הוא דרקון בן אלפי שנים, שופע חוכמה וידע. היא רק ילדה, שפחה צעירה שלא יודעת אפילו את שמה. שניהם חיים […]
פרק 1: קצה הקיסרות – קערת במבוק עפה באוויר לעבר ראשה של השפחה הצעירה. הילדה התכופפה הצידה. היא היתה מיומנת מאוד בהתחמקות מחפצים מעופפים — מאבני דיו ועד לעצמות עוף.
אדונהּ נסרח לאחור במיטתו, תשוש מהמאמץ הכרוך בהשלכת הקערה. “תאכילי את החיות, עלובה.”
“כן, מאסטר לַאן,” השיבה הילדה.
לאן עיווה לעברה את פניו בשאט הנפש ששמר לעכברושים, עכבישים ובשר רוחש רימות. הוא היה מחייך רק כשצחק על טיפשותה.
“ושלא תתעכבי כל היום.”
“לא, מאסטר לאן.”
היא חמקה מביתו של אדונה, רגע לפני שקנקן יין ריק עף לעבר הדלת.
היום היה קר עד מאוד. שלג נגרס מתחת לנעלי הקש של השפחה כשמיהרה לעבר מכלאות בעלי החיים. השמים היו אפורים. נראה שבקרוב יירד עוד שלג.
לשפחה לא היה שם; היא לא ידעה בת כמה היא. היא חיה בארמון חוּאַנְגלִינְג מאז שהוריה מכרו אותה ללאן כשהיתה פעוטה. בקיץ הקודם צעק לאן שהיא סתומה בתור ילדה בת עשר. כיוון שידעה לספור רק עד עשר, היא לא ידעה בת כמה היא עכשיו.
הר חואנגלינג היה פסגה חשופה ברכס ארוך של פסגות חשופות שסימנו את גבולה המערבי של קיסרות האן. לכל משך החורף היה ההר מכוסה שלג שנערם עד לגובה המותניים, ורוחות קפואות נגחו בו. בקיץ האוויר היה חם כל כך עד שהיה נדמה שנושמים להבות. אביו של הקיסר בנה ארמון במקום הנידח הזה כדי שהעולם יידע עד כמה עצומה קיסרותו. לרוע המזל, הוא היה כה מרוחק מכל מקום אחר, שמעטים בלבד זכו לראות אותו.
הארמון היה מוקף חומות גבוהות של אדמה דחוסה. בחומה המזרחית היה שער הכניסה. מגוריו של הקיסר תפסו יותר משלושה רבעים משטח קרקעות הארמון. בכל ימיה של השפחה בחואנגלינג הקיסר מעולם לא הגיע לביקור. האולמות החינניים של הארמון וחדרי ההסבה, גניו והביתנים שבהם, היו תמיד ריקים. עבדים לא הורשו להיכנס לארמון. מאסטר לאן אמר שיכה אותה אם תיכנס לשם אי פעם. הוא עצמו נכנס לארמון מפעם לפעם, אבל תמיד חזר כועס. הוא רטן על השטח המבוזבז, על חדרי השינה אשר עומדים ללא שימוש, על הרהיטים המכוסים בבד, בעוד הוא עצמו נאלץ לישון בביתו הדל, שהיה בו רק חדר אחד וגג שדלף.
בהשוואה לפינה שבסככת השוורים, שם ישנה השפחה על ערימה של קש, ביתו של מאסטר לאן היה אחוזת פאר. היתה לו מחצלת שכיסתה את רצפת העפר, ועל הקיר היה תלוי ציור של דרקון על יריעת משי כחולה. האח בערה לכל אורך החורף ומערכת צינורות משוכללת העבירה חום אל מיטתו. אפילו לעז היה בית טוב יותר מאשר לשפחה.
אבל לא את העז היא הלכה להאכיל כעת. גם לא את השוורים, שגעו בעצב בתאיהם. לא את החזירים ואפילו לא את התרנגולות. בפינה הנידחת ביותר של הארמון הנידח ביותר בקיסרות, מאחורי מגורי המשרתים, מעבר לאורוות ולסככות, היתה מכלאת חיות נוספת. המכלאה היתה בור באדמה, צינוק שנחצב בסלע של הר חואנגלינג. הכניסה היחידה לבור היתה דרך שבכה תלויה על ציר: לא שבכת במבוק, כמו בשאר מכלאות החיות, אלא שבכת ארד.
