ימים בחנות הספרים של מוריסאקי

1

משלהי הקיץ עד תחילת האביב בשנה שלאחר מכן, גרתי בחנות הספרים של מוֹרִיסאקי. את התקופה ההיא של חיי ביליתי בחדר הפנוי בקומה השנייה של החנות, בניסיון לקבור את עצמי בספרים. החדר הצפוף היה מואר בקושי, ונדמה שהכול בו טחוב. עמד בו ריח של ספרים ישנים ומעופשים.

אבל לעולם לא אשכח את הימים שביליתי בו. שם התחילו חיי באמת. ואני יודעת, בלי צל של ספק, שאילולא הימים הללו היה המשך חיי תפל, חדגוני ובודד.

חנות הספרים של מוריסאקי יקרה ללבי. היא מקום שאזכור לעד.

כשאני עוצמת עיניים, הזיכרונות שבים אליי, מלאֵי חיים.

הכול התחיל כמו רעם ביום בהיר. לא, אפילו יותר מזעזע מזה, יותר מזעזע מלראות שמיים ממטירים גשם זלעפות של צפרדעים.

יום אחד הידֶאָקי, הבחור שיצאתי איתו במשך שנה, פלט, 'אני מתחתן.'

כשרק שמעתי את זה, הראש שלי התמלא בשאלות. אילו אמר, 'בואי נתחתן,' הייתי מבינה. אילו אמר, 'אני רוצה להתחתן,' גם הייתי מבינה. אבל 'אני מתחתן' — נשמע מוזר. נישואים, אחרי הכול, הם ברית שמבוססת על הסכם הדדי, כך שמבחינה דקדוקית המשפט היה שגוי לגמרי. ומה לגבי האופן האגבי שבו אמר את זה? זה היה בוטה. נימת קולו הייתה כאילו אמר, 'הֵי, מצאתי מאה ין על המדרכה.'

זה קרה בשישי בערב באמצע יוני. היינו במסעדה איטלקית בשינְג'וּקוּ באמצע ארוחת ערב נחמדה אחרי העבודה. המסעדה ממוקמת בקומה האחרונה של בית מלון, כך שזכינו לתצפית יפהפייה על העיר בלילה, עם כל אורות הניאון הנוצצים. זה היה המקום החביב עלינו.

הידאקי היה שלוש שנים בכיר ממני בעבודה, והייתי דלוקה עליו בסתר מיום שהתחלתי לעבוד. רק מנוכחותו לידי הלב שלי קיפץ בחזה כמו טרמפולינה. באותו לילה היינו רק שנינו לראשונה זה זמן־מה, לכן שתיתי את היין שלי במצב רוח מרומם במיוחד.

אבל אז…

בלי לחשוב עניתי, 'אה?' חשבתי שאולי לא שמעתי טוב. אבל הוא חזר על מה שאמר, בנימה אגבית. 'מתברר שאני מתחתן בשנה הבאה.'

'מתחתן? מי מתחתן עם מי?'

'אני. איתה.'

'אה?' עדיין לא הבנתי. 'עם מי?'

ואז — בלי שמץ של אשמה בקולו — הוא נקב בשמה של בחורה ממחלקה אחרת בחברה. היא התחילה לעבוד פחות או יותר איתי, והייתה יפה עד כדי כך שגם לי התחשק לחבק אותה.

לעומתה הייתי גבוהה ופשוטת מראה. לא הבנתי למה הוא בכלל טרח להתעניין בי, אם יצא עם יפהפייה כמוה.

כששאלתי, הוא אמר שהם יחד כבר שנתיים וחצי. במילים אחרות, הם ביחד זמן ממושך יותר מאיתנו. מובן שלא היה לי מושג שהוא עם מישהי אחרת. אף פעם לא חשדתי. אף פעם לא שקלתי את האפשרות. במשרד שמרנו בסוד על הקשר שלנו, אבל הנחתי שזה כדי לא להביך את האחרים. אבל מתברר שמלכתחילה לא הייתי הבחירה הראשונה שלו, אלא סתם מישהי להשתעשע איתה. איך לא הבנתי את זה? או שאני קולטת לאט או שמשהו אצלו לא בסדר.

