החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יש לביאות בערבה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 167 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

הטנק שעט קדימה עד שמאיה עצרה אותו בעמדה המוכרת. יולי, יעל ורייצ'ל סרקו את מרחב גדר הגבול, הבחינו בכמה דמויות מתקרבות אל הגדר, דגלי פלסטין בידיהן, חלקן מנסות לחצות את הגדר. המ"פ אמר ליולי שהיא רשאית לירות ירי הרתעה. "מקביל, חוליה על הקו האדום, מדידה." אמרה יולי לרייצ'ל. " 1200. אנחנו באמת הולכות לירות עליהם?" "תכווני אלפית אחת מתחת, ירי הרתעה, שיעופו לי מהגדר. אש!" פקדה יולי.

אחד מהמחבלים נפצע ברגלו ונפל לקרקע, וכל השאר ברחו. רכב אדום הגיע במהירות מטורפת למקום ההיתקלות. בן רגע הדלת שליד הנהג נפתחה, המחבל הפצוע נכנס פנימה, והרכב הסתובב בחריקת בלמים חזרה אל שטח לבנון.

"אחרי חודש משעמם וחם, אני סוף סוף יכולה להגיד: ברוכות הבאות ללבנון!" אמרה יולי וחייכה חיוך מסופק.

 

"יש לביאות בערבה" מגולל את סיפורן הסוחף, המצחיק, המרגש, החתרני והבועט של שלוש נערות, שלוש לוחמות, שלוש שיריונריות, בעולם עתידני בו חיל השריון פותח את שעריו גם לבנות. הספר הזה הוא עלינו, הנשים, הלביאות, הלוחמות בצבא או באזרחות, שמנפצות את תקרת הזכוכית כל יום מחדש. הספר הזה הוא גם בשבילכם, הגברים שצועדים איתנו בדרך לעולם שוויוני וטוב יותר.

 

ליאור לינדר, ילידת רמת השרון, כיום סטודנטית לפסיכולוגיה וספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, התנדבה בשנת שירות בעמותת "איילים" בעיר אופקים ולאחר מכן גויסה לתפקיד מדריכת שריון. ליאור הייתה מצטיינת קצין שריון ראשי בשנת 2015, וכיום משרתת במילואים בחטיבה 7. ביולי 2020 יצא לאור ספרה הראשון, "ברעות שריונאים".

מקט: 4-1272-1636
הטנק שעט קדימה עד שמאיה עצרה אותו בעמדה המוכרת. יולי, יעל ורייצ'ל סרקו את מרחב גדר הגבול, הבחינו בכמה דמויות […]

 

נובמבר

 

שלוש שנים מאיה חיכתה לרגע הזה, מאז שהייתה נערה בת שש־עשרה וקראה את הידיעה שפורסמה על ידי דובר צה”ל: “הפיילוט הסתיים בהצלחה. החל מחודש מרץ הקרוב יגויסו בנות כלוחמות בחיל השריון.” שלוש שנים של ציפייה, הכנה ואימונים התנקזו לרגע אחד שבו נכנסה עם אביה ואימה ללשכת הגיוס תל השומר, והדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו היה הבחילה הנוראית שחשה. אביה לא הפסיק לצלם, והחברות שהגיעו לא הפסיקו לחבק אותה ולהתרגש. היא הסתכלה מסביבה וראתה עוד עשרות בנות, ופתאום קיבלה פיק ברכיים והרגישה שהיא רוצה הביתה. מי מהבנות מתגייסת איתה? מי מהן תהפוך לחברה שלה? הדקות הרגישו כמו נצח עד ששמה עלה בכריזה, ומאיה הניעה את רגליה לכיוון האוטובוס.

אחריה עלתה נעם, עם כרית נסיעות ורודה ופרוותית על צווארה. מאיה לא יכלה שלא לגחך למראה הכרית, זה כל כך לא מתאים לדפוס הלוחמת שהיא הכירה ודמיינה.

“פנוי כאן?” נעם שאלה את מאיה.

“בטח, שבי.” השיבה מאיה.

“אז מה, גם את לשריון?” נעם שברה את הקרח.

“כן, אני מאיה, איך קוראים לך?”

“נעם. שיהיה לנו בהצלחה!”

“אני אצטרך את זה…” מאיה מלמלה לעצמה.

האוטובוס עצר כמה מאות מטרים מרחבת הפרידה מההורים. מבעד לדלתות שנפתחו חיכה להן חייל עם סימון של “סדרן” על השרוול והוא הכווין אותן לבניין ממול. עשרות בנות עמדו בתור לשרשרת החיול – האחת לצילום תמונה, השנייה לקבלת מדים, ואחרת לקצין המיון.

על הספסלים מחוץ לבניין ישבו כארבעים בנות, מחכות שהאחרות יסיימו את שרשרת החיול, ומשם הן ייסעו יחד למחנה שיזפון. כל הבנות ששובצו לשרת כלוחמות שריון התבקשו לשבת ביחד ולא להתערבב עם לוחמות התותחנים ומשמר הגבול. מרחוק, המפקדים והמפקדות שלהן הסתכלו עליהן, בחנו אותן. הסרבלים הנקיים עטורי הפאצ’ים והסמלים של המפקדים נראו כל כך נוצצים עבור החיילות, שמדי ה־א’ החדשים שלהן עוד לא הותאמו למידותיהן.

בשעה שתים־עשרה וחצי בלילה הגיעו החיילות לשיזפון, לאחר עצירה תמוהה בבית קמה, שכל תכליתה הייתה ללמד את החיילות הצעירות איך לעמוד בשלשות כמו שצריך, ומהי שלשה חסרה. בשיזפון חיכתה לבנות ארוחת לילה מפנקת שכללה בין היתר מעדני חלב עם קצפת, שוקו, ירקות חתוכים ועיסה לבנה שאמורה להיות דייסה.

כשהגיעו למגורים נאמר להן להתמקם בחדרים, בכל חדר שמונה בנות. בגלל השעה המאוחרת ניתנה להן חצי שעת ט”ש, כדי שיסתדרו בחדרים, יתקלחו ויתארגנו לשינה. המפקדים נעלמו במעלה המדרגות, המפקדות נשארו והסתובבו בין הבנות, מוודאות שאכן יש להן את כל הציוד הדרוש, ועוזרות להן לשים את דסקיות הזיהוי שלהן בנעליים.

בתום שלושים דקות נקראו הבנות למסדר. מעתה ועד סיום הטירונות, בסוף כל שעת ט”ש, הבנות ייקראו למסדר אחרון לפני השינה, ובו בין היתר תיבדק גם רמת הניקיונות של הפלוגה, ובסיום, תוך שתי דקות עליהן להיות במצב מאוזן ולכבות את האורות בחדרים. מאיה טיפסה על המיטה העליונה, נשכבה מתחת לשמיכה ובהתה בתקרה. דלת החדר נפתחה לאט, אור צהוב נכנס פנימה וסנוור אותה. אחת המפקדות הציצה פנימה, בחנה את בנות החדר ווידאה שכולן אכן שוכבות במיטתן בשקט, וסגרה את הדלת.

“ברוכה הבאה לצה”ל,” מאיה מלמלה לעצמה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.