הלב הוא שריר ללא עצמות, כך שאין סיכוי שהוא יישבר, נכון? לא בהכרח, כפי שמוכיחה קולין הובר ברומן החדש שלה. […]
1
קיץ 2015
על קיר הסלון תלויה תמונה של האם תרזה, היכן שאמורה להיות טלוויזיה, אילו יכולנו להרשות לעצמנו כזאת שנתלית על הקיר, או בית עם קירות שמסוגלים להחזיק טלוויזיה.
קירות הקרוואן אינם עשויים מאותו החומר כמו בבית רגיל. הם מתפוררים כמו גיר אם מגרדים אותם בציפורניים.
פעם שאלתי את אמא שלי, גֶ’נין, מדוע היא תלתה תמונה של האם תרזה על הקיר בסלון.
‘כי הכלבה הזאת הייתה דו־פרצופית,’ היא אמרה.
מילים שלה. לא שלי.
אני חושבת שאם החיים שלך אומללים, אז למצוא את מה שהכי גרוע באנשים אחרים זה סוג של טקטיקת הישרדות. התמקדות בצד החשוך של מישהו מאפשרת לך להסוות את האפלה האמיתית שבתוכך. זו דרך החיים של אמא שלי. היא תמיד חיפשה את מה שהכי גרוע בכל אחד. גם בבת שלה.
אפילו באם תרזה הקדושה.
ג’נין שכובה על הספה באותה התנוחה מאז שיצאתי למשמרת שלי במקדונלד’ס לפני שמונה שעות. היא בוהה בתמונה של האם תרזה, אבל לא באמת רואה אותה. האישונים שלה כאילו השתבשו.
הפסיקו לקלוט.
היא מכורה לסמים. הבנתי את זה כשהייתי בת תשע, אבל אז היא הייתה מכורה בעיקר לגברים, אלכוהול והימורים.
במהלך השנים ההתמכרויות שלה נעשו מובחנות והרבה יותר קטלניות. לפני חמש שנים, כשחגגתי ארבע־עשרה, תפסתי אותה לראשונה מזריקה מת’. תוחלת החיים מתקצרת באופן מהותי מרגע שאדם מתחיל להשתמש במת’ באופן קבוע. חיפשתי את זה פעם בגוגל כשהייתי בספרייה. כמה זמן יכול לחיות מכור למת’?
שש עד שבע שנים, לדברי האינטרנט.
מצאתי אותה לא מעט פעמים מחוסרת הכרה, אבל הפעם זו תחושה שונה, סופנית.
‘ג’נין?’ אני שואלת ברוגע שאינו הולם את הרגע. קולי אמור לרעוד או להיתקע, ואני נבוכה מעט בתגובה האדישה שלי.
אני שומטת את תיק הגב לרגליי ונשארת לעמוד בקצה החדר. עוד לא סגרתי את הדלת, ואני נרטבת בגשם. אבל זו הדאגה האחרונה שלי כעת, אל מול ג’נין, שבוהה כך באם תרזה.
ידה האחת נחה על בטנה והשנייה משתלשלת מהספה, אצבעותיה שמוטות בעדינות על השטיח המרופט. פניה נפוחות מעט, וזה גורם לה להיראות צעירה יותר. לא צעירה מכפי גילה — היא בסך הכול בת שלושים ותשע — אלא צעירה מכפי שההתמכרות גרמה לה להיראות. הלחיים שלה פחות שקועות, והקמטים שנוצרו סביב שפתיה עם השנים כמו הוחלקו בבוטוקס.
‘ג’נין?’
כלום.
הפה שלה מעט פתוח, ואפשר לראות את שיניה הסדוקות והרקובות. כאילו הייתה באמצע משפט כשהחיים התנדפו ממנה.
לא פעם דמיינתי את הרגע הזה. לפעמים כשאתה שונא מישהו עד כדי כך, אתה מוצא את עצמך שוכב בלילה במיטה ותוהה מתי המישהו הזה כבר ימות.
אבל בדמיון שלי זה היה אחרת. הרבה יותר דרמטי.
