החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קמט בזמן

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2012 | 199 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כשחושך משתלט על העולם באה שעתם של בני האור!
מג וצ´רלס וולאס הם ילדים מוזרים: מג תלמידה גרועה, ועם צ´רלס אף אחד לא מצליח לדבר. גם משפחתם של מג וצ´רלס מוזרה — אביהם הפיזיקאי עזב יום אחד את הבית ונעלם, ואמם המדענית יושבת שנים ומחכה לו. עד שבלילה חשוך וסוער מופיעה בביתם דמות משונה. היא יודעת דברים על האב האבוד ועל עולמות רחוקים המאיימים על כדור הארץ. כעת על מג ועל צ´רלס לצאת למסע במרחב ובזמן עם חברם קווין ושלוש בנות אלמוות, כדי למצוא את אביהם ולהציל את היקום מהכוח האפל שמתפשט בתוכו.  קמט בזמן הוא סיפור עתידני שנכתב עוד לפני הטיסה הראשונה לירח ולפני שמלחמת הכוכבים ומסע בין כוכבים פרצו את מרחבי הדמיון. הספר הפך לקלאסיקה וחצה גבולות של זמן ומקום בחיפוש אמיתי אחר הממדים הבלתי נראים של החיים: הזמן והאהבה.   מדליין ל´אנגל (2007-1918), מחזאית, ספרנית וסופרת עטורת פרסים, כתבה יותר מ־60 ספרים לילדים ולמבוגרים. אחרי שסיימה בהצטיינות לימודי ספרות אנגלית עברה לניו יורק, שם עבדה בתיאטרון והחלה לפרסם את ספריה. קמט בזמן, ספרה הידוע והמוערך ביותר, נחשב לאבן דרך בספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני. הספר זכה בפרסים יוקרתיים רבים ובהם מדליית ניוברי, פרס ספר הסקויה ופרס לואיס קרול. הוא תורגם לשפות רבות, נמכר בעשרות מיליוני עותקים, עובד לטלוויזיה ולתיאטרון ועתה מעובד גם לקולנוע ולרומן גרפי. במלאות לו 50 שנה, הוא מוגש לקוראים בתרגום חדש ועדכני.

מקט: 001-3000-014
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

גברת מַשְׁמָהּ

זה היה לילה חשוך וסוער.

מרגרט מארי, עטופה בשמיכת פוך ישנה, ישבה על קצה המיטה שלה בחדרה בעליית הגג והביטה בעצים המיטלטלים ברוח המשתוללת. מאחורי העצים חצו עננים במהירות את השמים. מדי כמה דקות הבקיע הירח ביניהם ויצר צללים דמויי רפאים שדהרו על פני הקרקע.

הבית רעד.

עטופה בשמיכת הפוך שלה, מג רעדה.

בדרך כלל היא לא פחדה ממזג אוויר. ‘זה לא רק מזג האוויר,’ היא חשבה. ‘זה מזג האוויר נוסף לכל שאר הדברים. נוסף אלַי. נוסף לזה שאצל מג מארי שום דבר לא הולך טוב.’

בית ספר. בבית הספר שום דבר לא הלך טוב. הורידו אותה להקבצה הכי נמוכה בכיתה שלה. באותו בוקר אמרה אחת המורות שלה בכעס, ‘באמת, מג, אני לא מבינה איך ילדה עם הורים מבריקים כמו שההורים שלך אמורים להיות, יכולה להיות תלמידה גרועה כל כך. אם לא תשתפרי קצת, תצטרכי להישאר כיתה בשנה הבאה.’

במהלך ארוחת הצהריים היא עשתה שטויות בניסיון לשפר קצת את מצב רוחה, ואחת הבנות אמרה בבוז, ‘בחייך, מג, אנחנו כבר לא בבית ספר יסודי. למה את תמיד מתנהגת כמו תינוקת?’

ובדרך חזרה מבית הספר, כשהלכה ברחוב בזרועות מלאות ספרים, אחד הבנים אמר משהו על ‘האח הקטן האידיוט’ שלה. כששמעה את הדברים היא זרקה את הספרים על המדרכה והתנגשה בו בכל הכוח, והגיעה הביתה בחולצה קרועה ועם פנס גדול בעין.

סנדי ודניס, האחים שלה, תאומים בני עשר, שהגיעו הביתה שעה לפניה, נגעלו. ‘אם צריך ללכת מכות תשאירי את זה לנו,’ הם אמרו לה.

