ימי תום נעורינו

שלהי 1958. ילד בן שמונה וחצי מרומניה נוחת באמצע הלילה בשדה התעופה בלוד עם אחיו הקטן והוריו. הם נשלחים למעברת גבעת אולגה ובהמשך עוברים לגור בשתי שכונות עולים בהן הוא מעביר את ימי ילדותו והתבגרותו. הילד חווה את ההגירה דרך העיניים של הוריו. הכול היה אצלם "אמריקה". "לימים, כשצפיתי בסרט 'החיים יפים' של רוברטו בניני (איטליה, 1997), המתאר כיצד אפשר להציג לילד אירועים טראגיים כחלק ממשחק או מהתלה, נזכרתי בימי המעברה שלי. כשראיתי את ההורים מרוצים ושמחים בצריף האסבסט, שמחתי גם אני."
הווי החבר'ה בשכונה ומלחמות הכנופיות, ההתפלחויות בשבתות למגרש הכדורגל של מכבי חדרה והערצה לחודורוב, בית הספר העממי עם מבחן הסקר המאיים, תנועות הנוער שהטיפו ל"הגשמה" במדינה ששינתה את פניה, החברה הסלונית ומוזיקת הרוק שכבשה את ליבנו, הגימנסיה האליטיסטית וקורבנותיה, אהבות ראשונות, מלחמת ששת הימים שהעבירה אותנו על דעתנו ומלחמת ההתשה שתבעה את קורבננו. הספר מספר את סיפורו של דור שנות השישים.

מקט: 978-965-565-309-0

שלהי 1958. ילד בן שמונה וחצי מרומניה נוחת באמצע הלילה בשדה התעופה בלוד עם אחיו הקטן והוריו. הם נשלחים למעברת […]

---

פרק ראשון
העלייה

הפעם הראשונה שראיתי את המוות מול העיניים הייתה בשדה התעופה הבין־לאומי צַ’מְפִּינוֹ ברומא, בליל ה־10 בספטמבר 1958. הייתי בן שמונה וחצי. היה זה לילה בהיר. משב רוח חמים של סוף הקיץ היכה על פנינו. הוריי הזיעו תחת מעילי צמר בצבע מַרֶנְגו עם בטנת משי וכיסים פנימיים מוסתרים, שנתפרו אצל חייט מומחה לכבוד המסע. עדי, אחי הקטן, כמעט בן ארבע, לבש מעיל ישן הקטן ממידתו. אותי הלבישו במעיל אפור חדש שקנו לי רק חודשים ספורים לפני כן לכבוד בר המצווה של בן דודי ארמנד. לראשי כובע בֵֶּרֵט צרפתי, גם הוא בצבע אפור, מאלה שחבשו תלמידי בתי הספר של החינוך הממלכתי דתי. כך צעדנו שלושתנו, אחי מנמנם על כתפה של אימא הנשרכת מאחור, אבא מלפנים נושא שני תיקי יד כבדים. אני, בתווך, בקושי נושא את עצמי, דידיתי על מסלול האספלט המוביל למטוס אל על. ואז, בתוך שיירת הנוסעים, עצרתי לפתע ופרצתי בבכי, בכי שנוהגים לכנותו “קורע לב”. הנוסעים האחרים המשיכו להתקדם לעבר המטוס, מסבים לעברנו את פניהם המשתוממות. הראשונים בתור כבר החלו לעלות בגרם המדרגות כשעצרתי וסירבתי להתקדם אפילו צעד קטן אחד. לא יכולתי לעצור את פרץ הבכי שתקף אותי, לא יכולתי להוציא הגה מפי, לא יכלו לגרור אותי בכוח. פחדתי “פחד־מוות” לעלות למטוס. לא יכולתי לדמיין לעצמי שגוף מתכת ענק ומגושם יכול לשאת את כל האנשים שמסביבי. לא רציתי למות.

הרבה מטוסים ראיתי בחיי. היו אלה מטוסי תובלה בסרטים רוסיים על מלחמת העולם השנייה, בבית הקולנוע שדודתי אפרודיטה (אחות של אבא) עבדה בו כקופאית ונהגה להגניב אותי ואת ארמנד להצגות היומיות. ראיתי גם מטוסי נוסעים ביומני הקולנוע, בעיקר המטוסים שבהם טס ראש ממשלת רומניה גיאורגה גיורגיו־דז’ לפגוש את החבר חרושצ’וב, מנהיג ברית המועצות. אך על מסך הקולנוע, המטוסים נראו לי קטנים ולא מאיימים כמו מטוס אל על שנישא לגובה שתי קומות לפחות. וחוץ מזה הוריי הבטיחו לי שנפליג באונייה.

