החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

איסטנבול – תל אביב

מאת:
הוצאה: | 2016-09 | 217 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

ב־17 בספטמבר 2002 מחליט ינון מועלם, מלחין ואמן כלי הקשה מזרחיים, בן להורים ממוצא עיראקי, לעזוב את ביתו שבשכונת נווה צדק בתל אביב ולעקור לאיסטנבול; הוא אורז את חפציו ועם ארגז של כלי נגינה, מזוודה אחת וגב תפוס מחרדה, הוא נוסע לתורכיה על מנת לצאת למסע מוזיקלי ואישי מיוחד במינו. בתורכיה הוא מצטרף להרכב מוזיקלי שמנגן עבור משרד התרבות התורכי. הוא מופיע בביקורים ממלכתיים של ממשלת תורכיה, משתתף כסולן בתזמורת פילהרמונית בין־לאומית, מוציא לאור שמונה אלבומים של יצירותיו, ומתאהב בדילק התורכייה. בעיצומו של משבר מדיני חריף בין ישראל ותורכיה, מקבל מועלם את תפקיד נספח התרבות הישראלית בתורכיה. ינון מועלם, בכתיבתו הכנה והריאליסטית, חולק עם קוראיו את חוויית החיים בין שתי מדינות השרויות בקונפליקט מדיני־דתי־תרבותי, ומשתף את הקורא בעולמו המורכב של מוזיקאי רגיש, שחייו ויצירתו חצויים בין שתי ארצות, שתי תרבויות.

"ינון מועלם בונה גשרים על מים סוערים. היצירה שלו מחברת באהבה בין תרבויות הים התיכון". (רוני סומק)

מקט: 978-1-61838-745-5
מסת"ב: 978-1-61838-745-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתיחה

(הקטע: "איסטנבול-תל־אביב")

מקאם: נהוונד

נווה צדק, אוגוסט 2002

נשכבתי על הרצפה הקרה של חדרי, מוקף במגדלים של ארגזי קרטון, ובהיתי דקות ארוכות בתקרה הגבוהה שהחלה להתקלף. חלק מהארגזים כבר היו חתומים וחלקם עדיין פתוחים ומחכים לבגדים, לספרים ולדיסקים שיידחסו בתוכם. נותרו ימים אחדים עד הנסיעה שלי לאיסטנבול ועכשיו אני מנסה לשווא לעשות סדר במחשבות המבולבלות שהתרוצצו לי בראש.

ביקרתי באיסטנבול לא מעט פעמים. במהלך השנתיים האחרונות הגעתי אליה מדי כמה חודשים כדי ללמוד נגינה בעוּד תורכי מיורדל טוקצ'ן, אחד מנגני העוּד הידועים בתורכיה. הפעם עמדתי לעבור לגור שם לתקופת זמן לא ידועה.

איך אחליט מה לקחת איתי ומה להשאיר מאחור, ואיפה אמצא שם דירה? בהתחלה אני יכול להתארח אצל יורדל, אבל אחר־כך אני חייב למצוא לעצמי מקום משלי. ידעתי שאוכל לגור עם ידידי האמריקאי דיוויד ששכר דירה בשכונת קדיקוֹי, אבל לא היה לי מושג איך נראית דירתו ומה גודלה. התורכית שלי הספיקה במקרה הטוב כדי לקנות לחם במאפייה או כמה תפוחים בשוק. איך אצליח להסתדר עם השפה ואיפה אאכסן את החפצים שלא אקח איתי? הוריי אמרו לי שאפשר להשאיר כמה ארגזים בביתם שבהוד השרון אבל מסביבי היו עשרות קופסאות.

הבטתי בחומת הארגזים שסגרה עלי מצטרפת לדממה הכללית. רק ציוץ של ציפור בודדה, שבקע מבין ענפי העץ הקירח מול חלון חדרי, הפר אותה מדי פעם.