‘אני ממש מקרה אבוד,’ היא חשבה בקדרות. ‘זה הדבר הבא שיגידו עלַי. לא אמא. אבל הם. כל האחרים. אילו רק אבא…’

אבל עדיין לא היה אפשר לחשוב על אבא שלה בלי להסתכן שיצוצו דמעות. רק אמא שלה היתה מסוגלת לדבר עליו באופן טבעי ולהגיד, ‘כשאבא שלך יחזור…’

יחזור מאיפה? ומתי? אמא שלה בטח יודעת מה האנשים אומרים, היא בטח מודעת לרכילויות המרושעות, השמחה לאיד. זה בטח מכאיב לה כמו שזה מכאיב למג. בכל מקרה, היא לא מראה את זה. דבר לא פוגע בהבעת הפנים השלווה שלה.

‘למה גם אני לא יכולה להסתיר את זה?’ חשבה מג. ‘למה אני תמיד חייבת לחשוף הכול?’

החלון קירקש בטירוף ברוח, והיא הידקה עליה את השמיכה. גור חתולים צמרירי אפור ששכב מכורבל על הכרית שלה, פיהק וחשף את לשונו הוורודה, ואז שב ותחב את הראש מתחת לרגליו הקדמיות, וחזר לישון.

כולם ישנו. כולם חוץ ממג. אפילו צ’רלס וולאס, ‘האח הקטן האידיוט’, שבדרך מסתורית ידע מתי היא ערה ומצוברחת ושלילות רבים כל כך נהג לטפס לחדרה על קצות האצבעות במדרגות עליית הגג — אפילו צ’רלס וולאס ישן.

איך הם מסוגלים לישון? כל היום היו ברדיו התרעות על הוריקן. איך הם יכולים להשאיר אותה למעלה בעליית הגג, במיטת הנחושת הרעועה, בידיעה שהרוח עלולה לתלוש את הגג מהבית ואז להשליך אותה אל שמי הלילה הסוערים, רק השד יודע לאן?

הרעד שלה הפך בלתי נשלט.

‘את ביקשת לקבל את החדר בעליית הגג,’ היא אמרה לעצמה בתקיפות. ‘אמא הסכימה כי את הכי גדולה. זאת זכות, לא עונש.’

‘אבל בזמן הוריקן זאת לא זכות,’ אמרה בקול רם. היא השליכה את השמיכה למרגלות המיטה ונעמדה. החתלתול התמתח בתנועה מתפנקת והרים אליה את עיניו הענקיות התמימות.

‘תחזור לישון,’ אמרה מג. ‘פשוט תשמח שאתה חתלתול ולא מפלצת כמוני.’ היא הביטה בעצמה במראה של ארון הבגדים ועשתה פרצוף נוראי, פוערת פה מלא שיניים אחוזות בגשר. היא דחפה את המשקפיים שלה למקום בתנועה אוטומטית, העבירה אצבעות בשערה החום־עכברי כך שהוא נעמד פרוע, ופלטה אנחה רועשת כמעט כמו הרוח.

לוחות העץ הרחבים של הרצפה היו קרים מתחת לרגליה. רוח נשבה בסדקים שמעל מסגרת החלון, למרות ההגנה שאמור היה לספק חלון הסערה. היא שמעה את הרוח נושבת בארובות. רחוק למטה היא שמעה את פוֹרְטִינְבְּרָס, הכלב השחור הגדול, מתחיל לנבוח. גם הוא בטח מבוהל. על מה הוא נובח? פורטינברס לעולם לא נובח ללא סיבה.

פתאום היא נזכרה שכשהלכה לדואר לאסוף מכתבים, היא שמעה שם על נווד שלכאורה גנב שנים־עשר סדינים מגברת בנקם, אשת השוטר. לא תפסו אותו, ואולי ברגעים אלו ממש הוא עושה את דרכו לבית משפחת מארי, שעומד מבודד על דרך אחורית; ואולי הפעם הוא יחפש דבר־מה יקר יותר מסדינים. מג לא התרכזה במיוחד בשיחה על הנווד כי מנהלת סניף הדואר, בחיוך מתקתק, שאלה אותה אם שמעה לאחרונה מאבא שלה.

היא יצאה מהחדר הקטן ועברה בין צללי החלל המרכזי של עליית הגג, עד שנתקלה בשולחן הפינג־פונג. ‘עכשיו יהיה לי גם סימן כחול על המותן נוסף לכול,’ היא חשבה.

בשלב הבא היא נתקלה בבית הבובות הישן שלה, בסוס הנדנדה של צ’רלס וולאס, ברכבות החשמליות של התאומים. ‘למה הכול חייב לקרות לי?’ שאלה דובי גדול.