בתחנת הרכבת “פְּלוֹיְשְׁטִי צפון”, ממתינים לרכבת לבוקרשט, מוקפים בכל בני המשפחה המורחבת שבאו להיפרד, אך בעיקר לבכות, ציפיתי בקוצר רוח ל”מסע תענוגות לארץ ישראל”. הוריי הכינו אותי שהדרך תהיה ממושכת ומעייפת. כדאי לי להיות ילד טוב, הם אמרו לי, כי בסוף נפליג באונייה מנאפולי לחיפה וזו תהיה חוויה שאזכור אותה כל החיים. רכבות כבר לא ריגשו אותי. נסעתי בהן כמה פעמים לבקר את אלווירה, בת דודניתו של אבא, שגרה בבוקרשט, אך הייתה זו נסיעה קצרה של שעה לכל היותר. נסיעה ארוכה, ועוד בקרון שינה מיוחד, מבוקרשט לווינה, הייתה חידוש מרענן, מה עוד שעמדנו לחצות גבולות של מדינות. לרגע לא קלטתי שאני נפרד לתמיד מנופי ילדותי, מחבריי לספסל הלימודים ואפילו מהשם שנתנו לי הוריי. הייתי בטוח שכל המשפחה המורחבת תבוא בעקבותינו. כדי לזרז את בואו של ארמנד, שבנוסף להיותו בן דוד היה גם החבר הקרוב ביותר שלי, למרות שהיה מבוגר ממני בחמש שנים, הלכנו לאחת הפינות הנסתרות של תחנת הרכבת וערכנו טקס פרידה. על פי הוראותיו, כרכתי את רגל ימין שלי ברגל ימין שלו ומשכתי בחוזקה שלוש פעמים. אינני יודע מהיכן הוא שאב את הרעיון, אך הטקס עזר ותוך כשנה משפחתו עלתה לארץ. סימוֹנֶֶל, בן דודנית אחרת של אבא, היה שותף כמעט קבוע למשחקים שלנו. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, קצת חוצפן וקצת מוחצן. הוא היה השובב שבינינו ואביו לא חסך ממנו את נחת זרועו. עלי מעולם ההורים לא הרימו יד. ריחמתי עליו למרות שהיה אומר שלא כואב לו ושלא אכפת לו. כשלחצנו ידיים סימוֹנֶל התנהג “כמו גבר”, לא הזיל אפילו דמעה אחת, רק אמר “אני בטח אבוא”. אף על פי שלא ערכנו כל טקס, גם משפחתו עלתה לארץ זמן קצר אחרינו.

הוריי לא ציפו ל”מסע תענוגות”. הם ארזו חיים שלמים בארגז עץ ויצאו אל הלא־נודע עם ארבע מזוודות ושני ילדים קטנים. בבוקרשט עלינו בשעות אחר הצוהריים המאוחרות לקרון שינה על הרכבת לווינה. התאכזבתי מאוד מקרון השינה. אני לא זוכר בדיוק מה דמיינתי, אבל זה היה בסך הכול תא רכבת רגיל עם שתי מיטות צרות שתלויות מעל המושבים הרגילים. קיבלנו תא עם דלת הזזה שעדי התחיל לשחק בה, לסגור ולפתוח. הקרון היה מלא משפחות שנסעו כמונו לארץ ישראל. את חלקן ליוו קרובים וחברים. הפעם, כצופה מהצד, יכולתי לראות את דרמות הפרידה של אחרים. שמחתי שאנחנו כבר מאחורי זה כי קצת צבט לי בלב. הקטר צפר ארוכות וגלגלי הברזל האימתניים החלו לנוע על המסילה בחריקות מחרישות אוזניים. האנשים המנופפים לשלום בממחטות לבנות על הרציף הלכו וקטנו. אותנו הילדים ארגנו מייד לשנת לילה. הקטר שלנו היה האחרון ברכבת. לבוש בפיג’מה התמקמתי מייד ליד החלון. בכל עיקול הוצאתי את הראש החוצה, בניגוד לכל האזהרות והאיסורים, כדי לראות את ענן העשן השחור היוצא מהקטר. בכל פעם ניסיתי לספור מחדש את הקרונות לפני שהרכבת התיישרה, אך ללא הצלחה. רק לאחר שנכנס לי גץ לעין נעתרתי להפצרות הוריי והפסקתי את המשחק. לישון לא יכולתי ואולי גם לא רציתי. שכבתי במיטה הצרה והמתנדנדת, מטה אוזן להתלחשויות המבוגרים, מנסה לא לפספס אף מילה. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי להקשיב לשיחות המבוגרים, עד שהוריי היו מבקשים ממני ללכת, כי הם רוצים לדבר על דברים שלא מתאימים לילדים. זה עורר עוד יותר את סקרנותי. לא פעם מצאתי את עצמי עומד מאחורי דלתות סגורות ומצותת. היו אלה הפעמים הבודדות שהוריי הצטערו שלא למדו יידיש. בילדותם הייתה זו שפת סתרים של הסבים – “אַז די קינדער וועלן נישט פַארשטיין” (שהילדים לא יבינו). זה היה אחד מהמשפטים הבודדים שהם ידעו ביידיש. להוריי לא הייתה שפת סתרים והם היו צריכים להתלחש, או לדבר זה באוזנו של זה.