אני מוסיפה להתבונן בה, מנסה להבין אם היא באיזה טראנס. אני מתקרבת קצת ועוצרת למראה הזרוע שלה. מחט נעוצה בגומחת המרפק.
המציאות מטלטלת אותי לפתע, מעוררת בי בחילה. אני מסתובבת לאחור ובורחת החוצה. אני עומדת להקיא ונשענת על הגדר המתפוררת, נזהרת שלא להכביד עליה כדי שלא תקרוס תחתיי.
תחושת הגועל נוסכת בי רוגע, מפני שהאדישות שהפגנתי כלפי הרגע הקריטי הזה התחילה להדאיג אותי. נכון שאני לא היסטרית כפי שאני אמורה להיות ברגע זה, אבל לפחות אני מרגישה משהו.
אני מנגבת את הפה בשרוול חולצת המדים של מקדונלד’ס. הגשם מוסיף לרדת, ואני מתיישבת על המדרגות, נרטבת תחת שמי הלילה הסוערים.
השיער והבגדים שלי ספוגים במים, וכך גם הפנים. אך הטיפות ששוטפות את לחיי אינן דמעות.
הן כולן גשם.
עיניים רטובות ולב יבש.
אני עוצמת את העיניים וטומנת את פניי בכפות ידיי בניסיון להחליט אם הניתוק שאני מרגישה כעת נובע מהיחס שקיבלתי מאמא שלי, או שמשהו בי לא בסדר.
מעניין איזה סוג יחס מזיק יותר — יחס אוהב ומגונן שמסתיר ממך את עוולות העולם, עד שכבר מאוחר מדי לרכוש כישורי הישרדות הכרחיים, או סוג החינוך שאני קיבלתי. הגרסה המכוערת ביותר של משפחה, שבה אתה לומד דבר אחד בלבד — הישרדות.
לפני שהייתי מספיק מבוגרת כדי לעבוד ולקנות אוכל, לילות רבים כאבה לי הבטן מרוב רעב. שכבתי ערה ולא יכולתי להירדם. ג’נין אמרה לי פעם שהקרקורים שלי בבטן הם חתול עצבני שחי בתוכי, ושהוא לא יפסיק לנהום עד שאתן לו אוכל. בכל פעם שהייתי רעבה, דמיינתי את החתול בבטן שלי מחפש אוכל בטירוף. פחדתי שאם לא אאכיל אותו, הוא ינגוס באיבריי הפנימיים, ולפעמים הייתי אוכלת דברים שהם לא אוכל רק כדי להשקיט את החתול.
פעם אחת היא השאירה אותי לבד בבית כל כך הרבה זמן, עד שנאלצתי לאכול קליפות בננה וביצים מפח האשפה. אפילו ניסיתי לנגוס בספוג של הכריות בסלון, אבל לא הצלחתי לבלוע אותו. ככה גדלתי, בפחד מוות מהחתול המורעב שאוכל אותי אט־אט מבפנים.
ייתכן שאמא שלי מעולם לא נעלמה ליותר מיום אחד, אבל כשאתה ילד, הזמן נמרח ונמתח כשאתה לבד בבית.
אני זוכרת אותה נכנסת הביתה מתנדנדת, קורסת על הספה ונשארת כך שעות ארוכות. הייתי מצטנפת לרגליה ונרדמת, מפחדת להשאיר אותה לבד.
בבקרים שלאחר מכן הייתי מתעוררת ומוצאת אותה במטבח מכינה ארוחת בוקר. מה שיש. לפעמים אפונה, לפעמים ביצים, לפעמים מרק עוף מקופסת שימורים.
בסביבות גיל שש התחלתי לבחון איך היא מפעילה את הכיריים בבקרים, כי ידעתי שאצטרך להשתמש בהן בפעם הבאה שהיא תיעלם.
אני תוהה כמה בני שש בָּעולם צריכים ללמד את עצמם להשתמש בכיריים, מפני שהם מאמינים שאם לא יֵדעו, יאכל אותם חתול מורעב בעודם בחיים.