תמיד חלמתי לגור בארץ זרה, אבל מכל האפשרויות הקיימות לא שיערתי שזו תהיה תורכיה. "למה דווקא תורכיה?" חזרה ועלתה השאלה לימים, אחרי שעברתי לגור באיסטנבול, "מה יש לך לחפש שם?" התפלאו מכרים וישראלים שפגשתי באקראי לאורך השנים שבהן אני חי בה, וגם: "אתה מרגיש שם נוח?" אני יכול להבין את התהייה לנוכח המעשה המעט מוזר של ישראלי שנוסע למדינה מוסלמית על מנת להתגורר בה ולא רק לצורך עסקים, או חופשה מהנה באנטליה.

מה באמת יש לי לחפש בתורכיה?

הכול התחיל כשיום אחד השאיל לי חבר מוזיקאי אלבום של מוזיקה תורכית. זה היה כששבתי מהביקור הראשון שלי בתורכיה, לקראת סוף המילניום. ידעתי מעט מאוד על איסטנבול. באותו זמן למדתי לנגן בכלי הקשה מזרחיים אצל זוהר פרסקו, שהוא עצמו ממוצא תורכי. זוהר אמר לי ששם אוכל למצוא תופים מעניינים. אימצתי את עצתו ובחורף 1999 נסעתי לביקור בן שלושה ימים באיסטנבול.

התפעלתי מהעיר ומראותיה, ואני זוכר שלמרות הקור העז וזרזיפי הגשם הבלתי פוסקים מצאתי את עצמי חורש את הכרך ברגל, מהעיר העתיקה ואתרי התיירות לחנויות המוזיקה שבכיכר טקסים, ומכיכר טקסים לקדיקוי שבצד האסייתי. במדריך לתייר קראתי אזהרה שלא להיענות להזמנה ל"משקה" מעוברי אורח כי אתה עלול למצוא את עצמך ישן על ספסל במשך יומיים. כשתתעורר תגלה שלבך פועם כהלכה אך גם שהפשיטו אותך מכל חפציך, כמו שקרה פעם לידיד אמריקאי שלי מקולוראדו.

כמו שזוהר הבטיח מצאתי בנדיר ודרבוקה טובים.

התהלכתי בין נחיל של אלפי אנשים שירדו במורד שדרת איסטיקלל, השדרה הכי מפורסמת באיסטנבול שמתחילה מכיכר טקסים ומסתיימת ברובע טונל, התעכבתי מדי פעם כדי להקשיב למוזיקה הסוחפת שבקעה מחנויות המוזיקה הרבות הזרועות לאורכה. אחר כך עצרתי להאזין לנגן קלרינט צועני זקן שניגן מוזיקת עם ובנו הצעיר שתופף על דרבוקה מאלומיניום ליווה אותו. האיש הזקן לבש מעיל מבד מרופט בצבע ירוק צבאי, וחבש על כפות ידיו כפפות חתוכות בצבע תואם שהותירו את אצבעותיו חשופות. הקלרינט שלו היה עשוי מתכת, וכבר אז ידעתי שהוא פשוט וזול מקלרינט העץ שנחשב לאיכותי יותר, אבל הצליל שהפיק ממנו הזקן היה נקי וצלול. מדי כמה דקות הוא עצר ושפשף את כפות ידיו במרץ כדי לחממן. הקשבתי. אחרי זמן מה השארתי להם בכובע לירה תורכית והמשכתי הלאה, שולח מבטים לכל עבר כילד מהופנט המבקר לראשונה בלונה פארק.

כששבתי לארץ רציתי להקשיב לעוד מוזיקה מתורכיה, וחבר מוזיקאי אמר לי שיש לו דיסק נהדר של מוזיקה תורכית מסורתית.

באותה תקופה כבר היה לי ניסיון של כמה שנים בנגינה על כלי ההקשה המזרחיים וגם השתעשעתי קצת בנגינה על עוּד, שנקרא הגיטרה של המזרח, אבל במוזיקה התורכית לגווניה לא היה לי עדיין מושג קלוש.

