יחסית לגילה

הספר חושף פן של החיים בגיל השלישי, המוצג כאופטימי ולעיתים הומוריסטי. הגיבורות זוכות למחמאות על עבודתן חרף גילן המתקדם. הן עדות לאמירה שיש בה מהדעות הקדומות לגבי בני הגיל השלישי. שלוש גיבורות הספר שונות זו מזו באורח חייהן, אופיין, מצבן המשפחתי ומקצוען. הן חוברות לחיים משותפים כחווייה משפחתית מסוג שונה מהמוכר, ומהוות מערכת תמיכה חברתית ורגשית אישה לרעותה. במקביל לחוויות חייהן והזדקנותן, הסיפור מגולל אירועים מחיי המדינה.
ד"ר עיינה פרידמן, ילידת הארץ, היא אומנית רב תחומית פיסול, צילום, מיצב ומיצג) ואוצרת תערוכות אומנות המתמקדות בעיקר בנושאים חברתיים. עד כה פרסמה שנים עשר ספרי ילדים, העוסקים אף הם בנושאים חברתיים. רומן זה הוא ספרה הרביעי למבוגרים, אחרי שיק פריז; דווקא אשכנזייה נחמדה; ביתי אינו מבצרי, שיצאו אף הם בהוצאת אוריון.

מקט: 4-575-753

הספר חושף פן של החיים בגיל השלישי, המוצג כאופטימי ולעיתים הומוריסטי. הגיבורות זוכות למחמאות על עבודתן חרף גילן המתקדם. הן […]

---

1.

אלינור פתחה את דלת הכניסה לדירתה, הניחה את סלי הקניות הגדושים וקראה בקול: “הגעתי! ואפילו הספקתי לסיים את הקנייה לפני שהתחיל מבול. לא תאמין איזה לחץ ומהומה היו ליד הקופות!”

נדמה היה לה, כי בנימין משיב לה בטון נרגן: “שוב סחבת קניות ולא ביקשת משלוח? ולמה לא צלצלת שאצא לעזור לך?” אך היו אלה רק קולות שהדהדו בדמיונה. היא הסירה את מעיל הגשם המפוספס, שקילוחי מים זעירים זרמו ממנו לרצפה, ניערה אותו ברחבת הכניסה לדירתה ופסעה עם סלי הקניות לעבר המטבח. אלינור השתוקקה לחלוק עם בנימין את התקרית שלה הייתה עדה בעת הקנייה במרכול. כשעמדה בתור לקופה, הבחין הקופאי באישה המנסה לחמוק עם עגלת מצרכים גדושה מבלי לשלם והזעיק את המנהל. הקונים שעמדו בתור זעמו ורטנו בשל העיכוב. כולם תמיד ממהרים כשהם מגיעים אל הקופה, חשבה אלינור לעצמה. הם לא ממהרים בעת שהם מטיילים בין מעברי המרכול, בוחנים מוצרים, ממששים ירקות ופירות ומשוחחים לעיתים עם מכרים שפגשו. אך בעת שהם נעמדים בתור לקופה, הזמן לפתע מתחיל לדחוק וסבלנותם פוקעת במהירות.

המנהל הגיע ושמע מפי הגברת שדיברה בקול חלש, כי התבלבלה והיא לעיתים שוכחת דברים. מבט קצר של אלינור באישה זו גילה, כי צבע גרביה אינו תואם וכי חולצתה רכוסה באלכסון, כשמדי פעם דילגה על לולאת כפתור. ליבה נחמץ משהבינה כי אמת דיברה האישה. היא ניגשה למנהל ולחשה באוזנו כי יניח לאישה המבולבלת לצאת עכשיו, אחרי שכבר שילמה. המנהל נעץ באלינור מבט ממושך ואמר לבסוף כי נראה לו שהצדק איתה. אכן, הגברת נראית מבולבלת. עוד הוא הוסיף, כי נתקל בעבר בקונים שניסו להגניב פריט מעגלת הקניות לתיקם, אך היה זה מוצר יחיד, לרוב יקר, שהם חמדו, ואילו במקרה זה ברור למדי שהגברת אכן שכחה לשלם בתום לב.

