אני לא נשאר לעבוד כאן יותר'. אמנם המשכתי לעבוד במשך מספר חודשים נוספים, אך בעודי נקרע ביני לביני, חשבתי רבות על המשך דרכי, וכמובן שלא הפסקתי לשאול את עצמי שאלות. מדי יום, במהלך הנסיעה לעבודה, חלפתי על פני בית ינאי ונמשכתי אל המראה המרגיע של הים, ששטף ממני את הסחות הדעת ואפשר לי לשאול את עצמי שאלות מדויקות. יכולתי להבין את המקורות לכאב שחוויתי. השאלות סייעו לי גם בתכנון פרישתי משירות בתי הסוהר, ובבניית חזון להמשך, שכלל עוגן בו אוכל להיאחז עם היציאה אל דרכי החדשה. במקביל, הסתבר שאותו מנהל אלים מילולית, שנהג לצעוק על כולם סביבו, נתון במצוקה אישית. לא היה בי כל ספק שאני רוצה לעזור לו להתמודד עם המצב. נקודת המפנה הגיעה בעקבות ניסיון התאבדות של עצור בתאו. משום שהמפקד לא היה בבית המעצר, נדרשתי לנהל את האירוע בקור רוח, תוך מתן תמיכה לאנשי הסגל. בסיום האירוע, ערכתי שיחה עם מנהל בית המעצר, ולמדתי על המצוקה ממנה סבל. מאז, מצאתי עצמי עורך איתו שיחות מקצועיות ואישיות, לרוב בשעות הערב.

// התקשרות בטוחה

אחת התיאוריות הפסיכולוגיות העוסקות באיכות ההתקשרות שבין ילדים לאמהות מציגה כדוגמה את הרגעים בהם אמהות מגיעות עם ילדיהן לגנון ומשאירות אותם שם. יש ילדים שיבכו; יש ילדים שיאמרו לאמא שלהם 'להתראות' וילכו לשחק; ויש ילדים שיתעלמו ולא יבטאו כל סימן לאכפתיות מנוכחותה או מהיעדרה של האם. כל אחד מהמקרים מבטא מידה שונה של התקשרות, כאשר המצב הבריא הוא התקשרות בטוחה בין הילדים לאמהות. בדרך כלל, ילדים שחוו התקשרות שאינה בטוחה עם האמהות שלהם, יפתחו מצבים לא טובים בחייהם, כגון חוסר יציבות, חוסר יכולת ליצור קשרים וכן הלאה.

כשעבדתי ב'קישון', שוחחתי עם אחד מבעלי המקצוע, שתיאר את איכות הקשר שאני מייצר עם הסוהרים כהתקשרות בטוחה: 'אתה מייצר תחושת יציבות ומאפשר לאנשים להרגיש בטוחים ולתקשר איתך באופן בטוח'. ביקשתי ליצור סביבה בטוחה ותחושת הגנה הורית ואכן, היו לא מעט סוהרים שאמרו, 'אנחנו מרגישים איתך כמו עם אבא שלנו'. היה זה גם המצב שייצרתי עם אותו מנהל אלים מילולית. בסופו של יום, למרות שאיני מתחרט על דבר. לאמונתי, זה היה המעשה הנכון לעשות, העזרה שנתתי לו גבתה ממני מחיר נפשי גבוה. כך, גם הטיפול בסוהרים, שאהבתי מאוד. כדי להתמודד עם ההשפעות שיצרה העבודה על הנפש, נצמדתי לשאלות: כיצד אעבור את היום? כיצד אוכל לעזור לאסירה ההיא? כיצד אוכל לשפר את מצבו של האסיר ההוא? איך אטפל בסוהרי האגף המסוים? וכן הלאה. מנגנון השאלות התפתח בי בלי שאהיה מודע, אך הוא הציל אותי, נתן לי יכולת להמשיך ולהתפתח במערכת הקשוחה הזו, ושמר עליי כדי שלא אלך לאיבוד בעצמי.

// פרישה מהכלא

בשבוע האחרון שלי בתפקיד, נדרשתי להגיע לדיון בו נכח גם נציב שירות בתי הסוהר. נמנעתי מליצור עימו קשר עין ובתום הדיון, יצאתי במהרה מהחדר. בעודי הולך במסדרון, שמעתי אותו קורא מאחוריי, 'יואל'. לא יכולתי להתעלם. הסתובבתי אליו, 'מה שלומך?', הוא שאל והוסיף, 'אני מבין שאתה עוזב'. הנהנתי. הוא אמר, 'אתה עוזב בגללי או בגלל סיבה אחרת?'. באותו הרגע, עמדו בפניי שתי אפשרויות: לומר לו שאני עוזב בגללו ובגלל ההבטחות שהבטיח לי ולא קיים או לומר, 'אני מרגיש שמיציתי את היכולות שלי ואת האפשרויות שלי להתפתח בארגון'. בחרתי באפשרות השנייה והוספתי, 'אני רוצה לצאת לדרך חדשה ולכן, ביקשתי לפרוש'. כך, יצאתי את דלת הברזל והתגאיתי בעצמי. וואו, כל הכבוד לך, איזה אמיץ וחכם אתה, אמרתי לעצמי. שמחתי מעצם העובדה ששרדתי את הקשיים ועדיין, יצאתי נקי. הרגשתי שניצחתי את הנציב. הוא איש חכם והבין שהוא לא הצליח לשבור אותי ולגרום לי לוותר על העקרונות שלי. הוא הבין שהמערכת לא יכולה להכיל אותי כפי שאני ולנצל את הכישורים שלי ובכך, למעשה, הפסידה אותי. ראש מנהל משאבי אנוש ניסחה זאת במילים שלה, 'אתה היית עוף מוזר, לכן לא קידמו אותך'. נשארתי נאמן לעצמי וברגע בו לא הצלחתי להיות מי שאני בארגון, קמתי ועזבתי.