בתחתית המדרגות לעליית הגג היא נעמדה מבלי לנוע והקשיבה. שום צליל לא נשמע מחדרו של צ’רלס וולאס שמימין. משמאל, בחדרם של ההורים שלה, לא נשמע אף רחש מאמה שישנה לבדה במיטה הזוגית הגדולה. היא הלכה על קצות האצבעות במסדרון ונכנסה לחדרם של התאומים, ושוב סידרה את המשקפיים על אפה כאילו הם יכולים לעזור לה לראות טוב יותר בחושך. דניס נחר. סנדי מילמל משהו על בייסבול ונרגע. לתאומים לא היו שום בעיות. הם לא היו תלמידים הכי טובים, אבל גם לא גרועים. הם הסתפקו בסדרה של ציוני טוב, ופה ושם באיזה טוב מאוד או בלתי מספיק. הם היו חזקים ואצנים מהירים, והצטיינו במשחקי ספורט, וכשמישהו השמיע הלצה על מישהו במשפחת מארי, היא לא היתה מכוונת לסנדי או לדניס.

היא יצאה מהחדר של התאומים והמשיכה למטה, כשהיא נמנעת מהמדרגה השביעית החורקת. פורטינברס הפסיק לנבוח. אם כך, זה לא הנווד הפעם. פורט היה ממשיך לנבוח אם מישהו היה בסביבה.

‘אבל מה אם הנווד כן יבוא? מה אם יש לו סכין? אף אחד לא גר מספיק קרוב כדי לשמוע אם נצרח ונצרח ונצרח. לאף אחד לא יהיה אכפת, בכל מקרה.’

‘אני אכין לי שוקו,’ היא החליטה. ‘זה יעודד אותי, ואם הגג יעוף, לפחות אני לא אעוף איתו.’

האור במטבח כבר דלק, וצ’רלס וולאס ישב ליד השולחן, שתה חלב ואכל לחם עם ריבה. הוא נראה קטן ופגיע כשישב לבדו במטבח הגדול והמיושן — ילדון בלונדיני בפיג’מת אוברול כחולה דהויה, שרגליו מתנדנדות לפחות עשרה סנטימטרים מעל הרצפה.

‘היי,’ הוא אמר בעליזות. ‘חיכיתי לך.’

ממקומו מתחת לשולחן, שם שכב למרגלותיו של צ’רלס וולאס בתקווה לזכות בפירור או שניים, פורטינברס הרים את ראשו העדין הכהה בברכה למג, וזנבו חבט ברצפה. פורטינברס הגיע אל מפתן הדלת שלהם בליל חורף, גור מגודל למחצה, כחוש ונטוש. אביה של מג החליט שהוא סֵטֶר אירי מעורב עם כלב רוח, והוא ניחן ביופי עדין כהה ייחודי לו.

‘למה לא עלית לעליית הגג?’ שאלה מג את אחיה, מדברת אליו כאילו הוא לפחות בגילה. ‘פחדתי מוות.’

‘יש יותר מדי רוח בעליית הגג שלך,’ אמר הילד. ‘ידעתי שתרדי. שמתי לך קצת חלב על הכיריים. הוא בטח כבר חם.’

איך צ’רלס וולאס תמיד יודע מה עובר לה בראש? איך הוא תמיד מנחש? הוא לעולם לא יודע — ולא נראה שאכפת לו — מה דניס או סנדי חושבים. רק את המחשבות של אמו ושל מג הוא חוקר ברמה מבהילה של דיוק.

האם מפני שאנשים פוחדים מעט הם מתלחשים על אודות הצעיר מבני מארי, שעל פי השמועה הוא לא הכי בסדר? ‘שמעתי שלעתים קרובות לאנשים חכמים יש ילדים חריגים,’ שמעה פעם מג במקרה. ‘שני הבנים נראים נחמדים, ילדים רגילים, אבל הילדה הלא יפה והתינוק… ברור שמשהו אצלם לא במקום.’

צ’רלס וולאס אכן דיבר רק לעתים רחוקות כשהיו אנשים בסביבה, כך שרבים חשבו שהוא לא למד לדבר. ונכון שהוא לא דיבר כלל עד גיל ארבע. מג היתה מלבינה מזעם כשאנשים הביטו בו וציקצקו, תוך כדי שהם נדים בראשם בעצב.

‘אל תדאגי לצ’רלס וולאס, מג,’ אמר לה פעם אבא שלה. מג זכרה את זה היטב, כי זה קרה מעט לפני שהוא הלך. ‘אין שום בעיה עם המוח שלו. הוא פשוט עושה דברים בדרך שלו ובקצב שלו.’

‘אני לא רוצה שיהיה טיפש כמוני כשיגדל,’ אמרה מג.

‘מתוקה, את לא טיפשה,’ ענה אבא שלה. ‘את כמו צ’רלס וולאס. ההתפתחות שלך צריכה להתקדם בקצב שלה. במקרה זה לא הקצב הרגיל.’

‘איך אתה יודע?’ דרשה מג לדעת. ‘איך אתה יודע שאני לא טיפשה? זה לא רק בגלל שאתה אוהב אותי?’