כך או כך, ההורים שלהם כבר נפגשו. מתנות האירוסין צפויות להינתן בחודש הבא. הייתי מסוחררת. הרגשתי כאילו נזיר מצלצל בפעמון מקדש בתוך ראשי. כמעט שמעתי את הגונג.

'חתונה ביוני תהיה נהדרת, ברור, אבל היא לא ביקשה את המועד הזה, ועכשיו כמובן כבר מאוחר מדי לכך, ולכן…'

ישבתי שם המומה, מקשיבה למילים שיוצאות מפיו. אחר כך מילמלתי, 'אה, יופי,' למרות שהייתי מופתעת ממה שאמר.

'תודה, אבל את יודעת שאנחנו יכולים להמשיך להיפגש פה ושם,' הוא אמר בחיוך רחב. החיוך הרגיל שלו — כמה נדיב מצידו. שאנן מאין כמוהו.

אם זאת הייתה מלודרמה, באותו רגע הייתי קמה ושופכת לו את היין בפרצוף. אבל אף פעם לא הצטיינתי בדרך הביטוי הזאת של רגשות. רק כשאני לבד, מהרהרת בדברים שוב ושוב, אני מצליחה להבין איך אני מרגישה, לעזאזל. חוץ מזה, פעמון המקדש דינדן בראשי חזק מכדי שאצליח לחשוב.

עדיין המומה נפרדתי ממנו וחזרתי לבדי לדירה שלי. כשהתעשַתי סוף־סוף, נשטפתי פתאום נחשול של יגון. יגון יותר מכעס, אבל פראי כל כך, עז ומוחשי כל כך, שנדמה שאני יכולה להושיט יד ולגעת בו.

דמעות שטפו את פניי, והרגשתי שלעולם לא יחדלו. אבל עד כמה שלא בכיתי, לא הצלחתי להתאפס. אפילו לא הדלקתי אור. פשוט התמוטטתי והתייפחתי לי באמצע החדר. צצה לי מחשבה מטופשת, שאילו כל הדמעות האלה היו נפט — הייתי עשירה, אבל מרוב שזה היה טיפשי, הבכי רק התגבר.

הצילו, חשבתי. ברצינות. אבל לא הצלחתי לצעוק. לא הצלחתי לעשות שום דבר, רק לבכות.

אחר כך קרו רק דברים איומים בזה אחר זה.

כיוון שעבדנו באותו משרד, נאלצתי להמשיך לראות אותו, לא משנה כמה שנאתי את זה. והוא המשיך להתקשר אליי כמו תמיד, מה שהיה עינוי. ואם לא די בכך, כל הזמן נתקלתי בארוסה שלו בחדר המנוחה ובקפטריה. בכל פעם שזה קרה, היא הייתה מברכת אותי בחיוכה הקורן, ולא ידעתי אם היא יודעת עלינו או לא.

בתוך זמן קצר הקיבה שלי סירבה לעכל כל מזון שהוא. לא הצלחתי לישון בלילות. המשקל שלי צנח בחדות, והחוורתי עד כדי כך שנראיתי כמו גופה, למרות מאמצֵי השווא להסתיר את זה בעזרת איפור.

באמצע יום העבודה דמעות היו מתחילות לזלוג לי על הלחיים. בכיתי אינספור פעמים בתאי שירותים, מחניקה את צלילי היבבות.

כעבור שבועיים כאלה הגעתי לקצה גבול היכולת, נפשית וגופנית. ניגשתי סוף־סוף למנהלת שלי והגשתי את התפטרותי.

ביום האחרון בעבודה הידאקי ניגש אליי ואמר בקול עליז, 'זה שאת עוזבת לא אומר שמפסיקים להיפגש, נכון?'

איבדתי את החבר שלי ואת העבודה שלי בו בזמן. הרגשתי כמעט כאילו נזרקתי לחלל החיצון.

אני מקְיוּשוּ. הגעתי לטוקיו כדי לעבוד שם, אחרי שהשלמתי תואר בקולג' מקומי בדרום. משום כך, האנשים היחידים שהכרתי בעיר היו מהעבודה. וכיוון שאני ביישנית וגרועה בליצור קשרים, לא הייתה לי בכל רחבי טוקיו נפש קרובה אחת ויחידה.

