החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יש תנינים בים

מאת:
מאיטלקית: יערית טאובר | הוצאה: | 2011 | 160 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אם נולדת באפגניסטן, במקום הלא־נכון ובזמן הלא־נכון, יכול להיות שגם אם אתה ילד בגובה של כבשה, מישהו ידרוש את חייך. אבא שלך נרצח כשעבד בשביל אדון עשיר, הסחורה של המשאית שבה נהג נשדדה, ואתה זה שהיית צריך לשלם על כך, אחרי שהפאשטון החליט לנקום על הנזק שנגרם לו ולהפוך אותך לעבד. ככה זה כשאתה אזרי. כשדופקים על הדלת, אתה רץ להתחבא בבור שאמא שלך ואתה חפרתם ליד תפוחי האדמה, אבל עכשיו, כשאתה בן עשר, אתה כבר גדול מדי בשבילו, אז יום אחד היא אומרת לך שאתם חייבים לנסוע. היא מלווה אותך לפקיסטן, מלטפת לך את השיער, דואגת שתבטיח לה שתהפוך לאיש טוב ונעלמת.

מקט: 15100392
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אפגניסטן

אז ככה, העניין הוא שלא ציפיתי שהיא באמת תלך. זה לא שבגיל עשר, כשמרדימים אותך בערב, ערב כמו רבים אחרים, לא אפל יותר, לא מלא ביותר כוכבים, לא שקט או מסריח יותר מאחרים, על רקע שירת המואזין, אותה שירה כמו תמיד, אותה שירה בכל מקום שקוראת לתפילה מצריחי המסגדים, זה לא שבגיל עשר — ואני אומר עשר ככה סתם בשביל לומר, כי אני לא יודע בביטחון מתי נולדתי, אין משרד למרשם אוכלוסין או משהו כזה במחוז גנזי — כמו שאמרתי, זה לא שבגיל עשר, גם אם אמא שלך, לפני שהרדימה אותך, אחזה בראש שלך והצמידה אותו לחזה שלה הרבה זמן, יותר מהרגיל, ואמרה לך: שלושה דברים אסור לך לעשות בחיים אף פעם, אנאיאט יאן, משום סיבה. הראשון הוא להשתמש בסמים. יש כאלה ריחניים וטעימים, והם לוחשים לך באוזן שבעזרתם תרגיש טוב יותר ממה שתוכל אי־פעם להרגיש בלעדיהם. אל תאמין להם. תבטיח לי שלא תעשה את זה.

אני מבטיח.

השני הוא להשתמש בנשק. גם אם מישהו יזיק לנפשך, יפגע בזיכרונות שלך או ברגשות שלך ויעליב את אלוהים, את האדמה, את האנשים, תבטיח לי שכף ידך לעולם לא תתהדק סביב אקדח, או סכין, או אבן ואפילו לא סביב מצקת מעץ להכנת ורמה פאלה, אם אותה מצקת מעץ תוכל לפגוע במישהו. תבטיח לי.

אני מבטיח.

השלישי הוא לגנוב. מה ששלך שייך לך, מה שלא שלך — לא. את הכסף שאתה צריך תרוויח בעבודה, גם אם העבודה תהיה קשה. ואתה לא תרמה אף אחד אף פעם, אנאיאט יאן, נכון? אתה תהיה אדיב וסובלני לכולם. תבטיח לי שתהיה.

אני מבטיח.

זהו. גם אם אמא שלך אומרת דברים כאלה ואחר כך, כשהיא נושאת את עיניה לעבר החלון, היא מתחילה לדבר על חלומות וממשיכה לדגדג לך את הצוואר, על חלומות כמו הירח, שלאורו אפשר לאכול בערב, ועל שאיפות — שתמיד צריך שתהיה איזה שאיפה מול העיניים, כמו גזר לפני החמור, ושבניסיון להגשים את השאיפות שלנו אנחנו מוצאים את הכוח להתרומם, ושאם אנחנו מחזיקים שאיפה גבוה, כל שאיפה שהיא, באיזה מרחק מן המצח, אז תמיד יהיה לנו בשביל מה לחיות — כן, גם אם אמא שלך, בשעה שהיא עוזרת לך להירדם, אומרת את כל הדברים האלה בקול נמוך ומוזר שמחמם לך את הידיים כמו גחלים וממלא את השקט במילים, היא שתמיד היתה מפוכחת וחדת מחשבה בהתמודדות עם החיים, אפילו במצב כזה קשה לחשוב שמה שהיא בעצם אומרת לך זה: קוֹדָה נֵגאדָר, שלום.

