החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ימי מעשה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 190 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

ימי מעשה הוא ספר על אימהות טרייה, החושף תקופה נסתרת מן העין בחייהן של נשים רבות. המחברת היא משוררת, שעם הפיכתה לאם כותבת קטעי פרוזה קצרים על מסע ההיקשרות שלה לתינוקה, על אהבה ועל השפה שנעלמה לה ואז הופיעה מחדש. למרות ידיה המלאות והתמסרותה המוחלטת, האם הטרייה מתעקשת להתבונן. שאלות שהיא מעלה – משמעותה של שפה ביחסי קרבה, כיצד היא נלמדת צעד אחר צעד, מתי מופיעה המטאפורה הראשונה וכיצד שפת אם היא שפה משותפת – שמתוכה נולדת לבסוף שירה – הופכות לממואר פרגמנטרי עדין אך נוקב. ימי מעשה הוא ספר אינטימי, לירי ועם זאת בהיר וישיר. חיי היומיום על מורכבותם ועל עושרם מתוארים בו בצלילות עמוקה כמסע של גילוי פואטי, ומכאן כוחו לגעת בליבות הקוראות והקוראים.

 

הדס גלעד – סופרת, משוררת, מתרגמת ועורכת שירה. מנחה סדנאות כתיבה. בוגרת לימודי ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ת"א. תרגמה את שיר עירום מאת המשוררת ללה )חד קרן, 2012) ופרסמה ספר שירה כל אור בעצם (הוצאת פרדס, 2013). חיה בתל אביב.

 

 

סדרת "לוקוס וחיות אחרות" נועדה לספרים שמצאנו בהם קסם / איכות / ערך ספרותי / ערך אמנותי / מקוריות / הומור / יצירתיות / רלוונטיות לזמננו ועוד דברים מעניינים וטובים שאנו רוצים לחלוק עמכם.

 

מקט: 4-1398-230
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר שהוא אחרית דבר

הנה היא. במורד הנהר. מנופפת לי לשלום. היא שטה על ענף רחב, ואין צורך ביותר מזה כדי לשאת אותה. השיער שלה ארוך, פזור לרוחות. היא מחייכת, ואני מכירה את החיוך המסוים הזה היטב. זה חיוך ששייך לרגעים שבהם היא אחת עם המתרחש, בקידה ובהסכמה מלאה. היא הייתה מוכנה להיוולד שוב בשביל רגעים כאלה. כמו הליכה בעשב גבוה, כשירוק סמוך אל הגוף ומתלכסן לתוך העיניים, וטל רענן מפדר את הלחיים, וריח חורפי, ריח סבך וצפון ואדמה רטובה, מתערבל בתוכה, כאלה הם. היא צעירה ממני. היא אוהבת להרגיש את התפצלות האפשרויות ולהזרים אל כל אחת מהן מחשבות חמות ומחיות. היא מאמינה שהעולם מחובר אל קצות האצבעות, והאצבעות מחוברות אל הלב, ואנשים עטופים בהילות בהירות, ובין כל הדברים מחברת רשת של קורי אור דקים, ושהיא במקרה זכתה להיות אחת מהאנשים שערים לזה. היא לא רואה את הדברים האלה כל הזמן, אבל היא לפחות הבינה משהו על העולם, והיא תתמיד ותתעקש ותתאמן עד שתראה בהיר יותר, קרוב יותר. אני מסתכלת עליה מהמרחק הזה. כמה זמן עוד תלבש את חצאיות המשי הפרחוניות שלה? היא תמיד תישאר ככה, צעירה כזו? פעם חשבנו שלא, אבל עכשיו, ככל שהיא מתרחקת ודמותה הולכת ודקה, ותכלת דוהה אל תכלת, נדמה לי שכן. ככה בדיוק היא תישאר. כך אזכור אותה.

אני יושבת על המדרגות בפתח ביתי ובוכה. אלה לא געגועים, זו עייפות גדולה וקריעה. זה מתרחק במורד הנהר, אני אומרת ליואב, ומנסה לתאר שבריר תמונה, גדם. כל מי שהייתי. זה ממשיך בלעדיי. הוא אומר שהאופן שבו אני מדברת עונה להגדרה של טראומה. ואולי זה לא ככה? אולי אין קטיעה של ממש וזה רק נדמה לי עכשיו? זה באמת חד־משמעי כל כך?

אני עסוקה בפעולות יומיומיות מכדי שאחפש את הפיסות. אולי יש חלקים שטבעו, ולא יחזרו אליי. אולי. אולי הכתיבה תעזור לי לראות משהו. לפתוח עיניים אל האור. אני צריכה להתנסח מחדש. אני מרימה כף יד רפה ומנופפת לה מהקרקע המוצקה. היא רואה אותי בכלל? אני מחישה את תנועת היד, כאילו יש ביכולתה של מהירות התנועה להשמיע קול. לא תהיה לה ברירה. היא תביט לעברי.

