החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אמנדה הוקינג

מתוך ויקיפדיה: אמנדה הוקינג אמנדה הוקינג (באנגלית: Amanda Hocking; נולדה ב-12 ביולי 1984 ) היא סופרת אמריקאית. תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 ספריה 2.1 טרילוגיית הטריל 2.2 סדרת My Blood Approves 2.3 סדרת The Hollows 2.3.1 Virtue, 2011 3 קישורים ... עוד >>

שבירה

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2011 | 268 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

זה לא קל להיות נסיכה, גם לא נסיכת הממלכה הקסומה של הטרולים. לאחר שנות ההתעללות בילדות, בגיל 17 מגלה וונדי שהיא בעצם נסיכת טרולים. אבל בין שבטי הטרולים מאבק מר, ארוך בשנים. הנסיכה שכולם רוצים שתהיה שלהם, היא המפתח לשלום. וונדי נקרעת בין שני עולמות שנלחמים זה בזה על השליטה בעולמם הקסום, וגרוע מכך, היא נשברת בין האהבה לחובה, כשלפניה ניצבת הבחירה הקשה מכל: האם להינשא לגבר שאינה אוהבת ולהציל את בני עמה מחורבן, או לשמור אמונים לגבר שהיא אוהבת ואולי לגזור עליהם כליה. זה סיפור על התבגרות והתפתחות, על השבר הפנימי שיש לעבור כדי להגיע לבגרות, ולהשלמה עם הגורל שנראה כנכפה על הגיבורה. זהו הספר השני משלושת ספרי סדרת "טריל" של אמנדה הוקינג, הסופרת הצעירה, שספריה בתחום הפנטזיה האורבנית זכו למיליוני מכירות בארה"ב. הספר הראשון, "חלופית", והאחרון, "התעלות" יצאו אף הם בהוצאת סיאל.

מקט: 4-317-35
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
הספר באתר עברית
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1 – שיבה: כשריס ואני הופענו בביתו של "אחי" מאט בשמונה בבוקר, הוא היה מאושר… טוב, הוא היה שמח שאני בחיים ושלא נעלמתי לעד. חרף הכעס שחש הניח לי להסביר הכול, בזמן שלטש בי מבט של זעם משתומם.

מזל שהייתי צריכה לספר רק למאט. דודתי מגי היא האפוטרופוסית שלי, אך היא לא הייתה בבית כשהגעתי. מאט הסביר שהיא נסעה לחפש אותי באורגון. אין לי מושג למה, אך מסיבה כלשהי חשבה שברחתי לשם.

ריס ואני ישבנו על הספה בסלון של מאט, מוקפים בקופסאות שעדיין לא פרק מאז שעברנו לבית לפני חודשיים, והוא צעד הלוך ושוב מולנו.

"אני עדיין לא מבין," אמר מאט. הוא עצר מולנו ושילב את זרועותיו על חזהו.

"אין מה להבין," התעקשתי ונדתי בראשי לעבר ריס. "הוא אחיך! זה ברור כשמש כשמסתכלים עליו."

יש לי שיער כהה ומתולתל ועיני מהגוני. למאט ולריס יש שיער בלונדיני ועיני ספיר. ובפניהם היה משהו הרבה יותר פתוח, וכן אותו חיוך נינוח. ריס הרים מבטו למאט בתדהמה נבוכה, בעיניים פעורות לרווחה ומוכות יראה.

"איך את בכלל יכולה לדעת את זה?" שאל מאט.

"אני לא מבינה למה אתה לא יכול פשוט לבטוח בי." נאנחתי והשענתי את ראשי על הספה. "אני אף פעם לא משקרת לך!"

"רק ברחת מהבית! לא היה לי שום מושג איפה את. זו פגיעה חמורה באמון!" צרח מאט.

הזעם שלו לא הביע את כל הכאב שחש, ובגופו נראו סימני המתח שחווה. כשנעלמתי הוא קרס לחלוטין, אני בטוחה. פניו היו כחושים וקודרים, עיניו אדומות ועייפות, והוא השיל כנראה חמישה קילוגרם ממשקלו. הרגשתי אשמה, אבל לא הייתה לי בררה.

מאט היה יותר מדי מודאג מבטיחותי, תוצאת הניסיון של אמו לרצוח אותי. חייו סבבו סביבי באופן שממש פגע בבריאותו. לא היו לו חברים, לא עבודה ולא חיים משלו.

"הייתי חייבת לברוח! אוקיי?" העברתי יד מבעד לתלתליי הסבוכים ונענעתי בראשי. "אני לא יכולה להסביר לך למה. עזבתי למען ביטחוני ולמען ביטחונך. אני לא יודעת אם אני בכלל צריכה להיות כאן עכשיו."

"ביטחון? ממה ברחת? איפה היית?" שאל מאט בייאוש, ולא בפעם הראשונה.

"מאט, אני לא יכולה להגיד לך! הלוואי שיכולתי, אבל אני לא יכולה!"

לא הייתי בטוחה אם אני יכולה לספר לו אפילו על הטריל. הנחתי שכל דבר בהם היה סודי, אך איש לא אסר עלי במפורש לספר עליהם. אבל מאט לעולם לא היה מאמין לי, אז לא היה טעם לנסות.