במסדרון שלאורך התאים הורגשה תכונה מיוחדת. ההורים יצאו למסדרון לפי תור, מדווחים זה לזו בלחש על המתרחש. משברירי שיחתם הבנתי שמדובר במעשים לא חוקיים. המילה “קּוֹקוֹשֵׁאִי” (תרנגולים קטנים) חזרה על עצמה. ברכבת בכלל לא היו תרנגולים, לא קטנים ולא גדולים. ידעתי שזה כינוי למטבעות זהב צרפתיים (מוטבעת בהם צלמית “התרנגול הגאלי”, הסמל הלאומי של צרפת). ידעתי גם שמי שנתפס בהחזקתם צפוי למאסר ממושך. בביתנו הייתי שומע את ההורים מתלחשים ש”פלוני אלמוני” נתפס עם קוקושאי, ואף על פי כן, רבים נהגו להחביא אותם, במיוחד מרפאי שיניים, צורפים וסתם יהודים שראו בהם תעודת ביטוח ליום סגריר. ברכבת כולם ידעו שבגבול עם הונגריה ייערך חיפוש מדוקדק ושהם צריכים להחביא היטב את האוצר. לנו לא היו תרנגולים וגם לא חיות אחרות. כל מה שהיה לגביו “ספק אסור” הוריי השאירו מאחור. גם את הרשימה הלא ברורה של פריטים שנאסרה הוצאתם מרומניה הם מילאו בקפדנות יתרה. אני מצטער במיוחד שאבא פחד להביא את מצלמת הישיקה המשומשת שקנה לאחר שפוטר מעבודתו, בעקבות אישור הגירתנו לישראל. כך קרה שאין לי אף תמונה מהמעברה.

כשאבא הגיע למשרד כוח האדם של חברת אֶפַּרוֹזר (החברה הלאומית לשיווק פירות וירקות), שבה עבד למעלה מעשרים שנה, כדי לבקש את חתימת המנהל על מסמכי ההגירה, הוא נתקל בסירוב מוחלט. “כחבר במפלגה הקומוניסטית”, אמר המנהל, “אינני יכול לחתום שאני מסכים שתהגר למדינה קפיטליסטית”. אבא לא איבד את עשתונותיו וענה מייד: “אתה צודק, החבר המנהל, תוסיף ליד החתימה שאין לך התנגדות להגירתנו”. בהמשך הוריי נאלצו לחתום שאנחנו מוותרים על אזרחותנו הרומנית. מעולם לא עלה בדעתי לבקש אותה בחזרה. עד שהסוכנות הסדירה את עלייתנו עברו כמה חודשים שבהם אבא נותר ללא פרנסה והוא החליט לעבוד כצלם רחוב. רוב תמונות ילדותי צולמו על ידי צלמי הרחוב. אבא הצטרף לצלמי הרחוב שהיו מסתובבים במרכז העיר ובגנים הציבוריים. בלילה היה מפתח את התמונות במטבח. התמונות היו יוצאות כהות מדי או בהירות מדי או מטושטשות מדי. הצלחנו לשרוד כלכלית בזכות הרהיטים שמכרנו ולא בזכות צילומי הרחוב.