ככה.
***

בבוקר, כשהתעוררתי, פשטתי את הידיים כדי לחלץ את גופי מהשינה וגיששתי לימיני כדי לחפש ביטחון בגוף של אמא, בריח המרגיע של העור שלה שבשבילי היה כמו לומר: קום, תתעורר וכל זה. אבל מתחת לכף היד לא מצאתי כלום, ובין האצבעות היתה רק שמיכת הכותנה הלבנה. משכתי אותה אלי. הסתובבתי בעיניים פעורות. נשענתי על המרפקים וקראתי: אמא. אבל היא לא ענתה, ואף אחד לא ענה במקומה. היא לא היתה על המזרן, היא לא היתה באולם שישַנו בו, שעדיין היה חם מהגופים שהסתובבו באפלולית, היא לא היתה בפתח הדלת, היא לא היתה ליד החלון כדי להתבונן ברחוב ההומה תנועת מכוניות ועגלות ואופניים, היא לא עמדה ודיברה עם מישהו בסביבת כדי המים או בפינת המעשנים.

מבחוץ הגיעה ההמולה של קְוֵוטָה, שהיא הרבה הרבה יותר סואנת מאשר הכפר הקטן שלי, אותה רצועת אדמה, בתים ופלגים שממנה אני בא, המקום הכי יפה בעולם (ואני לא אומר את זה כדי להתפאר, אלא כי זה נכון), במחוז גנזי.

קטן, גדול.

לא חשבתי שהגודל של העיר גורם לרעש הזה, האמנתי שמדובר בהבדלים רגילים בין אומות, כמו באופן תיבול הבשר. חשבתי שהרעש של פקיסטן שונה מהרעש של אפגניסטן, נקודה, ושלכל אומה יש רעש משלה, שתלוי בהמון דברים, למשל במה שהאנשים אוכלים או באיך שהם זזים.

אמא, קראתי.

שום תשובה. אז יצאתי מתחת לשמיכה, השחלתי את כפות הרגליים לנעליים, שיפשפתי את העיניים והלכתי לחפש את הבעלים שניהל את המקום הזה כדי לשאול אם הוא ראה אותה, כי כשהגענו לשם, שלושה ימים לפני כן, הוא אמר שאף אחד לא נכנס לסאמאוואת גאזי או יוצא ממנו ללא ידיעתו, דבר שנראה לי מוזר, כי תיארתי לעצמי שגם הוא צריך לישון מדי פעם.

השמש חצתה לשתיים את הכניסה לסאמאוואת גאזי. באזורים ההם קוראים להם הוטל, למקומות כאלה, אבל הם לא דומים אפילו בקצת למלונות שיש לכם בראש, לא, לא. סאמאוואת גאזי היה מחסן של גופות ונשמות יותר מאשר מלון; חדר אכסון להצטופף בו בהמתנה להיארז ולהישלח לאיראן או לאפגניסטן או אלוהים יודע לאן; מקום ליצירת קשר עם סוחרי אנשים.

בסאמאוואת נשארנו שלושה ימים בלי לצאת בכלל; אני שיחקתי על הכריות, אמא דיברה עם קבוצות של נשים עם ילדים, לפעמים עם משפחות שלמות, אנשים שהיה נדמה שהיא בוטחת בהם.

אני זוכר שכל הזמן הזה שם, בקווטה, אמא כיסתה את הפנים והגוף בבּוּרקה, הגלימה עם הרעלה; את הבורקה שבבית שלנו, בנאוָוה, עם הדודה ועם החברות שלה, היא לא לבשה אף פעם. אפילו לא ידעתי שיש לה אחת כזאת. בגבול, בפעם הראשונה שראיתי אותה לובשת את זה, שאלתי אותה למה, והיא ענתה בחיוך: זה משחק, אנאיאט, תיכנס פה מתחת. היא הרימה את שולי הבגד. נכנסתי בין הרגליים שלה מתחת לבד הכחול, כמו צלילה לברֵכה, ועצרתי את הנשימה, אבל בלי לשחות.

הסתרתי את העיניים בגלל האור והתקרבתי לקאקה רחים, הבעלים, וביקשתי סליחה על ההפרעה. שאלתי על אמא שלי, אם במקרה הוא ראה אותה יוצאת, הוא, שאף אחד לא נכנס או יצא ללא ידיעתו, נכון?

קאקה רחים קרא עיתון באנגלית מודפס קצת באדום וקצת בשחור, בלי תמונות, ועישן סיגריה. היו לו ריסים ארוכים ולחיים מכוסות בשערות עדינות כמו שיש לפעמים לאפרסקים, וליד העיתון, על שולחן הכניסה, עמדה צלחת מלאה בחרצני משמשים, שלושה פירות כתמתמים, שמנים, שעדיין לא ננגסו, וחופן תותי בר.

אמא אמרה לי: יש המון פירות בקווטה. היא אמרה את זה כדי לפתות אותי, כי אני מאוד אוהב פירות. המשמעות של קווטה, בפּאשְטוּ, היא תחנת מסחר מבוצרת, או משהו כזה, מקום שמחליפים בו סחורות: חפצים, חיים וכל זה. קווטה היא עיר הבירה של בֵּלוּצ'יסטן: הבוסתן של פקיסטן.