"אתה באמת אחי," אמר ריס בנימה חרישית. הוא רכן קדימה לעבר מאט. "זה כל כך מוזר."

"כן, זה נכון," הסכים מאט. הוא זע באי נחת תחת מבטו של ריס בטרם שב ופנה אלי בארשת פנים רצינית. "וונדי, אני יכול להחליף אתך כמה מילים? לבד?"

"אה, בטח." העפתי מבט בריס.

ריס הבין את הרמז וקם על רגליו. "איפה השירותים?"

"בכיוון הזה, אחרי המטבח." מאט הצביע ימינה.

ריס הנהן והעניק לו חיוך, ואז צעד לכיוון שאליו הצביע מאט. אחרי שהלך, מאט התיישב על שולחן הקפה מולי והנמיך את קולו.

"תראי, וונדי, אני לא מבין מה קורה. אין לי מושג כמה אמת יש בסיפור שלך, אבל הילד הזה נראה לי ממש מוזר. אני לא רוצה אותו בבית שלי, ואני לא יודע מה עבר לך בראש כשהבאת אותו לפה."

"הוא אחיך," אמרתי בעייפות. "באמת, מאט. אני בחיים לא אשקר בנושא כל כך חשוב. אני בטוחה במאה אחוז שהוא אחיך האמיתי."

"וונדי…" מאט חיכך את מצחו ונאנח. "ברור לי שאת מאמינה בזה. אבל איך את יכולה לדעת זאת? אני חושב שהילד ממציא את הכול."

"זה לא נכון. ריס הוא האדם הישר ביותר שהכרתי מעודי, מלבדך. וזה הגיוני כי אתם אחים," אמרתי. "בבקשה. תן לו צ'אנס. אתה תראה."

"מה עם המשפחה שלו?" שאל מאט. "שגידלה אותו בשבע עשרה וחצי השנים האחרונות? הם לא מתגעגעים אליו? והם לא המשפחה 'האמיתית' שלך?"

התעלמתי מהשאלות שלו. "סמוך עלי. הם לא יתגעגעו אליו. ואני מעדיפה אותך," אמרתי בחיוך.

מאט נענע בראשו, כאילו לא הצליח להחליט מה לעשות. ידעתי שחלק גדול ממנו לא בטח בריס ורצה לזרוק אותו החוצה מהבית, והאיפוק שלו בהחלט עורר את התפעלותי.

"הייתי רוצה שתספרי לי על הכול בכנות," אמר.

"אני מספרת לך כל מה שאני יכולה."

כשריס שב מהשירותים, מאט התרחק ממני ונעץ בו מבט חשדני.

"אין לכם תמונות משפחתיות," אמר ריס לאחר שהעיף מבט בחדר.

זה היה נכון. למעשה כמעט ולא היו לנו כל קישוטים, אך לא באמת רצינו לזכור את המשפחה שלנו. מאט לא ממש חיבב את אמא שלנו… אה, אמא שלו.

עדיין לא סיפרתי לריס שאמא שלו משוגעת שמאושפזת במוסד לחולי נפש. קשה לספר לאנשים דברים כאלה, במיוחד לאנשים מוכי הלם כמו ריס.

"כן, ככה אנחנו," אמרתי בניסיון לשנות את הנושא. "נסענו כל הלילה. אני גמורה. מה אתך, ריס?"

"אה, כן, אני מניח שאני עייף." ריס נראה מופתע מהצעתי. אף על פי שלא ישן, הוא בכלל לא נראה עייף.

"כדאי שנישן קצת, ונוכל לדבר אחר כך."

"אה." מאט קם על רגליו באיטיות. "אז שניכם מתכוונים לישון כאן?" הוא נעץ בריס מבט מהוסס, ואז השיב את מבטו אלי.

הנהנתי. "אין לו לאן ללכת."

"אה." מאט ללא ספק התנגד לרעיון, אבל ידעתי שפחד שאם הוא יבעט את ריס החוצה, אני אלך בעקבותיו. "ריס, אני מניח שאתה יכול בינתיים לישון בחדר שלי."

"באמת?" ריס ניסה להצניע את ההתלהבות שחש, אך היא הייתה בולטת למדי.

מאט הוביל אותנו לחדרינו בתחושת מבוכה. חדרי עדיין היה חדרי, וכל חפציי נותרו במקומם. נשכבתי על המיטה והאזנתי למאט ולריס משוחחים בצדו השני של המסדרון, בחדר של מאט. ריס ביקש ממנו להסביר לו את הדברים הכי פשוטים, וגרם למאט לחוש תסכול ואי נוחות.

כשמאט בא לחדרי אחרי שסיים עם ריס כבר הייתי לבושה בפיג'מה שלי, שהייתה בלויה ונוחה ומאוד אהבתי אותה.

"וונדי, מה קורה?" לחש מאט. הוא נכנס וסגר את הדלת מאחוריו, כאילו ריס היה מין מרגל. "מי הילד הזה באמת? לאן הלכת?"