מכנסיה של השפחה היו מטולאים בברכיים וקצרים על מידותיה, והמקטורן שלבשה היה בלוי ותוקן פעמים רבות. אלה היו בגדיה היחידים. רוח קפואה נשבה בחצר וחדרה דרך הבד הבלוי — אפילו בחלק הקדמי של המקטורן, שם שולי הבד חפפו זה את זה ועטפו אותה בשתי שכבות. היא הביטה לתוך הבור, אבל לא ראתה דבר בחושך למטה. היא החליקה הצידה את הבריח, הרימה את השבכה וירדה בגרם מדרגות שנחצב בסלע. רעד עבר בגופה. לא בגלל הקור. לא בגלל החושך. לא בגלל ריח האוויר המעופש שנישא לקראתה מתוך הצינוק. דבר–מה שלא ידעה לתת לו שם עורר בה חרדה. הצינוק תמיד השפיע עליה כך, כאילו משהו אורב לה באפלה — משהו מפחיד ומסוכן.
לא היצורים שחיו בבור הוציאו אותה משלוותה. הם אמנם היו גדולים והיו להם שיניים וטפרים חדים, אבל היא לא פחדה מהם. היה בהם משהו לא טבעי. הם היו שונים מחיות המשק שבהן טיפלה, ועד כמה שידעה, לא הביאו תועלת לאיש. אלה היו דרקונים.
הבור היה חשוך ושררה בו צחנה של שתן ושל קש נרקב.
עבר זמן רב מאז ניקו אותו. הילדה יצאה מריבוע האור החיוור והמפוספס שמתחת לשבכה ועברה לחשכה. היא התקדמה בגרירת רגליים, והצטערה שאינה יכולה להביא מנורה. מאסטר לאן אסר לבזבז כך שמן מנורות. עיניה התרגלו לחשכה. חלקת האור שמתחת לשבכה נראתה עכשיו בוהקת.
הדרקונים ישנו בפינה האפלה ביותר של הבור. כעת נשארו רק שניים. הילדה זכרה במעומעם שבעבר היו ארבעה. לַאוּ מָא, הזקנה שניקתה את הארמון, זכרה את היום שבו הגיעו הדרקונים. היא היתה אז רק ילדה בעצמה. לַאוּ מָא אמרה שהיו אז לפחות תריסר יצורים כאלה. השפחה תהתה מה קרה לכל האחרים.
היצורים לא זזו כשהתקרבה. הם מעולם לא ניסו לפגוע בה, אבל היתה לה הרגשה שהם מסתירים את טבעם האמיתי. ציור הדרקון בביתו של מאסטר לאן הציג יצור זהוב מפואר, שהתפתל ונצץ על רקע עננים. באור הקלוש שבבור היה קשה להבחין בדיוק איך נראים שני הדרקונים הקיסריים. הם היו אפורים ודהויים. קשקשיהם לא נצצו. הם לא עפו. גופיהם הארוכים, מכוסי הקשקשים, שכבו כל היום, מוטלים כמו צרורות חבל עבה בקש המלוכלך.
מאסטר לאן היה שומר הדרקונים הקיסרי. חותם התפקיד שלו היה תלוי על מותניו בסרט שמנוני. החותם היה מלבן של אבן ירקן לבנה, שבצידו האחד גולפו סימני כתב ובצידו האחר צורת דרקון. תפקידו של מאסטר לאן היה להאכיל את הדרקונים הקיסריים ולטפל בהם. השפחה היתה אמורה רק להאכיל את חיות המשק ולטפל בצרכיו האישיים של מאסטר לאן — לבשל את ארוחותיו, לתקן את בגדי המשי הבלויים שלו, לשמור על נקיון ביתו. אבל שומר הדרקונים היה עצלן. ככל שהילדה גדלה, הוא הטיל עליה יותר ויותר מחובותיו. הוא העביר יותר ויותר מימיו כשהוא שוכב במיטתו, אוכל, שותה יין ומתלונן.
זאת אשמתו של הקיסר, אמר. הדרקונים הקיסריים אמורים בכלל להיות בארמון הקיסרי בצַ’אנְג–אַן. כך היה במשך אלפי שנים. כהן דת, שאמאן, צריך לבדוק אותם מדי יום, ולנבא את עתידו של הקיסר על פי התנהגות הדרקונים. אם הדרקונים השתעשעו באושר בגני התענוגות, היה זה סימן טוב לקיסרות. אם זעפו ולא אכלו, היה זה סימן רע. לפני שנים רבות, אחד הדרקונים נשך קיסר, את אביו של הקיסר הנוכחי, כשהיה ילד. הילד פיתח פחד מפני בעלי החיים. ברגע שעלה לשלטון, הוא שלח את הדרקונים רחוק ממנו ככל האפשר — להר חואנגלינג. לא עבר אפילו יום אחד שבו לא התלונן מאסטר לאן שהיה צריך להיות בצ’אנג–אן.