“הגעתי!” שבה וקראה אלינור, אך איש לא ענה לקריאתה, וליבה של אלינור כמו התכווץ באחת כשחדרה להכרתה המחשבה כי בן זוגה האהוב, שעימו חלקה את חייה במשך קרוב לחמישה עשורים, נפטר לפני שנתיים. בנימין, שהכול קראו לו בני, מת במפתיע, שכן לא היה חולה. בני היה רזה, שרירי ונמרץ, הקפיד על אורח חיים בריא והרבה לעסוק בשחייה ובטניס.

אלינור התקשתה לעכל את הסתלקותו הפתאומית. הרי היה אדם מתחשב כל כך, תמיד הודיע לה כשחשב שיאחר אפילו בעשר דקות, ידע שהיא דואגת ומציצה בשעון הקיר הגדול במטבח, מצפה לשובו, לאכול יחד את ארוחת הערב, על פי העדפתו — ארוחה קלה או ארוחה חמה. אלינור התאימה עצמה לבחירותיו. שעות הפנאי שלה היו גמישות, והיא הייתה יכולה לתמרן עם זמני ארוחותיה במהלך היום. כשבני ידע שפגישותיו עם עמיתים מהעבודה יתמשכו לשעות הלילה המאוחרות, טלפן להתנצל ואמר שייכנס בשקט כדי לא להעיר אותה. הוא ביקש שתשאיר לו את הפיג’מה שלו על כיסא בחדר האוכל, כך לא יצטרך להדליק אור בחדר השינה.

גל תוגה שטף את אלינור. היא שלפה ממזנון המשקאות גביע זכוכית חגיגי, שצורתו כשל משפך קטן, שיפדה שני זיתים על קיסם שיניים ומזגה לעצמה מלוא הגביע מרטיני. היא התיישבה על הספה בחדר האירוח ולגמה לאיטה, כשזיכרונות חמים עולים ומציפים אותה.

היא נזכרה כיצד בכל שנה נהגו לצאת לטיול לאחד האזורים בארצות הברית. לעיתים בחרו בחוף המזרחי ולעיתים בחוף המערבי, שם גם שהו במהלך שנתיים בשבתון. מרבית נסיעותיהם היו מלוות בכנסים רפואיים, שאליהם הוזמן בני, כדי להרצות בתחום מומחיותו בחקר הסרטן. השהות במלון במהלך ימי הכנס, הטיסות, וחלק מדמי האש”ל כוסו על ידי מארגני הכנס באמצעות חברות תרופות שביקשו לקדם ולפרסם את מוצריהן. לעיתים נעזרו בתקציב נוסף מקרן המחקרים שלו.

אלינור ציפתה בשמחה לחופשות אלה, שבהן היה בני משוחרר מדאגות לחולים בבית החולים, לצוות הרפואי וליחסיהם עם ההנהלה. במקביל לעבודתו כרופא ומנהל מחלקה, נהג בנימין לגשר ולפשר בין צוות הניהול, הרופאים ומשפחות החולים, כשהתגלעו חילוקי דעות או נוצרו מצבים בלתי צפויים. הרופאים הצעירים ואף הבכירים, בטחו בהחלטותיו וידעו שאפשר להתקשר אליו בכל שעה כשהחשש למצבו של חולה עמד על הפרק, אפילו כשלא היה כונן באותו יום. בני ענה תמיד בסבלנות, הסביר ולקח אחריות, גיבה ועודד את הצוות המטפל — הרופאים, הצוות הסיעודי, האחיות, האחים – וגם את הצוות הטכני. הוא הכיר כל אחד בשמו הפרטי ונהג לשאול לשלומם.

