החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המוזיאון לאהבה מודרנית

מאת:
מאנגלית: ברוריה בן־ברוך | הוצאה: | 2019-03 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ארקי לוין, מלחין ניו־יורקי, נקלע למבוי סתום. אשתו האהובה – שטיפלה בכל היבט של חייהם המשותפים – מאושפזת, ומתוך התחשבות בקריירה שלו דאגה מבעוד מועד ובאמצעים משפטיים, שייאסר עליו לסעוד אותה במצבה.

לרשותו עומדים עכשיו כל הזמן והמרחב שתמיד התאווה אליהם, אך בנסיבות אלו אין לו שלוות הנפש שהוא זקוק לה. רדוף רגשות אשם, הוא מוצא את עצמו מתייצב מדי יום ב׳מומה׳, המוזיאון לאמנות מודרנית, שם מעלה האמנית הטוטלית מרינה אברמוביץ׳ מיצג תובעני ביותר: במשך 75 יום היא יושבת בשמלה אדומה על כיסא, כמעט ללא ניע, במשך שמונה שעות ברציפות, והמבקרים במוזיאון מוזמנים לשבת מולה ככל שיחפצו ולהתבונן לתוך עיניה. ארקי, כמו אנשים נוספים שפוקדים את המקום בקביעות, מתקשה להסביר לעצמו מדוע

הוא נמשך לשם כבחבלי קסם. ככל שנוקפים הימים ומתבסס מעמדו של המיצג כאחד המכוננים בהיסטוריה של האמנות, מחלחלת לתוכו של ארקי ההבנה באשר למה שחסר לו בחייו ומה עליו לעשות.

הת׳ר רוז זכתה על המוזיאון לאהבה מודרנית בארבעה פרסים ספרותיים חשובים באוסטרליה, שם הוא ראה אור לראשונה.

מקט: 4-20-535452
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הוא לא היה המוזיקאי הראשון שלי, ארקי לוין. גם לא המוזיקאי הכי פחות מצליח. בגילו, הפוטנציאל כבר מבוזבז או ממומש בדרך כלל. אבל זה איננו סיפור של פוטנציאל. זהו סיפור של התלכדות. דברים כאלה נדירים יותר מכפי שנדמה לנו. אומרים שצירוף מקרים הוא דרכו של אלוהים לנהוג בדיסקרטיות. אבל התלכדות היא יותר מכך. היא דבר שאם יופעל, הוא ייצור השפעה שאין לדעת מה היא. בני אדם נוטים להתפעל מהיכולת להבין משהו בראייה לאחור. אני חשבתי תמיד שראיית הנולד מועילה הרבה יותר.

אנחנו נמצאים באביב של שנת 2010, ואחת האמניות שלי עסוקה בגלריה בניו יורק. לא במוזיאון המטרופוליטני הגדול וגם לא בגוגנהיים השלֵו והעקלתוני. לא, הגלריה של האמנית שלי היא תיבה לבנה. ברור שבתוך התיבה הזאת יש חיים. והם שוקקים. אבל עוד לפני שנגיע לכך, אני מבקשת לתאר את הזירה.

העיר הכבירה הזאת מוקפת משני צידיה בנהרות. השמש זורחת מעל האחד ושוקעת מעל האחר. במקום שבו ניצבו פעם עצי אלון, רוֹשׁ ואשוח לשפת אגמים ונהרות, נמתחות היום שדרות בין צפון לדרום. הרחובות הרוחביים נמתחים ברובם בכיוון מזרח־מערב. ההרים יושרו, האגמים מולאו. הבניינים מציירים את קו הרקיע המוכר ביותר בעולם המודרני.

המדרכות מעבירות אנשים וכלבים מכאן לשם, הרכבת התחתית רועמת והמוניות הצהובות צופרות יומם ולילה. גם עתה, כמו בעשורים קודמים, בני האדם משתדלים להתמודד עם סכלות השקעותיהם ועם קוצר ידם של שליטיהם. המשכורות נמוכות, כמוהן כקו המותניים של מכנסי הג׳ינס. הרזון אופנתי אך השומן שכיח. החיים יקרים, ומחלה היא עסק יקר במיוחד. באופק מתקדר כמדומה כאוס של כוח אקלימי, כלכלה, כמיהה דתית וכלולות ללא קידושים. רוב בני האדם, כשלעצמם, עדיין רוצים להיראות טוב ולהריח טוב, להתרועע עם חברים, לחיות בנוחיות, לעשות כסף, לחוש אהבה, ליהנות ממין ולא למות בטרם עת.

וכאן אנחנו מגיעים לארקי לוין. הוא היה רוצה לחשוב שהוא נבדל מיתר האספסוף האנושי, שהוא ניצב לו בבדידות מזהרת בזכות מוחו המוזיקלי המעודן. עד לאחרונה סבר ששנים של אכילה טובה, שתיית יין טוב, צפייה בסרטים טובים, טיפול של רופאים טובים, אהבתה של אישה טובה, התברכות בגנטיקה טובה, וככלל – חיים מיטיבים ונטולי אשמה – אלחשו אותו מפני הסבל המקובל.