השפחה הניחה את קערת הדוחן ושורש הטארו המרוסק שהכינה עבור הדרקונים.
“יש אוכל,” אמרה.
דרקון אחד ניעור. היא הבחינה רק בקושי בצורתו. הוא הרים את חוטמו כדי לרחרח את האוכל, ואז הסב את ראשו בדחייה.
“חיה כפויית טובה,” מילמלה.
קערת האוכל שהשאירה בבוקר עוד היתה שם. היחידים שנגעו בה היו העכברושים שכרסמו משוליה.
השפחה האכילה את הדרקונים מאז שמאסטר לאן החליט שברכיו כואבות והוא לא יכול לעלות ולרדת במדרגות הצינוק מדי יום. זה היה אולי לפני שנה. השוורים היו גועים בכל פעם שהתקרבה לסככה שלהם. העז היתה מכשכשת בזנבה כשהאכילה אותה. אפילו התרנגולות נופפו כנפיים בציפייה כשהביאה להן אוכל. רק הדרקונים בקושי העיפו מבט לעברה במשך כל הזמן הזה.
“התכוונתי להחליף לכם את הקש,” רטנה. “אבל עכשיו אתם יכולים לחכות.”
היא לקחה את קערת המזון הטרי. אין טעם לבזבז אותה על בעלי חיים כה זעופים. שיגמרו קודם את הדייסה של הבוקר.
נשמע רשרוש בקש. אף הציץ מתוכו. הוא ריחרח את האוויר. מתחת לאף היו שתי שיניים צהובות גדולות. אחרי האף הגיחו ראש אפור, גוף פרוותי שמן ובסופו של דבר זנב ארוך.
קימוט המצח של הילדה הפך לחיוך. “זה אתה, חוּאָה?”
חואה היה עכברוש גדול. היא הרימה אותו וחיבקה אותו, קירבה אותו לפניה וחשה את פרוותו הרכה על לחיה.
“תהיה לנו ארוחה טובה הערב,” אמרה לעכברוש. “יש לנו טארו ודוחן; אם אצליח לגנוב קצת ג’ינג’ר מארוחת הערב של מאסטר לאן, זאת תהיה סעודה של ממש.”
העכברוש העיף מבט עצבני לעבר הדרקונים.
“אל תפחד מהם,” אמרה הילדה. “הם לא יפגעו בך.”
הילדה הכניסה את חואה לתוך מקטרנה, ליד ריבוע הבמבוק שהיה תלוי סביב צווארה. סימן כתב שחוק היה חרוט עליו. לַאוּ מָא אמרה לה שהיא ענדה אותו ביום שהגיעה לחואנגלינג. הילדה לא ידעה מה משמעות הסימן. היא לא ידעה לקרוא, וגם לַאוּ מָא לא ידעה. היא מיהרה לעלות במדרגות האבן.
* * *
השפחה עמדה במטבח המשרתים ובישלה את ארוחת הערב של אדונה, כשלפתע הוא התגנב מאחוריה והבהיל אותה.
“מצאתי גללי עכברושים במיטה שלי,” צעק שומר הדרקונים. “אמרתי לך להרוג את המזיק הזה.”
“הרגתי אותו, מאסטר לאן,” אמרה הילדה, וקיוותה שחואה ישאר בתוך חולצתה. “בדיוק כמו שאמרת.”
“את משקרת,” סינן אדונה. “אם אמצא אותו, אני אשלוק אותו בחיים.”
הוא לקח את קערת העדשים שהיו שרויות במים עבור ארוחת הערב של הילדה וזרק אותה בכוח לחצר. העדשים התפזרו בשלג.
הוא ריחרח את התבשיל. “אם אין בצל בארוחת הערב שלי, תחטפי מכות!”
הילדה לא הכניסה בצל לנזיד של אדונה. לא נשארו בצלים במזווה של לַאוּ מָא.
היא מיהרה לרוץ לשער. לא אל שערי העץ הגדולים עם צירי הארד שתמיד היו נעולים, אלא אל שער קטן יותר עשוי מוטות במבוק מאחורי הדיר של העז. מחוץ לחומות הארמון היו הבוסתן (כמה עצי תפוח מגומדים ועצי דובדבן חצי מתים), גן הירק, ושאר העולם. רוב הגן היה מכוסה שלג, אבל היתה פינה אחת שהגנן פינה. מתחת לערימת קש מצאה הילדה כמה בצלים נגועי כפור שגבעוליהם הציצו מן האדמה. היא ניסתה לתקוע את הלהב שלה באדמה הקפואה, אבל הקרקע היתה קשה כאבן. היא חתכה את העלים הנבולים וקיותה שיספקו די טעם.