מפה לאוזן עברה השמועה ברכבת שניתן לפרק את הסבוניות בשירותים ולהחביא מאחוריהן דברי ערך קטנים. אם האוצרות היו נתפסים לא הייתה להן כתובת. למרות שלא החביאו דבר, הוריי היו אחוזי פחד. הזיכרונות של ענישה קולקטיבית מתקופת השואה היו עדיין טריים. הם לא עצמו עין כל הלילה. למרות ניסיונותיי להישאר ער, העייפות הכריעה אותי ושקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי באמצע הלילה לקול הצעקות של שוטרי משמר הגבול הרומני. הם עלו לרכבת כרוח סערה, מלווים בכלבים נובחים. דלתות התאים נפתחו וצעקותיהם מילאו את חלל האוויר: “להכין מסמכים, לפתוח מזוודות, לרוקן כיסים”. אני הייתי כמובן מבוהל ועדי התחיל לבכות. ברגעי משבר למדתי לצמצם את עצמי ולהיעשות רואה ואינו נראה. ישבתי מכורבל בשמיכה בקצה המיטה. אימא הקפיצה את אחי בזרועותיה בניסיון להרגיעו, אבא לבן כסיד, ציית בלי לומר מילה. כשאני קורא בעיתון על חיילים שפורצים בלילות לבתי משפחות ערביות בשטחים והילדים מתעוררים בבכי, אני חושב שאני מכיר את ההרגשה. חיילי משמר הגבול הרומני עלו בסערה וירדו בסערה. הרכבת המשיכה להחליק על הפסים כמה מאות מטרים ושוב נעצרה. הפעם עלו ההונגרים, רדומים למחצה או שיכורים למחצה, עוברים בין התאים, מציצים בחוסר עניין בתעודות המעבר ובמטלטלינו, שנשארו פרוסים לראווה, כמו הקרביים של החיות בחנותו של הקצב השכונתי. בלי לומר מילה הם ירדו מהרכבת. בתחנת הרכבת של בודפשט, הקרון שלנו נותק מהרכבת וחובר לקטר אחר שעשה את דרכו לווינה. כשחצינו את הגבול לאוסטריה היה כבר אור יום. אנשים החלו למחוא כפיים ולצהול כמו בטיסות אל על הנוחתות בנמל התעופה בן גוריון. זרים התחבקו זה עם זה וקראו קריאות שמחה. הסבוניות בשירותים פורקו מחדש והוריי חזרו לנשום כרגיל.

הבניין שבו שיכנו אותנו בווינה היה בעברו בית מלון, וידע כנראה ימים טובים יותר. ניכרו בו עדיין מסממני המלחמה, הפיח טרם נוקה מהקירות. הסוכנות היהודית לא הספיקה להתארגן לקראת גל העלייה מרומניה ומפולין שהחל להציף את הארץ. אנחנו היינו בין ראשוני העולים בגל זה שנמשך עד 1966. יחלוף עוד זמן מה עד שהסוכנות תקים מחנה מעבר על אדמת אוסטריה עבור העולים ממזרח אירופה. את פנינו קיבל נציג הסוכנות, דובר רומנית, שלא יכול היה לספק תשובות לאף אחת מהשאלות שנזרקו לעברו. כמה זמן נשהה בווינה? איך נגיע לארץ? איך נסתדר עם “דמי המחייה”?

באותם הימים הייתה וינה עיר הרוסה למדי. רק שלוש שנים לפני כן הסתיים כיבושה וחלוקתה בין ארבע המעצמות המנצחות. זה לא מכבר החלה מלאכת השיקום בעזרת כספי “תוכנית מרשל”. האמריקאים העבירו כסף לשיקום מדינות מרכז אירופה ומערבה כדי להתניע מחדש את כלכלתן ולמנוע את נפילתן בידי המפלגות הקומוניסטיות המקומיות, שנתמכו על ידי ברית המועצות. יעברו עוד שנים אחדות עד שאוסטריה תצליח להשתקם ובירתה תחזור שוב להיות עיר יפה בעלת חזות אימפריאלית. החדר שאליו שובצנו היה רחוק מלהרשים אותי. טפט דהוי, ריהוט ישן וחורק, פרקט שחוק ומעלית מקרטעת בין הקומות. חדר האוכל דמה יותר לזה של מחנה צבאי מאשר למסעדה של מלון. כך גם ההגשה. על כמה שולחנות שחוברו יחדיו הונחו סירים עם אוכל. הושטנו את הצלחות והמגישים הניחו בהן את האוכל. אף על פי כן, המלון היה טוב יותר מהאכסנייה בקוֹנְסְטַנְצָה, אליה היינו נוסעים במסגרת נופשון משפחות מטעם מקום העבודה של אבא. באכסנייה היה חדר אוכל ללא מטבח. אבא היה מביא לנו את האוכל במסטינגים ממטבח מרכזי ששימש כמה אכסניות. התור לקבלת האוכל נמשך זמן רב, או כך היה נדמה לי, כי הייתי מאוד רעב. במלון בווינה היה מטבח והתור התקדם במהירות. תמיד חלמתי שיום אחד נתארח במלון אמיתי כמו “אתנה פאלאס” (Athene Palace) בבוקרשט, למשל. היה זה אחד מבתי המלון המפוארים ביותר ברומניה שנבנה בראשית המאה ה־20. ערב אחד, כשטיילנו עם אלווירה והוריה ליד המלון, ביקשתי שניכנס “רק לשנייה”. הייתי סקרן לראות איך מלון פאר נראה מבפנים. אַאוּרֶל, אבא של אלווירה, התחלחל רק מעצם המחשבה שמישהו יראה אותו בתוך בית המלון, שנוהל על ידי אנשי השירות החשאי וכל עובדיו היו מלשינים של הסקוּריטַטֶה. והנה עכשיו אני מתגורר בבית מלון שהיה פעם מפואר יותר מאתנה פאלאס, אבל עכשיו הוא קצת מכוער.