כשאני מסתכלת לאחור, המילה שמסכמת את החיים שחייתי עד לאותו רגע, סך של עשרים וחמש שנה, היא 'מספיק'. נולדתי למשפחה אמידה מספיק, השלמתי לימודים בבית ספר טוב מספיק, והשגתי מִשֹרה בחברה מוצלחת מספיק.

הפגישה עם הידאקי באותם ימים הייתה משמעותית במיוחד בשבילי. יחסית לבחורה הפסיבית שהייתי אז, להשיג חבר כמוהו היה לא פחות מנס. הוא כל כך מצא חן בעיניי שבקושי עמדתי בזה. החיסרון היה שלרגע לא צפיתי את הזעזוע הזה, ולא היה לי מושג איך להתמודד איתו.

מנגנון ההתמודדות שבחרתי לבסוף היה להקדיש את חיי לשינה. גם אני הופתעתי מעומק העייפות שחשתי. אני יודעת שזו כנראה הייתה הדרך של הגוף שלי לעזור לי להימנע מהמציאות, אבל ברגע שקברתי את עצמי בין השמיכות, נרדמתי מיד. ביליתי ימים שלמים בשינה עמוקה בחדרון שלי, נסחפת לבדי בחלל החיצון.

מן הסתם ביליתי ככה חודש בערך. התעלמתי מהטלפון, אבל כשהתעוררתי ערב אחד, שמתי לב שיש לי הודעה קולית. לא זיהיתי את המספר במסך, ובכל זאת הקשבתי להודעה. פתאום שמעתי קול עליז אומר, 'היי, היי! טַקַאקוֹ? מה שלומך? זה אני. סַאטוֹרוּ! אני מתקשר מחנות הספרים. תחזרי אליי. אפשר יותר מאוחר. אוי, לעזאזל, נכנס לקוח. חייב ללכת. נדבר בקרוב.'

ישבתי שם רגע המומה. סאטורו? מי? לא היה לי שמץ של מושג. הוא אמר את השם שלי, אז זאת לא טעות במספר. איזו חנות? חנות ספרים… הפכתי את המילים שוב ושוב בראשי — ואז קלטתי.

סאטורו היה דוד שלי סאטורו! במחשבה שנייה, אמא שלי באמת סיפרה לי לפני זמן־מה, שהוא התחיל לנהל את חנות הספרים שסבא־רבא שלי הקים בג'ימבּוֹצ'וֹ. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בשנה הראשונה שלי בתיכון, כך שלא התראינו כמעט עשור, אבל הייתי בטוחה שזה הקול שלו.

ואז נתקפתי חשד מזדחל, שאמא שלי עומדת מאחורי זה. כן, זאת בטח היא. היא היחידה שסיפרתי לה שעזבתי את העבודה ונפרדתי מחבר שלי. היא בטח דאגה לי כל כך שביקשה ממנו טובה. אבל זאת לא סיבה מספקת.

למען האמת, לא חיבבתי במיוחד את דוד סאטורו. אדם כל כך לא שגרתי, שהיה קשה להבין אותו. חסר עכבות לחלוטין, לא משנה בחברת מי. ותמיד סיפר בדיחות קטנות וגיחך לעצמו. זה היה משונה, ואנשים חשבו שהוא עוף מוזר, מה שהטריד אותי.

אבל כשהייתי קטנה אהבתי את האישיות שלו. היינו משחקים בחדר שלו, כשאמא שלי לקחה אותי איתה לטוקיו, לביקור משפחתי. רק כשהתקרבתי לגיל ההתבגרות, האקסצנטריות שלו התחילה להרתיע אותי, והתחמקתי ממנו בסתר. ואז, נוסף על הכול, הוא התחתן פתאום — למרות שעוד לא הייתה לו עבודה קבועה. מאז נדמה שכך או אחרת, הוא תמיד עושה צרות למשפחה.

לכן כשהגעתי לטוקיו, לא עלה בדעתי לבקר אותו. ניסיתי לשמור מרחק ממנו.

למחרת היום שבו קיבלתי את ההודעה, אחר הצהריים, התקשרתי אליו באי־רצון. יכולתי לדמיין את אמא שלי חוטפת התקף זעם אם לא אחזיר לו צלצול. בהתחשב בזה שדוד שלי היה באמצע שנות העשרים לחייו כשהייתי בבית ספר יסודי, הוא בטח כבר הגיע לשנות הארבעים שלו.