קאקה רחים לא הפנה אלי את מבטו, נשף את העשן אל מול השמש וענה: כן, ראיתי אותה.

חייכתי. לאן היא הלכה, קאקה רחים? אפשר לדעת?

רחוק.

רחוק לאן?

רחוק.

מתי היא חוזרת?

היא לא חוזרת.

לא חוזרת?

לא.

מה לא חוזרת? קאקה רחים, מה זאת אומרת היא לא חוזרת?

היא לא חוזרת.

בשלב הזה נשארתי בלי שאלות. אולי היו שאלות אחרות, מתאימות, אבל אני לא הכרתי אותן. עמדתי שותק והסתכלתי בשערות על לחייו של הבעלים של הסאמאוואת, אבל לא באמת ראיתי אותן.

זה היה הוא שדיבר ראשון. היא מסרה לי לומר לך משהו, המשיך קאקה רחים.

מה?

קוֹדָה נֵגאדָר.

זה הכול?

לא, עוד משהו.

מה, קאקה רחים?

היא אומרת שלא תעשה אף פעם את שלושת הדברים שהיא אמרה לך לא לעשות.

לאמא שלי אקרא אמא. לאחי — אח. לאחותי — אחות. לכפר שגרנו בו לא אקרא כפר, אלא נאוָוה, שזה שמו, והמשמעות שלו היא תעלה, כי הוא שוכן בתחתית של עמק, לחוץ בין שתי שורות הרים. בגלל זה כשאמא אמרה: תתכונן כי אנחנו צריכים לעזוב, ערב אחד, כשחזרתי מאחר צהריים של משחקים בשדות, ואני שאלתי אותה: לאן? והיא ענתה: אנחנו עוזבים את אפגניסטן, אז חשבתי שנחצה את ההרים, זה הכול, כי בשבילי אפגניסטן היתה בין הפסגות האלה, היא היתה הפלגים האלה, לא ידעתי כמה היא גדולה.

לקחנו שק בד ומילאנו אותו בבגד אחד להחלפה בשבילי, אחד בשבילה ומשהו לאכול, לחם, תמרים, ואני יצאתי מדעתי מרוב התרגשות לקראת הנסיעה. רציתי לרוץ לספר לאחרים, אבל אמא לא הסכימה והמשיכה לומר לי להיות ילד טוב ולהישאר רגוע. דודה שלי, אחותה, באה לבקר, והן הלכו לדבר בצד. אחר כך הגיע איש אחד, חבר ותיק של אבא, שלא רצה להיכנס הביתה. הוא אמר לנו לזוז, כי הירח עוד לא עלה והחושך הוא כמו חול בעיני הטאליבנים או מי שלא היינו עלולים לפגוש.

אחי ואחותי לא באים איתנו, אמא?

לא, הם נשארים עם הדודה.

אחי עדיין קטן, הוא לא רוצה להישאר עם הדודה.

אחותך תדאג לו. היא כמעט בת ארבע־עשרה. היא אישה.

אבל מתי נחזור?

בקרוב.

כמה בקרוב?

בקרוב.

יש לי טורניר בוזול־באזי.

ראית את הכוכבים, אנאיאט?

מה קשור עכשיו הכוכבים?

תספור אותם, אנאיאט.

אי־אפשר, הם רבים מדי.

אז תתחיל, אמרה אמא. אחרת לא תסיים לעולם.

באזור שגרנו בו, מחוז גנזי, גרים רק אָזָרים, כלומר אפגנים כמוני, עם עיני שקד ואף מעוך, בעצם לא בדיוק מעוך, קצת יותר שטוח מאחרים, יותר שטוח משלך, פאבּיו, למשל: תווי פנים של העמים המונגוליים. יש שאומרים שאנחנו הצאצאים של הצבא של ג'ינגיס חאן. יש שאומרים שאבות אבותינו היו הקוֹשאנים, התושבים הקדומים של האדמות האלה, הבנאים האגדיים של הבודהא של בָּמייאן. ויש מי שאומרים שאנחנו עבדים ומתייחסים אלינו כמו לעבדים.

לצאת מהאזור או ממחוז גנזי היה מסוכן מאוד בשבילנו (ואני אומר היה, רק כי היום אני לא יודע איך זה, אבל אני לא מאמין שזה השתנה בהרבה), כי בין הטאליבנים לפאשטונים, שהם לא אותו הדבר, לא, אבל בנו הם תמיד פגעו באופן זהה, היית צריך להיזהר ממי שאתה פוגש. בגלל זה אני חושב שיצאנו לדרך בלילה, שלושתנו: אני, אמא שלי והאיש — האיש שאקרא לו פשוט איש — שאמא ביקשה ממנו להתלוות אלינו. יצאנו לדרך ברגל ובמשך שלושה לילות, בזכות החושך ואור הכוכבים — שבמקומות האלה, שאין בהם חשמל, הוא באמת אור חזק — הלכנו לעבר קַנדהאר.