היא נשענה לאחור על עקביה. על האופק היה כתם כתום כהה. במקום כלשהו מעבר לעננים השמש שוקעת. היא תהתה מה היתה עושה ברגע זה ממש לולא נמכרה לעבדות. האם היתה מאושרת? האם היתה יושבת בבית חמים עם הוריה? עם אחים ואחיות? האם בטנה היתה מלאה?
פעמים רבות חשבה לברוח מחואנגלינג. לא יהיה קשה לברוח. אבל לאן תלך? היא בחנה את האופק לכל כיוון. דבר לא נראה פרט להרים מכוסי שלג שנמוגו בהדרגה מלבן לאפור באור בין הערביים. לא היו כפרים, לא מוצבי צבא נידחים, אפילו עץ לא נראה לעין. היא הביטה בעֵיט–שלג בודד שדאה במרחק והגיעה לאותה מסקנה שאליה הגיעה בכל הפעמים הקודמות ששקלה אם לברוח. עד שלא יצמחו לה כנפיים, אין לה ברירה אלא להישאר בחואנגלינג. היא נעמדה וחזרה אל הכנת ארוחת הערב של אדונה.
אחרי שהגישה את הנזיד למאסטר לאן, הלכה לאסוף את הארוחה שלה מן השלג. בתום יותר משעה של גישוש על הברכיים בקור ובחושך היא לא מצאה אפילו חצי מהעדשים. היא שמחה שגנבה את שורש הטארו והדוחן של הדרקונים. בלעדיהם היתה ארוחתה דלה מאוד. היא הוסיפה את העדשים לסיר מים רותחים.
תיק עור קטן היה תלוי על מותניה, קשור בחתיכת חבל שחוק. נוסף על להב הברזל החלוד שלה היו בו נכסיה הסודיים — סיכת שיער שנתן לה האיש שהביא מצרכים למחסנים פעמיים בשנה, חתיכת עץ שחוק בצורת דג ממש, ונוצת עיט לבן. היא הוציאה את הסכין וקצצה את חתיכת הג’ינג’ר ששמרה מארוחת הערב של אדונה. היא הוסיפה אותו לסיר עם הטארו והדוחן.
היא הלכה לאסוף את הכלים המלוכלכים מביתו של מאסטר לאן. הוא היה סרוח על המיטה ונחר. נוסף על הקערה ההפוכה וכוס יין, היא לקחה מנורת ארד בצורת אייל שהיתה ליד מיטתו של אדונה הישן. כשחזרה למטבח היא שלפה צנצנת חרס קטנה מאחורי התנור. הצנצנת היתה מלאה שמן מנורות. היא מילאה את המנורה.
“בוא, חואה,” אמרה השפחה, לקחה את העכברוש והכניסה אותו לחולצתה. “עד שהארוחה שלנו תתבשל, בוא נצא לחקור את העולם.”
מאסטר לאן היה מכה אותה אם היה מגלה שבכל פעם שהדליקה עבורו מנורה היא שמרה מעט מן השמן לעצמה. היא לא לקחה יותר מטיפה או שתיים בכל ערב, אבל אט–אט אספה מספיק כדי למלא מנורה.
בחוץ היא סוככה על המנורה בחולצתה, למקרה שמישהו מעובדי הארמון האחרים מסתובב שם. הסיכויים היו קלושים. כל העובדים היו זקנים כמו לַאוּ מָא. הם אהבו להיכנס מוקדם למיטה החמה. הילדה חמקה דרך חור בסבך הצמחים המטפסים שסוכך על הארמון מפני מגורי המשרתים, סככות בעלי החיים ושאר המבנים המפריעים לנוף. הוא גם הסתיר מעיני המשרתים האחרים את ביקוריה החשאיים של הילדה. היא העיפה מבט לעבר השמים הכהים, וקיוותה שהעננים יסתירו אותה מפני האלים. היא הלכה דרך הגנים החשוכים ופתחה את דלת אולם פרחי הירקן. המנורה הטילה מעגל אור קטן על הרצפה. הילדה פסעה לאורך מסדרון חשוך. זה היה הבילוי הסודי שלה, טיול בארמון בזמן שכל האחרים ישנים.