מישהו ענה מיד אחרי הצלצול הראשון.

'שלום, חנות הספרים של מוריסאקי.'

'היי, זאת אני, טקאקו.'

'אה, הֵי!' שמעתי את דוד שלי צועק מעבר לקו. זה הלהט שזכרתי מפעם. מיהרתי להרחיק את הטלפון מהאוזן.

'עבר כל כך הרבה זמן! הכול בסדר?'

'כן, טוב…'

'ידעתי שאת בטוקיו, אבל אף פעם לא באת לבקר אותי.'

'מצטערת. הייתי עסוקה בעבודה,' התנצלתי מבלי משים.

'אבל התפטרת, לא?'

הוא לא הלך סחור־סחור. מילמלתי תשובה. הוא לא היה אדם שאפשר לצַפות ממנו לעדינות. דוד שלי פשוט המשיך לדבר, אמר שזה ממש כמו פעם. הוא המשיך לפטפט עוד ועוד — עד שאמר פתאום, 'תקשיבי, חשבתי על משהו, אם לא בא לך לעבוד כרגע, אולי תבואי לגור כאן?'

'סליחה?' נתפסתי לא מוכנה.

הוא המשיך ללחוץ לתשובה. 'את מבזבזת לא מעט כסף על שכירות וחשבונות. כאן הכול יהיה בחינם. כלומר, אולי תוכלי לעזור לי קצת בחנות.'

כשביקשתי פרטים, סיפר שהוא מנהל את החנות לבדו. הוא צריך מישהו שיפתח את החנות בבוקר, בזמן שהוא הולך לבית החולים, לטיפולים בכאב הגב שלו. דוד שלי גר בבית בקוּניטאצ'י, ככה שכשהחנות סגורה, המקום יהיה לרשותי. הוא הבטיח לי פרטיות גמורה. המבנה שימש למגורים עד לפני כמה שנים, כך שהוא מאובזר במלואו כולל חדר רחצה ראוי.

חשבתי על זה רגע. ידעתי שהסידור העכשווי שלי לא ישרוד לנצח. אם אמשיך לגור ככה, הכסף ייגמר לי בקרוב. מצד שני, לא מצא חן בעיניי הרעיון שמישהו יתערב לי בחיים.

'אני בטוחה שאפריע,' ניסיתי לדחות את ההצעה.

דוד שלי לא קלט את הרמז.

'תפריעי? קשקוש. זה יהיה תענוג.'

האם דודה מוֹמוֹקוֹ הסכימה לזה? עמדתי לשאול, אבל עצרתי את עצמי. נכון, אשתו מומוקו עזבה אותו לפני שנים, זה סיפור די רציני במשפחה. אחרי שהסתלקה הוא נראה מדוכא עד כדי כך, שאמא שלי דאגה שזה יפגע לו בבריאות. אני זוכרת שריחמתי עליו כשסיפרו לי, אבל גם הרגשתי מוזר. לא היה בזה שום היגיון. בחתונה שלהם הם נראו כל כך מאוהבים. דודה מומוקו הייתה כל כך חביבה וטובת מזג. היא לא נראתה אחת שתסתלק.

בעודי נזכרת בכל זה, המשכתי את השיחה בגמגום. דוד שלי, לעומת זאת, שעט קדימה עם התוכנית. 'נהדר. אז סיכמנו.'

ניסיתי שוב לדחות אותו. 'מה עם כל החפצים שלי?' שאלתי, אבל הוא ענה שיש לו מקום אחסון בבית שלו, בקוניטאצ'י. אני יכולה לשלוח הכול לשם ולקחת איתי לחנות רק מה שצריך.

נראה שהובסתי בכל החזיתות.

'תסמכי עליי, טקאקו. גם לך עדיף ככה.'

איך הייתי אמורה לסמוך על מישהו שלא פגשתי עשר שנים?

'טוב, אני אתחיל לארגן כאן הכול,' אמר דוד שלי, ואז, בלי להמתין לתשובה, אמר שנכנסה לקוחה ונצטרך להמשיך אחר כך. וניתק.

זמן־מה ישבתי המומה, מאזינה לצליל החיוג.