אנחנו נמצאים באחד באפריל, אך לוין, בדירתו שבכיכר וושינגטון, אטום לתאריך ולהשתמעויות המבדחות הקשורות בו. אילו היה מישהו מנסה למתוח אותו הבוקר, ארקי היה נבוך – אולי אפילו לשעות. שמש הבוקר יוצקת את אורה לתוך הפנטהאוז. ריגבי, חתולת מרבד אפורה, שרועה על גבה על הספה, כפותיה מתוחות גבוה מעל ראשה. לוין, לעומת זאת, רכון מעל סטיינוויי מודל בי, אצבעותיו נחות בדממה על המקלדת. הוא דומם לחלוטין, כמו בובה הממתינה לחוט הראשון שיימתח מלמעלה. למעשה הוא מחכה לרעיון. בשלב הזה אני נכנסת לתמונה בדרך כלל, אבל כבר חודשים רבים לוין איננו כתמול שלשום. כדי לכתוב מוזיקה עליו לדלג מעל סבך של חלומות שבורים. בכל פעם שהוא מתעתד לקפוץ, הוא נוכח בקוצר ידו.

לוין ואני מכירים זה את זה זמן רב, וכשהוא במצב כזה, קשה לפעמים להגיע אליו. הוא תקוע כל כך על גלגל הזיכרון, עד שהוא שוכח שיש לו אפשרויות. במה הוא נזכר עכשיו? אה, כן, סעודת הקולנוע החגיגית של אמש.

הוא ציפה לשאלות. זו הסיבה שנמנע מחברת אנשים, שלא הגיע לאף אירוע מאז דצמבר. הכול היה עדיין טרי מדי. בלתי אפשרי מדי. מאותה סיבה התעלם מאימיילים, נמנע מטלפונים ולבסוף, בפברואר, אחרי הודעה מדכדכת במיוחד, ניתק גם את המשיבון.

אבל אמש, כהתממשות של סיוט, כיתרו אותו שלוש מהן בקצה החדר והוכיחו אותו, גערו בו. טענות מקוממות על נטישה וחוסר אחריות.

״אתן כנראה לא מבינות שלא הייתה לי שום ברירה,״ אמר.

״אתה בעלה. אם היה קורה ההפך…״

״ההוראות שלה היו ברורות לחלוטין. זה מה שהיא רוצה. אני צריך לשלוח לכן עותק מהמכתב?״

״אבל ארקי, אתה נטשת אותה.״

״לא נכון. אם יש כאן מישהו שנטש…״

״אל תגיד שאתה רומז פה, ארקי, שדווקא אתה נדפקת בסיפור הזה?״

״אי אפשר סתם להשאיר אותה שם.״

״אז על מה בדיוק חשבתן?״ שאל. ״שאקח אותה הביתה?״

״כן, למען השם. בדיוק זה.״

כולן נראו המומות מסרבנותו.

״אבל היא לא מעוניינת.״

״ברור שכן. קשה להאמין איזה עיוור אתה אם אתה חושב אחרת.״

הוא עזב את המקום והלך בזעם לאורך עשרים רחובות, מודע לדמעות הזולגות מעיניו ושמח על הממחטה שמעולם לא משה מכיסו. טעם מר של חוסר אונים עמד בפיו. הוא גירד את הכתם המחוספס על כף ידו, שעלול להיות סרטן. הוא חשב גם על ההזעות הליליות. להתעורר ספוג זיעה בשלוש בבוקר. להצטרך להחליף את הפיג׳מה הרטובה ולעבור לצד השני של המיטה, הצד הריק, שבו הסדין יבש. הוא שאל את עצמו אם ייתכן שזו בעיית לב. אם ימות בדירה, עלולים לעבור ימים שלמים עד שמישהו יגלה זאת. פרט לריגבי, שכנראה תרבוץ על גופתו עד שתבין שאינו עומד לקום ולהאכיל אותה. מי שתמצא אותו תהיה כנראה יולנדה, המנקה. יולנדה נוכחת בחייהם כבר שנים. מאז שהתחתנו. לידיה חשבה שלהחזיק משרתת בבית זה טבעי כמו להחזיק חלב במקרר. יולנדה המשיכה איתם גם כשעברו לכיכר וושינגטון. לוין לא אהב להיות בבית כשיולנדה באה. לידיה הייתה טובה בשיחות סרק עם חנוונים ומורים וסוחרים. לוין לא.

לוין חשב שאם ימות, כמעט בטוח שהעצים על הדֶק ימותו מחוסר מים בעציציהם הגבוהים המזוגגים. הוא קם והכין קנקן קפה נוסף, פרס בייגל בצל והכניס מחצית אחת לטוסטר. בתוך דקות העלה הבייגל עשן והשחיר. עם המחצית השנייה נקט זהירות מופלגת, שיפד אותה בסכין כשהרגיש שהבייגל מוכן, הרימו והכניסו בחזרה בזווית שונה במקצת. למה קנתה לידיה דווקא את הטוסטר הזה ולא גרסה שלא תהרוס כל יום את ארוחת הבוקר שלו? איך ייתכן שכבר המציאו רחפנים שיכולים להרוג אדם מסוים בפקיסטן ועדיין לא הצליחו ליצור את הטוסטר המושלם?