אני לבשתי כרגיל את הפירחאן האפור שלי, מכנסי כותנה אפורים ומעיל ארוך עד הברכיים מאותו אריג. אמא הלכה עם הצ'אדור, אבל היא לקחה בשק בורקה כדי ללבוש אותה כשנפגוש אנשים, דרך טובה כדי שלא יראו שהיא אזרית וכדי להסתיר אותי.

ביום הראשון, עם שחר, עצרנו לנוח בפונדק שכבר כמה זמן — היה אפשר להבין את זה על פי הסורגים בחלונות — בטח שימש כלא לטאליבנים או למישהו אחר. לא היה שם אף אחד, וזה היה דבר טוב, אבל אני השתעממתי, ובגלל זה הסתכלתי על הפעמון שהיה תלוי על עמוד. אספתי אבנים וניסיתי לפגוע בו ממרחק מאה צעדים. לבסוף פגעתי בו, והאיש רץ לעברי, לחץ על מפרק היד שלי ואמר לי להפסיק.

ביום השני ראינו עוף דורס חג סביב נבלת חמור. החמור היה מת (ברור), והרגליים שלו היו לכודות בין שני סלעים, ובשבילנו הוא היה חסר ערך לחלוטין כי לא היה אפשר לאכול אותו. אני זוכר שהיינו קרובים לשאג'וי, שמבחינת האזרים הוא המקום הכי פחות מומלץ לשהייה בכל אפגניסטן. סיפרו שהאזרים שעוברים שם בדרך, כמונו, נתפסים בידי הטאליבנים ומושלכים חיים לבאר עמוקה ביותר או נזרקים לכלבים משוטטים. תשעה־עשר גברים מהכפר שלי נעלמו ככה, כשהלכו לפקיסטן, ואחיו של אחד מהם הלך לחפש אותו; הוא סיפר לנו על הכלבים המשוטטים. בכל מקרה, מאחיו נשארו רק בגדים, ובתוך הבגדים עצמות, זה הכול.

ככה זה אצלנו.

לטאליבנים יש אִמרה: לטאג'יקים טאג'יקיסטן, לאוזבקים אוזבקיסטן, לאזרים גוֹריסטן. ככה הם אומרים. וגור זה קבר.

ביום השלישי פגשנו המון אנשים שאלוהים יודע לאן הלכו ונראו כבורחים, אלוהים יודע ממה: שיירה של עגלות ועליהן גברים, נשים, ילדים, תרנגולות, בדים, חביות מים וכולי.

כשהתקרבו משאיות שנסעו בכיוון שלנו, ביקשנו טרמפ (אפילו קצר) מהנהגים, שאם היו אנשים טובים, עצרו ולקחו אותנו, ואם היו לא נחמדים או שהיו מלאי כעס על עצמם או על העולם, חלפו על פנינו והאיצו וכיסו אותנו באבק. ברגע ששמענו רעש מנוע מאחורינו, אמא ואני רצנו להתחבא בתעלה או בין השיחים או מאחורי הסלעים, אם היו סלעים גדולים מספיק. האיש עמד בלי לזוז על שפת הכביש וסימן למי שהגיע לעצור, כמו טרמפיסט, אבל לא השתמש רק באגודל, הוא ניפנף בשתי הזרועות, כדי להיות בטוח שיראו אותו ולא ידרסו אותו. אם המשאית עצרה והכול נראה בטוח, הוא אמר לנו לצאת מהתעלה, ואמא ואני עלינו מלפנים (זה קרה פעמיים) או מאחור, בין הסחורות (זה קרה פעם אחת). בפעם שעלינו מאחור היו שם מלא מזרנים. ישנתי מצוין.

כשהגענו לקנדהאר, אחרי שחצינו את נהר הארגנדאב, ספרתי שלושת אלפים ארבע מאות כוכבים (מספר טוב, הייתי אומר), שמתוכם לפחות עשרים גדולים כמו חרצני אפרסקים, והייתי עייף מאוד. לא רק עייף. ספרתי גם את מספר הגשרים שהטאליבנים פוצצו בדינמיט, ואת המכוניות השרופות ואת הטנקים השחורים שהצבא נטש. אבל רציתי לחזור הביתה, לנאוָוה, לשחק בוזול־באזי עם החברים שלי.

בקנדהאר הפסקתי לספור כוכבים. הפסקתי כי זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי בעיר כל כך גדולה ואורות הבתים והפנסים הפריעו לי יותר מדי, אם העייפות לא הספיקה כדי שאתבלבל בספירה. הכבישים בקנדהאר היו מכוסים באספלט. היו שם מכוניות, אופנועים, אופניים, חנויות והרבה מקומות לשתות בהם צ'אי ולדבר בין גברים, ובניינים גבוהים אפילו יותר משלוש קומות עם אנטנות על הגגות, ואבק, רוח ואבק, ולאורך המדרכות כל כך הרבה אנשים עד שחשבתי שבטח לא נשאר אף אחד בבית.