אלינור העריצה את סבלנותו האין־סופית וניסתה לאמץ אותה, ללא הצלחה. למעט עם הנכדים ועם תלמידים בכיתות שאליהן נכנסה לסדנת יצירה, לשעת סיפור או לפעילות אחרת, הייתה קצרת רוח ואיבדה את שלוות רוחה גם לנוכח זוטות: בעל המכולת ששלח לה סחורה שאחד ממוצריה פג תוקף, נהג פרוע בכביש, או אדם שעקף את התור בבנק כי כבר עמד בתור ויש לו רק טופס למסור — זכו לחוות את כעסה ואת לשונה המשתלחת בקולות רמים.

כשבני חש כי גילו מאט את צעדיו ופעילותו, החל לדאוג לאלינור. הוא קרא לה לחדר העבודה, הוריד מהמדף כמה תיקיות פלסטיק צבעוניות והסביר לה באריכות היכן האישורים על ביטוחי החיים, החסכונות השונים בבנקים אחדים וצוואתם המשותפת. אלינור צחקה ואמרה כי יש עוד זמן לחשוב או להתכונן לקטסטרופה כזו. בני קימט את מצחו ואמר כמעט בלחש, כי אין לדעת מתי ייקרא אדם לישיבה של מעלה. “העיקר,” השיבה אלינור, “שתודיע לי בזמן כשאתה מאחר לארוחת הערב.” היא צחקה וסירבה לחשוב על אפשרות של אותה מילה איומה, שאותה לא הרשו ילדיהם לבטא בקול רם או לרמוז בפניהם.

בלילות, כשעלה מאוחר על יצועו, לעיתים בחצות, נהג בני להתבונן בה ישנה בשלווה על צידה ומחבקת את שולי השמיכה, כמו פעוט הממולל קצה חיתול. הוא חייך לעצמו והודה בליבו על האושר הרב שנפל בחלקו בזוגיות זו.

במהלך השבעה גדשו חבריו הרבים של בני את הדירה הקטנה בחיפה שאליה עברו הוא ואלינור, לאחר שהבינו כי אין טעם להמשיך להתגורר בבית דו‏־קומתי שחדריו רבים. הילדים עזבו מזמן את בית הילדות, התגוררו בערים שונות, וביקוריהם התמצו במפגש לארוחה משפחתית בעיקר בחגים או בשבתות. אלינור התרגשה מכל ביקור של ילדיה ונכדיה וטרחה במטבח שעות ארוכות במהלך מספר ימים, להכין לילדיה את כל אותם מטעמים שאהבו משחר ילדותם ולכל נכד את המאכל המועדף עליו.

מדי פעם התקשרה נועה, נכדתה הבכורה, ושאלה אם אפשר לבוא להתנחל אצל סבתוש ליומיים־שלושה בסוף השבוע. “זה אני והחבר,” הודיעה כדי להכין את סבתה מבעוד מועד. אלינור, שבמהלך שנות ההוראה שלה במכללות, באוניברסיטה ובבתי ספר תיכוניים אחדים, לימדה והכינה צעירים לבחינת הבגרות, התגעגעה לקול משובתם של צעירים ולשיחות הנעימות שחלקו איתה בהפסקות. המחשבה על נוכחותם העליזה של נכדתה והחבר הייתה משכיחה ממנה מעט את בדידותה בשלב זה של חייה.

אלינור הרבתה לנסוע ברחבי הארץ, לקיבוצים ולמושבים, להרצות על אומנות ישראלית וללמד בכיתות אומן, שבמהלכן פגשה ושוחחה עם אנשים רבים. חלקם היו צעירים שביקשו לברר כיצד אפשר לחשוף את אומנותם בפני עיניים מקצועיות, וחלקם היו צמאים להרצאה שתבהיר להם את ביטויי האומנות העכשוויים, שאליהם נחשפו במהלך טיולים בחו”ל או בביקורים במוזיאונים הגדולים בתל אביב ובירושלים. אבל מרבית הנוכחים בהרצאותיה היו גמלאים מבוגרים ומנומסים שקמו בשקט בסוף ההרצאה וניגשו ללחוץ את ידה בתודה.

