החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פלפל חריף לארוחת בוקר

מאת:
מאנגלית: אורלי מזור-יובל | הוצאה: | 2018 | 316 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אחרי טרגדיה המערערת את ילדותה בבלי דעת, אווה תורוַולד מוצאת נחמה בבישול מטעמים מן המטבח של מקום הולדתה, מינסוטה. כל אחת מהמנות שהיא מבשלת מייצגת תחנה במסעה – מנערה גבוהה וגמלונית שאינה מוצאת את מקומה ועד שהיא נהפכת לשפית אגדית. הפריחה הקולינרית של אווה נפרשת על פני שמונה פרקים, שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט שונה – לעתים זו אווה, לעתים אנשים מהמעגל הקרוב אליה כמו אביה ובת דודתה, ולעתים אלה דמויות שנוגעות בה רק ממרחק. כל פרק במבנה המיוחד של הרומן הנפלא הזה מספר על תקופה מסוימת בחייה של הגיבורה ועל אחת ממנות האוכל הקרובות אל לבה.פלפל חריף לארוחת בוקר הוא אפוא לא רק סיפורה הפרטי של אווה, אלא גם דיוקן גסטרונומי ותרבותי. ג'יי ריאן סטראדל צולל בקולו הייחודי אל לבה של אמריקה ולוכד את רוח הזמן, האנשים והתרבות דרך נופי המטבח המקומיים. באופן מרגש וחכם הוא משרטט את עלייתה של תרבות האוכל במערב ואת מקומה בקשרי משפחה ובחיי גברים ונשים.

מקט: 8889000
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לוּטֶפִיסְק

לַארס תוֹרוַולד אהב שתי נשים. זה הכול, חשב כבדרך אגב כשישב על מדרגות הבטון הקרות של בניין הדירות שלו. ייתכן שהיה אוהב יותר משתיים, אבל פשוט לא נראָה שכך יתגלגלו העניינים.

באותו בוקר המרה את פי הרופא וריסק כתף חזיר צרובה למחית, ובתוך כך הסתכל מבעד לחלון המטבח בשלג שעל גג מסעדת הֶפּי שף1 שמעבר לכביש המהיר ושר שיר אהבה לאחת משתי הבנות האלה, בתו התינוקת שישנה על רצפת הסלון. הוא שר שיר של הביטלס, והחליף את שמה של הבת בשיר הישן בשמה של הבת שבחדר.

הוא לא אמר לאישה 'אני אוהב אותך' אלא כשהיה בן עשרים ושמונה. הוא גם איבד את בתוליו רק כשהיה בן עשרים ושמונה. לפחות הנשיקה הראשונה שלו הייתה כשהיה בן עשרים ואחת, גם אם האישה ההיא הפסיקה לענות לו לטלפון כעבור פחות משבוע.

לארס ייחס את מזלו הביש עם נשים לעובדה שלא היה לו רומן בנעוריו, ואת היעדר הרומן בנעוריו לעובדה שבכל שנה היה הילד הכי מסריח בכיתה. הוא הסריח כמו רצפה של שוק דגים בכל חג מולד מגיל שתים עשרה ואילך, וגם כשלא הדיף ריח נורא, התנהגו הילדים כאילו כן הדיף, כי ככה ילדים מתנהגים. 'ילד הדגים,' כינו אותו, בכל השנה, והכול באשמתה של אישה שוודית זקנה, דורותי סיבּוֹרג שמה.

***

בצהרי יום אחד בדצמבר 1971 שברה דורותי סיבורג מדוּלוּת' שבמינסוטה את מפרק הירך כשנפלה על הקרח בדרכה לתיבת הדואר, וקטעה בכך את שרשרת האספקה של דג הלוטפיסק לארוחות החגיגיות של ימי ראשון שלפני חג המולד בכנסייה הלותרנית סיינט אוֹלַף. אביו של לארס, גוסטב תורוולד ממאפיית גוסטב ובניו בדולות', אחד הנורווגים הבולטים בין קלוקֵיי לטוּ הארבּוֹרס, הבטיח לכל באי אולם האגודה בכנסיית סיינט אולף שלא יחול שום שיבוש ברצף אספקת הלוטפיסק; משפחתו תתגייס ותמשיך לקיים את המסורת הסקנדינבית התובענית למען אזור טווין פּוֹרטס כולו.

למען האמת, איש מהם – לא גוסטב, לא אשתו אֶלין ולא ילדיו – לא ראה מימיו דג לבן חי קודם לכן. הם גם לא דגו דג כזה, ולא חבטו בו בחוזקה, ולא ייבשו אותו, ולא השרו בתמיסת חיטוי, ולא השרו שוב, הפעם במים קרים; על אחת כמה וכמה לא הצליחו במשימת הבישול המדוקדקת הדרושה להכנת מאכל שבמצבו האידיאלי ניחן במראה של ערפיח קרוש ובריח של מי אקווריום שהורתחו. מאחר שכל בני הבית היו בלתי כשירים למשימה במידה שווה, נפלה המלאכה על כתפיו של לארס, בן שתים עשרה, ועל אחיו הצעיר יארל, בן עשר, ונחסכה מאחיהם הקטן סיגמונד בן התשע, אבל רק משום שהוא דווקא אהב את המאכל הזה.

'לארס ויארל לא אוהבים לוטפיסק,' אמר גוסטב לאלין, 'אני יכול להיות בטוח שהם לא יאכלו ממנו. ככה נצמצם את הפחת.'

החישוב הזה הניח את דעתו של גוסטב, ואף על פי שאלין חשבה שאכזרי לעולל זאת לבניהם הקטנים, היא לא מחתה. אלה היו נישואים בין־גזעיים – בין נורווגי לדנית – ולפיכך כל סוגיות התרבות שהיו חשובות לאחד מהם ולא לאחר זכו לאישור אוטומטי, ואת ההסתייגויות מהן הביעו רק בחברה בלתי מעורבת.

***

המגע השנתי האינטימי עם המורשת התרבותית שלהם לא גרם לאחים תורוולד לפתח אנינות טעם. יארל, שעדיין נהג לאכול את הנזלת שלו, העדיף את טעם הסמַרק על פני טעם הלוטפיסק, מה גם שהמרקם והצבע היו זהים, ואילו לארס התבלבל מהאישה הסקנדינבית הזקנה שניגשה אליו בכנסייה ואמרה, 'בחור צעיר שמכין לוטפיסק כמוך, יעשה חיל אצל הנשים.' מניסיונו של לארס, כישורי הכנת הלוטפיסק בדרך כלל עוררו גועל בבנות זוג פוטנציאליות, ובמקרה הטוב אדישות. אפילו הנערות שטענו שהן אוהבות לוטפיסק לא רצו להריח ריח דגים אלא בזמן האכילה, ובמקרה של לארס לא הייתה להן אפשרות לבחור. עונת החגים שבעבר עוררה בלארס ציפייה נהפכה לחודש אכזרי של סירחון ודחייה, ובאדיבות הילדים בבית הספר ניכרו ההשלכות החברתיות שלה זמן רב אחרי שנזנחו עצי חג המולד הכמושים בשולי המדרכות.

***

כשמלאו ללארס שמונה עשרה שנה כבר פקעה הסבלנות המעטה שהייתה לו כלפי המסורת הבלתי מתפשרת הזאת. ידיו היו מצולקות מכמה וכמה חגים שהשרה לקראתם דג לבן מיובש בתמיסת חיטוי, ובכל שנה דבק הריח ביתר שאת בנקבוביותיו, בציפורניו, בשערו ובנעליו, ולא רק משום ששטח הפנים שלהם גדל ככל שהתבגר. לארס גם נעשה עם השנים מעין אשף במטבח, ובעקבות השליטה הלא מכוונת שרכש בתחביב הטרגי של הכנת הלוטפיסק, הרקיעה יכולתו לשחקים. לותרנים הגיעו מרחוק, אפילו מפֶרגוּס פוֹלז, כדי לטעום את 'הלוטפיסק של תורוולד', ולא הייתה בהם ולו צעירה מצודדת אחת.

וכמו כדי ללעוג לו עוד יותר מדי שנה, היה אביו מגיש לו בכל חג מולד מזלג עמוס בדג.

'רק נגיסה,' היה גוסטב אומר. 'אבותיך אכלו את זה כדי להחזיק מעמד בחורפים הארוכים.'

'ואיך הם שרדו עם הלוטפיסק?' שאל לארס פעם.

'אתה צריך להתגאות בעבודה שלך, בן,' אמר גוסטב ולקח ממנו את הלֶפסַָה2 שלו בתור עונש.

***

ב־1978 סיים לארס את לימודיו בבית הספר התיכון והסתלק מדולות' לכל הרוחות. הציונים הגבוהים שלו הספיקו כדי להתקבל לבית ספר לותרני טוב כגון גוסטבוּס אדולפוס או אוֹגְסבּוּרג, אבל לארס רצה להיות שף, ולא הבין מה הטעם ללמוד בקולג' טוב אם ממילא הדבר היחיד שיצא מזה הוא שיהיה עליו לדחות בארבע שנים את מימוש מטרתו. הוא עבר אל הטווין סיטיז, הערים התאומות מיניאפוליס וסיינט פול, כדי למצוא לו חֲברה ועבודה במטבח, לא חשוב באיזה סדר. דבר אחד בלבד הוא דרש, שאף אחד לא ידרוש ממנו להכין לוטפיסק. הגישה הזאת בהחלט פתחה בפניו אפשרויות רבות יותר מכפי שחזה אביו.

בתום עשר שנות התלמדות ללא שכר ב'גוּסטב ובניו' כבר היה לארס מיומן באפייה – יש הטוענים שזוהי האמנות הקשה ביותר בתחום הקולינריה – אבל הוא לא רצה להסתמך על זה. מאחר שבחר רק במשרות שיוכל ללמוד מהן, ויצא לדייטים באותה התכיפות שנפתחות מסעדות צמחוניות לצד כביש בין־מדינתי, הוא רכש לו בתוך פחות מעשר שנים שליטה נאה למדי במטבח הצרפתי, האיטלקי, הגרמני והאמריקאי.

באוקטובר 1987, כשהמדינה שלו געשה משמחה בשל ניצחונה הכפול הראשון של קבוצת הטווינס באליפות העולם בבייסבול, התקבל לארס לעבודה בהַטמַקֶרס והיה לשף במסעדה האופנתית לחוף האגם שעם קהל לקוחותיה נמנו ידוענים רבים, ובהם חזאים, סנטורים וספורטאים מקצועניים מקומיים. במשך שנים, כך סיפרה האגדה, היה יכול שחקן קבוצת הטווינס להתענג על ארוחה בהטמקרס בלי שיבחינו בו ובלי שיציקו לו, אבל בשבוע שבו התקבל לארס לעבודה שם, הייתה המשמרת האחרונה נהפכת דרך קבע למסיבה הוללת של שחקני בייסבול שחגגו את ניצחונם.