אחרי שהלכנו זמן קצר האיש עצר ואמר לנו לחכות בזמן שהוא עושה תיאומים. הוא לא אמר איפה ולא עם מי. אני התיישבתי על חומת אבן נמוכה וספרתי את המכוניות שעברו (את הצבעוניות), ואמא המשיכה לעמוד, בלי תנועה, כאילו מתחת לבורקה אין אף אחד. היה ריח של טיגון. מכשיר רדיו שידר את החדשות ואמר שבבמייאן נעלמו המון אנשים ושבבית אחד מצאו הרבה מאוד מתים. זקן אחד עבר בידיים מורמות לשמים וצעק, קודאיה חיר, כשהוא מבקש מאלוהים קצת שלווה. הייתי רעב, אבל לא ביקשתי אוכל. הייתי צמא, אבל לא ביקשתי מים.

האיש חזר מחייך, והתלווה אליו עוד מישהו. זה יום טוב בשבילכם, הוא אמר. זה שאוקָט, והוא ייקח אתכם לפקיסטן במשאית שלו.

אמא אמרה: סאלאם אגה, שאוקט. תודה.

שאוקט הפקיסטני לא ענה.

לכו עכשיו, אמר האיש. נתראה בקרוב.

תודה על הכול, אמרה לו אמא.

עשיתי את זה ברצון.

ספר לאחותי על הצלחת המסע.

אני אספר. שיהיה במזל, אנאיאט הקטן. בּה אומידי דידאר.

הוא חיבק אותי ונתן לי נשיקה במצח. אני חייכתי כאומר, ברור, נתראה בקרוב, תרגיש טוב. אחר כך חשבתי ש"שיהיה במזל" ו"נתראה בקרוב" לא ממש הולכים יחד: למה שיהיה במזל אם נתראה בקרוב?

האיש הלך. שאוקט הפקיסטני הרים יד אחת וסימן לנו לבוא אחריו. המשאית חנתה בחצר מאובקת מוקפת בחוטי תיל. בתא המטען היו עשרות על גבי עשרות של עמודי עץ. כשהסתכלתי מקרוב ראיתי שאלה עמודי חשמל.

למה אתה מוביל עמודי חשמל?

שאוקט הפקיסטני לא ענה לי.

את הסיבה לזה גיליתי אחר כך: מפקיסטן באו לגנוב באפגניסטן, לגנוב מה שהיה אפשר לגנוב, וזה לא היה הרבה. עמודי חשמל, למשל. הם הגיעו במשאיות, ניסרו אותם והובילו אותם מעבר לגבול כדי להשתמש בהם או למכור אותם, אני לא יודע. אבל באותו הזמן מה שהיה חשוב מבחינתנו היה שיש לנו טרמפ טוב, אפילו יותר מטוב, טרמפ מעולה, כי על המשאיות הפקיסטניות פיקחו פחות בגבול.

הנסיעה היתה ארוכה, ארוכה כל כך שאני לא יכול לומר כמה היא נמשכה, שעות על גבי שעות, בין ההרים, עם טלטלות, אבנים, טלטלות, אוהלים, שווקים קטנים וטלטלות. עננים. ברגע מסוים — כבר היה חושך — שאוקט הפקיסטני ירד לאכול; אבל לבד, כי היה עדיף שאנחנו לא נרד. אף פעם אי־אפשר לדעת, הוא אמר. הוא הביא לנו שאריות של בשר ועוד פעם יצאנו לדרך, הרוח שרקה מבעד לחלון הקטן, השמשה הורדה בגובה שתי אצבעות כדי שייכנס אוויר, כן, אבל כמה שפחות אבק. כשהבטתי בכל האדמה ההיא שעברה על פנינו, אני זוכר שחשבתי על אבא שלי: גם הוא נהג במשאית הרבה זמן.

אבל זה היה שונה. אותו הכריחו.

לאבא שלי אקרא: אבא. גם אם הוא כבר איננו. כי הוא כבר איננו. ואני אספר לך את הסיפור שלו, גם אם אני יכול לספר אותו רק כמו שסיפרו אותו לי, אז אני לא נשבע שזו האמת. העניין הוא שהפאשטונים הכריחו אותו — לא רק אותו, אותו ועוד הרבה גברים אזרים מהמחוז שלנו — לנסוע לאיראן ולחזור במשאית, כדי להעביר מוצרים ולמכור אותם בחנויות שלהם: שמיכות, אריגים או מזרני ספוג דקים שאלוהים יודע למה שימשו. משום שהתושבים באיראן הם שיעים, כמונו האזרים, ואילו הפאשטונים הם סונים — ואחים לדת, זה ידוע, מתנהגים אחד אל השני טוב יותר — וגם מפני שהם, הפאשטונים, לא מדברים פרסית, ואילו אנחנו מבינים קצת.

