האי של נשות הים

אישה זקנה יושבת על שפת הים, וכרית חגורה ברצועות לישבנה. היא ממיינת אצות שנסחפו אל החוף. היא רגילה לבלות את זמנה במים, אבל גם ביבשה היא ערנית למתרחש סביבה. האי גֶ’ג’וּ הוא ביתה, והוא ידוע בשלושה דברים הנמצאים בו בשפע: רוח, אבנים ונשים. דווקא הרוח, הגחמנית מבין השלושה, היא קלה ועדינה היום. אפילו ענן אחד אינו מעיב על השמיים. השמש מחממת את ראשה, את עורפה ואת גבה מבעד לכובע שהיא חובשת ולשאר הבגדים. היא מרגיעה כל כך. ביתה שוכן על קו החוף הסלעי המשקיף אל הים. הוא לא נראה מפואר במיוחד — רק שני מבנים קטנים הבנויים מאבני המקום, אבל המיקום שלו… ילדיה ונכדיה הציעו לה להרשות להם להפוך את המבנים למסעדה ולבר. “אוי, סבתא. את תהיי עשירה. לא תצטרכי לעבוד יותר.” אחת משכנותיה נענתה לבקשתו של הדור הצעיר. עכשיו ביתה של האישה הזו משמש אכסניה ומסעדה איטלקית. בחוף של יוֹנְג־סוּק. בכפר שלה. היא לא תסכים לעולם שזה יעלה בגורל הבית שלה. “בכיסים של קוריאה כולה אין מספיק כסף כדי לגרום לי לעזוב את הבית,” אמרה יונג־סוק פעמים רבות. איך תוכל לעשות את זה? ביתה הוא הקן שבו היא מחביאה את שמחתה, את צחוקה, את תוגותיה ואת חרטותיה על הדברים שאירעו בחייה.

היא לא עובדת לבדה על החוף. ישישות נוספות בנות גילה — בשנות השמונים והתשעים לחייהן — נוברות באצות שנסחפו אל החוף, מכניסות לשקיות קטנות את האצות הראויות למכירה ומותירות את יתר האצות על החוף. על הטיילת המפרידה בין המפרצון הזה לכביש פוסעים זוגות צעירים — אולי בירח הדבש שלהם. הם צועדים יד ביד, בראשים רכונים זה אל זה. לפעמים הם אפילו מתנשקים. לעיני כול, באור היום. היא רואה משפחה של תיירים, ללא ספק מקוריאה עצמה. זה ברור כשמש בגלל חולצות הטריקו המנוקדות והמכנסיים הקצרים הירוקים־בהירים שלובשים הילדים והבעל. גם האישה לובשת חולצת טריקו מנוקדת, אבל כל פיסה של עורה מוגנת מהשמש באמצעות מכנסיים ארוכים, מגיני זרועות, כפפות, כובע ומסֵכת בד. ילדים מהכפר מטפסים על הסלעים הגולשים מהחול אל הים. עוד מעט הם ישחקו במים הרדודים, יצחקקו ויתערבו זה עם זה מי יהיה הראשון שיגיע אל הסלע שנמצא הכי עמוק, יבחין בשבר של זכוכית־ים או ימצא קיפוד־ים, אם יתמזל מזלם והם יבחינו בקיפוד. היא מחייכת לעצמה. כמה שונים יהיו החיים הצפונים לילדים האלה…