בעקבות הצלחתה של קבוצת הספורט למודת הסבל פשטה השמחה המוזרה במסעדה כולה. באותם שבועות שמחים החלה סינתיה הַרגרִיבס, המלצרית החריפה ביותר בצוות – שמכל המלצרים היטיבה לייעץ לאורחים איזה יין מתאים לאוכל שהזמינו – לגלות עניין בלארס. הוא היה אז בן עשרים ושמונה, צמיג שומן חיוור ושעיר החל לצמוח סביב מותניו, וראשו כבר החל להקריח. לה אמנם הייתה לסת עליונה בולטת, ובעקבות לילות רוויי אלכוהול גם רעד בגוף, אבל היא הייתה גבוהה – מטר שמונים – ויפה, לא יפה כמו פסל או כמו פרסומת לבושם, אלא יפה במובן המציאותי של המילה, כמו שמשאית או פיצה הן יפות כשאתה רוצה אותן יותר מכול. ובשל כך הרגיש לארס שהיא נגישה.

כשחזרה למטבח היו כל הבחורים מודדים אותה בעיניהם בגלוי, אבל לארס נמנע מזה, ופשוט הביט בפניה ואמר לה משפטים כגון, 'תגידי להם שהעגל צריך עוד חמש דקות,' ו'לא, אני לא מוכן לוותר על השום בפסטו.'

'אתה לא יכול לעשות רוטב רק מצנוברים, שמן זית, בזיליקום וגבינת רומנו?' היא שאלה.

העובדה שירתה מהמותן את רשימת המרכיבים של הרוטב הרשימה אותו. אולי זה לא היה אמור להרשים אותו, אבל הוא פשוט לא ציפה שמי שאינו עובד במטבח ידע דבר כזה. הוא ידע שהעובדה שהתרשם ממנה ניכרה בו בדרך כלשהי, משום שראה שהיא מחייכת אליו במכוון, כאילו נתפס על חם בפעולה אסורה.

'תשמעי, אני יכול לנסות,' אמר. 'אבל זה לא יהיה פסטו, זה יהיה משהו אחר.'

'כמה טרי הבזיליקום?' שאלה. 'בפסטו הכול תלוי בבזיליקום.'

הוא התפעל מהפסקנות שבה ניסחה את הדעה השגויה הזאת. דווקא אופן ההכנה הוא שקובע את איכות הפסטו; פסטו ראוי לשמו, כך למד בעבודתו הקודמת בפרונטו ריסטורנטֶה, מכינים בעזרת עלי ומכתש. זה עושה את כל ההבדל.

'הוא בן יומיים,' אמר.

'איפה קנית אותו? בשוק האיכרים של סיינט פֹּול?'

'כן, אצל אנה לאבֶק'.

'אהה. כדאי לך לקנות אצל אלן צ'יימברלין. אצלה הבזיליקום הכי טרי, היא מגדלת אותו בעצמה.'

דעות מקסימות אבל שגויות כל כך בענייני אוכל! לארס התחיל להתרגז. ולמרות זאת, בתקופת מיניאפוליס, כשכבר היה משוחרר הן מהסירחון של הלוטפיסק והן מהמוניטין שלו, נשים נרתעו ממנו בשל מה שכינו ה'להיטות' שלו, והוא סירב להניח לזה לקרות שוב.

'מה את אומרת? באמת?' שאל אותה והמשיך לעבוד בלי לשאת את מבטו אליה.

'כן,' השיבה והתקרבה אליו. היא ניסתה לגרום לו להמשיך להתעניין בה. 'אנה מגדלת גם תירס באותה חלקה שהיא מגדלת בה בזיליקום. אתה יודע מה תירס עושה לקרקע.'

בעניין זה היא אמרה משהו הגיוני דווקא, אם זה נכון. 'לא ידעתי שאנה מגדלת תירס.'

'היא לא מפיצה את זה ברבים.' היא חייכה אליו שוב. 'ובכל מקרה, אני אגיד ללקוח שהוא מקבל פסטו נטול שום.'

'למה?'

'אני רוצה לראות אותך עובד קצת יותר קשה,' ענתה.

הוא התקשה לשלוט בזה – הוא היה מאוהב כבר ברגע שיצאה מהמטבח – אבל האהבה גרמה לו להיות עצוב ולהרגיש שגורלו נחרץ, כרגיל. אלא שהוא לא ידע שעברו עליה עשר שנים של קשרים עם גברים קרי מזג שפחדו ממחויבות, ושטוּב הלב שלו, ובעיקר ההתלהבות השופעת והגלויה שלו ממנה, היו באותו זמן בדיוק מה שחיפשה בבן זוג.

***

סינתיה הייתה בהיריון, אבל עוד לא ראו עליה כלום כשהתחתנו בסוף אוקטובר 1988. לארס עדיין היה שף בהטמקרס, והיא עדיין הייתה המלצרית הפופולרית ביותר במסעדה, אבל למרות סיפור האהבה שפרח בין כתליה כאילו נלקח מספר אגדות, סירבו הבעלים לסגור את המסעדה בשבת אחת כדי שיהיה אפשר לערוך בה את החתונה.

אביו של לארס, שעדיין היה מלא זעם על בנו שנטש את המאפייה המשפחתית והתנער מן האחריות לספק לוטפיסק לאלפי סקנדינבים בלתי מתפשרים, החרים את החתונה וסירב לתמוך בה בכל צורה שהיא. אילו היה בנו של לארס הנכד הראשון של אמו, אולי הייתה מתגייסת היא לעזור, אבל אלין כבר הייתה עסוקה עם שני ילדיו של סיגמונד; מטבע הדברים, האח היחיד שמעולם לא הכין לוטפיסק איבד את בתוליו בגיל שבע עשרה, והאובדן נשא פרי.

***

את ירח הדבש בילו בני הזוג בנאפה ואלי, שעדיין היה משולהב מהתחרות המזעזעת 'טעימות היין של פריז' שנערכה בו יותר מעשר שנים קודם לכן, והלך והבשיל בשמחה עד שכבש לו מעמד של יעד מבוקש לתיירות יין. לארס לא היה מעודו באירוע טעימת יין; בעוד בעלה החדש מערה אל גרונו בזו אחר זו את הדוגמיות, שמינית כוס כל אחת, סינתיה בלעה את כל המידע שהופיע על התוויות, ונמסר בסיורים בכרמים, וצוין במפות. זה היה הביקור הראשון שלה בקליפורניה, ואף שהייתה פיכחת לגמרי הסתחרר ראשה למראה גפן, ונפשה לבלבה בג'ונגל הז'רגון: יין זַני, בְּריקס, כַּנָּה, תסיסה מלוֹלַקטית. במכונית השכורה עצם לארס את עיניו וניסה לישון כדי להתגבר על שפע היינות האדומים הכבדים שלגם בצהריים. הוא הרגיש שהיא נוהגת וחיוך על שפתיה; מסיעה אותו ואת ילדם שטרם נולד בין הגבעות המנצנצות של קליפורניה.

'אני כל כך אוהבת את זה,' אמרה.

'גם אני אוהב אותך,' הוא אמר, אף על פי שלא לזה התכוונה.

***

הם סיכמו שאם זה בן, יקבע לארס את שמו, ואם זאת בת, סינתיה היא שתחליט מה יהיה שמה. אוָוה לואיז תורוולד נולדה שבועיים לפני מועד הלידה המתוכנן, ב־2 ביוני 1989, ובאה לעולם במשקל נחוש של ארבעה קילוגרם ושש מאות גרם. כשהחזיק אותה לארס לראשונה בזרועותיו נמס לבו מעליה כמו חמאה על לחם חמים, והוא לא קיבל אותו בחזרה מעולם. כשהאם והתינוקת ישנו בחדר בית החולים, הוא יצא למגרש החניה, ישב בדודג' אוֹמְנִי שלו ובכה כמו גבר שלא רצה שום דבר בחיים עד הרגע ההוא.

***

'בוא נחכה חמש־שש שנים עד שנעשה עוד אחד,' אמרה סינתיה והלכה לרופא שיתקין ברחמה התקן תוך־רחמי. לארס רצה שלושה ילדים לפחות, כמו במשפחת הוריו, אבל הניח ששום דבר לא בוער. הוא ניסה לשכנע את סינתיה שאדם שיש לו הרבה ילדים, לפחות אחד מהם יישאר לוודא שלא ימות לבדו אם ייפול במקלחת או ימעד במדרגות המובילות למרתף. הוא סיפר שאחרי שהוא ויארל עזבו את דולות', קיבל עליו אחיהם הצעיר סיגמונד לנהל את המאפייה ולהיענות לדרישות היוצאות דופן של הוריהם הנוטים למות, ושהסידור הזה מועיל מאוד לכולם. הטיעון הזה לא זכה לאהדה מצד אשתו, שהייתה אז בת עשרים וחמש. סינתיה רצתה להיכנס לתחום היין.

***

כשם שהורה מוזיקלי בוחר לחשוף את ילדו לשירים מסוימים, כך תכנן לארס בשקידה תפריט לחודשי חייה הראשונים של בתו התינוקת:

שבוע ראשון

אין שיניים, ולכן:

1. גואקמולי תוצרת בית

2. מחית משזיפים מיובשים (תינוקות אוהבים שזיפים מיובשים?)

3. מחית גזר (עדיף מזן שוּגֶרסנַקס 54, אבל סביר להניח שזה יהיה אוֹטוֹם קינג)

4. מחית סלק (מזן לוץ גרין ליף)

5. רסק ביתי מתפוחי הַניקְריסְפּ (לקנות את התפוחים אצל דניס ווּ)

6. חומוס (מגרגירים מקופסת שימורים? אולי לחכות לשבוע השני)

7. טפנד זיתים (אולי מחית מזיתי סריניולה? לשאול את שרי דַבּצֶ'ק אילו זיתים הכי מתאימים לתינוקת רכה)

8. מה יהיה מקור לחלבון ולברזל?

שבוע שני

עדיין אין שיניים, אלא אם כן יתמזל מזלנו באופן בלתי צפוי, אבל בכל זאת, מה אכפת לי:

1. חומוס, ללא ספק.

2. כל השאר כמו ברשימה הקודמת, עד שיצמחו השיניים.

שבוע שנים עשר

שיניים!

1. כתף חזיר (מרוסקת? או אולי להכין דמי־גלאס על בסיס חזיר?)

2. דלעת ספגטי. איזה ילד לא ימות על זה? היא תשתגע מזה! (איזה מזל שיוצאות לה שיניים בתחילת עונת הדלועים!)

3. אוסו בוקו (לקנות שוקי עגל אצל אַל נוֹרגַרד בהַקֶנמילֶרס)

שבוע שישה עשר

הגיע הזמן לחטאים מתוקים!

1. קדרת עוף עם אורז בר של אימא (מתכון מצורף)

1 חבילה קטנה אורז בר

2 כוסות עוף מבושל (חתוך לקוביות)

1 קופסת מרק פטריות מוקרם

½ קופסת חלב משומר

מלח ופלפל

¼ כוס פלפל ירוק קצוץ

מחממים תנור ל־180 מעלות צלזיוס. מבשלים את האורז על פי ההוראות שעל האריזה. מערבבים את האורז, העוף, מרק הפטריות המוקרם, החלב, המלח, הפלפל והפלפל הירוק. מניחים בתבנית קסרול משומנת של 1.8 ליטר ואופים 30 דקות.