כדי להכריח אותו אמרו לאבא שלי: אם לא תיסע לאיראן להביא לנו את הסחורה הזאת, אנחנו נהרוג את המשפחה שלך, אם תברח עם הסחורה, נהרוג את המשפחה שלך, אם, כשתחזור, הסחורה תהיה חסרה או מקולקלת, נהרוג את המשפחה שלך, אם ירמו אותך, נהרוג את המשפחה שלך. בקיצור, כל מה שיכול להשתבש: נהרוג את המשפחה שלך. וזאת לא דרך יפה לעשות עסקים, אני אומר.

הייתי בן שש — אולי — כשאבא שלי מת.

כנראה שם, על ההרים, קבוצה של בנדיטים תקפה את המשאית שלו ורצחה אותו. כשנודע לפאשטונים שהמשאית של אבא שלי הותקפה והסחורה נגנבה, הם באו למשפחה שלי ואמרו שהוא גרם נזק, שהסחורה שלהם הלכה לאיבוד ושעכשיו אנחנו חייבים לשלם עליה.

דבר ראשון הם הלכו לדוד שלי, אח של אבא שלי. הם אמרו לו שעכשיו הוא האחראי ושהוא חייב לעשות משהו כדי לפצות אותם. דוד שלי ניסה לסדר את העניינים, למשל לחלק את השדות או למכור אותם, אבל לא הצליח. ואז יום אחד הוא אמר להם שהוא לא יודע איך לפצות אותם ושבכל מקרה זה לא עניינו, כי הוא צריך לדאוג למשפחה שלו, מה שבכל זאת היה נכון, ובגלל זה אני לא יכול להאשים אותו.

ערב אחד הפאשטונים באו לאמא שלי ואמרו שאם אין לנו כסף, במקום כסף הם ייקחו אותי ואת אחי כדי להשתמש בנו בתור עבדים, דבר שהוא אסור בכל העולם, וגם באפגניסטן, אבל בסוף המצב היה כזה. מאותו רגע אמא שלי חיה בפחד. היא אמרה לי ולאחי להיות תמיד מחוץ לבית, בין שאר הילדים, כי בערב שבו באו אלינו הפאשטונים אנחנו לא היינו בבית והם לא ראו את הפנים שלנו.

אז שנינו תמיד שיחקנו בחוץ, וזאת לא היתה בעיה, והפאשטונים שפגשנו ברחובות הכפר עברו לידינו ולא הכירו אותנו. גם חפרנו בור, בלילה, ליד תפוחי האדמה, וכשמישהו דפק בדלת, התחבאנו שם לפני שהלכו לפתוח. אבל אני לא סמכתי כל כך על האסטרטגיה הזאת: תמיד אמרתי לאמא שאם הפאשטונים יבואו לקחת אותנו בלילה, בטוח יתפסו אותנו.

זה נמשך ככה עד ליום שבו אמא החליטה לשלוח אותי מהבית כי הייתי בן עשר — אולי — ונעשיתי גדול מכדי להתחבא, עד כדי כך שכבר כמעט לא נכנסתי לבור והייתי עלול למעוך את אחי.

לשלוח אותי.

אני אף פעם לא רציתי לעזוב את נאוָוה. הכפר שלי היה מצוין. הוא לא היה מפותח, לא היה חשמל. כדי להאיר השתמשנו במנורות נפט. אבל היו שם תפוחים. אני ראיתי את הפרי צומח: הפרחים הנצו מול עיני והפכו לפירות; גם כאן הפרחים הופכים לפירות, אבל לא רואים את זה. הכוכבים. בהמוניהם. הירח. אני זוכר שבשביל לחסוך בנפט היו לילות שאכלנו בחוץ לאור הירח.

הבית שלי היה בנוי ככה: חדר אחד לכולם, שבו ישנו, חדר אחד לאורחים ופינה אחת כדי להבעיר אש ולבשל, שהיתה נמוכה יותר מהרצפה, באופן כזה שבחורף האש חיממה אותה הודות למערכת של צינורות. בקומה השנייה היה מחסן בשביל האוכל של החיות. בחוץ מטבח שני, כדי שבקיץ הבית לא יתחמם עוד יותר, וחצר גדולה מאוד עם תפוחים, דובדבנים, אשכוליות, אפרסקים, משמשים ותותי עץ. הקירות היו עבים, עבים מאוד, יותר ממטר, מבוץ. אכלנו יוגורט שאנחנו הכנו, דומה ליוגורט היווני, אבל הרבה הרבה יותר טעים. היו לנו פרה ושתי כבשים, ושדות שבהם גידלנו תבואה, שאחר כך לקחנו לטחינה בטחנה.

זאת היתה נאוָוה, ואף פעם לא רציתי לעזוב אותה.

גם לא כשהטאליבנים סגרו את בית הספר.

אני יכול לספר לך איך הטאליבנים סגרו את בית הספר, פאביו?

בטח.

זה מעניין אותך?