בהמשך לכך, הבנתי גם שאני לא פוחד לעזוב, שאיני נוטה להציב את עצמי בעמדת המאשים, הקורבן או המתריס. התנהלתי מול עצמי עם כל הכאב שחוויתי והתבוננתי במקורות לכאב. בדיעבד אני יודע שהצלחתי בכך הודות להווייתי כשואל שאלות. השאלות הובילו אותי בבניית חזון וחשפו בפניי מציאות רחבה יותר, על כל ההזדמנויות שהמתינו לי מחוץ לשירות בתי הסוהר. הוויית השאלה והעובדה ששאלתי את עצמי שאלות אפשרו לי להבין שבשלב מסוים, המקום הנכון לי ושבזכותו למדתי והתפתחתי, הפך ללא נכון וללא מדויק עבורי. הבנתי שעליי להיות בתנועה ולהגיע למקום אחר. אין בכך משום התנשאות, אלא התקדמות. בחרתי להמשיך הלאה ולהתקדם בלי לשבור את הכלים. במהותי, איני אדם ששובר את הכלים. להפך. ברגע שמופיע קושי, אתמודד איתו. אעצור לרגע, אשאל שאלות, אבדוק ואבחן. אך לא אוותר. את מרכיבי ההתנהלות הזו אני מעביר למתאמנים שלי כיום.

// הוויית המתנה

בסופו של דבר, אני לא מצטער על 25 שנותיי בשירות בתי הסוהר. בלעדיהן לא היה נבנה בתוכי מנגנון השאלות ולא הייתי מגלה את הוויית השאלה בה אני נתון בחיי. הרי, רק לאחר שפרשתי, הבנתי שהצלחתי להגיע לאסירות, לאסירים ולסוהרים באמצעות שאלות שהנחתי בינינו. הבנתי עד כמה במשך שנות עבודתי בכלא, התפתח בי המנגנון והפך לחלק בלתי נפרד ממהותי. אם כך, במבט לאחור, אלמלא שנותיי בשירות בתי הסוהר, לא הייתי מי שאני כיום. בלתי אפשרי לדעת מי הייתי או מה היה שונה בי, אך אין לי ספק שכיום, הודות למסע רב התחנות שעברתי, אני נתון במצב קיומי מיוחד; מצב פתוח, מכיל ומקבל, שמעניק ערך משמעותי אל חייהם של אנשים. המקום ההוא עיצב אותי והעניק לי מתנות, בהן ארגז הכלים בו אני אוחז כיום, כמו גם את מנגנון השאלות והוויית השאלה.

עיקר הבשורה שאני מביא עימי בעובדה, שגם במקומות הסגורים ביותר בעולם, כגון בבית סוהר, שם אנשים מרגישים סגורים פיזית ומנטלית, אפשר ללמוד לפרוח ולעוף כציפור דרור. לכן, במצבים סגורים פחות, עלינו לשמור על הכנפיים פרושות ולעוף. זה אפשרי אם לומדים לפתח את מנגנון השאלות ואם נתונים בהוויית שאלה. כך, כיום, אני מלמד את המתאמנים שלי לשאול את עצמם שאלות, להתקרב אל עצמם ולראות את עצמם. בנקודה זו, כדאי לציין את הצורך באיזון: ישנן תקופות בהן עלינו לעצור לרגע את השאלות או להפסיק את החיפוש אחר תשובות ולהניח לשאלות להישאר פתוחות. ישנן תקופות בהן עלינו לבחור בהוויית השאלה הפתוחה או בהוויית המתנה. המתנה מאפשרת לנו לשאול שאלות פתוחות, ללא חיפוש אחר מענה מידי. הוויה זו מאפשרת לנו לחפש פתרונות במצבי משבר ותקיעות. תפקידה של הוויית ההמתנה היא להרחיב את יכולת ההתמודדות שלנו ולתת לנו תקווה ואמונה בעצמנו; אמונה בכך שיש לנו יכולת להתמודד עם מצבים אלה.

שאלה: כיצד אתם מתמודדים עם מצבי חוסר ודאות?