על עטיפת הדיסק שנתן לי חברי היתה תמונה של איסטנבול מימי האימפריה והכותרת: "Osmanli Turk Music" ("מוזיקה תורכית עותמאנית"). הסתקרנתי, הקשבתי ונשביתי. הצלילים המעודנים וטכניקת הנגינה על הכלים היו שונים מכל מה שהכרתי לפני כן במוזיקה המזרחית. הקשבתי מרותק למוזיקה שבקעה מהרמקולים הישנים שלי. בין קטע לקטע אחד מכלי האנסמבל מבצע במיומנות רבה ובעדינות תקסים, אלתור סולו של כלי בודד במוזיקה המזרחית — במקאם* שבו נוגן הקטע האחרון. במיוחד התעניינתי בנגינת העוּד. כלי המיתר שרק התחלתי לנגן עליו, החדיר לחיי המוזיקה שלי את המימד המלודי נוסף למימד הריתמי של כלי ההקשה.

המשכתי להקשיב לצלילים הקסומים של המוזיקה העותמאנית. כשהגיע תקסים העוּד נדהמתי מהטכניקה והשליטה בכלי. הנגן אלתר במקאם נהוונד. התפעלתי מהמהלכים המלודיים שהוא ביצע, מהמהלך שלו בתוך המקאם ומחוצה לו. למרות שלא הצלחתי לפענח לגמרי את המהלכים, זה היה מעורר השראה. הצלילים נשמעו שונה מאוד מצלילי העוּד הערבי שעליו ניגנתי אז. שאלתי את עצמי האם באמת מדובר בעוּד.

יותר מאוחר, כשרכשתי עוּד מאחד הבונים הידועים באיסטנבול, הבנתי שישנם כמה הבדלים מהותיים בין העוּד התורכי לעוּד הערבי שנפוץ יותר בארצנו. גוף העוּד התורכי קטן יותר וכך גם תיבת התהודה שלו, מיתריו מכוונים במרווחי קווינטה (חמישה חצאי טונים), טון אחד גבוה יותר מהעוּד הערבי. גם סוג ועובי המיתרים והמרווח בין צמדי המיתרים שונים, וההבדלים הללו יוצרים שוני משמעותי בצלילים המופקים משני סוגי העוּד. אפילו הגימור של העוּד התורכי והקישוטים המעטרים אותו שונים מאלו האופייניים לקרובו הערבי.

חיפשתי את שמו של הנגן על עטיפת הדיסק. תהיתי מי הדמות שמסתתרת מאחורי הצלילים. לבסוף, בעקבות מחקר לא קטן, איתרתי את מספר הטלפון של יורדל.

ביקשתי מחבר שלי, תורכי במקור שחי בארץ, להתקשר אליו ולשאול אותו אם יש אפשרות שאסע אליו לאיסטנבול כדי ללמוד אצלו. החבר ניהל איתו שיחה בתורכית ויורדל הסכים לקבל אותי לשיעורים. כשפגשתי אותו בתורכיה גיליתי, להפתעתי ולשמחתי, שהוא מדבר אנגלית לא רעה בכלל (עניין נדיר אצל התורכים, שרבים מהם מדברים אנגלית רצוצה, או שאינם דוברי השפה כלל).

בראשית שנת 2000 נסעתי אליו לראשונה. כך החל הרומן שלי עם איסטנבול.

כאב הגב מכל האריזות והסחיבות הציק לי מאוד. רק עכשיו התחלתי לחשוב על כל הדברים שאני מוותר עליהם פה. כשאדם מחליט לעזוב מקום שכל כך הורגל בו, עולים וצפים דברים שביום־יום לא חשב עליהם ופתאום נעשים חשובים. האווירה המיוחדת של נווה צדק והקפה השכונתי שבו הייתי מבקר לעיתים תכופות, מרכז סוזן דלל שהופעתי בו מדי פעם, שוק הכרמל והים, כרם התימנים על מסעדותיה וריחותיה. כל אלה פיתו אותי לוותר על הרעיון לנסוע להרפתקה בארץ זרה.