*

בגיל עשרים ואחת נסעתי להודו. התוכנית הזו נרקמה בגיל צעיר. אני זוכרת חוברת לימוד חומת כריכה, ועליה מפת הודו, משולש מסתורי. אחר כך הגיעו סיפורים ותמונות מחברים מבוגרים ממני שחזרו, והייתה תמונת דמיון, שעדיין עולה בראשי כשאני חושבת על הודו, תמונה של מרקם אנושי חום־חם, שוק צהוב־זהוב, פעמונים, ורסיסי אור צפים בה.

נסעתי עם חברה מהתיכון, בידיעה שבשלב מסוים אמשיך לבדי. אחרי שלושה שבועות של מסלול־העונות המצופה והסמים הקלים המצופים הגענו גם להתנסות הרוחנית המצופה. נרשמנו יחד לקורס מדיטציה טיבטית בן עשרה ימים, כולל שלושה ימי שתיקה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על בודהיזם. אהבתי את ריחות הקטורת העצית, החדרים הצנועים, הארוחות המדודות, האיטיות, מוזיקת המנטרות, גלימות הבורדו הכהות, הישיבה הארוכה, כרית המדיטציה העגולה שהיא אי של שקט. זו הייתה התגלות של ממש. התבקשתי לעשות את הדבר הזה: להיות נוכחת, בלי למהר להגיב. התבקשתי לראות דברים כהווייתם. לראות עובי ועומק מעבר למקום שבו המבט רגיל להיעצר. הַמֶּשך שבין התחלה לסוף התארך, וכל דבר, כל דבר, נראה כמטפורה למהלך חיים שלם, גם קערת האורז שאכלנו לארוחת הצהריים. אורז שנזרע באדמה. מי זרע, מי השקה, מי אסף, מי ארז, מי נשא, מי בישל, מי הגיש — כל כך הרבה מעגלי חיים בכפית אחת. העולם הוא מחול משוגע של השתתפות, וידעתי משהו על הדבר הזה מאז ומעולם. הרי הרגשתי. כל זה היה לי מוכר. הרגשתי כשהייתי עוצמת עיניים כדי להריח משהו בצורה מלאה. פרחי נץ־חלב ופיטנה. מיטת הוריי בבוקר שבת. גור כלבים. ידעתי, אבל אף אחד לא דיבר איתי על זה, לא הייתה לזה שפה, והנה זה כאן, עתיק ממני וקורא אליי להצטרף לדרך.

חברתי מהתיכון פרשה מהקורס במהלך ימי השתיקה, ואני התחלתי את דרכי המתמשכת בעולמות המדיטציה. אני זוכרת רגע צלול בהרים, רדיד סגול סביב כתפי, ריחות יער, שיער ארוך באותה הטיה כעכשיו, עשרים שנה מאוחר יותר, בשמש החורף התל־אביבית. הרגשתי אז שהנה אני. מצאתי, נמצאתי. אני מתחילה.

אחר כך נדדתי בלהט מריטריט לריטריט, וכרית מדיטציה עגולה וכחולה שקניתי בבוד־גאיה, מקום הארתו של בודהה, תלויה על גב תרמילי ומיטלטלת איתי בדרכים. הייתי תלמידה נלהבת ומתרגלת נלהבת, ולא פחות מזה אישה צעירה שכל נקבוביותיה פתוחות ונכונות לחוות. רציתי ללכת בדרך, אבל רציתי גם להגיע למה שנראה לי אז שהתרגול כולו מכוון אליו — ההארה הנכספת, השחרור. זה נראה לי אפשרי — אם רק אניח לכול, באמת לכול. אם אניח מאחורי את התוכניות העתידיות, את המחשבות על מה יהיה אחר־כך, או בשבוע הבא, או בארוחת הערב — כל זה ייפרש בפניי. שדה של עכשיו נצחי. קראתי ספרי מוארים, ונראה היה לי שגם אני יכולה לעשות את זה, ולספר אחר כך מראש ההר על הנוף הזוהר. דמיינתי את עצמי כנזירה, כמו ריטה, הנזירה השוויצרית שהייתה מורתי בקורס הראשון. יכולתי לראותי בעיני רוחי בבקתה קטנה, בגלימת ארגמן, מקודשת בפני הרגע. היה רק העניין הפעוט של גילוח הראש, שלא יכולתי לדמיין במלואו. אבל אצעד לאט בהר, ויהיו לי ספרייה יפה ולה ריח ישן ואורחים מכל העולם, ואוכל את הארוחות בקערת עץ וריחות היער וההרים ייטמעו בגופי ואהיה שלמה ושקטה. זה היה חזון נעים לדמיון, אבל גברים הסיחו את דעתי ואני הסחתי את דעתם ולאורך התרגול המתמיד התאהבתי באופן סדרתי והמרתי את דתם של כמה נזירים. בכל ריטריט נפתח הלב לאהבה, ומשם התנועה אל עבר התשוקה הייתה טבעית ופשוטה. אני זוכרת את כפות רגליו של ג’ייק שלמדתי בעל־פה בשיחות הסנגהה, במבט מושפל ולב גואה, את מיטת היחיד בחדר הנזירי שהאצבעות התקרבו לאורכה עד שנלפתו אלה באלה, ומיטה אחרת, בקומה גבוהה בחדר בנפאל, אור צהריים בוהק ווילון לבן ברוח, והמורה שלי למדיטציה, נזיר אנגלי יפהפה, יושב מולי דרוך. אני נושמת עמוק ולאט בתוך חולצת הכותנה הלבנה מול עיניו המשתאות, רגע לפני שנשיל מעלינו את השכבות. הבנתי שאני עדיין לא בשלה לנזירות. חשבתי שאחכה איתה לגיל ארבעים, והנחתי שעד אז אמצה את התשוקה המינית והרומנטית עד שובע.