‘אני אוהב אותך, אבל לא ככה הגעתי למסקנה הזאת. את יודעת שאמא ואני עשינו לך כמה מבחנים.’

כן, זה היה נכון. מג הבינה שחלק מה’משחקים’ שההורים שלה שיחקו איתה היו מבחנים מסוג כלשהו, ושלה ולצ’רלס וולאס היו יותר מבחנים כאלה מאשר לתאומים. ‘אתה מתכוון למבחנים של מנת משכל?’

‘כן, בחלקם.’

‘מנת המשכל שלי בסדר?’

‘יותר מסתם בסדר.’

‘מה היא?’

‘אני לא מתכוון לגלות לך. אבל היא מבטיחה לי שגם את וגם צ’רלס וולאס תוכלו להיות פחות או יותר כל מה שתרצו להיות כשתגדלו ותהיו עצמכם. רק חכי שצ’רלס וולאס יתחיל לדבר, אז תראי.’

כמה שהוא צדק בעניין הזה, אף שהוא עצמו עזב לפני שצ’רלס וולאס התחיל לדבר, בפתאומיות, בלי כל ההכנות הרגילות של תינוקות, במשפטים שלמים. כמה גאה הוא ודאי היה!

‘כדאי שתבדקי מה עם החלב,’ אמר עכשיו צ’רלס וולאס למג, בהגייה ברורה ונקייה יותר משל רוב בני החמש. ‘את יודעת שאת לא אוהבת כשנוצר קרום למעלה.’

‘מזגת כמות של חלב שמספיקה לשתי כוסות.’ מג הציצה לתוך הקומקום.

צ’רלס וולאס הינהן בשלווה. ‘חשבתי שגם אמא תרצה.’

‘מה אני ארצה?’ אמר קול, ואמא שלהם הופיעה בפתח.

‘שוקו,’ אמר צ’רלס וולאס. ‘תרצי כריך נקניק וגבינת שמנת? אני אשמח להכין לך.’

‘זה יהיה נהדר,’ אמרה גברת מארי, ‘אבל אני יכולה להכין בעצמי אם אתה עסוק.’

‘אין שום בעיה.’ צ’רלס וולאס החליק מהכיסא שלו וטופף למקרר כשרגליו עטויות הפיג’מה פוסעות ברכות, כמו חתול. ‘מה איתך, מג?’ הוא שאל. ‘כריך?’

‘כן, בבקשה,’ היא אמרה. ‘אבל בלי נקניק. יש לנו עגבניות?’

צ’רלס וולאס הציץ לתוך תא הירקות. ‘אחת. אמא, זה בסדר אם אשתמש בה בשביל הכריך של מג?’

‘איזה שימוש יותר טוב יכול להיות לה?’ חייכה גברת מארי. ‘אבל לא בקול רם כל כך בבקשה, צ’רלס. אלא אם כן אתה רוצה שגם התאומים ירדו.’

‘בואו נהיה בלעדיים,’ אמר צ’רלס וולאס. ‘זאת המילה היומית החדשה שלי. מרשים, נכון?’

‘מפעים,’ אמרה גברת מארי. ‘מג, בואי, אני רוצה להסתכל על המכה שקיבלת.’

מג כרעה ברך לרגלי אמא שלה. החום והאור של המטבח הרגיעו אותה עד כדי כך שפחדי עליית הגג שלה נעלמו. השוקו העלה ניחוחות נעימים בקומקום; פרחי גרניום ליבלבו על אדני החלונות, ובאמצע השולחן היה זר של כריזנטמות צהובות זעירות. הווילונות האדומים, המעוטרים בדגם גיאומטרי כחול וירוק, היו סגורים, ונראה שעליזותם משתקפת בחדר כולו. התנור גירגר כמו חיית ענק ישנונית; האורות זרחו בזוהר יציב; בחוץ, בודדה בחושך, הרוח עדיין הלמה בבית, אבל הנוחות המוכרת של המטבח ריככה את הכוח הזועם שהבהיל את מג כשהיתה לבדה בעליית הגג. מתחת לכיסא של גברת מארי השמיע פורטינברס אנחה של שביעות רצון.

גברת מארי נגעה בעדינות בלחי החבולה של מג. מג הרימה מבט אל אמא שלה, חצי בהערצה אוהבת, חצי בעלבון זועף. זה לא יתרון כשיש אמא שהיא גם מדענית וגם יפה. השיער האדמוני הבוער של גברת מארי, העור המשיי והעיניים הסגולות עם הריסים הארוכים הכהים נראו מרשימים אפילו יותר בהשוואה לכיעור השערורייתי של מג. השיער של מג היה סביר כל עוד היא קלעה אותו בצמות מסודרות. כשהיא עברה לתיכון הוא נגזר, ועכשיו היא ואמא שלה נאבקו כדי לסדר אותו, אבל צד אחד תמיד יצא מתולתל והשני ישר, כך שהיא נראתה מכוערת אפילו יותר משהיתה פעם.