2. קוֹרנדוֹגס, נקניקיות על מקל במעטפת פריכה (זה בטח נפלא לכרסום! למצוא את המתכון של היריד)

3. עוגת הגזר של אימא (מתכון מצורף)

2 כוסות סוכר (אולי להשתמש בפחות)

½1 כוסות שמן (למצוא תחליף)

4 ביצים

2 כוסות קמח

2 כפיות סודה לשתייה

1 כפית מלח

3 כפיות קינמון

3 כוסות גזר מגורר

1 כוס אגוזים קצוצים (אין סכנת אלרגיה?)

1 כפית וניל

מחממים תנור ל־160 מעלות צלזיוס. מערבבים את הסוכר, השמן, הביצים, הקמח, הסודה לשתייה, המלח, הקינמון, הגזר, האגוזים והווניל ויוצקים את התערובת לתבנית אפייה מלבנית בגודל 23 x 33 ס'מ. אופים 45 דקות.

לזיגוג:

115 גרם או ½ כוס חמאה (סוג *A)3

קופסה (250 מ'ל) גבינת שמנת

½3 כוסות אבקת סוכר

מערבבים ומורחים על עוגת הגזר לאחר שהצטננה.

לארס היה סבור שתכנון הארוחות הזה הוא אסטרטגיה בטוחה. הוא הקפיד להתאים את התפריטים למרכיבים העונתיים, ולכלול בהם את המאכלים שקיימו את משפחתו בחורפים הארוכים בדולות'. הוא היה מוטרד מאוד מהאגוזים הקצוצים שבמתכון עוגת הגזר. פעם שמע שילד שאוכל אגוזים מוקדם מדי עלול לחטוף אלרגיה לאגוזים. אבל מה נחשב מוקדם מדי? הוא צריך לשוחח עם ד'ר לאץ', רופא הילדים שלהם, איש בעל שפם עבות ועיניים טובות. נדמה היה ללארס שהגישה שלו חיובית.

ד'ר לאץ' ישב במשרדו והקשיב לשאלתו של לארס, ואחר כך הביט בצעיר כמו שמביטים בפעוט שמחזיק בידו סכין קפיצית.

'אתה רוצה לתת לתינוקת בת ארבעה חודשים עוגת גזר?' שאל ד'ר לאץ'.

'לא הרבה עוגת גזר,' השיב לארס. 'רק חתיכה קטנה. חתיכה שמתאימה לתינוק. אני פשוט מודאג מהאגוזים שבמתכון. האמת היא שאני יכול להכין עוגה בלי אגוזים. אבל אימא שלי תמיד שמה אגוזים בעוגת הגזר שלה. מה דעתך?'

'בגיל שנה וחצי. לכל המוקדם. ועדיף לחכות עד גיל שנתיים, ליתר ביטחון.'

'אולי אני טועה, אבל אני זוכר שהאחים הקטנים שלי אכלו עוגת גזר כשהיו צעירים ממש. יש תמונה של אחי יארל ביום ההולדת הראשון שלו. נתנו לו פרוסה קטנה של עוגת גזר, והוא מרח אותה על השיער שלו.'

'זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות במצב כזה, נראה לי.'

'עכשיו הוא קירח.'

'אני מסתכל על תכנון התזונה שלך ויש לי השגות דחופות יותר.'

'מה למשל?'

'למשל, כתף חזיר לתינוק בן שלושה חודשים – לא מומלץ.'

'אולי מרוסק?' שאל לארס. 'אני יכול לטגן את הבשר לאט קודם. או אולי רק לצלות את העצמות ולהכין ציר חזיר לדמי־גלאס. אבל זאת לא האפשרות המועדפת עליי.'

'אתה עובד בהטמקרס, נכון?' שאל ד'ר לאץ'. 'כתף החזיר שלך מעולה. אבל חכה לפחות עד גיל שנתיים.'

'שנתיים, מה?' הוא לא רצה לומר לד'ר לאץ' שהשיחה אתו מוחצת לו את הלב, אבל נדמה שהרופא הבחין בזה.

'אני מבין שאתה משתוקק לשתף את הצאצאית הראשונה שלך בדבר שמרתק אותך בחיים. אני נתקל בתופעה הזאת בגרסאות שונות כל הזמן. כל דבר בזמנו. בינתיים, בשלושת החודשים הראשונים, התינוקת תאכל רק חלב אם ותחליף חלב.'

'זה נורא,' אמר לארס.

'אולי בשבילך,' אמר לארס. 'אבל לא תאמין עד כמה הבת שלך תהיה מרוצה. סמוך עליי. ואני מפנה אותך לרופא הילדים הכי קפדן שאני מכיר.'

***

הם חזרו לדירתם בסיינט פול ופרקו מהמכונית את כל ציוד התינוקות הלא מוכר. העובדה שהם יכולים להרשות לעצמם לגור בבניין שיש בו מעלית הסבה ללארס אושר. הוא חיכה שייפתחו הדלתות ללובי של הבניין וראה את חדר המדרגות המבוטן של הבניין שכמעט איש לא השתמש בו. הוא עצמו עלה במדרגות פעמים אחדות במשך השנים כדי לשפר את הכושר הגופני. הרצועות של שקית החיתולים החד־פעמיים צבטו את כתפו ובכף ידו הרגיש את מגע ידית הפלסטיק של מושב הבטיחות לתינוקות, וחשב שאולי לעולם לא ישוב עוד לעלות במדרגות.

***

כשלא ישנו או לא ניסו לישון, וגם לא החזיקו את בתם התינוקת על הידיים, היו לארס וסינתיה בדרך כלל במטבח. לארס לא רצה לגרוע עין מבתו היפה ולו לרגע, ולכן הניח אותה חגורה במושב הבטיחות על השיש.

'אתה לא חושב שמסוכן שהיא כאן?' שאלה אותו סינתיה בערב השני. היא חתכה שום ופטרוזיליה לרוטב אלפרדו.

'הרופא יכול לשלול ממנה את הזכות לאכול,' אמר לארס. 'אבל להיות בסביבה של הריחות, זה היא חייבת. זה הרע במיעוטו.'

'כן. להריח כל מיני מאכלים שאסור לה לאכול. זה בטח מתסכל אותה רצח.'

'אבל זה השלב שאנחנו נמצאים בו, ואני רוצה שהיא תהיה אתנו.'

'אני לא בטוחה שזה רעיון טוב לשים תינוקת בחדר מלא סכינים ומים רותחים.'

'איפה היית רוצה שהיא תהיה?'

סינתיה נדה בראשה. 'במקום אחר.'

לארס הסתובב והביט באווה, בכובע הגרב הוורוד שלראשה ובכפפות שעטפו את ידיה כדי שלא תשרוט את פניה בציפורניה הזעירות. הוא לא התכוון לנעוץ בה את מבטו זמן ממושך כל כך; זה פשוט קרה. עיניהם נפגשו – וטראח, עברו חמש דקות. או עשרים.

סינתיה טפחה על כתפו.

'המים מוכנים לפסטה.'

'איפה הפטוצ'יני?' הוא שאל ופתח את המקרר.

היא הוציאה קופסה ירוקה של 'קרימֶט' מהקרוסלה שבארון הפינתי התחתון שלידו. 'חשבתי שכדאי שננסה את המותג הזה. הוא היה במבצע.'

'אני זוכר שפעם היינו מכינים פסטה לבד. אני מבין שעברו הימים האלה.'

'תודה לאל,' אמרה סינתיה. 'זה היה סיפור מהתחת.'

***

סינתיה הייתה רק בת עשרים וחמש, וחזרה מיד לגזרתה הדקה, בתוספת צבע בלחייה ונפח בשדיה, ואילו לארס רק נעשה קירח יותר ושמן יותר ואטי יותר. לפני שנכנסה להיריון, הוא למד שעליו לאחוז בידה או לגעת בה בדרך כלשהי כשהם הולכים יחד לכל מיני מקומות, כדי שגברים אחרים יֵדעו שהם זוג. אבל עכשיו, כשנעשתה אמה של בתו, גברה דאגתו עוד יותר, והוא רטן לעבר גברים שחלפו לידם בשפמים בסגנון טום סלק ובתסרוקת בון ג'ובי מגניבה. סינתיה דחפה את העגלה כשהם בחנו בקפידה את הסחורה בשוקי האיכרים בחורף, ולא הקדישה תשומת לב מיוחדת לא לצללית המגושמת של לארס ולא למבטים שהיה שולח אל הסוטים שנעצו בה עיניים; היא בעיקר שמחה שהיא יכולה לשתות אלכוהול שוב.

***

'בהטמקרס מחפשים סוֹמֶליה חדש,' אמרה סינתיה בוקר אחד. לארס הוא שהחליף לאווה חיתול; משום שאפּה הרגיש של סינתיה התקשה להתמודד עם ריח הקקי של בתה, אבל עבורו, אחרי עשר שנים של הכנת לוטפיסק, זו הייתה משימה קלה יותר מלהפוך חביתה.

'עבר רק חודש,' אמר לארס. 'הם אמרו שיש לך שלושה חודשים.'

'הם אמרו שאוכל לחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים. הם הרי לא משלמים לי על חופשת הלידה.'

'אז קחי את כל התקופה. יש לנו חסכונות.' זה לא היה נכון אחרי תשלום החשבונות לבית החולים, אבל לארס לא רצה שסינתיה תהיה מוטרדת מעניינים כאלה.

'אני יודעת, אבל אני מטפסת על הקירות. עכשיו אמצע הקיץ, ואני לא יכולה לעשות שום דבר מועיל בחוץ כשהתינוקת קשורה עליי. ואני לא סובלת את התוכניות שמשדרים בטלוויזיה בצהריים. ואני בקושי מצליחה לקרוא עשרים עמודים בספר והיא כבר מתחילה ליילל.'

'אז את רוצה כבר לחזור לעבודה?'

'חשבתי על זה, ואני בטוחה שנצליח להתארגן ככה שאחד מאתנו יהיה תמיד בבית. ויארל ופיונה בסביבה, אם נצטרך עזרה.'

אחיו הצעיר של לארס וחברתו גרו גם הם בסיינט פול, במרחק קילומטרים ספורים מהם, ותמיד הסכימו בהתלהבות לשמור על אחייניתם, אבל לארס קיווה בסתר שהתינוקת שלו לא תהיה מנותקת משני הוריה בעת ובעונה אחת אלא במקרה חירום. 'לא צריך לעבור קורס או משהו כזה כדי להיות סומליה?'

'אני מכירה את המסעדה ואת הלקוחות שלה יותר טוב מכל מועמד שהם יביאו. אני מכירה גם את רשימת היינות שלהם על בורייה. אפילו בחרתי חלק מהיינות בעצמי. הוויניארד שרדונה טֶפַּסקֶט של יינות זי־די – זו בחירה שלי.'