זה בטח עניין של מזל. רוב הילדים זוכים להורים שוודאי יחסרו להם אחרי שילכו לעולמם. שאר הילדים מקבלים הורים שהמוות עושה להם טובה.
אמא שלי מתה, וזה הדבר הכי נחמד שאי־פעם עשתה למעני.
בָּאז אמר לי לשבת בתוך הניידת כדי שלא אהיה בבית כשמוציאים את הגופה ולא אירטב בגשם. הבטתי באדישות באלונקה שנשאה אותה החוצה מכוסה בסדין לבן. הם הכניסו אותה לתוך מסחרית לבנה. אפילו לא טרחו לשלוח אמבולנס. אין טעם. כמעט כל אדם מתחת לגיל חמישים שמת בעיירה הזאת, מת מהתמכרות.
ולא משנה איזו התמכרות — כולן קטלניות בסופו של דבר.
אני מצמידה את הלחי אל חלון המכונית ומנסה להביט בשמיים. אין כוכבים הלילה ואפילו הירח לא נראה, רק מכת ברק מדי פעם מאירה מסה צפופה של עננים שחורים.
תפאורה הולמת.
באז פותח את דלת הניידת ורוכן פנימה. הגשם נעשה טפטוף קליל כעת, ופניו הרטובות נראות כמו נוטפות זיעה.
‘את צריכה טרמפ לאנשהו?’ הוא שואל.
אני מנידה בראשי לשלילה.
‘צריכה להתקשר למישהו? את יכולה להשתמש בנייד שלי.’
גם הפעם אני מנידה בראשי. ‘הכול בסדר. אני יכולה להיכנס פנימה עכשיו?’
אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור אל הקרוואן שבו אמא שלי מצאה את מותה, אבל אין לי כרגע אפשרות מזמינה יותר.
באז זז הצדה ופותח מטרייה, אף שהגשם פסק ואני כבר רטובה לגמרי. אני חוזרת אל הבית והוא הולך מאחוריי, מחזיק אותה פתוחה.
אני לא מכירה אישית את באז. אני מכירה את הבן שלו, דַקוֹטָה, בהרבה מובנים לצערי. גם כאלה שלא הייתי רוצה.
מעניין אם באז יודע איזה בן הוא גידל. הוא עצמו נראה איש הגון. מעולם לא הציק לי ולאמא שלי ולא ישב לנו על הראש. לפעמים הוא עוצר עם הניידת שלו בשכונת הקרוואנים. הוא תמיד שואל לשלומי, ויש לי תחושה שהוא קצת מצפה שאתחנן אליו שיוציא אותי מכאן. אבל אני לא. אנשים כמוני מיומנים להפליא בלהעמיד פנים שאנחנו בסדר. אני תמיד מחייכת ואומרת לו שהכול מצוין, והוא מצדו נאנח בהקלה על שלא נתתי לו סיבה להתקשר לשירותי הרווחה.
אני נכנסת הביתה ולא יכולה שלא לבהות בספה. היא נראית שונה כעת. כאילו שמישהו מת עליה.
‘תסתדרי הלילה?’ שואל באז.
אני מסתובבת אליו ורואה אותו עומד בפתח עם המטרייה פתוחה. הוא מנסה להפגין אהדה, אבל המחשבות שלו ודאי טרודות בעבודת הניירת שכל העניין הזה מצריך.
‘אני בסדר.’
‘את יכולה לגשת מחר לבית־הלוויות כדי לסדר את העניינים. הם אמרו שבכל זמן אחרי עשר, זה טוב.’
אני מהנהנת, אבל הוא נשאר לעמוד, משתהה, מתנדנד מרגל לרגל. הוא לוקח צעד מהוסס לתוך הבית וסוגר את המטרייה כיאה לאמונה התפלה. ‘את יודעת,’ הוא אומר ומעביר יד על ראשו הקירח, לוחץ ומקמט את מצחו. ‘אם לא תגיעי מחר לבית־הלוויות, הם יכולים להכריז על קבורת עניים. לא תהיה לך זכות לטקס כלשהו, אבל לפחות לא יחייבו אותך בתשלום.’ נדמה שהוא נבוך על שאפילו הציע את זה. הוא מביט בתמונה של האם תרזה ואז בכפות רגליו, כאילו שזה עתה נזפה בו.