מאסטר לאן תמיד אמר שארמון חואנגלינג זעיר בהשוואה לארמונות בצ’אנג–אן, אבל בעיני השפחה הוא נראה עצום. בכל פעם שיצאה לאחד מטיוליה הליליים לארמון היא ביקרה בחדר אחר. פעם נכנסה לחדרו של הקיסר ממש. היא אפילו העזה וישבה על מיטתו, שהיתה רחבה כשדה חיטה. הפעם היא ניגשה לאולם קטן שבו נשות הארמון, אילו היו כאן כאלה, היו נוהגות לבלות את ימיהן. זה היה אחד החדרים האהובים עליה. היא הרימה את המנורה. מעגל האור נע מן הרצפה לקיר. הוא האיר ציור של הר שעל פסגתו מבנה זעיר.
ההר התנשא מעל מישור רחב ידיים, גבוה במידה בלתי אפשרית, מדרונותיו מנוקדים עצים זעירים שהיו מפותלים ומסוקסים ובכל זאת נראו יפהפיים.
היא הרימה את העכברוש כדי שיוכל לראות את הציור.
“אתה חושב שככה העולם נראה, חואה?” לחשה.
העכברוש הרטיט קלות את שערות שפמו.
היא כיוונה את המנורה הלאה לאורך הקיר, והאור נפל על יריעת משי שהיתה תלויה על הקיר. על המשי היה ציור של גן. בגן היה אגם, וגשר זוויתי חצה אותו. הגן שפע פרחים: ורודים, כחולים, סגולים בהירים, צהובים עזי צבע. הילדה לא הכירה את שמות הפרחים. היא מעולם לא ראתה בחואנגלינג שום צמח עם צבעים כה בוהקים.
“אתה חושב שיש פרחים כאלה באמת?”
בקיץ, אדמוניות ספורות היו נאבקות לפרוח בגנים המוזנחים של חואנגלינג, אבל הן נראו רפות וחיוורות בהשוואה לפרחים המקסימים בגן המצויר. היא רצתה לחשוב שבמקום כלשהו בעולם יש דברים דברים כה ססגוניים ומרהיבים, אבל היא כלל לא היתה בטוחה שהם קיימים באמת.
“ככה ציירים היו רוצים שהעולם יהיה,” לחשה לעכברוש. “אין מקומות כאלה במציאות.”
בטנה קירקרה.
“בוא נלך לאכול,” אמרה.
כשחזרו למטבח הילדה וידאה שגובה השמן במנורה זהה בדיוק למה שהיה קודם לכן. מאסטר לאן נהג לבדוק. היא העבירה את מזונה לקערת עץ. ואז הלכה על קצות האצבעות לביתו של אדונה כדי לשבת ליד האח. חואה יצא ממקום מחבואו בתוך חולצתה.
“בבקשה, חואה,” אמרה הילדה, והניחה קערת מזון קטנה יותר על הרצפה.
העכברוש אכל ברעבתנות.
חואה לא תמיד היה חיית המחמד של הילדה. היא התוודעה אליו לראשונה כשמצאה אותו גונב שוק של תרנגולת (שהיא בעצמה גנבה ממאסטר לאן). היא כעסה נורא וניסתה לחבוט בעכברוש בחתיכת עץ להסקה. הוא היה מהיר ונמלט בקלות. ואז התעוררה לילה אחד וגילתה אותו מלחך את אצבעותיה. היא גמרה בליבה לתפוס את המזיק ובנתה מלכודת מקני במבוק דקים. אבל אחרי שתפסה אותו, לא היתה מסוגלת להרוג אותו. היא החליטה שהוא יצור נאה למדי, בפרוותו האפורה המבריקה, אוזניו הוורודות וזנבו המצליף. היא נתנה לו את השם חואה, שפירושו “ניצן”. היא התחילה לאלף אותו. העכברוש הגיב היטב. תוך זמן קצר כבר היה מאולף למדי והיה חברה הטוב ביותר של הילדה, וגם היחיד.
כשמאסטר לאן גילה שהיא מחזיקה עכברוש כחיית מחמד, הוא ציווה עליה להרוג אותו. היא נאלצה להסתיר את חואה מפניו. ואז עלה הרעיון להחזיק אותו חבוי בקפלי מקטורנה.
היא התיישבה סמוך לאש כדי ליהנות מן האוכל והחמימות בשלווה. זאת היתה השעה החביבה עליה בכל יום.
“החיים לא כל כך גרועים, נכון, חואה?” העכברוש שכב לפני האח בשביעות רצון.
“יצאנו לראות את העולם, יש לנו ארוחה בבטן, ואנחנו יכולים לחמם את אצבעות הרגליים לפני האש.” העכברוש התהפך על גבו כדי שתוכל לגרד את בטנו המלאה. “ושנינו ביחד.”
carmelra@gmail.com – :
אהבתי מאד. מקורי ומצוין.