החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

העולם עוד יכיר את פּנַי

מאת:
מאנגלית: דפנה רוזנבליט | הוצאה: | 2019 | 176 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

ערב קוקטיילים רגוע בבית פרטי בחוף המערבי בארצות הברית. בחורה יפה ומבוסמת נבלעת בין גלי האוקיינוס. גבר זר מזנק אל הים ומציל אותה. הגבר אינו פנוי, הוא גם אינו שם את לבו אל הבחורה, ואף במרוצת הזמן – הוא לא יתאהב בה. אז מה כן?

אלפרד הייז הוא סופר מהזן הייחודי ביותר: הוא מצליח לרתק ולהרים סיפור לגובה מקסימלי באמצעות מנוף רגשי ותחבירי חסרי תקדים, מבלי להשתמש בזיקוקים, בפיצוצים ובאפקטים מיוחדים אחרים. על ידי הבנה עמוקה ועדינה, מחד, של נפש האדם ושל מערכות יחסים, והצגתם הבהירה והישירה של אלה, מאידך, עולה בידיו ללפות את הקורא באמצעות סיפור אנושי פשוט כאילו מדובר במותחן מסחרר. הייז אינו פורט על רגשות הקורא אלא על נימים של גוונים של רגשות, כאילו לבו של האחרון הוא מקלדת אמוטיבית בת אלפי קלידים, ואצבעותיו של הייז אינן מפספסות אפילו אחד מהם.

מי שהתאהב ב״מאוהב״ (תשע נשמות, 2016) יזהה ב״פני בראש חוצות״ בדיוק את אותה מפה של הנפש פרי סט העפרונות של אלפרד הייז: תולדה של תהליך רגשי שעושה דבר אחד – מצליחה לגעת באמת, ואז שוקעת פנימה, נשארת לתמיד.

 

אלפרד הייז (1911 – 1985), היה תסריטאי, סופר ומשורר שנולד למשפחה יהודית לונדונית. כשהיה בן שלוש החליט אביו – ספר, נגן כינור ולפרקים גם סוכן הימורים – להגר, והמשפחה הגיעה לניו יורק. אחרי שסיים את לימודיו בקולג' של ניו יורק עבד כעיתונאי והחל את דרכו כמשורר. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא האמריקאי והוצב באיטליה, ובסוף המלחמה נשאר ברומא ועבד כתסריטאי בסצנת הקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי. בין השאר השתתף בכתיבת תסריטים לסרטים "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, ו"פאיזה" של רוברטו רוסליני, ואף היה מועמד לאוסקר. בסוף שנות הארבעים חזר לניו יורק ועבד כתסריטאי בתעשיית הקולנוע ההוליוודית (שם עבד גם עם פריץ לאנג) ובטלוויזיה. במקביל פרסם שבעה רומנים, סיפורים קצרים, מחזה ושלושה ספרי שירה. "מאוהב" הוא ספרו הראשון שראה אור בעברית בהוצאת תשע נשמות בשנת 2016. בכוונתינו להמשיך להוציא מספרי הלפרד הייז גם בעתיד.

 

"הוא עומד לו שם, גדול מהחיים / בעיניו חיוך מצודד / אומר 'מה שהם לא הרגו / המשיך, עלה והתאגד. המשיך, עלה והתאגד'" כתב הייז בשירו הידוע " אתמול בלילה חלמתי שראיתי את ג'ו היל" שהיה לשיר-עם אמריקאי המוקדש לגיבור מעמד הפועלים, ג'ו היל, פעיל חברתי למען איגודי עובדים, שהוצא להורג. "צריך יותר מאשר רובה כדי להרוג בן אדם", כתב הייז באותו שיר שביצע פול רובסון ורבים אחרים, ולימים שרה בוודסטוק ג'ואן באאז.

 

מקט: 4-1298-66
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

המסיבה נמשכה זמן רב מדי; ואני, שעייפתי מהקולות הלהוטים מדי, ומהמשקאות שחולקו ביד רחבה מדי, וכיוון שחשבתי שיהיה נחמד להיות לבד, וחשבתי שאוכל להימלט, ולו לזמן מה, מהחיוכים שתוקעים אותך ליד הפסנתר, או השאלות שגורמות לך להתפתל בכיסא, יצאתי ופניתי להשקיף אל הים.