'אני לא בטוח שזה רעיון טוב,' אמר לארס. הוא הבין שאילו פגש אותה לראשונה באותו יום היה אומר לה ללכת על זה, לצאת להגשים את חלומותיה, כל האמירות בסגנון הזה. אבל עכשיו הביט באשתו היפה והאימפולסיבית וחשב על אמו המאופקת והמעשית. גם אם אלין רצתה פעם להיות משהו אחר מלבד אם לשלושה בנים שמנהלת חשבונות במאפייה בלי לקבל שכר, הרי לארס לא שמע ממנה ולו ציוץ בעניין. האם זה אנוכי או שזה מציאותי להביט בסינתיה ולרצות אותו דבר, לרצות לעקוב בהערצה אחר זרועותיה, רגליה, מותניה ומסירותה ההולכים ותופחים? הוא לא ידע.

'אני חושבת שאתה רוצה שלא אעשה בחיים שום דבר מלבד להיות אימא. זה ממש לא לעניין,' אמרה סינתיה ויצאה מהחדר.

זה היה לא לעניין אילו זה היה נכון, וזה היה נכון חלקית. כן, הוא רצה שהיא תרצה להיות רק אימא, כשם שהרגיש בכל לבו שהוא בראש וראשונה אבא, וכל שאר הדברים בעולם במקום השני, המעורפל, הרחוק במידה בלתי נתפסת.

***

לארס שכב על השטיח החום השעיר וקרא לבתו מהספר Beard on Bread, ספר מתכוני הלחם של ג'יימס בירד. הדלת נפתחה וסינתיה נכנסה. מצעדיה הכבדים ידע איך התנהלה הפגישה. במקום סינתיה התקבל לעבודה במסעדה 'ג'רמי סיינט ג'ורג', הסומליה המפורסם והמוערך מהחוף המערבי', ואילו לה הציעו את תפקיד 'אחראית המלצרים', שאינו תפקיד אמיתי אלא משהו שהמציאו כדי לפייס אותה ברגע שהתחילה להקים מהומה.

***

סינתיה רתחה מזעם באותו ערב. רתחה כל כך עד שפתחה מרלו־מכֶּרֶם־יחיד מיקב סטַאגס ליפּ ששמרה לאירוע מיוחד, וצירפה אליו קערה של תבשיל מקרוני וגבינה מקופסה.

'למה הוא עבר מסן פרנסיסקו לכאן בשביל העבודה הזאת?' שאלה את לארס, כאילו הוא יודע. 'הוא היה יכול להיות סומליה בכל מקום בארצות הברית!'

היא סיפרה לו שהמנהל הראה לה את קורות החיים של ג'רמי סיינט ג'ורג' ואת תמונת הפספורט שלו, כי כמו כל סומליה חשוב מקליפורניה הוא נראה בתמונה משכיל וחושני בעת ובעונה אחת. סינתיה אמרה שהבחור בתחילת שנות השלושים לחייו, בוגר אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, היה סומליה בנאפה ואלי ובסן פרנסיסקו ונראה כמו דוגמן תחתונים. לארס תהה רגע למה הייתה מוכרחה להוסיף 'תחתונים' ולא הסתפקה ב'דוגמן'.

ובכל זאת, מה שהטריד את לארס יותר היה הקופסה של המקרוני והגבינה. המדרון שבו הידרדרו מהפסטה התעשייתית הראשונה שקנו בחנות, למוצר החלב המעובד הראשון שלהם היה תלול למדי, ולארס נאלץ להודות שעיקר האשמה היה במצבם הכלכלי. הם חיו מהמשכורת שלו בלבד, ואף שאנשים מחוץ לתעשיית המסעדנות חשבו שמשרת שף במסעדה איכותית היא הדרך להתעשרות מהירה, זה בהחלט לא היה המצב. הוא עבד חמישים שעות בשבוע בתפקיד שף בהטמקרס, ולמרות זאת מצבם הכספי צפוי היה להיות דחוק בחודשים הקרובים.

לא בקלות הוא הודה בזה, אבל כדי שיוכלו לאכול טוב יותר ולמלא את המזווה באוכל טרי ומזין יותר לבתם – שהייתה סוף סוף גדולה דייה לאכול פירות וירקות רכים – סינתיה הייתה צריכה לחזור לעבוד.

***

לארס הציע שתסכים לעבוד שם רק אם ייתנו לה למלא משימות של סומליה במשרה חלקית, ואף על פי שקומם אותה הרעיון לשמש 'עוזרת' לסומליה מפורסם מהחוף המערבי, היא הודתה שאם יוצמד לשמה תואר מקצועי, כל תואר מקצועי שהמילה 'סומליה' מופיעה בו, החזרה להטמקרס תהיה מבחינתה נסבלת הרבה יותר.

בעלי המסעדה הסכימו להעניק לה את התואר עוזרת לסומליה ואת המשימות הנלוות לו, כל עוד תעבוד גם במשמרות של מלצרית, ובתנאי שג'רמי סיינט ג'ורג' יסכים לכל העניין. ג'רמי סיינט ג'ורג' אמר שהוא רוצה לפגוש אותה תחילה, ואחרי שנפגשו אמר לה שחיכה לעוזרת כמוה כל חייו.

בלילה שאחרי המשמרת הראשונה שלה היא חזרה הביתה מאוחר, תשעים דקות אחרי הסגירה. היא נכנסה לחדר בצעדים מתנודדים ושרה שיר של להקת הרוק האלטרנטיבי הריפּלֵייסמֶנטס. הוא לא שמע אותה שרה כבר שנה. 'איך היה?' שאל לארס, אבל כבר ידע.

לפני השינה פנתה אליו ואמרה, 'תודה,' ומיד איבדה את ההכרה בצד שלה במיטה. פניה, גם מתוך שינה, היו מלאות אהבה, ולארס בחר להרגיש הקלה.

***

במסגרת תפקידה החדש נסעה סינתיה אל מחוץ לעיר לסיורי יין, וביקוריו של לארס בשוק האיכרים של סיינט פול היו אמנם קשים יותר מבחינה לוגיסטית, אבל מהנים לא פחות. יש אנשים שקשה להם להסתובב בכל מקום עם תינוקת בת חודשיים ותיק חיתולים ועגלה; זה מתיש אותם. לארס דווקא התמלא מרץ, גם כשהיה עליו לעשות כל זאת לבדו. יארל ופיונה שימשו עכשיו רשמית בתפקיד שמרטפים בשעות שהייתה בהן חפיפה במשמרות של לארס ושל סינתיה, ולארס רצה להפיק את המרב מכל דקה שבילה עם בתו.

חום שלהי הקיץ המם אותו ברגע שיצא החוצה; כתמי זיעה פרחו באזור בתי השחי שבחולצת הטי שלו עוד כשהיה במעלית, וכשהכניס למכונית את אווה ואת התיק ואת העגלה כבר התנשף בכבדות. אבל שוק האיכרים של סיינט פול הצדיק את מאמציהם, כתמיד. אמצע ספטמבר היה סוף עונת השיא של העגבניות מקטיף מאוחר, ולארס תכנן להכין עוד מרקים קרים, רטבים וסלסות עדינות; הוא ידע שהם יערבו מאוד לחכה הצעיר של אווה כי הרי היא התפעלה כל כך מהמאכלים – המעטים במידה טרגית – שהרשה ד'ר לאץ' לתת לה עד כה.

עד שהחלה אשתו לצאת לנסיעות מחוץ לעיר אף פעם לא שם לב ששוק האיכרים מלא זוגות. זוגות שוטטו להם בשובבות בשבת בבוקר בין התפוחים, הסלקים והחסות, ורבים מהם דחפו עגלות או החזיקו ילדים בידיהם. כמה מהם היו נטולי ילדים וניכר בהם שהם נרגשים מאהבת האמת שקנו באימפולסיביות ומזעזועי המשנה המסחררים שלה. ידיהם עדיין השתהו זה על גופו של זה, כמו כדי לוודא שהאחר עודנו אמיתי. לארס ניסה להיזכר בתחושה הזאת, אבל האנשים שנעצרו להתפעל מבתו התינוקת הסיחו את דעתו ומנעו ממנו להתמקד בזו שנעדרה מהתא המשפחתי הקטן שלהם.

***

'את יודעת שבחצי כוס רוטב מרינרה יש כמעט פי שמונה יותר ליקוֹפֶּן מאשר בעגבנייה טרייה?' שאל את בתו המתפתלת ופילס להם דרך בתוך השדה האטי של זוגות שנעו ונדחפו סביבם. 'היום נמצא עגבניות טובות לרוטב.'

אווה נשאה אליו את עיניה, צמצמה אותן למול השמים הבהירים, אבל הישירה אליו מבט שכמו אמר, אני אוהבת את אבא, או אולי, עשיתי עכשיו את הקקי הכי נוזלי שאבא שלי ראה בחיים; באור השמש הישיר היה קשה לדעת.

***

דוכן העגבניות של קארן תַייס, שבמשך כמעט עשר שנים סיפק לחמשת המחוזות של האזור עגבניות תמר, רומא, בּיף סטֵייק ובּיג בּוֹי יפות ואחידות באיכותן – לא משהו מיוחד, רק זני המכלוא החשובים – היה דוכן העגבניות הראשון והיחיד של לארס. אבל באותו בוקר של ספטמבר הדוכן לא היה שם, ואת מקומו תפסו גבר כבד גוף ואישה כבדת גוף עוד יותר, שישבו על כיסאות נוח סגולים ומכרו ריבָּס מלוכלך בעפר ולא מעורר תיאבון (עונת הריבס חלפה מזמן מזמן) שהיה מונח בארגז קרטון מרובב.

'מה קרה לקארן?' שאל לארס את האישה השמנה.

היא נעצה בו את עיניה. 'מי זאת קארן?'

'רוצה ריבס?' שאל אותו האיש הגדול. 'נעשה לך מחיר.' זבובים נחתו על הגבעולים המתוקים וחיככו את רגליהם הקדמיות זו בזו. הזוג לא ניסה כלל להבריח אותם.

'קארן היא בעלת דוכן העגבניות שעמד כאן בשמונה השנים האחרונות, ממש כאן. פשוט תהיתי מה קרה לה, אם היא עזבה את העיר או שהיא סתם בחופשה או משהו כזה.'

'אה, כן, השם נשמע לי מוכר,' אמר האיש ופנה אל האישה. 'למה השם הזה נשמע לי מוכר?'

'אנשים שואלים עליה כל הבוקר.'

האיש הניד בראשו. 'בגלל זה אני מכיר את השם הזה.'

אפשר היה לצפות לחילופי דברים כאלה מאנשים שמנסים למכור ריבס באמצע ספטמבר. 'אז מה קרה לה?' שאל לארס שוב.

האישה הביטה באווה שבעגלה. 'איזה מתוקה. בת כמה הבת שלך, שנה?'