היא מבחינה גם באנשים אחרים שלוטשים בה עיניים, ולאחר מכן מסבים את מבטם אל יתר הנשים הנמצאות היום על החוף. חלק מהאנשים האלה אינם מנסים אפילו להסתיר את סקרנותם. איזו סבתא נראית הכי נחמדה? עם איזו סבתא יהיה הכי קל לפתוח בשיחה? מה שהאנשים האלה לא מבינים זו העובדה שגם יונג־סוק וחברותיה סוקרות אותם במבטיהן. האם הם אנשי אקדמיה או עיתונאים? ואולי הם מצלמים סרט תעודה? האם הם ישלמו? האם יש להם ידע כלשהו על ההאנְיוֹ — נשות הים? הם ירצו לצלם אותה. הם יתחבו מיקרופון בפרצופה וישאלו את אותן שאלות צפויות. “האם את רואה בעצמך סבתא הבאה מהים או רואה את עצמך יותר כבתולת־ים?” או: “הממשלה תייגה את ההאניו כאוצר מורשת תרבותי — דבר ההולך וגווע ושיש לשמרו, ולו רק בזיכרון. איך את מרגישה עם זה שאת נצר אחרון?” אם הם אנשי אקדמיה, הם ירצו לדבר על התרבות המַטְרי־פוֹקאלית של ג’ג’ו, ויסבירו: “זו לא תרבות מטריארכאלית, אלא תרבות המתמקדת בנשים.” ואז הם יתחילו לחטט: “באמת היית אחראית למשק הבית שלך? באמת נתת לבעלך דמי כיס?” לעיתים קרובות תפנה אליה אישה צעירה, שתציג לה שאלה שיונג־סוק שמעה שיחות עליה כל חייה: “מה כדאי יותר להיות — גבר או אישה?” ליונג־סוק לא משנה מה השאלה המוצגת לה, היא תמיד עונה את אותה תשובה: “אני הייתי ההאניו הכי טובה!” היא מעדיפה להסתפק בזה. כשאחד המבקרים מתעקש, יונג־סוק תאמר בגסות: “אם אתה רוצה לדעת עליי, לך למוזיאון ההאניו. תוכל לראות שם את התצלום שלי. תוכל לראות שם את סרט הווידיאו עליי!” אם הם בכל זאת לא עוזבים אותה לנפשה… אז היא עונה בישירות רבה אפילו יותר. “עזבו אותי! יש לי עבודה לעשות!”

תשובותיה תלויות בדרך כלל בתחושות הגוף שלה. היום השמש זורחת, המים נוצצים, והיא חשה בעצמותיה — אף על פי שהיא רק יושבת על החוף — את תחושת הקלילות שנוסך הים, את הגלים המעסים את הכאבים שבשריריה, את הקרירות האופפת אותה ומצננת את הלהט במפרקיה, ולכן היא מרשה לעצמה להצטלם ואפילו מסיטה לאחור את שולי כובעה, כדי שבחור צעיר אחד יוכל “לראות את הפנים שלך טוב יותר”. היא סוקרת אותו במבטה כשהוא מנסה להתקדם אל הנושא המביך, עד שלבסוף הוא שואל את השאלה: “המשפחה שלך סבלה במהלך תקרית השלושה באפריל?”

אַיְגוֹ, ברור שהיא סבלה. ברור. ברור. ברור. “כולם באי ג’ג’ו סבלו,” היא עונה. אבל זה הדבר היחיד שהיא תאמר בנושא. היא לעולם לא תגיד דבר נוסף. מוטב לומר לו שעכשיו זו התקופה המאושרת ביותר בחייה. וזה אכן כך. היא עדיין עובדת, אבל היא לא עסוקה מכדי לבקר חברים ולצאת למסעות. עכשיו היא יכולה להביט בנינותיה ולחשוב: זו יפה. זו הכי חכמה בינתיים. או: מוטב שזו תתחתן עם בעל טוב. נכדיה וניניה מעניקים לה שמחה עצומה. למה לא יכלה לחשוב ככה כשהייתה צעירה יותר? אבל באותם ימים היא לא הייתה מסוגלת לצייר בדמיונה כיצד יתנהלו חייה. אפילו בחלום לא הייתה מסוגלת לדמיין את החיים כיום.

הבחור מתרחק. הוא מנסה לפתוח בשיחה עם אישה אחרת, קאנְג גוּ־גָ’ה, שעובדת במרחק עשרה מטרים משמאל ליונג־סוק. גו־ג’ה, שהייתה תמיד טיפוס נרגן, לא מרימה אפילו את עיניה. הבחור עובר אל גוּ־סוּן, אחותה הצעירה של גו־ג’ה, שצורחת לעברו: “לך מכאן!” יונג־סוק פולטת בהערכה נחרת לעג.