הכול מעניין אותי, אנאיאטולה.

לא הייתי מי־יודע־מה מרוכז בבוקר ההוא. הקשבתי למורה באוזן אחת, ואת השנייה הפניתי למחשבות שלי על טורניר הבוזול־באזי שאירגנו לאחר הצהריים. בוזול־באזי זה משחק שמשחקים עם עצם שלוקחים מאחת הטלפיים של העז, אחרי שמבשלים אותה, עצם שדומה קצת לקובייה, אבל כולה גבשושית, ובאמת משחקים בה כמו בקובייה, אם רוצים, או כמו בגולות. זה משחק שמשחקים אצלנו תמיד, בכל עונה, בניגוד לבניית עפיפונים, שמתאימה יותר לאביב או לסתיו, ולמחבואים, שזה משחק לחורף. לשבת בשקט בין שקי התבואה או בתוך ערמת שמיכות או מאחורי שני סלעים, לחוצים קרוב למישהו, זה נעים למדי בחורף, בקור העז.

המורה דיבר על מספרים ולימד אותנו לספור, ופתאום שמענו אופנוע מסתובב מסביב לבית הספר, כאילו הוא מחפש את הכניסה, אפילו לא היה קשה למצוא אותה. האופנוע נדם. בדלת הופיע טאליבן ענקי, עם הזקן הארוך הזה שיש להם, שאנחנו, האזרים, לא יכולים לגדל כי אנחנו כמו הסינים או היפנים, שיש להם מעט שיער על הפנים; פעם טאליבן אחד נתן לי סטירה כי לא היה לי זקן, אבל הייתי בסך הכול ילד, וגם אם הייתי פאשטון ולא אזרי, אני לא חושב שהיה יכול להיות לי זקן בגיל ההוא.

הטאליבן נכנס לכיתה עם רובה ואמר בקול רם שצריך לסגור את בית הספר, נקודה. המורה שאל למה. הוא ענה: המפקד שלי החליט ככה, ואתם חייבים לציית. והוא הלך בלי לחכות לתשובה או לתת הסברים נוספים.

המורה לא אמר כלום, הוא המשיך לשתוק, הוא חיכה לשמוע את רעש המנוע שנעלם במרחק והמשיך להסביר מתמטיקה בדיוק מהנקודה שבה קטעו אותו, באותו קול רגוע ובאותו חיוך ביישני. כי המורה שלי היה גם אדם קצת ביישן, הוא אף פעם לא הרים את הקול, וכשנזף בך היה נראה שלא נעים לו עוד יותר מאשר לך.

למחרת הטאליבן חזר, על אותו אופנוע. הוא ראה שאנחנו בכיתה, עם המורה שלימד אותנו. הוא נכנס ושאל את המורה: למה לא סגרתם את בית הספר?

כי אין סיבה לסגור אותו.

הסיבה היא שככה החליט המוּלה עומאר.

זאת לא סיבה טובה.

אתה מנבל את הפה. המולה עומאר אומר לסגור את בתי הספר של האזרים.

ולאיזה בית ספר ילכו הילדים שלנו?

הם לא ילכו. בית הספר לא נועד לאזרים.

בית הספר הזה כן.

בית הספר הזה הוא בניגוד לרצונו של האל.

בית הספר הזה הוא בניגוד לרצונכם.

אתם מלמדים דברים שאלוהים לא רוצה שילמדו אותם. שקרים. דברים שסותרים את דבר האל.

אנחנו מלמדים את הילדים להיות אנשים טובים.

מה זאת אומרת להיות אנשים טובים?

בוא נשב. נדבר על זה.

אין טעם. אני אומַר לך. להיות אדם טוב זה לשרת את אלוהים. אנחנו יודעים מה אלוהים רוצה מהאנשים ואיך לשרת אותו. אתם לא.

אנחנו מלמדים פה גם ענווה.

הטאליבן עבר בינינו, נושם בכבדות, כמו שקרה לי פעם כשהכנסתי אבן קטנה לאף ולא הצלחתי להוציא אותה. בלי להוסיף מילה הוא יצא ועלה על מושב האופנוע.

הבוקר השלישי, אחרי היום ההוא, היה בוקר סתווי, מאותם בקרים שבהם השמש עדיין חמה והשלג הראשון שנמס ברוח לא מצליח לקרר אותה, רק לבשם אותה; יום מושלם להעיף בו עפיפונים. ישבנו ושיננו בעל פה שירה בשפה האזרית כדי להתכונן לשֵריאנג'י, תחרות השירה, כשפתאום הגיעו שני ג'יפים מלאים בטאליבנים. רצנו אל החלונות כדי לראות אותם. כל הילדים בבית הספר הציצו, אפילו שפחדו, כי הפחד מושך כשאתה לא יודע לזהות אותו. מהג'יפים ירדו עשרים, אולי שלושים טאליבנים חמושים. הם ירדו, והגבר שכבר היה כאן בימים הקודמים נכנס לכיתה ואמר למורה: אמרנו לך לסגור את בית הספר. אתה לא הקשבת. עכשיו אנחנו נלַמֵד משהו.