‘תודה.’ אני בספק אם מישהו היה מגיע להלוויה אילו אירגנתי כזאת.
זה עצוב, אבל זו האמת. אמא שלי הייתה מאוד בודדה. היא כן הכירה את החבר’ה בבר שבו נהגה לבלות בעשרים השנים האחרונות, אבל האנשים האלה לא היו חברים שלה. גם הם אנשים בודדים, שחיפשו זה את זה כדי להיות בודדים יחד.
בכל מקרה, החבורה הזו התדלדלה הודות להתמכרויות שהשחיתו את העיירה הזו, והאנשים שהיא הסתובבה איתם הם לא מהסוג שיגיע להלוויה. לרובם יש צו מעצר, והם נמנעים מאירועים מאורגנים מחשש שהמשטרה תערוך שם פשיטה.
‘את צריכה להתקשר לאבא שלך?’ הוא שואל.
אני בוהה בו לרגע, יודעת שאיאלץ להתקשר אליו בסופו של דבר, אבל תוהה עד מתי אוכל לדחות את השיחה.
‘בֶּאָה,’ הוא אומר ומעוות מעט את השם.
‘זה בֶּיִאָה.’ אני לא יודעת למה אני טורחת לתקן אותו. מהיום שאני מכירה אותו הוא מעוות את השם שלי, ומעולם לא היה לי מספיק אכפת כדי שאתקן אותו.
‘בייאה,’ הוא מנסה לתקן. ‘אני יודע שזה לא מתפקידי, אבל… את צריכה לצאת מהמקום הזה. את יודעת מה קורה כאן לאנשים כמו —’ הוא משתתק כדי לא להגיד משהו שיעליב אותי.
אני מסיימת את המשפט עבורו, ‘לאנשים כמוני?’
הוא נראה נבוך יותר מקודם, אף שהתכוון לאנשים כמוני במובן רחב יותר. אנשים שיש להם אמא כמו שלי. אנשים עניים שאין להם לאן ללכת, שמוצאים את עצמם עובדים בסניף של מקדונלד’ס עד אובדן חושים, וההוא שמטגן צ’יפס מציע להם חומר שגורם להם להרגיש כמו בדיסקו, ולפני שהם שמים לב, הם לא יכולים לשרוד את היום המחורבן שלהם בלי החומר הזה. התחושה הזו חשובה להם יותר מהילדים שלהם, עד שלבסוף הם מזריקים אותו ישירות לווריד ובוהים בתמונה של האם תרזה ובלי כוונה מתים, בזמן שכל מה שהם אי־פעם רצו זה לברוח מהחיים המכוערים האלה.
באז נע באי־נוחות. אני רוצה שהוא ילך כבר. אני מרחמת עליו יותר משאני מרחמת על עצמי, ואני זו שמצאה היום את אמא שלה מתה על הספה.
‘אני לא מכיר את אבא שלך, אבל אני יודע שהוא משלם על הקרוואן הזה מאז שנולדת. רק זה הופך אותו לפתרון טוב יותר מהעיירה הזאת. אם יש לך הזדמנות לצאת מפה, כדאי לך לנצל אותה. החיים כאן — הם לא בשבילך.’
ייתכן שזה הדבר הכי נחמד שמישהו אי־פעם אמר לי. ועוד אבא של דקוטה, מכל האנשים.
הוא מביט בי לרגע, יש לו עוד משהו להגיד. ואולי הוא מחכה שאגיב. השתיקה מהדהדת בחלל החדר, עד שלבסוף הוא מהנהן קלות והולך.
באז סוגר את הדלת, ואני מסתובבת אל הסלון, בוהה בספה בהלם מוחלט. מוזר איך החיים יכולים להשתנות מקצה אל קצה ביום בהיר אחד.
