יפה

מקט: 001-3000-324

1

שנה אחת אחרי השריפה הרופא מסיר את המסכה מהפנים שלי ואומר לי להתחיל לחיות.
הוא לא משתמש בדיוק במילים האלה, ברור, כי משלמים לו בשביל לנפנף בהמוני מונחים רפואיים כמו קליטה ובידוד, אבל בעיקרון, “הוועדה לחיי אֵיוָוה” התכנסה לישיבה חשובה והגיעה למסקנה שאני מתפלשת ברחמים עצמיים כבר מספיק זמן.
וככה הגיעה לסופה מסיבת המסכֵּנוּת פוסט־שריפה שלי.
ד”ר שארפ בודק את שתלי העור על הגוף שלי כדי לוודא שמאז המישוש החודשי הקודם שלנו לא צמחו לי בטעות כנפי עטלף בבתי השחי. צלקות עלולות להיות מניאקיות לא קטנות, ומכיוון שהגוף שלי שישים אחוז דפוק, ד”ר שארפ בודק אותי במשך עשרים דקות שלמות. הנייר הסופג שמכסה את ריפוד הפלסטיק של ספת הבדיקות מתקמט תחתיי, דודתי קורה משגיחה בריכוז מהצד ורושמת הערות בקלסר “החלמה אֵיווה” הענקי שלה, ועיניה עוקבות אחרי ד”ר שארפ.
הוא מסיר את הבנדנה מראשי ואחריה את מסכת הפנים השקופה, ואצבעותיו נוגעות קלות בצלקות.
“הכול מחלים יפה,” הוא אומר אפילו בלי שמץ של אירוניה. קרירות אצבעותיו נקלטת מעל עיניי אבל דועכת כשהוא עובר אל השתלים העבים יותר סביב הפה.
“כן, אפשר למרוח שפתון לחזיר אבל הוא נשאר ח…”
“אֵיווה!” מתנשמת קורה, שהיא לא רק הדודה שלי אלא גם המנכ”לית מטעם עצמה של הוועדה הממונה על חיי שהוזכרה לעיל.
ד”ר שארפ מניד את ראשו וצוחק. צמד גומות חן מתגלה משני צידי החיוך, והוא רק נעשה דומה עוד יותר לאחד מאותם רופאים הורסים מהטלוויזיה שעושים את זה אחד עם השני בחדר הרופא התורן כשהם לא מצילים חיים. אני מאשימה את עיניו היוקדות ואת קו הלסת העז בפרפרים שיש לי בבטן בכל פעם שהוא נוגע בשתלים. גם הידיעה הוודאית שהוא ראה אותי עירומה בערך תשע־עשרה פעמים לא בדיוק עוזרת. נכון שזה היה על שולחן הניתוחים, אבל עירומה זה עירומה, גם אם אני מכוסה בתחבושות ובצלקות בכמות מתאימה לתשעה־עשר ניתוחים.
אבל אנחנו לא מתייחסים אל הפיל המביך הזה שנמצא בחדר, בדיוק כמו שאני לא מדברת על זה שבאחת הפעמים הוא לקח נתח מהישבן שלי, פשוט ככה, ומתח אותו לרוחב פניי כדי ליצור מצח חדש.
ד”ר שארפ נותן לי מראה קטנה של מספרה כדי שאתפעל ממלאכת ידיו.
“לא, תודה,” אני אומרת ומחזירה לו אותה.
“עדיין קשה לך להסתכל?”
“אם לא צמחו לי בלילה פנים חדשות, אני כבר יודעת מה אני הולכת לראות.”
ד”ר שארפ מהנהן ורושם הערה בגיליון הרפואי שלי, ואני חשה ישיבת ועדה קרובה בנושא התנגדותי למשטחים משַקפי בבואות. כי ברור שכן ראיתי את הפנים שלי. אני יודעת איך אני נראית. אני מעדיפה לא להמשיך להסתכל.
ד”ר שארפ, עם חיוך של גומות חן, מחזיק את מסכת הסיליקון.
“נראה לי שתשמחי לשמוע שאת יכולה להיפטר מהחמודה הזאת.”
קורה צווחת ומחבקת אותי מהצד בתנועה גולמנית, אך נזהרת לא ללחוץ חזק מדי ולהפריע לתהליך ההחלמה החשוב מכול.
“לא יכולת לתת לנו מתנה יותר טובה היום, דוקטור שארפ. עברה שנה, השבוע למעשה, מאז…” קורה משתתקת, ואני כמעט שומעת את מוחה מחפש את המילים הנכונות.
“השריפה,” אני מתפרצת. “שנה מאז השריפה.”