‘את לא יודעת מה משמעות המילה מתינות, נכון, יקירתי?’ שאלה גברת מארי. ‘אני שואלת את עצמי אם אי־פעם תלמדי מהו האמצע השמח. הילד של משפחת הנדרסון הכניס לך מכה רצינית. דרך אגב, קצת אחרי שהלכת לישון אמא שלו התקשרה להתלונן עד כמה פגעת בו. אמרתי לה שמאחר שהוא מבוגר ממך בשנה וכבד ממך לפחות בעשרה קילו, נראה לי שאני זאת שאמורה להתלונן. אבל נראה שהיא חושבת שהכול באשמתך.’

‘תלוי איך מסתכלים על זה,’ אמרה מג. ‘לרוב, לא משנה מה קורה, אנשים חושבים שזאת אשמתי, אפילו אם אין לי שום קשר לעניין. אבל אני מצטערת שניסיתי ללכת איתו מכות. זה פשוט היה שבוע איום ונורא. ואני מלאה תחושות רעות.’

גברת מארי ליטפה את הראש המדובלל של מג. ‘את יודעת למה?’

‘אני שונאת להיות שונה,’ אמרה מג. ‘זה מקשה גם על סנדי ודניס. אני לא יודעת אם הם באמת כמו כל השאר, או שהם רק מסוגלים להעמיד פנים שהם כאלה. אני מנסה להעמיד פנים, אבל זה לא עוזר בכלום.’

‘את ישרה מכדי להעמיד פנים שאת מה שאת לא,’ אמרה גברת מארי. ‘אני מצטערת, מגי. אולי אם אבא היה כאן הוא היה יכול לעזור לך, אבל אני לא חושבת שאוכל לעשות משהו עד שיעבור עוד קצת זמן. אז הכול יהיה קל יותר. כרגע זה לא ממש עוזר לך, נכון?’

‘אולי אם לא הייתי כזאת דוחה — אולי אם הייתי יפה כמוך…’

‘אמא בכלל לא יפה; היא יפהפייה,’ הכריז צ’רלס וולאס תוך חיתוך נקניק. ‘לכן אני מוכן להתערב שהיא בטח נראתה נורא בגילך.’

‘כמה שאתה צודק,’ אמרה גברת מארי. ‘פשוט תני לעצמך זמן, מג.’

‘לשים לך חסה בכריך, אמא?’ שאל צ’רלס וולאס.

‘לא, תודה.’

הוא חתך את הכריך לכמה חלקים, שם אותם על צלחת והניח אותה לפני אמא שלו. ‘שלך יהיה מוכן בעוד דקה, מג. אני חושב שאני אדבר עלייך עם גברת מַשְׁמָהּ.’

‘מי זאת גברת משמה?’ שאלה מג.

‘אני חושב שאני רוצה לשמור על בלעדיות בנוגע אליה לזמן־מה,’ אמר צ’רלס וולאס, ‘מלח בצל?’

‘כן, תודה.’

‘מה זאת אומרת ‘משמה’?’ שאלה גברת מארי.

‘זה השם שלה,’ ענה צ’רלס וולאס. ‘את מכירה את בית הרעפים הישן בחלק האחורי של היער שילדים לא מתקרבים אליו כי הם אומרים שהוא רדוף רוחות רפאים? שם הן גרות.’

‘הן?’

‘גברת משמה ושתי החברות שלה. לפני כמה ימים יצאתי לטיול עם פורטינברס — את והתאומים הייתם בבית הספר, מג. אנחנו אוהבים לטייל ביער, ופתאום הוא התחיל לרוץ אחרי סנאי, ואני רצתי אחריו, והגענו לבית הרדוף, ככה שאפשר להגיד שנתקלתי בהן במקרה.’

‘אבל אף אחד לא גר שם,’ אמרה מג.

‘גברת משמה והחברות שלה גרות שם. מאוד מהנה להיות איתן.’

‘למה לא סיפרת לי על זה קודם?’ שאלה גברת מארי. ‘אתה יודע שאתה לא אמור לצאת מהשטח שלנו בלי רשות, צ’רלס.’

‘אני יודע,’ אמר צ’רלס. ‘וזאת הסיבה שלא סיפרתי לך. פשוט מיהרתי אחרי פורטינברס בלי לחשוב. ואז החלטתי שאולי עדיף לשמור אותן למקרה חירום.’

משב חדש של רוח אחז בבית וניער אותו, ולפתע התחיל הגשם להצליף בחלונות.

‘אני לא חושבת שאני אוהבת את הרוח הזאת,’ אמרה מג במתיחות.