והוא היה שם, בדיוק כפי שמתארים אותו, גוש כהה וכבד, ואי־שם במרחק נעו בעצלתיים דרומה אורותיה של ספינה איטית. מבטי נתלה במים, חוצה איזה גבול, בשעה שמאחורַי, מתוך החדר הבוהק באור, מבַּר הבמבוק ומרהיטי הבמבוק, הוסיפו לעלות קולות האנשים שלא היו בדיוק זרים ולא ממש חברים, ותיארו בפרטי־פרטים הצלחה כלשהי או סיפרו איזו בדיחה. נראה לי מטופש להישאר, כשאני עייף כל כך והמסיבה דועכת; נראה לי מטופש ללכת, כשבבית מחכה רק דירה ריקה.

מתחתַי נפרש החוף; וכעת, מאחד מחדרי השינה שבקומה התחתונה הגיחה בחורה במכנסיים קצרים וחולצת פסים, לראשה כובע מלחים ובידה קוקטייל. היא נעה בזהירות חיננית על פני החול, וייצבה את הכוס, כשעל שׂערה הכהה כובע של רב־חובל שנקנה באיזו חנות, והאור ליווה אותה בצאתה מהבית. באפלה בהקו רגליה, שהיו נתונות במכנסיים קצרים וצמודים מאוד, בלובן יוצא דופן. היא ירדה לקו החוף, ושם גמעה באיטיות מהמשקה והטתה מעט ראשה להתבונן בכוכבים. זו היתה תמונה מרשימה: הים, המכנסיים הקצרים והקוקטייל, ואני הנחתי שהיא מודעת בהחלט לקומפוזיציה; ומצד שני, זה היה נכון גם לגבַי, שהשתהיתי כאן בחוץ על המרפסת, ועישנתי בקפידה סיגריה מהורהרת. חשבתי לעצמי שכבר ראיתי אותה פעם: לפחות את הרגליים הלבנות, השיער הארוך והכובע האופנתי; כשניצבו, מדי פעם, על רקע מפרשית בבַּלבּוֹאָה, בסוף־שבוע עמוס, או כשישבו על כיסא־בר גבוה בארבע אחר הצהריים, ב’אוֹשֶן הָאוּס’, מקום שפתוח רק לחברי מועדון ובעלי בקתה, אלא שמן הסתם היא לא היתה חברת מועדון וגם לא בעלת בקתה. היא הוזמנה לשם, ל’אושן האוס’, כפי שהוזמנה לסיפון המפרשית ההיא בבלבואה, ולא לבד בדרך כלל; בדרך כלל היו שם עוד שלוש או ארבע בחורות, שהרגליים שלהן ארוכות לא פחות, ושׂערן מסתלסל על הכתפיים בדיוק כך. לא הצלחתי לראות את פניה, אבל זה לא היה משנה דבר: ידעתי בוודאות מי היא, פחות או יותר, והייתי בטוח שהיא חוֹוה שם בחוץ, כשהמים מסתלסלים סביב קרסוליה, איזה חיבור נשגב לים. ואז, בעודה מחזיקה בכוס כאוחזת גביע במעין פולחן פרטי, החלה לצעוד אל תוך האוקיינוס. רגליה הבהבו מעט בחשכה. היא נעצרה לשתות שוב, ברוב טקס, ואז סחף הזרם את החול שעליו ניצבה, והיא נפלה. זה הסב לי הנאה. הישבן הקטן היה כעת רטוב כולו, וכובע רב־החובל שלה ניתק מראשה. היא נעמדה, נאבקת באוקיינוס, וכבר לא היתה אותה צללית קסומה שהציגה לשמים שווי הנפש רק לפני כמה דקות. כעת נראתה כנימפה מבולבלת עד כלימה. נרכנתי לפנים, מרפקַי על מעקה המרפסת הקטנה, והתענגתי על האסון שפקד אותה. במידת מה הן היו לי לזרא כולן; בג’ינסים הקבועים שלהן, נעלי ההליכה במים, והטי־שרטס; בבדי המשבצות שלהן וצווארוני האפסר והסנדלים; בגילוי הלב שלהן וכל קסמיהן צרובי השמש.

הבחורה התנודדה מעט עכשיו, אחרי שהכובע נעלם וכוס הקוקטייל נפלה למים, ואז החלה לפסוע לפנים אל עומק הים. כעת חתרה במאמץ להתקדם אל תוך המים, וללא ספק לא בוססה בהם, כפי שסברתי. נחשול גדול הגיח, והיא נעלמה תחתיו. היא באמת נעלמה תחתיו. פלטתי צעקה וזינקתי מהמרפסת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העולם עוד יכיר את פּנַי”