'היא בת שלושה וחצי חודשים בערך. היא גדולה לגילה. אז אתם לא יודעים מה קרה לדוכן העגבניות של קארן?'

הגבר גחן קדימה בכיסאו ולארס הבחין שאחת ממשענות היד חסרה, וההישענות על המוט החשוף הטביעה באמת ידו השמאלית של האיש סימנים עגולים באדום עז. 'אדוני, למדתי דבר אחד חשוב בחיים,' אמר האיש, 'וזה שאסור להגיד לאישה שהיא שמנה. בייחוד בגיל צעיר כזה, כשזה מחלחל לתת־מודע.'

'מישהו יכול לעזור לי למצוא את קארן תַייס?' צעק לארס והביט סביבו אל המוכרים השכנים.

'היא סגרה את העסק,' אמר מוכר מדוכן סמוך של גזרים מזן נַנטֶס. 'האסיאתים הבריחו אותה.'

אנה לאבֶק, מוכרת עשבי התיבול בדוכן השכן, צעקה, 'האסיאתים לא הבריחו אותה, האסיאתים פשוט מגדלים עגבניות יותר טובות.'

עיניו של לארס נתקלו בעיניה של אנה, והיא כנראה שאבה מכך אישור להמשיך לשטוח את טיעוניה.

'האסיאתי ההוא ששם, איך קוראים לו. הניו פרנץ' קפה קונים עכשיו אצלו את העגבניות.' הניו פרנץ' קפה הייתה האופנתית שבמסעדות מיניאפוליס החדשות. 'מה שלום הילדה הקטנה שלך?' שאלה ויצאה מאחורי הדוכן כדי לגעת בידיה של אווה ולהרים אותן באוויר. 'כזאת גדולה! כזאת גדולה!'

לארס חיבב את אנה, אבל אנשים שנגעו בבתו בלי לבקש את רשותו העלו לו את לחץ הדם.

'תגיד לי עוד פעם,' אמרה אנה. 'היא בת שנה, שנה וחצי?'

'לא, היא בת שלושה וחצי חודשים. היא פשוט… שאפתנית לגילה.'

'ואיפה האישה היפה שלך? עדיין בקליפורניה?'

'כן,' השיב לארס. 'זה זמן הבציר של כמה מהזנים.'

'וואו, כמה זמן זה ייקח לה?'

'שבועיים, אני חושב.' כבר עברו ארבעה שבועות, אבל לארס ידע שזה נשמע לא טוב.

'אני לא תופסת איך אימא יכולה להיות רחוקה מהילד שלה כל כך הרבה זמן. דאגי שלי הולך אתי לכל מקום. אני לא מורידה ממנו את העיניים אפילו לרגע.' לארס ראה ילד בלונדיני כבן ארבע יושב במרחק מטרים ספורים משם, הבעה חמוצה על פניו, ותוקע סכין פלסטיק בחריצי המדרכה.

'זה ככה בתחום היין,' אמר. 'אז איפה אני יכול למצוא כמה עגבניות?'

***

המוכר, יליד דרום מזרח אסיה, ישב על ארגז פלסטיק כחול. גופו היה רחב ומוארך כמו תפוח אדמה מזן אגאסי, ורגליו השמנות והשחומות היו פשוקות לרווחה. הוא הביט ללא חיוך ישר נכחו, מבעד למשקפי שמש מתוצרת ריי־באן, כאילו הוא רואה הכול, או כאילו אינו רואה דבר. לצדו נצנצו בחום היוקד המוני עגבניות יפהפיות, מזנים שלארס לא הכיר, בצבעי כתום, אדום, צהוב, סגול ופסים, צבעים שוברי לב בעזותם. כולן נשאו תוויות, והיו ערוכות בקווים ישרים, מדויקים, על לוח עץ שנתמך ברגלי חמור, ועליו פרושה מפה משובצת נקייה.

***

לארס דחף את עגלת בתו לעבר הדוכן, ואווה הושיטה יד אל העגבניות. אצבעותיה השמנמנות תפסו את האוויר שבינה לבין הכדורים הקטנים המבריקים.

'שלום. אפשר לטעום?' שאל לארס את המוכר.

'לא,' אמר האיש ולא הסיר את מבטו מידיה המושטות של אווה. 'טעמת – קנית.'

'אולי באמת אקנה,' אמר לארס. 'אני מחפש עגבנייה לרוטב, זן עשיר בליקופן, כמו רומא VF. יש לך משהו שדומה לרומא VF?'

'אין לי שום דבר שדומה לרומא VF. יש לי עגבניות.'

'אז מה זה בעיניך רומא VF?'

'זה משהו שמדענים מייצרים במעבדה.'

'בסדר.'

'אדוני, אם אתה מחפש עגבנייה עשירה בליקופן, קח אור הירח. זה הזן שיש בו הכי הרבה ליקופן מכל זני המורשת.'

המוכר לקח כדור כתום קטן שקוטרו כקוטר כדור גולף, לכל היותר כדור בייסבול, והראה אותו ללארס, אבל לא נתן לו אותו. לארס הושיט את ידו לאחוז בו, והמוכר החזיר אותו אל בין אחיותיו העגבניות.

'אור הירח זאת עגבנייה שמתאימה לפרוסות ולסלסות,' המשיך המוכר. 'אם אתה רוצה להכין רוטב עגבניות, אתה צריך סן מַרצַאנו. זו העגבנייה הטובה ביותר בעולם לרוטב ולרסק.' הוא הרים באוויר עגבנייה אדומה מוארכת, דומה בצורתה לפלפל אדום, והניח אותה בעדינות בכף ידו.

'אני אקנה אור הירח, כדי לטעום אותה.'

'שלושים סנט,' אמר המוכר.

'מה אתה אומר,' אמר לארס. 'במחיר הזה כל מה שארצה להכין יעלה לי הון תועפות.'

'זה יותר זול כשקונים במשקל. כשקונים לפי יחידות, זה שלושים סנט.'

לארס נאנח, אבל נתן למוכר שני מטבעות אפורים וקיבל בתמורה כדור כתום רך ומבהיק. הוא היה פשוט מוכרח לקנות את העגבנייה. הוא נעץ בה את שיניו כאילו הייתה תפוח, ונוזל כתום נשפך אל פיו וניתז על זקנו. התחושה הטרידה אותו רגע, אבל אז התפשט בחכו טעם עגבניית המורשת.

הטעם הראשוני היה נפלא במתיקותו, אבל לא סוכרי מדי ולא משתלט; היה בו רמז קל בלבד לחמצמצות. הוא לעס את בשרה המוצק של עגבניית אור הירח ועצם את עיניו כדי להתמקד במתיקות המתפוגגת שבפיו. הוא חשב על סינתיה ונזכר שבפעם האחרונה שהיו פה קנו עגבניות רומא VF למנה שתתאים ליין קורווינה וֶרוֹנִיז בעל גוף קליל. הוא אמר לעצמו שהיא בוודאי הייתה נהנית מזה – היא הייתה מתחילה להתאים יינות לכל אחד מזני העגבניות של האיש הזה – ותהה איפה בדיוק היא בקליפורניה עכשיו. הוא חשב שהנסיעה הזאת היא הארוכה ביותר עד כה ושעברו שלושה ימים מאז דיברה אתו.

***

לארס התנער משרעפיו וכרע על ברכיו כדי להגיש את החצי השני של העגבנייה אל פיה של אווה. היא חייכה ומרחה את גווייתה המבהיקה על פניה הזורחות.

הוא הציג את עצמו בפני המוכר, סיפר לו במה הוא עוסק, ושאל את האיש מה שמו.

'ג'ון,' אמר המוכר ללא חיוך ולחץ את ידו לחיצה איתנה אך קצרה.

'אלה שלושים הסנט הכי מוצדקים שהוצאתי בחיים, ג'ון,' אמר לארס. 'לא היה לי מושג שבני המוֹנג מגדלים עגבניות טובות כל כך.'

'הם לא. אבל אם יהיה להם מזל, אולי אלמד אותם.'

'אוי, חשבתי שאתה משבט המונג.'

'פשוט לא ייאמן, כולכם אותו דבר. אני לַאוֹ, מלאוס. יש הבדל גדול. המונג, נתנו להם להיכנס אלינו ממונגוליה. וחבל מאוד שעשינו את זה. הם היו בעייתיים מהרגע הראשון. בעמק הכדים שלהם יש הרבה שדות פרג. אני לא צריך לספר לך מה הם החזיקו בכדים האלה. זה לא היה מים.'

לארס גדל על ברכי התפיסה שצריך תמיד להקשיב בנימוס, אבל הדעות הקדומות של מגדל עגבניות המורשת הזה – כולם טיפוסים דעתניים, בלי קשר למוצאם – התחילו לעורר בו תחושה לא נוחה. בשל כך התערפלה מעט המודעות שלו לסביבתו, והוא הבחין באווה רק בזווית העין כשאחזה בפינת המפה ומשכה את עצמה לעבר העגבניות. כל מי שעבד אי פעם עם אוכל היה מזהה מיד את קול החבטה הרכה של כמויות עצומות של פירות הפוגעים בקרקע.

'שיט!' אמר לארס והתבונן בערמת העגבניות שעל הקרקע. 'שיט, שיט, שיט.'

ג'ון הדף הצדה את לארס בכוח החלטי של איש כוחות החילוץ בזירת תאונה, וכרע מעל העגבניות שלו. ללא רגשנות יתרה הוא הפריד בין אלה שאפשר למכור ובין אלה שנמחצו ללא תקנה.

כשהזיז לארס את העגבניות מפניה של בתו, הוא נדהם לגלות שאינה בוכה אלא דווקא מנסה לדחוס עגבניית אור הירח מרוסקת אל תוך פיה הזעיר.

לארס וג'ון אמנם הצליחו להציל את רוב עגבניות הסן מרצאנו, אבל חצי מעגבניות אור הירח וכמעט כל הבּרֶנדיוַויין הוורודות נחבטו בעוצמה בקרקע, בעגלה או באווה התינוקת והיו חבולות או מרוסקות.

'כמה אני חייב לך?' שאל לארס. מרוב פחד לא העז להיישיר את מבטו אל ג'ון.

'קורה, עזוב,' הוא אמר. הוא הניח את הפירות המרוסקים בארגז מתחת למפה וחזר והתיישב על ארגז החלב.

לארס הוציא מארנקו שטר של עשרים דולר ושטר של עשרה דולר והושיט אותם לג'ון. המעשה הכאיב לו; זה היה שכר של כמעט חצי יום עבודה.

'בבקשה,' אמר. 'בבקשה תיקח את הכסף.'

המוכר לא דיבר ולא הביט בכסף. עוברים ושבים ומוכרים אחרים נעצו בו מבטים, ופניו של לארס בערו מבושה. הוא נאבק בעצמו עוד כמה שניות של שקט, ולבסוף נאלץ להחזיר את הכסף לארנקו ולהבין שחובו הוא בבחינת תהום עמוקה ששום סכום של כסף לא יוכל למלא.