לדירה ברחוב יבנאל נכנסתי בשנת 1995. זה היה קצת לפני סיום לימודי התקשורת שלי במכללה למנהל. לא ממש הכרתי את נווה צדק, אבל אחרי כמה שנים של מגורים ברחוב כצנלסון בגבעתיים החלטתי שאני רוצה לעבור לתל אביב ולהיות קרוב יותר למרכז העניינים. חבר ילדות שלי ששכר דירה בנווה צדק הציע לי להצטרף אליו אחרי שהשותף שלו עזב. כשבאתי לראות את הדירה התלהבתי ממנה ומהאזור. הבית שכן בפינה הצפון־מזרחית של השכונה, ממש קרוב לכלבו שלום ולרחוב הרצל, והיו בו שני חדרי שינה גדולים מאוד וסלון עם תקרה גבוהה במיוחד.

אהבתי את הרחובות הקטנים של השכונה ואת המפגשים הספונטניים עם אמנים ואנשים שגרו בה. ממולי גר בבית קטן הבימאי דויד אופק, שהתפרסם בזכות הסדרה "בת־ים ניו־יורק". ממש לידו גרו צייר וזמרת שהפכה לידידה שלי, וברחובות אחרים גרו אמנים נוספים שהכרתי עם הזמן. כל אחד מהשותפים שילם אז כשלוש מאות דולר, מחיר מצחיק ביחס למחירים של היום. השכונה, שבמשך שנים דבקה בה תדמית עלובה, כבר הייתה באותה תקופה אופנתית. הצעירים והאמנים שהגיעו אליה בשנות השמונים שיפצו חלק מבתיה הציוריים אך החרבים למחצה, והביאו אליה תנופה של יצירה וחיים חדשים. גם אנשים אמידים יותר התחילו לאכלס בהדרגה את השכונה. הם קנו בה מבנים מתפוררים והפכו אותם לארמונות בוהמיים. כשעברתי לגור בה, נווה צדק עדיין לא הייתה השכונה היקרה והמבוקשת שהיא כיום.

עם הזמן הלך והתפתח מרכז התרבות החדש של סוזן דלאל ובתי קפה, מסעדות וחנויות מעוצבות בטוב טעם נפתחו ברחוב שבזי, הרחוב המרכזי החוצה את נווה צדק. כל אלה, בשילוב עם הקרבה לים והאווירה המיוחדת של השכונה, גרמו לתנועה גדולה לכיוונה. היום כולם רוצים לגור בנווה צדק אבל כבר אין מקום, ואם יש אז המחירים בשמיים.

במיוחד אני זוכר לטובה את ימי שישי. הייתי קם בבוקר והולך לשתות קפה ב"טצה ד'אורו", שעם הזמן זכה לתואר "הקפה של השכונה", ואחר כך מנקה את הדירה. בצהריים הייתי חותך לשוק הכרמל ההומה אדם, ריחות ורוכלים אנרגטיים המציגים את סחורתם בצעקות ובשירה, ושם הייתי עורך את הקניות לסוף השבוע. לאחר סחיבת שקיות המזון הביתה הייתי יורד לשחייה בחוף הדולפינריום, וצופה בעשרות המתופפים המגיעים באופן מסורתי בימי שישי אחר הצהריים לקבל את השבת בתופים, שירה וריקוד.