עשרים שנה אחר כך, ואני אוהבת בצורה המלאה ביותר שאי פעם אהבתי. אולי בפעם הראשונה באמת. עשרים שנה אחר כך, ואני מתרגלת מדיטציה בלי משמעת יתרה ובלי חלומות על הארה. אני נכנסת אל הישיבה בתנועה קלה של הסטת וילון, וזה כל מה שזה, וזה קורה בסלון ברגע פנוי, או על כיסא פלסטיק מול עצי ההדר, או על המדרגה בכניסה לבית. ללא גינונים והכנות. ואני לא יוצאת לשדה אחר כך, ולא טובלת בנהר. אני יכולה רגע אחר כך לענות לטלפון, ואין בזה סתירה.

בתחילת החורף ישבתי עם ילדי הלל על המדרגה שבחצר. רוח חזקה נשבה ורמזה על גשם מתקרב, והאדמה כבר החלה להעלות ניחוחות רטובים של התמזגות. עוד מעט ירד גשם, אמרתי לו. בוא נחכה לו, נסתכל על העננים ונקשיב לשריקת הרוח. הסתכלנו על צורות העננים. הפיל הגדול התקדם לכיוון תחנת הרכבת. דינוזאור החליף את מקומו וזנבו הלך והתארך. הערב ירד. הבאתי מהמטבח רדיד ירוק וצמרירי שקניתי פעם ברישיקש. התעטפנו בו יחד ושתינו כוס תה. הלל סרב להיכנס הביתה אף שהגשם התעכב. ישבנו שעה עגולה בלי להחליף מילה כמעט. ישבנו לשעת חסד של התבוננות, והרגשתי שהנה, חלקתי איתו את חדוות הנוכחות השקטה.

*

אני יושבת וכותבת את כל זה בבית קפה פינתי בגן החשמל, ותינוקת מבשילה ברחמי. האימהות שלי עומדת להתרחב. בקרוב יהיה הלל בן שלוש. אני עדיין מנסחת את מושג האימהות. מגדירה ומפרקת. משליכה את ההגדרות, ומנסחת את עצמי דרך חוויות. אני חושבת שזה המעבר העז ביותר בחיי אישה, או לפחות בחיי שלי. הרכנתי ראש ולב בפני האנושי.

כשהלל נולד, כתבתי במקטעים קצרים. עם הזמן הבנתי שהרישומים הם למעשה אוסף, תיעוד חי של דופק הרגעים. מדי פעם נכנס העבר דרך הדלת, אבל לרוב תופס ההווה את מקומו. בהיצמדות הזו להווה, נדמה שהזיכרון לא יכזיב, אבל כבר מהמרחק הלא גדול שצברתי אני מבינה שאי אפשר להחזיק בכל הפרטים. ההשתנות מהירה מדי. ההווה המתחדש דורש את תשומת הלב המלאה.

ההיא, ממורד הנהר, לא נטשה אותי. ליתר דיוק, אני, מהיבשה, לא נטשתי אותה. האימהות היא מפץ גדול, אבל היסודות, גם אם נדחקו לזמן מה, שבו ועלו, ומלאכת איחוי החלה.

אני מתגעגעת אל הזמן, לא אליה. הייתי רוצה לבלות יותר עם עצמי הנוכחית. לגלות איך הדבר החדש שהוא אני מתנהג גם לבד. אני עסוקה מדי בג’ינגול כדורים באוויר, אבל זה לא מסתיר ממני את זיכרון הבלבול שלה, שתמיד היה חלק מהסך, ואת חלומה על עתיד שבו יש לה אחיזה ומקום בעולם.

אני עדיין חולמת בלילות על הודו. המשכתי לנסוע אליה במהלך השנים, אבל כבר כמה וכמה שנים לא ביקרתי בה. אני מספרת להלל סיפורי מיתולוגיה, והוא מכיר את קרישנה וגנש, והוא אוהב לשתות איתי צ’אי. יום אחד ניסע, אני מצביעה על המטוסים העוברים תדיר מעל לראשנו. הוא מהנהן. אבל אנחנו כאן עדיין, ובעומק היומיום הוא מלמד אותי את שפת האֵם שלי, שפה של ארץ חדשה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ימי מעשה”