‘אין ספק שנאבד כמה רעפים מהגג,’ אמרה גברת מארי. ‘אבל הבית הזה עומד כמעט מאתיים שנה, ואני חושבת שהוא יחזיק מעמד עוד קצת, מג. כבר נשבו הרבה רוחות חזקות על הגבעה הזאת.’

‘אבל זה הוריקן!’ ייללה מג. ‘ברדיו אמרו כל הזמן שזה הוריקן!’

‘עכשיו אוקטובר,’ ענתה לה גברת מארי. ‘כבר היו סופות באוקטובר.’

צ’רלס וולאס נתן למג את הכריך שלה ופורטינברס יצא ממקומו מתחת לשולחן. הוא השמיע נהמה ארוכה ונמוכה, והם יכלו לראות את הפרווה הכהה סומרת באיטיות לאורך גבו. מג הרגישה שהעור שלה מעקצץ.

‘מה קורה?’ היא שאלה בחרדה.

פורטינברס הביט בדלת שנפתחה אל המעבדה של גברת מארי שבמחסן האבן הישן הצמוד למטבח. מאחורי המעבדה היה מזווה שהוביל החוצה, וגברת מארי עשתה כמיטב יכולתה להרגיל את בני המשפחה להיכנס לבית דרך דלת המוסך או הדלת הקדמית, ולא דרך המעבדה שלה. אבל פורטינברס נהם לעבר דלת המעבדה, ולא אל דלת המוסך.

‘לא השארת כל מיני חומרים עם ריח רע להתבשל על מבער הבונזן, נכון, אמא?’ שאל צ’רלס וולאס.

גברת מארי נעמדה. ‘לא, אבל אני חושבת שבכל מקרה כדאי לבדוק מה מטריד את פורט.’

‘זה הנווד, אני בטוחה שזה הנווד,’ אמרה מג בעצבנות.

‘איזה נווד?’ שאל צ’רלס וולאס.

‘היום אחר הצהריים דיברו בדואר על נווד שגנב את כל הסדינים של גברת בנקם.’

‘אם ככה כדאי שנשב על הציפיות,’ אמרה גברת מארי בבדיחות. ‘נראה לי שבלילה כזה אפילו נווד לא יסתובב בחוץ, מג.’

‘אבל כנראה זאת הסיבה שהוא בחוץ,’ ייללה מג, ‘הוא מנסה למצוא מקום כדי לא להיות בחוץ.’

‘במקרה כזה אני אציע לו להישאר באסם עד הבוקר.’ גברת מארי הלכה בחופזה אל הדלת.

‘אני אלך איתך.’ קולה של מג היה דק.

‘לא, מג, תישארי עם צ’רלס ותאכלי את הכריך שלך.’

‘לאכול!’ קראה מג כשגברת מארי יצאה דרך המעבדה. ‘איך היא מצפה ממני לאכול?’

‘אמא יכולה לדאוג לעצמה,’ אמר צ’רלס. ‘כלומר, מבחינה גופנית.’ אבל הוא ישב ליד השולחן בכיסא של אביו. והרגליים שלו בעטו בכפיסי הרוחב; ולצ’רלס וולאס, בניגוד לרוב הילדים, היתה היכולת לשבת בלי לזוז.

אחרי כמה רגעים שנדמו למג כמו נצח, גברת מארי חזרה פנימה כשהיא מחזיקה את הדלת פתוחה עבור… האם זה היה הנווד? בעיניה של מג זה נראה קטן יחסית לנווד. את הגיל או המין לא היה ניתן לדעת, כי היצור היה עטוף כולו בבגדים. כמה צעיפים בצבעים שונים היו קשורים סביב הראש, ועל הקודקוד היה מונח כובד לֶבֶד גברי. רדיד בצבע ורוד מזעזע היה קשור מעל מעיל גס, ומגפי גומי שחורים כיסו את הרגליים.

‘גברת משמה,’ אמר צ’רלס בחשדנות, ‘מה את עושה כאן? ועוד בשעה הזאת של הלילה?’

‘אין לך מה לדאוג, דובשן קטן.’ קול הגיח מבין צווארון המעיל המורם, הרדיד, הצעיפים והכובע, קול שנשמע כמו שַער לא משומן, אבל איכשהו לא בלתי נעים.

‘גברת… אה… משמה… אומרת שהיא הלכה לאיבוד,’ אמרה גברת מארי. ‘תרצי אולי שוקו חם, גברת משמה?’

‘התענוג כולו שלי,’ ענתה גברת משמה והסירה את הכובע והרדיד. ‘לא הלכתי לאיבוד אלא הועפתי מהמסלול. וכשהבנתי שאני בבית של צ’רלס וולאס הקטן, חשבתי להיכנס ולנוח מעט לפני שאמשיך בדרך.’

‘איך ידעת שזה הבית של צ’רלס וולאס?’ שאלה מג.