"אני לא יכולה לספר לך מה קרה כשלא הייתי פה. אתה לא יכול פשוט לשמוח שאני כאן ואני בטוחה?"

"לא, לא באמת." מאט נענע בראשו. "הילד הזה לא בסדר! הוא נדהם מכל דבר!"

"הוא נדהם ממך," תיקנתי אותו. "אין לך מושג כמה זה מרגש אותו."

"אין בזה שום דבר הגיוני!" מאט העביר את ידו בשיערו.

"אני באמת צריכה לישון קצת, וברור שאתה צריך לעכל המון. למה שלא תתקשר למגי? תודיע לה שאני בסדר. אני אנוח קצת, ואתה תוכל לחשוב על כל מה שאמרתי."

מאט נכנע אחרי שהבין שאני לא מתכוונת לזוז מעמדתי. "בסדר. אבל כדאי שתשקלי לספר לי מה באמת קורה." עיניו הכחולות הקשיחו.

"בסדר," אמרתי ומשכתי בכתפיי. יכולתי לשקול זאת, אבל לא אספר לו.

"אני שמח שאת בבית," אמר מאט ברוך. הוא הסיר לרגע את החומות שסביבו וחשף עד כמה זה היה קשה לו. ידעתי שלא אוכל שוב להיעלם כך. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה.

אחרי שבירכנו זה את זו בליל מנוחה יצא מאט מהחדר שלי, ואני זחלתי לתוך הנוחות המוכרת של המיטה שלי. בפורנינג הייתה לי מיטה ענקית, אבל איכשהו הרגשתי הרבה יותר טוב במיטה הצרה שלי. התכרבלתי עמוק יותר בתוך השמיכות, וחשתי הקלה שאני שוב במקום שפוי.

תמיד הרגשתי חוסר שייכות בקרב המשפחה שלי, למרות מסירותו של מאט כלפיי. אמי כמעט הרגה אותי כשהייתי בת שש, כשטענה שאני מפלצת ולא הבת שלה.

התברר שהיא צדקה.

לפני חודש גיליתי שאני חלופית – אתם יודעים, ילדה שמוחלפת בחשאי בילד אחר? אני התחלפתי בילדות עם ריס דאל. והתברר שאני טריל. טרילים הם בעיקרם נוכלים זוהרים עם מעט כוחות על טבעיים. טכנית, אני טרולית, אבל לא מהסוג של המפלצות הירוקות הקטנות. אני בגובה ממוצע ואני נאה למדי. בתרבות הטריל קיים מנהג החלופיים כבר מאות שנים. מטרת המנהג היא להעניק לצאצאי הטריל את הילדות הטובה ביותר.

אני אמורה להיות נסיכת פורנינג – המתחם במינסוטה שבו חיים הטריל. אמי יולדתי היא אלורה, מלכת הטריל. אחרי שביליתי כמה שבועות בפורנינג החלטתי לחזור הביתה. רבתי עם אלורה, שאסרה עלי להתראות עם הבחור שאני אוהבת, פין הולמס, רק כי אינו בן מלוכה. ברחתי ולקחתי את ריס אתי.

בפורנינג, רק ריס היה באמת נחמד אלי, והרגשתי שעלי לגמול לו. הבאתי אותו לכאן לפגוש את מאט, מאחר שהוא למעשה האח של ריס, לא שלי.

כמובן שלא יכולתי לספר את כל זה למאט, הוא יחשוב שיצאתי מדעתי.

התחלתי להתנמנם, ושוב חשבתי כמה טוב להיות בבית.

אך לקח לריס עשר דקות בלבד להרוס את ההרגשה כשהתגנב לחדרי. כבר כמעט נרדמתי, אך צליל פתיחת הדלת העיר אותי. מאט ירד למטה, ככל הנראה כדי לערוך את שיחת הטלפון שהצעתי, וידעתי שהוא יהרוג את שנינו אם ידע שריס נמצא פה.

"וונדי? את ישנה?" לחש ריס והתיישב בזהירות על קצה מיטתי.

"כן," מלמלתי.

"סליחה. אני לא מצליח לישון," אמר ריס. "איך את מצליחה לישון?"

"זה לא כל כך מרגש עבורי. כבר גרתי כאן, אתה זוכר?"

"כן, אבל…" קולו גווע, כנראה כי לא מצא טיעון נוסף. לפתע הוא הזדקף ושאף אוויר. "שמעת את זה?"

"אותך מדבר? כן, אבל ניסיתי – " לפני שהספקתי לסיים את המשפט שמעתי גם אני את הצליל. רשרוש מחוץ לחלון חדרי.

מאחר שהייתה לי היתקלות איומה למדי עם כמה טרולים הידועים בשם ויטרה, הייתי די מודאגת. התגלגלתי הצידה וקיוויתי לראות משהו, אך הווילונות הסתירו לי.

הרשרוש הפך לחבטות וגרם לי להזדקף לישיבה. לבי הלם בחזי. ריס העיף לעברי מבט חושש. שמענו את החלון מחליק הצידה ואת הווילונות מתנפנפים ברוח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שבירה”