עליי להודות שבאז צודק. אני לא יכולה להישאר פה. בלאו הכי תיכננתי לעזוב, אבל חשבתי שיהיה לי קצת זמן להתכונן.
אני קורעת את התחת בעבודה כדי להסתלק מהמקום הזה, וברגע שיגיע הקיץ אני עולה על אוטובוס ונוסעת לפנסילבניה.
באוגוסט כבר לא אהיה כאן, קיבלתי מלגת כדורעף לפַאן־סטֵייט, וזה לא בזכות שום דבר שאמא שלי עשתה בשבילי, ובטח שלא מפני שאבא שלי עזר לי לצאת מפה. זה אך ורק בזכותי.
אני רוצה לזקוף לעצמי את הניצחון הזה.
אני רוצה להיות הסיבה שבגללה הפכתי להיות מי שאני.
ג’נין לא תקבל קרדיט על שום דבר טוב שאולי יקרה לי בעתיד. מעולם לא סיפרתי לה על המלגה שקיבלתי. אף אחד לא יודע עליה. השבעתי את המאמן שלי שלא יספר לאיש, לא הסכמתי שיכתבו עליי בעיתון או שיצלמו אותי כספורטאית לספר המחזור.
גם לאבא שלי לא סיפרתי. אני בכלל לא בטוחה שהוא יודע שאני משחקת כדורעף. המאמנים שלי תמיד דאגו שיהיה לי את כל הציוד הדרוש. אני שחקנית טובה, והם לא נתנו למצב הכלכלי שלי למנוע ממני להשתתף בקבוצה.
מעולם לא נאלצתי לבקש כלום מההורים שלי כדי לשחק.
מוזר לי אפילו לקרוא להם ‘ההורים שלי’. הם העניקו לי חיים, אבל זה הדבר היחיד שאי־פעם קיבלתי מהם.
אני תוצר של סטוץ חד־פעמי. אבא שלי גר בוושינגטון ופגש את ג’נין כשהגיע לקַנטקי בענייני עסקים. לא היה לו מושג שהיא נכנסה להיריון ממנו, עד שמלאו לי שלושה חודשים והיא הגישה בקשה למזונות.
הוא נהג לבקר אותי פעם בשנה עד שמלאו לי ארבע. לאחר מכן היה שולח לי כרטיסי טיסה לוושינגטון כדי שאבוא אליו.
הוא לא יודע דבר על החיים שלי בקנטקי. הוא לא שמע על ההתמכרות של אמא שלי. את מה שהוא יודע, אני סיפרתי לו, וזה מעט מאוד.
אני שומרת לעצמי את חיי הפרטיים. סודות הם חלק ממני.
מעולם לא סיפרתי לאבא שלי על המלגה, מאותה הסיבה שלא סיפרתי לאמא שלי. אני לא רוצה שיזקוף לזכותו את העובדה שהשגתי משהו. אין לו זכות להיות גאה בבת שהוא לא השקיע בה שביב של מאמץ. תשלום חודשי ושיחות טלפון מזדמנות למקום העבודה שלי אינם מכפרים על העובדה שהוא בקושי מכיר אותי.
הוא מתַפקד כאב רק שבועיים בשנה.
העובדה שהוא גר רחוק כל כך מספקת לו תירוץ להיעדר מהחיים שלי. מאז שהייתי בת ארבע נסעתי אליו לשבועיים בכל קיץ, אבל בשלוש השנים האחרונות לא נפגשנו בכלל.
בגיל שש־עשרה הצטרפתי לקבוצת הכדורעף של בית הספר, והיא נעשתה חלק חשוב בשגרת היום שלי, כך שהפסקתי לטוס אליו. כבר שלוש שנים שאני ממציאה לו תירוצים.
הוא מעמיד פנים שזה מעציב אותו.
אני מתנצלת ומעמידה פנים שאני עסוקה.
סורי, בריאן, תשלום מזונות חודשי הופך אותך לאדם אחראי, אבל לא בהכרח לאבא.