ד”ר שארפ נותן לי את המסכה שהייתה השנה בת לוויה קבועה כל יום, עשרים ושלוש שעות ביממה. תפקידה היחיד: להשטיח את הפנים בזמן ההחלמה כדי שהצלקות לא יתפחו לגושים בשרניים. הצוות הרפואי מאשר לי שוב ושוב שהמסכה תרמה מאוד להחלמת הפנים, אבל אני לא משוכנעת שיכול להיות משהו עוד יותר גרוע מהטלאים־טלאים של שתלים בצבעים מכוערים שאני קוראת להם הפנים שלי.
“את כן תצטרכי להמשיך ללבוש תחבושות לחץ על הגוף עד שנהיה בטוחים שהצלקות לא יפריעו לך להתנועע,” אומר ד”ר שארפ. “אבל יש לי בשבילך עוד בשורה משמחת.”
קורה מנידה אליו את ראשה קלות מאוד, ומכאן אני לומדת שהדבר הבא, לא משנה מה זה, הוא תוצאה ישירה של ישיבת הוועדה לחיי אֵיווה. ההזמנה שלי עברה כנראה ישר לספאם.
“מכיוון שאת כבר לא צריכה להשתמש במסכה, אני מאשר לך — וממליץ מאוד — לחזור לבית הספר,” הוא אומר.
אני הופכת את המסכה שבידי בלי להרים את העיניים.
“יופי. אין סיכוי שזה יקרה,” אני אומרת. “אבל תודה.”
קורה נוטשת את עמדתה בצד, מניחה את הקלסר השמן ליד הכיור, מתיישבת איתי בחצי ישבן על כיסא המטופל ונוגעת קלות בירכי.
“אֵיווה, אני יודעת שהשיעורים אונליין משעממים אותך, ואת כל הזמן אומרת שהלוואי שהכול היה חוזר להיות כרגיל.”
כרגיל.
בדיוק. “כרגיל” של פעם. רגיל של אֵיווה לפני השריפה. “כרגיל” רגיל.
“זה. לא. יקרה,” אני אומרת. “הרי אני לא אחזור לבית הספר הקודם שלי והכול יהיה אותו דבר.”
“את יכולה ללכת לבית הספר שקרוב אלינו, כמו שדיברנו, או לבחור איזה בית ספר אחר שאת רוצה,” אומרת קורה בלי להירתע. “לפתוח דף חדש. להכיר חברים חדשים ולהתחיל את החיים כאן.”
“אני מעדיפה למות,” אני ממלמלת.
הסתדרתי יפה מאוד בבית עם שיעורים אונליין שעשיתי בפיג’מה. בבית אף אחד לא יכול לראות אותי. אף אחד לא יכול להצביע עליי ולנעוץ עיניים ולהתלחש כשאני עוברת, כאילו אני גם חירשת ולא רק מעוותת.
“אני יודעת שאת לא באמת מתכוונת לזה,” אומרת קורה. “יש לך מזל שאת בחיים.”
“בדיוק. אני רגל ארנבת אנושית.”
למה יש לי מזל ששרדתי? אימא, אבא ושרה, בת הדודה שלי, בטח רוקדים באחו שמימי באיזשהו מקום או עברו גלגול נשמות משמח וחזרו בתור קופים בהודו, ולי לעומת זאת מחכה מעגל קסמים אינסופי של ניתוחים ורופאים ומבטים של אנשים זרים.
אבל אני לא יכולה להתחרות עם קברים. מוות מנצח סבל, תמיד.
“אם זאת הייתה שרה, הייתי רוצה שהיא תחיה חיים מלאים,” היא אומרת. “ואני יודעת שאימא שלך הייתה רוצה שתהיי מאושרת.”
הניסיון שהיא עושה לנצל את המתים כדי לנצח בוויכוח מעצבן אותי.
“אני לא שרה, ואת לא אימא שלי.”
קורה מפנה את הראש ממני, וכמוה גם ד”ר שארפ, שכביכול מתרכז במיוחד במסך המחשב במקום להכיר במתח שממלא את חדר הבדיקות כמו עשן. לא נעים לי שד”ר שארפ נמצא פה ברגע מביך כזה של התפרצות ילדותית, אבל הוא אשם חלקית כי הוא הנחית עליי את ההפתעה הלא־רצויה הזאת.
קורה מושכת באף בשקט, ואני מתחרטת שאני לא יכולה לבטל את העקיצה. היא לא ביקשה להיות האימא המאולתרת שלי, בדיוק כמו שאני לא ביקשתי להיות הצאצאית המחליפה שלה. שתינו משתדלות לנווט בתפנית “המזל” החולנית שהיקום זימן לנו.