בניין בית הספר היה גדול, ואנחנו היינו רבים, אולי יותר ממאתיים. כדי להקים אותו, שנים קודם, כל הורה תרם כמה ימי עבודה, כל אחד לפי יכולתו, כדי לבנות את הגג או לאטום את החלונות כך שהרוח לא תיכנס ויהיה אפשר ללמוד גם בחורף, אבל למעשה נגד הרוח הם אף פעם לא הצליחו לעשות מי־יודע־מה: היא תמיד קרעה את הברזנטים שלנו. בבית הספר היו כמה כיתות, והיה גם מנהל.

הטאליבנים הוציאו את כולם, ילדים ומבוגרים. הורו לנו לעמוד במעגל, בחצר, הילדים מלפנים, כי היינו יותר נמוכים, והמבוגרים מאחור. אחר כך העמידו את המורה ואת המנהל באמצע המעגל. המנהל מתח את בד המעיל כאילו ביקש לקרוע אותו, ובכה והסתובב לימין ולשמאל בחיפוש אחרי משהו שלא מצא. המורה, לעומתו, היה שתקן כרגיל ועמד כשהידיים שלו לצדי הגוף ובעיניים פקוחות, אבל מסתכלות כלפי פנים, לתוך עצמו, הוא שהיו לו עיניים יפות, אני זוכר, שהקיפו את כל מה שהיה סביבן.

בה אומידי דידאר, ילדים, הוא אמר. להתראות.

הם ירו בו. מול כולם.

מאותו היום בית הספר היה סגור, אבל החיים בלי בית ספר הם כמו קבר.

זה מאוד חשוב לי, פאביו.

מה?

לומר שהאפגנים והטאליבנים שונים. אני רוצה שאנשים ידעו את זה. אתה יודע מכמה לאומים הם היו, אלה שרצחו את המורה שלי?

לא. מכמה?

הגיעו עשרים בג'יפים האלה, נכון? טוב, הם לא היו מעשרים לאומים שונים, אבל כמעט. כמה לא יכלו אפילו לתקשר בינם לבין עצמם. פקיסטן, סנגל, מרוקו, מצרים. הרבה אנשים חושבים שהטאליבנים הם אפגנים, פאביו, אבל זה לא נכון. יש ביניהם גם אפגנים, ברור, אבל לא רק: הם בורים, בורים לגבי כל העולם שהם מונעים מהילדים ללמוד, כי הם פוחדים שהילדים יבינו שהם לא עושים את מה שהם עושים בשם אלוהים, אלא בשביל עצמם.

נאמר את זה חזק וברור, אנאיאט. איפה היינו?

בקנדהאר.

אה, כן, בקנדהאר.

נמשיך.

עזבנו את קנדהאר בבוקר — כבר אמרתי את זה? — במשאית שהובילה עמודי חשמל והגענו לקווטה אחרי שחנינו בפֶּשָאווָאר. אבל אנחנו, אמא ואני, לא ירדנו מהמשאית. בקווטה הלכנו לחפש מקום לינה, אחד מאותם מקומות שאנחנו קוראים להם סאמאוואת או גם מוסאפיר קאמה, בית האורחים, עם חדרים גדולים שהנוסעים שעוברים שם בדרך לאיראן נחים בהם ומחפשים מדריכים להמשך הדרך. לא יצאנו משם שלושה ימים. אמא דיברה עם האנשים כדי לנסות לארגן את המסע שלה בחזרה, אפילו שאני לא ידעתי את זה. זה לא היה קשה. היה הרבה יותר קל לחזור לאפגניסטן מאשר לצאת ממנה.

אני, בינתיים, הייתי שם והסתובבתי במקום הלא מוכר הזה. ואז, ערב אחד לפני השינה, היא קירבה אליה את הראש שלי וחיבקה אותו חזק, אמרה לי שלושה דברים שאסור לי לעשות, אמרה שאני חייב לרצות משהו בכל מאודי. למחרת בבוקר היא כבר לא היתה לידי על המזרן, וכשהלכתי לשאול את קאקה רחים, הבעלים של סאמאוואת גאזי, אם הוא יודע איפה היא, הוא אמר לי שכן, היא חזרה הביתה לאחי ולאחותי. אז התיישבתי באיזה פינה, בין שני כיסאות, אבל לא על הכיסאות, על הרצפה, על העקבים, וחשבתי שאני חייב לחשוב, ולחשוב שחייבים לחשוב, כמו שאמר תמיד המורה שלי, זה כבר הרבה. אבל לא היו לי מחשבות בראש, רק אור שקבר הכול ולא נתן לי לראות כלום, כמו כשמסתכלים על השמש.

כשהאור כבה, נדלקו פנסי הרחוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יש תנינים בים”