***

אחרי ארבעה ימים שבהם לא שמע דבר מסינתיה החל להתקשר לכל מיני אנשים. המנהל שלהם מייק רייזנר לא שמע דבר, וכך גם הבעלים ניק ארג'ירוֹס ופול הינקלי, שניהם לא שמעו לא מסינתיה ולא מג'רמי. אחר הצהריים כבר התקשר ליקבים שחשב שעשויים היו לבקר בהם: סטאג'ס ליפּ, קֵייקבְּרֶד, שֵייפֶר, רידג', סטוני היל, סילבר אוֹק. הוא אפילו ניסה כמה מאנשי עמותת עמק הרון,4 כמו בוני דוּן וזַקָה מֶסָה; כולם הכירו את ג'רמי סיינט ג'ורג', אבל איש מהם לא ראה לא אותו ולא את סינתיה.

'אתה בטוח?' הוא שאל את הבחור מיקב שייפר. 'סביר שהם יגיעו אליכם לבציר.'

'אנחנו מתחילים לבצור רק בעוד כמה שבועות,' ענה הבחור.

יארל, אחיו של לארס, לא נראה מוטרד. 'הם בטח נוסעים הביתה ברכב,' אמר. הוא שכב על השטיח השעיר של לארס, עדיין בחולצה הלבנה המכופתרת ובעניבה שלבש בבוקר לעבודה. הוא התמחה במשרד עורכי דין. כשעזב את האימפריה הרודנית של אביהם הוא רצה לעבוד במשרה שתחייב אותו לענוב עניבה בכל יום; בעולמו של יארל אנשים בעניבות לעולם לא יידרשו להכין לוטפיסק, לעולם לא יצטרכו לתחוב את ידיהם אל תוך תנור לוהט, לעולם לא יתבקשו להרים משטחים של כיכרות מרובעות של לחם קַסטֶן ולא יחויבו לסבול פיזית בעבודה בכל צורה שהיא.

'אבל הם יצאו מפה בטיסה,' הזכיר לו לארס.

'אין יקבים באריזונה ובטקסס? במקומות כאלה?'

'באף אחד מהמקומות הגדולים בנאפה לא ראו אותם,' אמר לארס ממקום מושבו בכיסא הנדנדה. אווה הייתה בחיקו ומצצה את קצֶהָ של טפטפת רוטב ללחלוח תרנגול הודו.

'אולי הם לא הלכו למקומות הגדולים,' אמר יארל. 'או אולי הם באיזה מקום טוב, כמו ריוּניטִי?'5

'ריוניטי זה לא מקום.'

'זה דווקא כן מקום, הנה כאן,' אמר יארל והצביע על לבו. 'פעם אחת בחיים שלך תחרוג ממנהגך ותאהב משהו שאנשים נורמליים אוהבים, לשם שינוי.'

'אני אוהב דברים נורמליים. אני פשוט אוהב גם איכות ובריאות.'

'גם אני אוהב דברים בריאים לפעמים,' אמר יארל.

זה לא היה נכון. יארל הידר בלבושו בכל עת, אבל היה לו טעם פרובינציאלי להחריד באוכל וביין.

'אתה, מתחילת שנות השמונים לא ראיתי אותך אוכל ירק.'

יארל נראה מופתע. 'איפה זה היה?'

'וזה בקושי נחשב. סלט הכרוב בצ'רליז קפה אקספסיונל.'

'זה היה המקום הכי טוב בעיר. לא פלצני כמו פֵייגֶר'ס.'

לארס נענע בראשו. 'הסלט קיסר שלהם היה הכי טוב שאכלתי בחיים.'

'אלוהים, איזה סנוב אתה,' אמר יארל והביט באווה. 'תודֶה. ואתה גם מגדל את הילדה שלך להיות סנובית. היא תהיה הסנובית הכי גדולה בכל הזמנים. נו, מה אפשר לצפות מהבת של שף האוכל האנין ושל חובבת היין האנינה. בפעם הבאה שאני עושה לה בייביסיטינג, אני נותן לה לאכול צ'יטוס.'

'שלא תעז לחשוב על זה אפילו.'

'צ'יטוס ומיץ תפוזים תעשייתי.'

'בבקשה לא.'

'אנחנו אכלנו את האוכל הזה כשהיינו ילדים. למה עכשיו זה לא בסדר בעיניך?'

'אני פשוט רוצה שהילדים שלי יאכלו אוכל שיש לו ערך תזונתי אמיתי.'

'ילדים?' שאל יארל. 'אתה רוצה לספר לי משהו?'

'כן, בקרוב יהיה לנו עוד ילד.'

'מתי? חשבתי שאתם מתכוונים לחכות חמש שנים או משהו כזה.'

'לא, בפעם האחרונה שדיברתי עם סינתיה אמרתי לה שאני רוצה עוד ילד עכשיו. אני לא רוצה להיות איש זקן שמן שרודף אחרי תינוק.'

'אז תוריד קצת במשקל, חזיר שכמותך,' אמר יארל.

הטלפון של לארס צלצל.

'אתה מוכן לענות?' שאל לארס והצביע על התינוקת שבחיקו.

'בטח,' אמר יארל. הוא ירד לארבע שכיבות סמיכה וביניהן מחיאת כף, ועניבתו השתלשלה אל הרצפה כלשון ארוכה מפוספסת. אחר כך קם להרים את השפופרת במטבח. 'שלום, בית תורוולד,' אמר.

'מי זה?' שאל לארס.

'זה מהעבודה שלך. פול מישהו.'

'אחד הבעלים,' אמר לארס. הוא הניח את בתו על השטיח ורץ למטבח. 'שים עין על איווי,' אמר ליארל והגיש את השפופרת אל אוזנו.

***

'היי, לארס,' אמר פול הינקלי. הוא היה פעם עורך דין יוקרתי בעיר, אוכל לא היה הצד החזק שלו, אבל כשנהיה מסעדן הקדיש תשומת לב לא מעטה לפרטים. הוא לא העסיק מעצב גרפי ולא השתמש בשירותיה של מעצבת פנים בשום מקרה; הוא עצמו בחר את הלוגו, את הגופן שבו הודפס התפריט, את לוח הצבעים של המסעדה, את כלי האוכל וגביעי היין, ואפילו קבע את שמותיהן של כמה מהמנות. הוא גם אהב לדעת מה שלום כל אנשי הצוות שלו כל הזמן.

'היי, פול. מה קורה?'

'היי, לארס. שמע, יש לי הודעה קטנה.'

'אוקיי, מה קורה?'

'רק רציתי להגיד לך שהתפנה לנו מקום חניה של הסגל כאן, וחשבנו שאולי תרצה אותו – אתה יודע, הרווחת אותו ביושר, בעבודה הקשה שאתה עושה בשבילנו.'

'כן, בטח, יהיה נחמד לחנות קרוב.'

'ככה חשבנו – אתה יודע, אני וניק. חשבנו, למי מגיע? והשם שלך עלה מיד.'

'אוקיי, זהו?'

'כן, פחות או יותר, נראה לי. אבל חשבתי, אולי תרצה לדעת, שהמקום פנוי כי ג'רמי סיינט ג'ורג' הגיש את התפטרותו היום, והיא נכנסה לתוקף מיד. אתה יכול לחנות במקום שלו כבר היום בצהריים.'

'ג'רמי סיינט ג'ורג' דיבר אתך?'

'כן, הוא התקשר אלינו משדה התעופה ואמר שהוא מתפטר.'

'מה הוא אמר על סינתיה? הוא אמר משהו על סינתיה? היא אתו, אתה יודע.'

'אה, חשבתי שהיא דיברה אתך. האמת ששאלנו אותו, דווקא שאלנו, והוא אמר שהיא צריכה להחליט בעצמה, אני מניח שעוד נשמע ממנה. עוד נדע מה קורה עם זה. סליחה, יש לי שיחה ממתינה, אכפת לך לחכות רגע?'

'לא צריך, זה בסדר,' אמר לארס. הוא ניתק את השיחה ונעץ מבט בסלון, בבתו השוכבת על גבה ומוצצת מכשיר להפרדת ביצים, ובדוד שלה שמנסה לגרום לה לחייך.

***

כעבור שלושה ימים פתח לארס את תיבת הדואר בלובי ומצא מכתב שחותמת של סן פרנסיסקו מוטבעת עליו. הוא ראה את כתב היד המעוגל שבו נכתבה כתובתם בעט כחול, וקרע את המעטפה מיד.

לארס היקר שלי,

אני לא יודעת איך להגיד את זה. אולי הייתי צריכה להתקשר, אבל בכל פעם שלקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג את המספר שלנו התחלתי לבכות. חוץ מזה, ידעתי שתנסה לשכנע אותי לחזור בי, ובשלב זה לא תצליח. מאז שראיתי אותך לאחרונה, לפני חמישה שבועות, עברתי חוויות וקיבלתי החלטות שבגללן לא אוכל לחזור אליך בלב שלם. אולי תטען שאני צריכה לחזור, אבל האישה שאתה רוצה שתחזור כבר לא קיימת, ואולי אף פעם לא הייתה קיימת.

אתה האבא הכי טוב בעולם. אבל אני לא נועדתי להיות אימא. העבודה שכרוכה בלהיות אימא גורמת לי להרגיש כמו בכלא. זה בטח יישמע לך אגואיסטי נורא, אבל כאן בקליפורניה מצאתי אושר. לא הרגשתי ככה מאז התקופה שלפני ההיריון. אם אתה באמת רוצה שאהיה מאושרת אתה צריך לנסות להבין את זה. האימהות לעולם לא תסב לי אושר. הבאתי ילדה לעולם, וזאת הייתה הטעות הגדולה ביותר בחיי, אני מאמינה בכל לבי שמוטב לילדה שלנו שלא תהיה לה אימא בכלל משתהיה לה אימא רעה.

אני טסה היום לאוסטרליה או לניו זילנד. עדיין לא החלטתי לאן, אבל כשתקרא את המכתב כבר אהיה בחלק ההוא של העולם. אתה מוזמן לשמור או לתת או לזרוק כל דבר שלי שהשארתי בבית. אל תנסה לשלוח לי שום דבר ובבקשה אל תבוא לחפש אותי.

תקבל מסמכי גירושים מעורך דין. אני נותנת לך משמורת מלאה על הילדה שלנו ובעלות בלעדית על הנכסים המשותפים. בבקשה תחתום על המסמכים כפי שהם, אחרת זה פשוט יאריך את התהליך, כי אני לא אחזור לארצות הברית משום סיבה שהיא, כנראה במשך הרבה מאוד זמן.

אולי לא תאמין לי, אבל אני חותכת ככה כי זה פשוט שובר לי את הלב. אני אוהבת אותך נורא ואחשוב עליך כל יום עד סוף ימיי. הפכת אותי לאישה טובה יותר, אישה אמיצה מספיק כדי לדעת מה היא ומה היא לא.