דפיקה חזקה נשמעת על הדלת, ואני קופצת בבהלה. אני מביטה מבעד לחלון ורואה את בעל הבית עומד בחוץ. לרוב אני לא נוהגת לפתוח את הדלת לגארי שֶלבּי, אבל לצערי אני לא יכולה להתעלם ממנו כעת. הוא יודע שאני ערה, הרי נאלצתי להשתמש בטלפון שלו כדי להתקשר למשטרה. חוץ מזה, אני צריכה לחשוב מה לעשות עם הספה הזאת. אני לא רוצה אותה בבית.
אני פותחת את הדלת, וגארי נדחף פנימה כדי לא להירטב בגשם ונותן לי מעטפה.
‘מה זה?’ אני שואלת אותו.
‘צו פינוי.’
אם היה מדובר בכל אדם אחר, הייתי מופתעת.
‘היא מתה לפני שתי שניות. אתה לא יכול לחכות שבוע?’
‘היא לא שילמה לי כבר שלושה חודשים, ואני לא משכיר את הבית לקטינים. או שמישהו מעל גיל עשרים ואחת יחתום על חוזה חדש, או שתצטרכי לעזוב.’
‘אבא שלי מעביר לה כסף כל חודש, איך זה שהיא לא שילמה לך?’
‘אמא שלך אמרה שהוא הפסיק לשלוח לה כסף לפני כמה חודשים. אדון רנַלדוֹ מחפש לעבור לבית גדול יותר, ואני חושב שהבית הזה —’
‘אתה נבלה, גארי שלבי.’
הוא מושך בכתפיו. ‘ככה זה בעסקים. כבר שלחתי לה שתי התראות תשלום. אני בטוח שיש לך לאן ללכת. את לא יכולה להישאר כאן לבד, את רק בת שש־עשרה.’
‘חגגתי תשע־עשרה בשבוע שעבר.’
‘זה לא משנה, את צריכה להיות בת עשרים ואחת. זה כתוב בחוזה, ליד הסעיף של התשלום החודשי.’
אין לי ספק שבית המשפט מחייב הליך כלשהו לפני שזורקים מישהו לרחוב, אבל ההתעקשות על כך חסרת טעם, מפני שאני בכלל לא רוצה לגור כאן.
‘כמה זמן יש לי?’
‘אני נותן לך עד סוף השבוע.’
עד סוף השבוע? יש לי עשרים ושבעה דולר, ואין לי לאן ללכת.
‘אתה יכול לתת לי חודשיים? אני עוזבת לקולג’ באוגוסט.’
‘אולי אם לא היית בפיגור של שלושה חודשים בתשלום. ועכשיו פלוס חודשיים. אני לא יכול להרשות לעצמי לתת לאף אחד כמעט חצי שנה ללא תשלום.’
‘אתה כזה נבלה,’ אני ממלמלת בשיניים חשוקות.
‘כבר אמרת את זה.’
אני מנסה לחשוב על חברים פוטנציאליים שאוכל לשהות אצלם, אבל נטלי כבר עזבה לקולג’ כדי להתכונן אליו לפני תחילת הלימודים. שאר החברים שלי, או שנשרו מבית הספר והם בדרכם להפוך לג’נין הבאה, או שיש להם משפחה שאני יודעת שלא תסכים לזה.
ישנה בֶּקָה, אבל האבא החורג שלה מושחת ודוחה. אני מעדיפה לגור עם גארי מאשר להיות בקרבת האיש הזה.
נותרה לי רק אפשרות אחת.
‘אני צריכה להשתמש בטלפון שלך.’
‘כבר מאוחר,’ הוא אומר. ‘תשתמשי בו מחר.’
אני דוחפת אותו הצדה וחולפת על פניו במורד המדרגות. ‘אז היית צריך לחכות עד מחר כדי להודיע לי שאין לי בית, גארי!’