לעיתים היה לי בשישי אחר הצהריים גיג (בסלנג, הופעה קצרה) ב"מנטה ריי", מסעדת הדגים שממוקמת על חוף הים. לא הרווחנו הרבה אבל אכלנו טוב ושתינו אלכוהול חופשי. בערב, אם לא היה לי דייט, הייתי מבלה עם חברים מהשכונה. לפעמים מישהו הזמין לקבלת שבת וארוחת ערב, שלאחריה יצאנו לבר שכונתי או לפלורנטין הסמוכה, ובשעת לילה מאוחרת, כשחזרתי רווי באלכוהול ורעב, עברתי במאפיית הבייגלה המיתולוגית שברחוב פינס, זאת עם הצ'קלקה (פנס של מכונית משטרה) מעל הדלת, וקניתי בייגלה מלוחים וחמים ישר מהתנור. בשבתות הייתי מתעורר בשעת צהריים והולך עם חבריי לקנות ג'חנון מהתימנייה בצד הדרום־מערבי של השכונה, ליד מרכז היוגה של גבי.

כך חייתי שבע שנים בנווה צדק, עד שבקיץ 2002 פגשתי את ההרכב של יורדל, והמפגש הזה הניע אותי לעבור לאיסטנבול כבר בספטמבר של אותה השנה.

ביולי הייתי שם לצורך הקלטת האלבום הראשון שלי, שלימים ייקרא "רגעים משתנים". במשך חודש למדתי תורכית ובימים הנותרים הקלטתי עם יורדל וההרכב שלו כמה יצירות לאלבום. יורדל, שהיה עדיין המורה שלי לעוּד, סידר את ההשתתפות של ההרכב בפרויקט. הרעיון שמוזיקאים תורכים ינגנו באלבום הלהיב אותי, כי באותה תקופה, ה"תקופה התורכית" שלי, הייתה למוזיקה התורכית השפעה גדולה עלי והיא ניכרה גם ביצירות שכתבתי לאלבום הזה.

אני זוכר את הימים הקסומים ההם. עשינו חזרה אחת בביתם של יורדל ואשתו איישה בשכונת אומרַנִיֵה, הממוקמת מעל אוּסקוּדר בצד האסייתי של איסטנבול. חזרה אחת הספיקה לחברי ההרכב ומשם עברנו מיד להקלטות באולפני "מטרופול", שבשכונת אֵטִילֵר בצד האירופי. ישבנו יחד וניגנו שישה קטעים בשש שעות. העבודה שלי הייתה קלה יותר, אני הייתי המתופף, וכמובן שהכרתי את המוזיקה שאני עצמי הלחנתי חודשים אחדים לפני כן. הם, לעומת זאת, היו צריכים ללמוד את המלודיה של כל הקטעים בזמן קצר. הכימיה ביניהם וקריאת התווים המשובחת, פרי הלימודים בקונסרבטוריון למוזיקה תורכית, הקלו עליהם להפוך לאדוני המוזיקה שלי.

בתום ההקלטות 'זרק' לי יורדל: "תשמע, המקישן שלנו בעייתי. הוא מעשן הרבה גראס וכשאנחנו נוסעים לחו"ל יש איתו לא מעט בעיות. חשבנו להציע לך להצטרף להופעות שלנו באירופה. מה אתה אומר?"

הסכמתי בהתלהבות. הם, מגדולי הנגנים התורכים, חושבים שאני מספיק טוב לנגן איתם? לא רק שקיבלתי את ההצעה, אלא החלטתי לקחת אותה צעד אחד קדימה והתחלתי להשתעשע ברעיון לעבור לגור באיסטנבול כדי שאוכל לנגן איתם גם שם. אז לא חשבתי על ההשלכות של מעבר כזה, וגם לא על העובדה שאני עובר מ"מדינת היהודים" למדינה מוסלמית. אמנם אסלאם רך, אבל בכל זאת אסלאם. אותי זה לא ממש עניין. הייתי עסוק כל כולי בעולם חדש של מוזיקה שחדר לחיי.