לוין השאיר את הצלחת ואת הספל בכיור, שטף את ידיו וייבש אותן בקפידה ורק אז שב אל הפסנתר. על כן התווים היה מונח איור של יפנית ולה שיער ארוך, שחור־כחול, ועיניים ירוקות ומלאות חיים. הוא רצה לכתוב למענה משהו מקסים. חליל יכול להתאים, החליט כבר לפני כמה ימים. אבל מה שיצא מתחת ידו הזכיר לו את ״המשימה״. הוא הרגיש כמי שמתחיל את דרכו, עובר על נעימות ישנות, מנסה מעברים הרמוניים שלא צלחו, הרמוניות מפתות שחמקו פתאום.

וכך, במהלך השעות הבאות, שיקע לוין את עצמו בתהליך כשהוא עובר מהסטיינוויי שבסלון, שבו נולדו רבים מרעיונותיו, אל חדר העבודה שבקצה המערבי של הדירה, שבו היו מקלדת קורצווייל, רמקולי בּוֹז ושני איי־מק שסיפקו כל וריאציה של כלי היישר לקצות אצבעותיו. הוא לקח איתו את רישום הדיו והחזירו ללוח השעם, שאליו הוצמדו רצפי סטוריבורד באותו סגנון מובהק. היו שם גם איורים נוספים של אותה יפנית. באחד מהם היא רוכנת מעל בריכת מים, לשמלתה ירקוּת ונצנוץ של קשקשי דג. באחר היא מושיטה יד ונוגעת בחוטמו של דב גדול לבן. ובאיור נוסף היא הולכת עם ילד בשביל מושלג, ונגיעת הצבע היחידה היא העלים האדומים.

לוין עבר מחליל לכינור על המקלדת ושמע את אותם מעברים הרמוניים מדו לפה ללה מינור. אבל הכינור לא התאים כאן. הוא מתורבת מדי ליער ולנהר. הצעתי לו ויולה, אבל הוא ביטל את דברַיי וטען שזה מלנכולי מדי. אלא שמלנכוליה היא בדיוק מה שחיפש, לא כן?

עודדתי אותו לקחת על עצמו את חיבור המוזיקה לסרט הזה מפני שבדידות היא אולי צורה של סיפוק כשאתה חי בסיפור אגדה, אבל לא כשאתה חי כאמן בניו יורק ומאמין ששנותיך הטובות עדיין לפניך. האמנים הם עם עקשן. הם חייבים להיות כאלה. גם כשלא קורה דבר, הדרך היחידה להתקיים היא לעבוד ולעבוד.

הסבתי את תשומת ליבו של לוין ליום שבחוץ. הוא ניגש אל החלון וראה את אור השמש מתנצנץ במימי המזרקה שבכיכר וושינגטון. צבעונים סגולים פרחו בשבילים. הוא הסתכל שוב בקובץ האודיו שעל המסך. הזכרתי לו את הערב הקודם, לפני שהנשים כיתרו אותו ליד השולחן. הוא ישב אז עם המנטור הוותיק שלו, אליוט, שסיפר לו על התערוכה של טים ברטון במומ״ה, המוזיאון לאמנות מודרנית. לא את ברטון רציתי שיראה, אבל זו הייתה דרך להביא אותו לשם. הוא אמנם סירב להצעות המוזיקליות שלי אבל היה מוכן לשמוע על הפוגה.

״תצטרכי לחכות,״ אמר ליפנית, אבל בעצם יכול היה לדבר אליי. בחדר השינה בחר בז׳קט בֶּן שֶרמן כחול שהיה חביב עליו ובנעלי הטימברלנד האפורות כהות.

הוא לקח את רכבת ה־E וירד בשדרה החמישית, חצה את הרחוב ונכנס למוזיאון לאמנות מודרנית. בזכות כרטיס החבר שלידיה קנתה לשניהם מדי שנה, דילג על התור הארוך לכרטיסים. הפרוזדור הצר לתערוכת ברטון היה פקוק באנשים. הוא הוקף מיד בחום גופים, במלמול קולות. בתוך דקות נתקף בחילה לנוכח איורי הנשים הכחולות התפורות, התבהלה בעיניהן הפעורות וריקנותן ארוכת הגפיים, בצירוף ריחם וקרבתם של גופים חמים. הוא ראה בהקלה שלט יציאה. הוא הדף את הדלת ומצא את עצמו בפרוזדור ריק. הוא עצר, נשען אל הקיר ונשם.

באותו רגע היה בדעתו לרדת ולשבת בגן הפסלים וליהנות מזיו השמש. ואז משכה אותו ההמיה שבקעה מהאַטְרְיוּם של המוזיאון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המוזיאון לאהבה מודרנית”