‘לפי הריח.’ גברת משמה התירה צעיף פייזלי ירוק וכחול, צעיף פרחוני אדום וצהוב, צעיף עם הדפס זהוב ובנדנה שחורה־אדומה. מתחת לכל זה התגלתה כמות זעומה של שיער אפרפר שהיה קשור בלולאה קטנה אבל מסודרת על קודקודה. העיניים שלה היו בהירות, האף שלה גוש קטן עגול ורך, הפה שלה מכווץ כמו תפוח בסתיו. ‘חֵי חיי, נעים וחמים פה,’ היא אמרה.

‘שבי בבקשה.’ גברת מארי הצביעה על כיסא. ‘תרצי כריך, גברת משמה? אני אכלתי נקניק וגבינת שמנת, צ’רלס אכל לחם וריבה ומג חסה ועגבנייה.’

‘טוב, בואו נראה,’ התחבטה גברת משמה. ‘יש לי חיבה יוקדת לקוויאר רוסי.’

‘הצצת!’ זעק צ’רלס בעלבון. ‘אנחנו שומרים אותו ליום ההולדת של אמא ואת לא יכולה לקבל ממנו!’

גברת משמה השמיעה אנחה עמוקה ומעוררת חמלה.

לא,’ אמר צ’רלס. ‘אמא, אל תיכנעי לה, אחרת אני מאוד אכעס. מה עם סלט טונה?’

‘בסדר,’ אמרה גברת משמה בצניעות.

‘אני אכין,’ הציעה מג והלכה למזווה להביא פחית טונה.

‘לכל הרוחות,’ היא חשבה. ‘האישה הזקנה הזאת מתפרצת לבית שלנו באמצע הלילה ואמא מתנהגת כאילו זה בכלל לא משונה. אני מתערבת שהיא הנווד. אני מתערבת שהיא באמת גנבה את הסדינים. והיא בטח לא מישהי שצ’רלס וולאס אמור להתחבר איתה, במיוחד לאור העובדה שהוא לא מוכן לדבר עם אנשים רגילים.’

‘עברתי לכאן לא מזמן,’ אמרה גברת משמה כשמג כיבתה את אור המזווה וחזרה למטבח עם פחית הטונה, ‘וחשבתי שבכלל לא אוהַב את השכנים עד שצ’רלס הקטן והמתוק הגיע עם הכלב שלו.’

‘גברת משמה,’ אמר צ’רלס וולאס בחומרה, ‘למה לקחת את הסדינים של גברת בנקם?’

‘כי הייתי זקוקה להם, צ’רלס יקירי.’

‘את חייבת להחזיר אותם מיד.’

‘אבל צ’רלס, יקירי, אני לא יכולה. השתמשתי בהם.’

‘זה לגמרי לא בסדר מצדך,’ נזף צ’רלס וולאס. ‘אם היית זקוקה לסדינים עד כדי כך, היית צריכה לבקש ממני.’

גברת משמה נדה בראשה וציקצקה. ‘לכם אין סדינים מיותרים. לגברת בנקם יש.’

מג חתכה סלרי ועירבבה אותו עם הטונה. אחרי היסוס של רגע היא פתחה את דלת המקרר והוציאה צנצנת קטנה של חמוצים מתוקים. ‘אם כי לא ברור לי למה אני עושה את זה למענה,’ היא חשבה בזמן שחתכה אותם. ‘אני כלל לא בוטחת בה.’

‘תגיד לאחותך שאני בסדר,’ אמרה גברת משמה לצ’רלס. ‘תגיד לה שהכוונות שלי טובות.’

‘הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות,’ הטעים צ’רלס.

‘חֵי חיי, כמה שהוא שנון,’ קרנה אליו גברת משמה בחיבה. ‘מזל שיש לו מישהו שמבין אותו.’

‘אני חוששת שאין לו,’ אמרה גברת מארי. ‘אף אחד מאיתנו לא עומד בקצב של צ’רלס.’

‘אבל לפחות אתם לא מנסים לדכא אותו.’ גברת משמה הינהנה במרץ. ‘אתם נותנים לו להיות הוא עצמו.’

‘הנה הכריך שלך,’ אמרה מג והביאה אותו לגברת משמה.

‘יפריע לכם אם אחלוץ את המגפיים לפני שאוֹכַל?’ שאלה גברת משמה ולקחה את הכריך בכל מקרה. ‘תקשיבו.’ היא הניעה את הרגליים שלה מעלה ומטה בתוך המגפיים שלה, והם שמעו מים משתכשכים. ‘הבהונות שלי רטובות לחלוטין. הבעיה היא שהמגפיים האלה מעט הדוקים עלי, ואני אף פעם לא מצליחה לחלוץ אותם בכוחות עצמי.’