אני מצטערת שאני עושה לך את זה. לא התכוונתי לאבד אותך. אבל אתה פשוט מתייחס ברצינות כזאת לאבהות, ואני מרגישה שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות הוא לשחרר אותך מהנישואים שלנו כדי שתוכל למצוא אישה שתהיה מחויבת להורות לא פחות ממך. אני בטוחה שיש אישה כזאת בשבילך בעולם. אתה איש יוצא דופן, האיש הכי טוב לב שהכרתי, וכל אישה שתזכה בך תברך על מזלה הטוב. אני רוצה שתעשה כל שביכולתך כדי שיהיו לך החיים והמשפחה שחשבת שיש לך אתי. זה לא יקרה אם אחזור אליך.

אני צריכה לסיים. אתגעגע אליך מאוד מאוד.

אוהבת אותך לנצח

סינתיה

***

לארס פתח את המנעול של דלת הכניסה לדירתו השקטה. הוא התכוון להשאיר את אווה לבד רק לרגע כדי לבדוק אם יש דואר. היא עדיין ישנה על שמיכה, על הרצפה במרכז הסלון, כאילו לא הלך בכלל וכאילו מה שמצא בתיבת הדואר לא קיים. הוא נכנס למטבח ופתח בשקט את המגירה שמתחת לדלפק, שהייתה נעולה במנעול בטיחותי לילדים. המכתב בער בידיו. אסור שבתו תראה אי פעם את המכתב הזה, אסור גם שתדע את המילים הכתובות בו, כך החליט, ולכן ישרוף אותו תכף ומיד בכיור, אבל הוא לא מצא את מצית הגריל. ואפילו לא את מבער הגז הקטן לקרם ברולה. הוא רצה לשרוף את המכתב מיד, בתקווה שכל המחשבות הרעות יישרפו יחד אתו.

הוא שמע שבתו מתנועעת ומתחילה לבכות. הוא הדליק להבה בכיריים וקירב אליה את המכתב. המכתב החל לעלות באש במהירות גדולה, והוא שמט אותו אל רצפת המטבח והתבונן בלהבה שדעכה בלחישה על הוויניל החום.

בתו החלה לייבב.

'רק רגע,' קרא אליה. הוא הרים את שרידי המכתב וקירב אותם אל להבת הגז, והפעם השאיר אותם על הכיריים. הוא התבונן בנייר העולה באש ומסתלסל, וכשבער כולו הרים אותו החום שבאוויר ושמט אותו היישר אל הסדק שבין הכיריים לשיש.

'לעזאזל,' אמר. הוא לקח ספל קפה מלא מים עכורים שעמד בכיור ושפך את המים אל תוך הסדק, על המעטפה האבודה, המעלה עשן.

משווידא שהמטבח אינו עולה באש, רץ לסלון והרים את בתו בזרועותיו. היא לעולם לא תשמע שהיא הייתה טעות, החליט. היא לעולם לא תקרא מכתב שבו אמה נוטשת אותה בלי שתגיד אפילו אני אוהבת אותך. היא לא תשמע אפילו מילה רעה אחת על אימא שלה, אפילו מילה – לא ממנו לפחות – כל ימי חייו. הוא עוד לא החליט מה כן יאמר לה, אבל זה לא הזמן לחשוב על דברים כאלה. עכשיו הוא צריך לשבת עם משפחתו הקטנה, משפחה של שניים, ולבכות.

***

יארל הרים את עניבתו החומה ואת חולצת הפוליאסטר הצהובה וגירד בבטנו השעירה. 'מה זאת אומרת היא עברה לאוסטרליה כי אתה שמן ומכוער?'

פיונה ישבה לצד יארל ליד הדלפק במטבח של לארס וכיסתה בכף ידה את פיה, המשוח בשכבה עבה של שפתון בצבע דובדבן. 'אוי, אלוהים,' אמרה, ועיניה בלטו מתחת לגבותיה המלאכותיות, שנראו כמו הרים בציורי קומיקס. 'אני נורא מצטערת לשמוע את זה, לארס.' היא קמה וחיבקה אותו. רק אז נזכר לארס ששום אישה לא נגעה בו זה כמה שבועות. התחושה הייתה מבלבלת, כמו להתעורר מנמנום בנסיעה במכונית, אבל גופה המתוק, הגבשושי, המבושם ליד גופו היה מנחם.

יארל לגם מבקבוק בירה גרֵיין בֶּלט פרימיום. 'עכשיו את אמורה להגיד שהוא לא שמן ומכוער, פיונה.'

'אבל אני כן שמן ומכוער,' אמר לארס. 'בחיים לא נראיתי כל כך גרוע.'

'אנחנו צריכים להכניס אותך למשטר,' אמר יארל. 'אין יותר בירה.'

'אתה הבאת את הבירה.'

'אני לא מאמינה שאימא יכולה פשוט לנטוש את הילדה שלה ככה,' אמרה פיונה. 'לא יכול להיות שהיא רצינית.'

'היא לא עזבה את הבת שלנו,' אמר לארס. 'היא הייתה ברורה מאוד בעניין הזה. היא עזבה אותי. לא הרווחתי מספיק כסף. הזנחתי את עצמי מבחינה גופנית. כל האשמה בי.'

'אם ככה, כשהיא תחזור,' אמרה פיונה, 'אולי נוכל להכניס לה קצת שכל לראש.'

יארל הנהן. 'ולקשור את ג'רמי סיינט ג'ורג' הזה למכונית נוסעת, זה מה שהייתי רוצה לעשות. הוא פיתה אותה, אני בטוח. אני בטוח שהכול היה רעיון שלו.'

'אנחנו לא נעשה להם כלום, יארל,' אמר לארס. 'אני צריך להמשיך הלאה בחיים.'

'הכלבה הגבוהה והרזה,' אמרה פיונה.

'אני מבקש,' אמר לארס. 'אל תדברו עליה ככה אף פעם, בייחוד לא ליד הבת שלי.'

יארל שלח מבט לאחור. 'היא ישנה.'

'אני אומר שוב, אף פעם. בסדר?'

'אבל היא עשתה דבר איום ונורא למשפחה שלכם,' אמר יארל.

'אולי אימא של אווה עשתה לי דבר רע,' אמר לארס. 'אבל היא לא עשתה את זה לאווה.'

'אבל היא נטשה אותה.'

'אימא שלה אוהבת אותה מאוד,' אמר לארס. 'היא פשוט הייתה צריכה למצוא את דרכה בחיים.'

'זה כל כך אגואיסטי,' אמרה פיונה. 'תשכח ממנה. מבחינתי היא מתה.'

לארס גחן קדימה אל מעבר לדלפק. 'מה אגואיסטי יותר? לעבוד בעבודה שאת שונאת ולחזור הביתה ולהיות אימא מותשת, מתוסכלת, אומללה, או ללכת בעקבות החלומות שלך ולהיות אישה מצליחה שהבת שלנו תוכל להתגאות בה?'

'אני חושבת שתינוק רוצה להיות עם אימא שלו,' אמרה פיונה. 'והאימא צריכה לרצות להיות עם התינוק שלה.'

'ואם האימא לא רוצה להיות אתי?' שאל לארס.

'אני מסכים עם פיונה,' אמר יארל. 'שתלך להזדיין.'

'אני אומרת שתלך לעזאזל,' אמרה פיונה. 'אבל אני מתכוונת למילה שיארל אמר.'

'אה, וחוץ מזה,' אמר יארל, 'לפיונה יש המון חברות פנויות. הן ברובן צעירות ממך, אבל כמה מהן ממש שוות. ולא יהיה אכפת להן שהוא קירח, נכון?'

פיונה נענעה בראשה. 'ברגע שתרגיש שאתה מוכן.'

לארס הנהן.

פיונה פנתה אל יארל. 'מי מהן ממש שווה בעיניך?'

יארל התעלם ממנה ולגם מהבירה. 'אז אנחנו יכולים לישון כאן הלילה, או שניקח אותה אלינו הביתה?'

'מה שאתם רוצים.'

'וחוץ מזה, הממ, כבר כמה זמן אני רוצה לשאול אותך,' פתח יארל וקם על רגליו. 'אולי זה לא הזמן האידיאלי להעלות את הנושא, אבל האמת היא שתהיתי, כי היא ישנה בחדר שלך בלילה, ויש לך חדר ריק – אנחנו יכולים לעבור לגור אתך לאיזו תקופה, נחלוק אתך את שכר הדירה.'

פיונה הנהנה. 'זה ממש יעזור לנו.'

באותו זמן לא רצה לארס להודות שייתכן שזה יעזור לו אפילו יותר משזה יעזור להם, ולכן בדרכו האופיינית פשוט אמר להם שיחשוב על זה והלך לחדר שלו להתלבש לעבודה. הוא כפתר את החולצה הלבנה וחשב איך יארגן את הרהיטים מחדש, חשב על הטוב ועל הרע ועל הצורך האנושי העמוק שבכל העניין, ושאל את עצמו איך בכלל הצליח מישהו אי פעם לעשות משהו בלי משפחה, ואיך אפשר פשוט לוותר על כל זה בן רגע בזמן שנדרש לסגור בו מעטפה ולהדביק אותה ברוק שפעם שימש דבק לנישואים.

***

חג המולד הוא חג מלהיב רק כשיש ילד בסביבה, ומקסים ועצוב גם יחד לראות איך שלושה מבוגרים שהיקף המשרות של שלושתם גם יחד מגיע למשרה וחצי בערך מניחים מתחת לעץ ערמת מתנות לתינוקת בת חצי שנה. פיונה הייתה נחושה במיוחד בדעתה לעדכן את אווה בחידושי האופנה המודרנית – טייטס לתינוקות, אוברול של 'מַיי ליטל פוני', ונעלי סטרַייד רייט ורודות.

המבוגרים לא הכינו רשימות של מתנות שהיו שמחים לקבל, אבל לארס בכל זאת הכין ליארל הפתעה. לוטפיסק. הוא ממש לא רצה להכין את הדג בעצמו, אבל הוא שמע על קַצב בפאתי הסיטיז, אמרו שהוא מוכר את הלוטפיסק הטרי ביותר באזור, בחנות ישנה בבעלות משפחתית שפועלת כבר שמונים שנה. בעבודה הכין לארס את קרם השמנת הנלווה – שמרכך את דג הלוטפיסק והופך אותו ממתקפה אלימה על החושים לחוויה דוחה בלבד – והתכוון להפתיע את יארל ולעשות עניין גדול מכל הסיפור, מין מתיחה גדולה לערב חג המולד.

***

בערב חג המולד היו הרבה עניינים לחשוב עליהם. המסעדה הייתה סגורה, תודה לאל, כי לארס תכנן ארוחה בת חמש מנות לאווה, לו עצמו, ליארל, לפיונה ולארבעת האנשים שיגיעו מווסט דה מוין: איימי ג'ו – אחותה של פיונה; ווֹיטֶק – בעלה של איימי ג'ו, מרצה לאמנות; וילדיהם – רוֹתקוֹ ובְּרַאק. וויטק ואיימי ג'ו אהבו מאוד אוכל ותרבות, כך לפחות נאמר ללארס. הם הוקסמו מהרעיון שיאכלו ארוחת חג המולד שהוכנה בידי שף מקצועי; זו כנראה הייתה נקודת המבט השיווקית שנקטה פיונה. לארס עדיין לא פגש אותם, אבל מאחר שבאו ממקום רחוק כל כך וישנו במלון בלילה, הוא הרגיש מחויבות ללכת על זה בגדול – כתף חזיר, דלעת חורף, כדורי בשר איילים, סלט אורז בר, קרם ברולה, וכמובן, ההפתעה ליארל.