עם קהל צעיר אפשר היה לשוחח על נושאים שונים וללמוד את הביטויים השגורים בפי בני הדור הצעיר בחיי היום־יום. כך למדה אלינור כי ‘להרים’ אין פירושו להתכופף ולהרים חפץ כלשהו מהקרקע, אלא לשפר את המצב, בעיקר מצב הרוח — בהתנהלות, בשיחה, באירוע ועוד. לא מכבר החלה להשתמש בביטוי ‘לשדרג’, אבל נכדתה נועה הסבירה כי ביטוי זה הוא אאוט וכי ‘להרים’ תפס את מקומו. אלינור הזכירה לנועה בחיוך, כי במשך שנים לימדה גם ספרות עברית ורצוי להקפיד על שפה תקינה. נועה הביטה בסבתה ופלטה: “נו, סבתוש, אל תהיי כבדה.” אלינור הנידה בראשה ואמרה כי הפעם היא מבינה את הכוונה.
***

ביום חמישי התקשרה נועה במפתיע ואמרה בקול מתחנחן, כי בא להם לבקר את סבתא ולטייל בחיפה, אם מזג האוויר יהיה נעים ולא גשום מדי, כמובן. אלינור שאלה אם חברהּ יגיע איתה, ונועה השיבה מייד: “סבתא כן, וזה עדיין יואב. ולא, אנחנו עדיין לא מתכננים להתחתן, ובבקשה אל תהיי פולנייה ותרמזי רמזים בכיוון.” אלינור צחקה בקול והבטיחה לנכדתה שהיא תתאפק, וגם הזכירה לה כי היא בעצם ממוצא הונגרי, לא פולני. נועה הזכירה לה כי גם זה רק ביטוי.

לידתה של נועה לוותה בחרדה בשל משקלה הנמוך, שהדאיג את רופא הילדים. אך הפעוטה הקטנטונת התפתחה בזריזות, צעדה ורקדה בגיל עשרה חודשים, ובגיל שנה דיברה ושרה שירים ששמעה בפעוטון. אלינור זכרה בחום שעות רבות שחלקה איתה כשגדלה, בסיורים במוזיאונים לילדים ובעבודות יצירה בבית, כשהיא מקצה שטח נרחב משולחן העבודה שלה לצבעי גואש ופלסטלינה. אלינור הציבה ארגז בחדר הנכדים ובו ריכזה תחפושות ואביזרים שאיתם אפשר להתחפש ולשחק במשחקי תפקידים. נועה הייתה נכדה יחידה במשך שנים אחדות, ואלינור נהגה להתחפש לאחת הדמויות ולביים מצבים שבהם הייתה נכדתה יכולה להמציא דמות ולהשתתף בסיפור שהמציאו שתיהן יחד.

אלינור הזדרזה לערוך רשימת סידורים וקניות לקראת ביקורה של נכדתה והחבר. היא מילאה את המקרר במבחר ירקות ופירות, במיני ממרחים ובמעדני שוקולד — מאכלים שהיא לא נהגה לצרוך. את הממרחים והסלטים סגרה בקופסאות פלסטיק בעלות מכסה אטום והדביקה עליהן פתקיות שציינו תכולת כל קופסה, כך שאורחיה יוכלו לארגן לעצמם ארוחה טעימה בכל שעה שיחפצו. היא פתחה את המיטה הכפולה בחדר העבודה והניחה עליה כמה מגבות, כלי מיטה, כריות ושמיכות.

נועה פגשה את יואב במהלך שנת הלימודים הראשונה באקדמיית בצלאל בירושלים, בעת אספת בחירות לוועד הסטודנטים. יואב החל את לימודיו במחלקה לאומנויות המסך, ונועה בחרה ללמוד ארכיטקטורה. לאחר כשנה, שבמהלכה הצטלבו לא פעם מבטיהם בספרייה, ניגש יואב לנועה ושאל בפשטות אם בא לה לצאת לקפה, והיא השיבה בחיוב. בפגישתם הראשונה התלהבה נועה מתוכניותיו לכתוב תסריטים לקולנוע וסיפרה לו על קורסים שאהבה במיוחד. לאחר מספר חודשים שבהם נפגשו, החליטו לעבור לגור יחד בדירה קטנה.