כשהשק הקטן שלה מלא, היא קמה על רגליה ומדדה אל מקבץ השקים הגדולים יותר שהיא ממלאת. מייד לאחר שהשק הקטן התרוקן, היא צולעת אל אזור שומם של החוף. היא מתיישבת ומניחה את הכרית שלה תחת גופה. כפות ידיה זריזות ומיומנות, אף על פי שהן מעוותות מעבודה קשה וחרוצות קמטים עמוקים לאחר שנים של חשיפה לשמש. רחש הים… לטיפת האוויר החמים… הידיעה שאלפי האלות השוכנות באי הזה שומרות עליה… אפילו כינויי הגנאי העסיסיים של גו־סון לא יכולים לקלקל את מצב רוחה.

ולפתע היא קולטת משפחה נוספת בקצה שדה הראייה שלה. בני המשפחה הזו לא לבושים בבגדים זהים, והם לא נראים דומים זה לזה. הבעל לבן, האישה קוריאנית, והילדים — ילד קטן ונערה בגיל העשרה — הם מעורבים. יונג־סוק לא מסוגלת לשלוט בזה — מראה הילדים המעורבים האלה גורם לה אי נוחות. הילד לובש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו עם ציור של גיבור־על, ונועל לרגליו נעלי ספורט מגושמות. הילדה לבושה במכנסיים קצרים שבקושי מכסים את מה שהם אמורים לכסות, אוזניות נעוצות באוזניה, והחוטים שלהן משתרכים על ניצני שדיה. יונג־סוק מנחשת שהם אמריקאים, והיא מביטה בהם בחשדנות כשהם מתקרבים אליה.

“את קים יונג־סוק?” שואלת האישה, שהיא בהירת עור ויפה. כשיונג־סוק מהנהנת קלות, האישה ממשיכה: “שמי ג’י־יונג, אבל כולם קוראים לי ג’נט.”

יונג־סוק מגלגלת את השם על לשונה. “ג’נט.”

“וזה בעלי, ג’ים, והילדים שלי, קלרה וסקוט. אנחנו שואלים את עצמנו אם את זוכרת את סבתא שלי?” ג’נט מדברת… באיזו שפה היא מדברת בדיוק? זו לא קוריאנית, אבל זה גם לא הניב של ג’ג’ו. “שמה היה מי־ג’ה. שם המשפחה שלה היה האן…”

“אני לא מכירה את האישה הזאת.”

קמט קל מסתמן מעל גשר אפה של האישה. “אבל שתיכן לא גרתן בכפר הזה?”

“אני גרה כאן, אבל אני לא יודעת על מי את מדברת.” הקול הבוקע מגרונה של יונג־סוק הוא חריף ורם יותר אפילו מקולה של גו־סון, ולכן שתי האחיות קאנג מביטות לעברה. את בסדר?

אבל האישה האמריקאית לא מרפה. “בואי ואראה לך את התמונה שלה.”

היא מפשפשת בתיק שלה, מוציאה מעטפת נייר חומה ומחטטת בה עד שהיא מוצאת את מה שהיא מחפשת. היא מושיטה את ידה ומראה ליונג־סוק צילום בשחור ולבן של נערה לבושה בבגד רחצה לבן מן העבר. פטמותיה מזכירות זוג עיני תמנון המציצות מהמערה המגינה עליו. שערה מוסתר תחת מטפחת לבנה. פניה עגולות, בזרועותיה הרזות ניכר מתווה השרירים, רגליה חסונות, וחיוכה רחב וחסר בושה.

“אני מצטערת,” אומרת יונג־סוק. “אני לא מכירה אותה.”

“יש לי עוד תמונות,” ממשיכה האישה.