השעה הייתה עשר בבוקר, ולארס התכוון לנסוע לאטליז הישן כדי לקנות את המרכיב העיקרי להפתעה, אלא שבדיוק אז נכנסה המאזדה 626 של וויטק ואיימי ג'ו דרַגֶלסקי למקום החניה לאורחים שצמוד לבניין. לארס הסתכל מחלון הסלון במשפחה וחשב שמן הסתם הייתה צריכה לצאת מאַיוֹוה בסביבות שש בבוקר כדי להגיע לכאן מוקדם כל כך. הם בוססו בשלג לעבר הלובי של הבניין.

'הם כאן, פיונה,' קרא לארס לארוסתו של אחיו. פיונה ויארל התארסו כמה שבועות קודם לכן, ביום שישי השחור. יארל חשב שכך יוכלו לקנות את הטבעות במחירים נמוכים יותר.

פיונה הניחה את המגזין שקראה וזינקה מהספה; הוא מעולם לא ראה אותה זזה מהר כל כך. 'בואו נרד ונקבל אותם בכניסה לבניין,' אמרה ומיהרה לנעול את נעליה.

משפחת דרגלסקי נראתה כמו המשפחות המוזרות שפרט לכמה קווי דמיון פיזיים קלושים נדמה שאין שום קשר בין בני המשפחה. איימי ג'ו, האם, נראתה בתלבושתה ובהתנהגותה כמו מדריכה במוזיאון; פיונה אמרה שאחותה המבוגרת ממנה היא 'גנדרנית' ו'לחוצה' – אין ספק שהיא זאת שהעירה את המשפחה לפני עלות השחר לנסיעה של ארבע שעות בעיצומו של החורף. וויטק, האב, היה עטור זקן שחור מלא ולבש מעיל עור חום על גוו העבה, ופניו העייפות והמזוגגות העידו עליו שהוא איש שפועל על טייס אוטומטי. לרותקו – או רנדי, ברור שכך העדיף שיקראו לו (ומי יכול לבוא אליו בטענות) – הילד בן השלוש עשרה, היה שיער מתולתל של רוקיסטים ועגיל כסף היטלטל מאוזנו; הוא נעל מגפיים עם פיסות פלדה בחרטומיהם ולבש חולצה ארוכת שרוולים ועליה הדפס של עטיפת האלבום Appetite for Destruction של גאנס אנד רוזס. בראק בת השמונה הייתה ילדה גבוהה, שערה היה בלונדיני מסנוור, והיא לבשה ז'קט טריינינג של קבוצת איווה הוֹקאַייז ונעלה נעלי נייקי חדשות ומבריקות.

לארס הביט בפיונה המחבקת את כולם. כמה מהם השיבו לה חיבוק ברצון ואחרים התמסרו לה פחות. לארס כבר ידע שפיונה אוהבת את אחותה הגדולה ורואה במשפחתה של איימי ג'ו את התגלמות התחכום, וכשהוצג בפניהם הרגיש כאילו הוא משמש דוגמה לכך שגם פיונה יכולה להיות מתוחכמת.

'אני צריך להשתין,' אמר רנדי והשפיל את מבטו אל הגולגולות שעל חולצתו.

'רנדי!' אמרה אמו.

'מה לעשות, אני צריך,' אמר רנדי, כאילו העובדות ולא המילה שבחר הן הסיבה להערה.

דלת המעלית נפתחה ויארל יצא ממנה, אווה בידו האחת ובקבוק גריין בֶּלט פרימיום באחרת. התינוקת הייתה שקועה בשינה, אך הילכה קסם על ששת האנשים שבלובי, כמו מרבית התינוקות.

פיונה הקדירה את פניה למראה בקבוק הבירה שבידו של יארל. 'אתה בטוח שזה בסדר שאתה מחזיק אותה ככה?'

יארל הקדיר את פניו לשמע השאלה הטיפשית. כולם יודעים שהוא טיפל בתינוקת מצוין עד כה, וכולם יודעים שהתינוקת פשוט משוגעת עליו; אפילו כשאווה בכתה בצרחות, משום מה היא הפסיקה לבכות מיד בכל פעם שהיה מרים אותה על הידיים. זה היה פשוט ככה.

'אני יכולה להחזיק אותה?' קראה בראק וזינקה לעבר אווה בלי לחכות לאישור. היא הייתה קטנה אבל אסרטיבית.

לארס שם לב שיארל הצליח בקלות להעביר את התינוקת לבראק בלי להניח את הבירה מידו. הוא היה מוטרד מעט מהעובדה שהתינוקת שלו מוחזקת בזרועותיה של הילדה הקטנה והפזיזה הזאת, אבל החליט לא לעשות מזה עניין; הוא היה צריך להזדרז ולצאת.

'היי,' אמר. 'יש לי סידורים בקצה העיר. אחזור בעוד שעה בערך. פיונה, תעשי להם סיור בדירה. יש קפה וכדורי בשר איילים.'

משפחת דרגלסקי הלכה בעקבות פיונה ויארל לעבר המעלית, ולארס לכסן מבט אל רנדי. 'אה, והשירותים היו פנויים בפעם האחרונה שבדקתי.'

'תודה, אדוני,' אמר רנדי, ולארס הופתע מהניסוח הזה, משום מה, ובדרך למכונית הרגיש רגוע יותר בנוגע לאורחים החדשים והמוזרים.

***

האיש שמאחורי הדלפק באטליז הקטן והמיושן התהדר בשפם מסולסל. בכרזות שעל הקירות היו כתובות כגון 'בשרים טובים – בשורות טובות'. כשלארס הסביר שהוא רוצה רק חצי קילוגרם לוטפיסק, התנהג האיש כאילו זה בזבוז זמן מבחינתו, כי מכירה של דג במשקל קטן כל כך לא מצדיקה קימה מהכיסא.

'זה ממש לא מספיק לְמשפחה,' אמר הקצב.

לא היה באטליז איש מלבדם, איש לא היה יכול לעזור לו לסתור את הטיעון הזה.

'האמת היא שגם זה יותר מדי,' אמר לארס. 'זאת מין בדיחה פנימית. אני לא יכול לקחת על עצמי להכריח אנשים לאכול לוטפיסק.'

'בטח שאתה יכול,' אמר הקצב. 'מי הבוס בבית שלך?'

איפשהו, בדרך כלשהי, חשב לארס, האיש הזה הוא שאר בשר של גוסטב תורוולד. 'רק חצי קילו,' אמר. הקצב נענע בראשו וחתך נתח של דג לבן בצבע נזלת, בערך בגודל של ספר בכריכה קשה. הריח כמעט עורר בלארס תחושה של הפרעת דחק פוסט־טראומטית, אבל הוא היה מוכן לעבור את זה; הוא השתוקק לראות את המבט על פניו של יארל.

'שיהיה לך יום טוב,' אמר לארס ויצא מהאטליז.

'עוד יום טוב כזה ואבדנו,' אמר הקצב הזקן וחזר והתיישב בכיסאו, בתחושת הקלה על שנפטר מעונשו של העירוני שמחפש את קסם הכפר, תייר הלוטפיסק.

***

בדרך חזרה לסיינט פול החל לרדת שלג, ולארס שמע ברדיו דיווחים על 'קרח חלקלק' ועל תאונה בכביש בין מיניאפוליס לסיינט פול, בכיוון מערב. הוא חשב על סינתיה שבאוסטרליה או בניו זילנד, ונזכר שבחלק ההוא של העולם עכשיו קיץ. יארל ופיונה כעסו כל כך על שסינתיה לא שלחה לאווה מתנה לחג המולד, עד שאיימו לשכור חוקר פרטי שיגלה איפה בדיוק היא נמצאת.

אבל לארס לא רצה בזה. בעיניו, העובדה שסינתיה לא התייחסה לחג המולד הראשון של אווה הייתה מעין נייר לקמוס, עדות לכך שכוונתה רצינית, שהיא זנחה לתמיד את האימהות ולעולם לא תחזור. בנסיעה הביתה חשב על סיפור שאולי יספר בחג המולד: שצלצלו אליו מהמשטרה בסידני והודיעו לו שסינתיה מתה בתאונת דרכים עצמית ועומדים לקבור אותה שם. סינתיה לא שמרה על קשר קרוב עם אמה, ואביה מת כשהייתה נערה; היה אפשר אפוא להניח שאיש לא יחשוף את השקר. בארצות הברית לא נותר איש, כך חשב, שישמע את הבשורה ויקנה כרטיס טיסה לאוסטרליה כדי להשתתף בלוויה.

הוא עלה במדרגות לדירתו – בימים אלה עלה תמיד במדרגות – והרהר בחברותיה של סינתיה מהמסעדה. האם היא שומרת על קשר עם מי מהן? עם אַלי, קֵיילה, אמבר, איימי, שרה? הוא עצמו ממילא כמעט שלא דיבר אתן. אולי לא יספר להן.

חדר המדרגות היה עשוי בטון והיה בו קר, אבל יארל צודק, חשוב להיות בכושר. בשבועיים האחרונים הפחית ממשקלו כמעט שני קילוגרם, והעלייה במדרגות תרמה לכך רבות. כדי שיצליח לשאת חן בעיני אישה שתוכל להיות אם טובה לבתו, עליו לרדת לכל הפחות אל מתחת למאה וחמישה עשר קילוגרם, כך חשב. צריך להתחיל איפשהו.

רק כשהגיע למישורת של הקומה השלישית תפס ששכח את הלוטפיסק בתא המטען ונאלץ לרדת למטה שוב ולהביא אותו. מילא, גם זו דרך לעשות עוד קצת פעילות גופנית. אולי השכחה הייתה אפילו לא מודעת, משום שידע שהחג הוא פצצת קלוריות. הוא ירד במדרגות בריצה, הבל פיו מתאבך לנגד עיניו, והמשיך לרוץ לעבר הדודג' אומני הכחולה החלודה, המנוקדת בכתמי צבע דהוי. הוא הוציא מתא המטען את ההפתעה שהכין ליארל.

באמצע הדרך אל הקומה השלישית הרגיש כאב בכתפו ופתח את פיו אל הקור כדי לשאוף אוויר. הוא התיישב באמצע גרם המדרגות כדי לנוח רגע וחש דקירה מכאיבה, עזה כל כך. לפתע היה עייף. הוא עצם את עיניו, שמט את הלוטפיסק, השעין את ראשו על המעקה והרגיש שגופו מידרדר מטה אל המישורת בלעדיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פלפל חריף לארוחת בוקר”