שניהם עבדו במשרות חלקיות במטרה להקל על ההורים את תשלומי שכר הלימוד, שכר הדירה וחיי היום־יום בירושלים. בהתקרב חופשת החורף החליטו כי מגיעה להם הפוגת כיף מלחץ הלימודים, ונועה הציעה שייסעו לטייל בחיפה, שם יוכלו ללון אצל סבתה. “יש לה ראש צעיר והיא מבינה עניין ופתוחה גם לבדיחות על סקס,” הסבירה בהתלהבות ליואב. וכך ארזו תרמילי גב ומצלמות ויצאו לחיפה. הם תכננו לטייל במושבה הגרמנית, בגני הבהאים ובהמשך להצפין לראש הנקרה. לחיפה נסעו באוטובוס, והחליטו לשכור רכב כשיגיעו לחיפה או לבקש מסבתה של נועה את מכוניתה ליום הנסיעה לצפון. “סבתא בטוח תסכים!” אמרה נועה, “היא סומכת עליי שאנהג בזהירות ולא חוששת לשלומו של הרכב.”

משנפתחה דלת הדירה, נפלה נועה בחיבוק עז על אלינור ומייד אמרה: “סבתוש, תכירי, זה יואב.” יואב לחץ בחום את ידה המושטת של אלינור, ואף הוסיף תנועת הצדעה קלה שעוררה את צחוקה של אלינור. “נועה סיפרה לי רבות עלייך,” אמר. “אני מקווה שאמרה גם דברים טובים,” השיבה אלינור בקריצה.

אלינור שאלה מה יעדיפו לארוחת ערב שבת, ונועה השיבה שאַל לה לטרוח — הם יֵצאו למסעדה מזרחית בעיר התחתית, שעליה שמעו המלצות חמות מחבריהם ללימודים. אלינור השתתקה. היא קיוותה לארוחה בחברה נעימה. בהשלמה חילצה מפתח לדירה מצרור מפתחות משוכפלים, נתנה לנועה ואמרה שהמקרר מלא כל טוב והם מוזמנים ליהנות מתכולתו בכל עת.

נועה חיבקה את סבתה והצהירה כי היא הסבתא הכי קוּלית בעולם. אלינור חייכה והנידה בראשה. “הביטוי הובן,” אמרה. את הביטוי הזה שמעה לראשונה כבר לפני שנים רבות, בעת שהרצתה על פיסול יווני בפני תלמידי השמינית במגמת אומנות לבגרות. אלינור נזכרה בשיעור שבו לימדה על מלחמת טרויה והנצחתה בציורים על גבי כדים. היא התמקדה בנושא הסוס הטרויאני מתוך כוונה להסביר לתלמידים את משמעות הביטוי השגור גם כיום. כשצפו בציורי הכדים, החל לפתע גל צחקוקים להישמע בחלל הכיתה. אלינור הניחה את הגיר ופנתה לכיתה: “נו, אז מה הבעיה? אף פעם לא ראיתם איבר מין של גבר?” התלמידים פרצו בצחוק רועם וביקשו שתסביר מדוע האיבר המצויר על הכדים הוא כה קטנטן ביחס לממדי האדם. השיחה גלשה לנושא הגודל, ואלינור הבטיחה שהיא תיתן להם מענה לכל השאלות בנושא גוף האדם והיחסים. הם יעבירו לה פתקאות ובהן שאלות בעילום שם, והיא תכין תשובות בצורה מסודרת. “המורה ממש קוּלית!” נשמעה קריאה מהספסל האחורי בכיתה, וחבורת התלמידים החרו החזיקו אחרי הקריאה.