לא תיארתי לעצמי שיהיה לי כל כך קשה לעזוב את ביתי ולעבור למדינה אחרת. כל כך קשה שמרוב לחץ וחרדה כאבי הגב שהחלו בזמן פינוי הדירה הלכו והחריפו. כשהגעתי לאיסטנבול לא יכולתי לקום מהמיטה במשך שבועיים. שוב ושוב דקלמתי לעצמי: 'היי, אתה רק נוסע לכמה חודשים כדי לנסות ולבדוק, מה הלחץ?'. אבל זה לא עזר. לעיתים הנפש מרגישה מה שהשכל לא יכול להבין, והיא הבינה שלא מדובר בדילוג קטן לביקור "אוריינטלי", אלא בתחילתו של מסע ארוך בין תל אביב ואיסטנבול.

לפעמים נדמה לי שהקשר שלי לתורכיה ולמוזיקה התורכית לא נוצר במקרה, שאולי בחיים אחרים כבר חייתי כאן. הרי איך אסביר את היצירות הראשונות שהלחנתי, שהושפעו כל כך מז'אנרים שונים במוזיקה התורכית? איך אסביר את התעוזה להתנתק ממשפחתי, חבריי ודירתי החמודה בנווה צדק, לארוז הכול בפיק ברכיים ולנסוע עם מזוודה גדולה, ארגז כלי הקשה וגב תפוס לארץ זרה, שכמעט לא דיברתי את שפתה והכרתי בה לכל היותר חמישה אנשים? איך אסביר את הקשר המוזיקלי העמוק שנוצר ביני לבין מוזיקאים תורכים רבים, את זה שרוב חבריי פה הם דווקא תורכים מוסלמים ולא יהודים, וכמובן את העובדה שהתאהבתי בדילק, תורכייה מוסלמית, ושנישאנו והבאנו לעולם את בננו, ג'אן ראסט?

בהרבה מקרים חשתי בתורכיה כאורח בארץ זרה, יאבאנג'י אומרים כאן, ובכל זאת נשארתי.

בשנים הראשונות, כשנשאלתי על ידי אנשים ועיתונאים שונים "למה תורכיה?" אמרתי: "בגלל המוזיקה". אבל מאוחר יותר הבנתי שהמוזיקה היא רק חלק מהסיפור של המסע הזה שלי, מסע שהיה אמור להימשך חודשים אחדים אבל נמתח, על פני אחת־עשרה שנים, ולא ברור מתי יסתיים.

*    משמעות המילה "מקאם" בערבית היא מקום. "תופעת המקאם" היא תופעה מיוחדת לתרבות המזרחית. בדומה למוזיקה המערבית, גם "חומר הגלם" שלה הוא הסולם המוזיקלי. כל מקאם מבוסס על סולם, שהוא אוסף הצלילים המסוים העומד לרשותו, אך המקאם עצמו הוא אופן השימוש הייחודי באותה סדרה של צלילים. למשל, מאיזה מקום בסולם מתחילים (מן הצליל הנמוך ביותר ברצף, או דווקא מן הצלילים הגבוהים ביותר שבו) וכיצד מתקדמים או מפתחים את הקטע המוזיקלי.

המקאם הוא אם כן הדרך הייחודית שבה יש להלך בינות לצלילי הסולם המוזיקלי הספציפי, כדי להפיק מהם את המקאם על־פי רוחו וטעמו. לכן מקאמים שונים יכולים להיות בעלי אותו סולם, אבל לכל אחד מהם יהיו מהלכים ודגשים השייכים לו בלבד, וכתוצאה מכך גם נעימה ייחודית ושונה ואף תחושה או אווירה שונה שהוא משרה על השומע.

למקאמים השונים מיוחסות גם משמעויות דתיות ורוחניות ואף סגולות ריפוי, והם משמשים באופן מסורתי גם בטקסים דתיים, תפילות, חגים, מועדים ושמחות.

בחלקו האחרון של הספר מופיע "קטלוג" המכיל את שמות המקאמים הנזכרים בפרקים השונים, וכן מאפיינים אחדים של כל אחד מהם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איסטנבול – תל אביב”