אני צועדת בגשם היישר אל הבית שלו. גארי הוא היחיד בכל שכונת הקרוואנים שיש לו קו ביתי, וכיוון שרובנו כאן עניים מכדי להחזיק טלפון נייד, כולם משתמשים בטלפון של גארי. או לפחות כשהם לא מאחרים בתשלום ומנסים להתחמק ממנו.
חלפה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שהתקשרתי לאבא שלי, אבל אני זוכרת את המספר שלו בעל־פה. הוא לא החליף אותו כבר שמונה שנים. הוא מתקשר אליי לעבודה פעם בחודש, אבל לרוב אני מתחמקת מהשיחות. אין לי הרבה מה לומר לאדם שאני בקושי מכירה, כך שאני מעדיפה לא לדבר איתו מאשר לחזור על עצמי כמו תקליט שבור: אמא בסדר. הלימודים בסדר. העבודה בסדר. החיים בסדר.
אני בולעת גוש סמיך של גאווה ומחייגת את המספר שלו בציפייה לשמוע את ההודעה הקולית, אבל הוא עונה בצלצול השני.
‘כאן בריאן גרים,’ הוא אומר בקול מעט צרוד. הערתי אותו משינה.
אני מכחכחת בגרוני. ‘אאם. היי, אבא.’
‘ביאה?’ עכשיו משהתחוור לו שזו אני, הוא נשמע הרבה יותר ערני ומודאג. ‘מה קרה? הכול בסדר?’
המילים ג’נין מתה עומדות לי על קצה הלשון, אך איני מצליחה לומר אותן. הוא בקושי מכיר את אמא שלי. עבר זמן רב מאז שביקר בקנטקי, ובפעם האחרונה שראה אותה היא עוד הייתה יפה, ולא נראתה כמו שלד חלול מתנדנד.
‘כן, אני בסדר,’ אני אומרת.
מוזר לי לספר לו בטלפון שהיא מתה. אני מעדיפה לחכות ולספר לו כשאפגוש אותו.
‘למה את מתקשרת בשעה כזאת? משהו קרה?’
‘אני עובדת עד מאוחר ואין לי זמן אחר.’
‘בגלל זה שלחתי לך טלפון נייד.’
הוא שלח לי טלפון נייד? אני אפילו לא טורחת לשאול. בטח אמא שלי מכרה אותו כדי לקנות מהחומר הזה ששוקע כעת בוורידים שלה.
‘תשמע,’ אני אומרת. ‘אני יודעת שעבר הרבה זמן, אבל חשבתי לבוא לבקר לפני שאני עוזבת לקולג’.’
‘ברור,’ הוא אומר ללא היסוס. ‘תגידי מתי, ואני אקנה לך כרטיס טיסה.’
אני מביטה בגארי. הוא עומד במרחק כמה מטרים ממני, בוהה בשדיים שלי. ‘קיוויתי שאוכל לבוא מחר.’
משתררת שתיקה, ואני שומעת תזוזה מצדו השני של הקו. הוא קם מהמיטה. ‘מחר? את בטוחה שאת בסדר, ביאה?’
אני שומטת את ראשי, עוצמת את עיניי ומשקרת לו פעם נוספת. ‘כן. פשוט ג’נין… אני צריכה קצת הפסקה. ואני מתגעגעת אליך.’
אני לא מתגעגעת אליו. אני בקושי מכירה אותו. אבל אני מוכנה לומר כל דבר כדי להשיג טיסה מכאן כמה שיותר מהר.
אני שומעת רעשים של הקלדה, הוא כבר מול המחשב, ממלמל שמות של חברות תעופה ושעות המראה. ‘יש טיסה של ‘יונייטד’ ליוסטון מחר בבוקר. תצטרכי להיות בשדה התעופה בעוד חמש שעות. לכמה זמן את רוצה לבוא?’
‘יוסטון? למה יוסטון?’
‘אני גר בטקסס עכשיו. עברתי לכאן לפני שנה וחצי.’
זהו פרט שמישהי אמורה לדעת על אבא שלה. למרבה המזל המספר שלו לא השתנה.