ד”ר שארפ מכחכח בגרונו. “אֵיווה, העובדה היא שאנחנו מודאגים מרמת הבידוד שלך. קליטה היא חלק חשוב מתהליך ההחלמה, וכולנו חושבים שהגיע הזמן להתחיל,” הוא אומר. אני מתאפקת ולא שואלת אותו מי אלה ה”כולנו” המסתוריים, כי הדאגה ממצבי כמתבודדת חדשה לי. “אולי תלכי לבית ספר לתקופת ניסיון, ואחריה נעשה הערכת מצב של אסטרטגיית הקליטה? לשבועיים, נניח?”
קורה מביטה בי בתקווה. דמעות עדיין מרטיבות את עיניה, ורגש האשמה של בני המזל מזדחל אל ליבי. רגש האשמה של זו שנשארה בחיים.
השבוע הזה מציין שנה גם בשבילה. שנה בלי הבת שלה. שנה של טיפול בי, הילדה ששרדה במקומה.
אני לא יכולה לתת לה את שרה, אבל אני יכולה לתת לה שבועיים.
“בסדר,” אני אומרת, “עשרה ימי לימודים. אם זה לא יהיה לגמרי אסון, נדבר על עוד.”
דודה קורה מחבקת אותי חזק מאוד, ואני מתנהגת כאילו זה כואב יותר ממה שזה באמת כדי שתפסיק.
“רק שבועיים,” אני מזכירה לה. “וזה כן יהיה לגמרי אסון.”
“קודם תתחילי,” היא אומרת.
אני מכסה את הקרקפת המצולקת בבנדנה האדומה, ובינתיים קורה וד”ר שארפ מחליפים מבטים של חדוות ניצחון. אני מעבירה את המסכה השקופה בין שתי שאריות הידיים שלי ונאבקת בדחף לחזור ולשים אותה.
 
קורה מתעכבת ליד דלפק הקבלה כדי להתמקח על חשבונות של ניתוחים שלא שולמו, ואילו אני משוטטת במסדרון של מחלקת הכוויות ומסתכלת בתמונות שבאו מאיזשהו ארגון למען אמנות בבתי חולים, שמבקש להביא יופי אל חולים נוטים למות. אני אפילו לא שמה לב שיצאתי אל אולם הכניסה הכללי של בית החולים עד שילדה קטנה שנדבקת לג’ינס סקיני של אימא שלה פולטת צווחה צורמנית.
אצבעה הקטנה השמנמנה מצביעה עליי.
על הפנים שלי.
האישה ממלמלת התנצלות בפנים מסמיקות ומרחיקה את הילדה במשיכה בזרועה. הילדה ממשיכה ליילל ומפנה את הראש אחורנית, אליי, ואימא שלה ממהרת להתרחק. גבר שיושב בכורסה מרופדת בעור מלאכותי ממהר להחזיר את מבטו אל העיתון שבידו, אבל כשאני חוזרת לאט־לאט אל המסדרון, אני מרגישה שמבטו עוקב אחריי, כביכול בטבעיות.
אני מחכה במחלקת הכוויות שבה אני מרגישה בטוחה, שבה אנשים רגילים לפנים כמו שלי. האיש עם העיתון מגניב אליי מבטים מקצה המסדרון, ואני מצטערת שקורה לא הרשתה לי להביא את האוזניות, כי אז הייתי מפעילה את המוזיקה ומכבה כל דבר — וכל אדם — אחר. במקום זה אני פונה אל יצירה בשלושה ממדים שנקראת ‘השתקפות אור כוכבים’ התלויה בחלון, ומעמידה פנים שאני מתעניינת מאוד בחתיכות הזכוכית השבורות בצורת כוכבים קטנים, שכל אחת מהן היא מראה קטנה עם חמישה קודקודים שזורקת למסדרון פלחי אור בשלל צבעי הקשת.
שביל החלב הגועש של מראות זעירות מעוות אותי ומשקף מציאות דמוית פיקאסו ברסיסים שתלויים יחד, כאילו נגיעה אחת עלולה להפיל אותם ארצה ולנפץ אותם. אני מוצאת את עצמי בזכוכית, את הבנדנה האדומה שמקיפה את פניי המקוטעות.
לשנייה אחת אני מרשה לעצמי להאמין שהזכוכית השבורה אשמה בילדה המקולקלת.
ברגע שאתרחק, הפנים שלי יהיו בסדר.
רגילות.
זה מה שהוועדה רוצה, שאחזור לתיכון, שאחזור להיות רגילה.
אבל אני מבינה טוב מאוד.
אנשים רגילים לא מפחידים ילדות קטנות.
בנות שש־עשרה רגילות מסתכלות במראות. השפתון ישר? השערות יוצרות את הגל הזה מלפנים? הבבואות מרגיעות אותן, ואם הן לא אוהבות את מה שהן רואות, הן מתקנות.
בשבילי, מראות הן תזכורת.
אני מפלצת.
שום דבר בעולם לא יכול לתקן את זה.