כשג’נט מציצה שוב לתוך המעטפה ומעלעלת בתצלומים נוספים, מן הסתם, יונג־סוק מחייכת אל הגבר הלבן. “יש לך טלפון?” היא שואלת באנגלית, שהיא מבינה שוודאי נשמעת רע הרבה יותר מהקוריאנית של אשתו, ומצמידה טלפון דמיוני אל אוזנה. היא משתמשת בשיטה הזו פעמים רבות כדי להציל את עצמה ממטרידנים. אם זו אישה צעירה, היא עשויה לומר: “אני צריכה לדבר עם הנכד שלי לפני שאענה על השאלות שלך.” אם זה גבר — בכל גיל — היא תשאל: “אתה נשוי? הנינה שלי מקסימה, והיא גם לומדת בקולג’. אקרא לה לבוא לכאן, כדי ששניכם תוכלו להיפגש.” מדהים על כמה אנשים היא מצליחה לעבוד בתכסיסים שלה. ומובן שהגבר הנוכרי טופח על כיסיו ומחפש את הטלפון שלו. הוא מחייך. שיניים צחורות, ישרות מאוד. כמו של כריש. אבל הנערה מספיקה לשלוף את הטלפון שלה לפניו. זהו אחד האייפונים החדישים, בדיוק כמו אלה שיונג־סוק קנתה לנינים שלה לימי ההולדת שלהם השנה.

מבלי לטרוח לשלוף את האוזניות מאוזניה אומרת קלרה: “תגידי לי את המספר.” צליל קולה מרעיד את יונג־סוק עוד יותר. הנערה מדברת בניב של ג’ג’ו. המבטא לא מושלם, אבל סביר, וההטעמה מעבירה צמרמורת בעור זרועותיה של יונג־סוק.

היא מדקלמת את המספר, וקלרה לוחצת על המקשים בטלפון. לאחר שהיא מסיימת, היא מנתקת את הטלפון מהחוט ומושיטה אותו ליונג־סוק, שחשה שיתוק משונה. מתוך דחף — זה חייב להיות דחף, נכון? — הנערה גוחנת ומצמידה את הטלפון אל אוזנה של יונג־סוק. המגע שלה… כמו לַבָּה… צלב קטן התלוי על שרשרת זהב חומק מתחת לחולצת הטריקו של הנערה ומתנדנד מול עיניה של יונג־סוק. עכשיו היא שמה לב שגם האם, ג’נט, עונדת צלב.

ארבעת הזרים לוטשים בה את עיניהם. הם חושבים שהיא עומדת לעזור להם. היא מדברת במהירות לתוך הטלפון. מצחה של ג’נט מתקמט שוב כשהיא מנסה להבין את המילים, אבל יונג־סוק מדברת בניב הטהור של ג’ג’ו, השונה מהלשון הקוריאנית כשם שהצרפתית שונה מהיפנית. כך נאמר לה, על כל פנים. לאחר שהיא מסיימת את השיחה, קלרה תוחבת את הטלפון לכיס האחורי שלה ומביטה במבוכה באִימה, שמתחילה להוציא תצלומים נוספים.

“הנה אבא שלי כשהוא היה צעיר,” אומרת ג’נט ודוחפת תמונה מטושטשת מול עיניה של יונג־סוק. “את זוכרת אותו? והנה עוד תמונה של סבתא שלי. צילמו אותה ביום חתונתה. נאמר לי שהנערה שלצידה היא את. את לא מוכנה להקדיש לנו כמה דקות ולדבר איתנו? בבקשה?”

אבל יונג־סוק חוזרת אל מלאכת המיון, ורק מדי פעם היא מציצה בתצלומים מתוך נימוס, אבל בפניה לא ניכר דבר החושף את הרגשות שבליבה.

כעבור כמה דקות מקפץ על החוף אופנוע שעגלה מחוברת לחלקו האחורי. כשהוא מגיע אליה, היא קמה בקושי על רגליה. הגבר הנוכרי נוטל את מרפקה כדי לייצב אותה. חלף זמן רב מאז נגע בה אדם לבן כל כך, והיא מתנתקת מוכנית ממגעו.

“הוא רק רוצה לעזור,” אומרת קלרה בניב המקומי הילדותי שלה.

יונג־סוק מביטה בזרים המנסים לעזור לנכדהּ, העורם את שקי האצות על העגלה. לאחר שהכול קשור היטב במקומו, היא מטפסת אל מאחורי נכדה וכורכת את זרועותיה סביב מותניו. היא דוחקת בו בגב כף ידה. “קדימה!” לאחר שהם יוצאים מהחוף ומקפצים על הכביש, היא אומרת בקול שקט יותר: “בוא נסתובב קצת. אני לא רוצה שהם יראו איפה אני גרה.”