היו אלה שנים ראשונות להתמודדותה של אלינור עם תלמידים בכיתות הגבוהות, הצעירים ממנה בשש או שבע שנים בלבד. ענייני המשמעת והדיסטנס שעליהם דיברו המורים לא היו כלולים בנושאי הלימוד במחלקה להכשרת מורים. אלינור, שהתחנכה על ברכי המשמעת הפרוסית הנוקשה בבית הספר הריאלי, לא הייתה בטוחה שאם תדרוש מהתלמידים להתייצב מאחורי הכיסא כשהיא נכנסת לכיתה, כפי שהיה נהוג בבית הספר שבו למדה, הדבר ישרה את אווירת הלימודים הנינוחה שבה קיוותה ללמד. היא השיגה את שיתוף הפעולה מתלמידיה בנועם, בהבנה וביחסה אליהם כבוגרים. בהפסקות נהגה מדי פעם לטייל בחצר בית הספר, לשוחח עם התלמידים ולהקשיב לרחשי ליבם או מצוקותיהם, ככל שהיו. יחסה המכבד והחברי של אלינור לתלמידיה נמשך שנים לאחר שסיימו את לימודיהם, וחלקם חזרו לחלוק איתה אירועים וחוויות מחייהם כבוגרים.

בחדר המורים התיידדה עם כמה מורות צעירות, שחלקו איתה את השעות הרבות של הוראת תולדות האומנות, שהפכה למקצוע מבוקש בכיתות הגבוהות בגלל האפשרות להכין עבודת בגרות כתובה במקום מבחן. המורים המבוגרים, שנראו לאלינור קשישים מאוד, ישבו בחבורות לפי המקצוע שלימדו, ואוי למי שהתיישב בטעות בכיסאו של המורה למתמטיקה או בזה של המורָה לכימיה, שהייתה נמרצת ככדור כספית וקולנית. מורים אלה היו מצוידים בילקוט עור שהזכיר ילקוטים משנות השישים ובו היו, נוסף על חומרי ההוראה, גם תרמוס וקופסת כריכים.

משיחותיה עם תלמידיה למדה אלינור, כי יש להם דעות מגובשות מאוד על המורים. המורה סמדר, שלימדה אנגלית וגם חינכה כיתת בוגרים, הייתה בין הוותיקות בבית הספר, ולה חלקו התלמידים כבוד והערכה. אומנם היא הצטיירה כקרירה, לא הרבתה בחיוכים ולא הקלה ראש עם פטפטנים, אך היה ידוע כי מי שלומד בכיתותיה מצליח להוציא בבחינת הבגרות ציון גבוה. נראה כי דווקא המשמעת שדרשה מתלמידיה עוררה שאיפה לזכות בבדל מחמאה ממנה. סמדר השקיעה שעות רבות בפגישות הדרכה עם תלמידים מתקשים, ובשבועות שלפני בחינת הבגרות הוזמנו לביתה תלמידים לחזרות נוספות ותרגולי דקדוק.

המורה שיר, שלימדה אזרחות, הייתה היפוכה המושלם של סמדר. הבנות ניסו לחקות את סגנון לבושה, תסרוקתה ועדייה המרובים. שיר התלבשה כאחת התלמידות בשעות הפנאי שלהן בצבעים שהיו אהובים עליהן – שחורים, אפורים ולבנים – בחולצות מיוחדות בעלות שרוולי עטלף ובשלל נעליים שטוחות שתאמו את בגדיה. נעלי עקב לא היו חלק מתלבושת המורות בשל השעות הרבות שבהן עמדו על רגליהן בעת עבודתן.

הכיתה ששיר הייתה המחנכת שלה נודעה כאחת הפרועות בבית הספר, והמורים הוותיקים נהגו לצקצק בלשונם, כשדנו בהתנהגות תלמידיה משולחי הרסן, ולציין כי הם סובלים מעודף דמוקרטיה. שיר חשבה שלא נכון לדכא את שמחת הנעורים של בני השש עשרה וצחקה ממשובותיהם. חרף האווירה הנינוחה ששררה בכיתותיה, אהבו התלמידים את סגנון ההוראה שלה ואת מנהגה להביא דוגמאות מרחבי העולם למשטרים שונים ולהתנהלות מדינות מול אזרחיהן. מדי פעם נהגה להזמין חבר כנסת או חברת כנסת לכיתות הגבוהות, כדי לאפשר לתלמידים לשאול אותם שאלות ולהתרשם מנבחרי הציבור.