‘אה, נכון, שכחתי.’ אני תופסת בעורף ולוחצת אותו בכף היד. ‘אתה יכול לקנות כרטיס בכיוון אחד כרגע? אני לא בטוחה לכמה זמן אני רוצה לבוא. אולי לכמה שבועות.’
‘כן, אני קונה עכשיו. תחפשי בשדה דלפק של ‘יונייטד’, והם ידפיסו לך את הכרטיס. אני אפגוש אותך ליד המסוע של המזוודות כשאת נוחתת.’
‘תודה.’ אני מסיימת את השיחה לפני שהוא יגיד עוד משהו, ומסתובבת אל גארי שמצביע באגודלו על דלת הבית.
‘אני יכול להסיע אותך לשדה התעופה,’ הוא אומר. ‘אבל זה יעלה לך.’ הוא מותח את שפתיו לחיוך זול, ובטני מתהפכת. כשגארי שלבי מציע לעשות טובה למישהי, הוא לא מצפה לתמורה כספית.
אם עליי לבקש טובה ממישהו, אני מעדיפה לפנות לדקוטה ולא לגארי שלבי.
אני כבר רגילה לדקוטה. אף שאני מתעבת אותו, אפשר לסמוך עליו.
אם אתעכב, דקוטה ילך לישון ולא יענה לטלפון, אז אני מרימה שוב את השפופרת ומחייגת אליו. אבא שלי אמר שעליי להיות בשדה התעופה בעוד חמש שעות, ואני רוצה להגיע לשם כל עוד יש לי הזדמנות.
למרבה המזל הוא עונה לטלפון, ונשמע חצי ישן כשהוא אומר, ‘כן?’
‘היי, אני צריכה טובה.’
יש רגע של שתיקה לפני שהוא אומר, ‘ברצינות, ביאה? אמצע הלילה עכשיו.’
הוא אפילו לא שואל מה אני צריכה, או אם הכול בסדר. הוא קודם מתעצבן עליי. הייתי צריכה לשים סוף לקשר הלא מוגדר בינינו עוד לפני שהתחיל.
אני מכחכחת בגרון. ‘אני צריכה טרמפ לשדה התעופה.’
הוא נאנח, כאילו שאני מטרד. אני יודעת שאני לא. ייתכן שעבורו זו רק עסקה, אבל אחת כזו שהוא לא יכול לסרב לה.
אני שומעת את המיטה שלו חורקת כשהוא קם. ‘אין לי כסף.’
‘אני לא — אני לא מבקשת כסף, רק טרמפ לשדה התעופה. בבקשה.’
הוא נאנח ורק אז אומר, ‘תני לי חצי שעה.’ הוא מנתק. וגם אני.
אני חולפת על פני גארי בדרכי החוצה וטורקת אחריי את הדלת.
במהלך השנים למדתי שאי־אפשר לסמוך על גברים. רוב הגברים שפגשתי היו כמו גארי שלבי. באז הוא בסדר, אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהוא אבא של דקוטה — הגרסה הצעירה והיפה של גארי שלבי.
שמעתי בחיי נשים שאמרו מילה טובה על גבר, אבל אני מתחילה לחשוב שזה מיתוס. רובם פשוט נראים ככה מבחוץ. חשבתי שדקוטה הוא אחד מהטובים, אבל מתחת לעור זורם לו דם חולה ונגוע.
אני נכנסת הביתה ומעיפה מבט בחדר שלי, תוהה אם יש משהו שארצה לקחת איתי. אין לי הרבה דברים ששווה לשמור, כך שאני אוספת כמה בגדים, מברשת שיער ומברשת שיניים, תוחבת הכול לשקית ניילון למקרה שאתקע בגשם ומכניסה את השקית לתיק.
רגע לפני שאני יוצאת מהבית, אני מורידה מהקיר את התמונה של האם תרזה. אני מנסה להכניס אותה לתיק הגב שלי, אבל היא גדולה מדי. אני תוחבת אותה לשקית נוספת ולוקחת אותה איתי.
אין עדיין תגובות