‘אני אעזור לך,’ הציע צ’רלס.

‘לא אתה. אתה לא מספיק חזק.’

‘אני אעזור.’ גברת מארי השתופפה לרגליה של גברת משמה ומשכה במגף חלקלק. המגף השתחרר בפתאומיות. גברת מארי התיישבה בחבטה. גברת משמה עפה לאחור עם הכיסא שלה אל הרצפה, כשהכריך מוחזק גבוה, לכוד בין ציפורניים זקנות. מים נשפכו מהמגף וזלגו על השטיח הקלוע הגדול.

‘אוי, אבוי,’ אמרה גברת משמה ששכבה על הגב בכיסא ההפוך, כשרגליה באוויר, האחת בגרב מפוספס באדום ובלבן והשנייה עדיין במגף.

גברת מארי נעמדה. ‘את בסדר, גברת משמה?’

‘אם יש לך משחה להרגעה אני אמרח אותה על הכבוד העצמי שלי,’ אמרה גברת משמה, עדיין בשכיבה. ‘אני חושבת שנקעתי אותו. מעט שמן ציפורן עם שום יהיה די טוב.’ והיא לקחה ביס גדול מהכריך.

‘קומי, בבקשה ממך,’ אמר צ’רלס. ‘אני לא אוהב לראות אותך שוכבת שם ככה. את מרחיקה לכת.’

‘ניסית פעם להיעמד עם נקע בכבוד העצמי?’ אבל גברת משמה התרוממה בתנועה מגושמת, העמידה את הכיסא, ואז התיישבה בחזרה על הרצפה כשהרגל במגף שלוחה לפניה, ונגסה שוב בכריך. היא הפגינה גמישות רבה יחסית לגילה המתקדם. מג לפחות חשבה שהיא זקנה, ואפילו זקנה מאוד.

גברת משמה הורתה לגברת מארי בפה מלא, ‘עכשיו תמשכי כל עוד אני עדיין למטה.’

גברת מארי משכה בשלווה את המגף השני עד שנפרד מהרגל, כאילו הזקנה הזאת והמגפיים שלה לא היו חריגים. הרגל הזאת היתה עטויה גרב בדוגמת מעוינים בכחול־אפור. גברת משמה ישבה לה, מנענעת את הבהונות, וגמרה בשביעות רצון את הכריך לפני שנעמדה על רגליה בקושי. ‘אה,’ היא אמרה, ‘עכשיו הרבה יותר טוב,’ לקחה את שני המגפיים וניערה אותם מעל הכיור. ‘הקיבה שלי מלאה ואני חמה מבפנים ומבחוץ, והגיע הזמן ללכת הביתה.’

‘את לא חושבת שמוטב שתישארי עד הבוקר?’ שאלה גברת מארי.

‘תודה, יקירתי, אבל יש כל כך הרבה דברים לעשות שאני פשוט לא יכולה לבזבז את הזמן בישיבה בטלה.’

‘הלילה סוער מכדי לנוע בו.’

‘לילות סוערים הם המומחיות שלי,’ אמרה גברת משמה. ‘פשוט נתקלתי בזרם רוח והועפתי מהמסלול.’

‘טוב, לפחות עד שהגרביים שלך יתייבשו…’

‘גרביים רטובים לא מטרידים אותי. פשוט לא אהבתי שהמים משכשכים לי במגפיים. אל תדאגי לי, כבשׂונת.’ (‘כבשוֹנת’ הוא לא כינוי מובן מאליו לגברת מארי.) ‘אני פשוט אשב לי רגע ואנעל את המגפיים, ואז אצא לדרך. ואגב, יקירה, אם כבר מדברים על דרכים, יש דבר כזה טֵסֵרַקְט.’

גברת מארי נעשתה לבנה מאוד, ויד אחת שלה נשלחה אחורה לתפוס כיסא למשענת. הקול שלה רעד. ‘מה אמרת?’

גברת משמה משכה במגף השני שלה. ‘אמרתי,’ היא גנחה, תוחבת את הרגל למטה ופנימה, ‘שיש’ — דחיפה — ‘דבר כזה’ — דחיפה — ‘טסרקט.’ הרגל שלה נכנסה לתוך המגף, ואז, עמוסת צעיפים, שָׁלים וכובע, היא יצאה מהדלת. גברת מארי נשארה עומדת ללא ניע ולא עשתה דבר לעזור לאישה הקשישה. בזמן שהדלת נפתחה, פורטינברס מיהר פנימה, מתנשף, רטוב ובוהק כמו כלב ים. הוא הביט בגברת מארי ויילל.

הדלת נטרקה.

‘אמא, מה קרה?’ זעקה מג. ‘מה היא אמרה? מה העניין?’

‘הטסרקט…’ לחשה גברת מארי. ‘למה היא התכוונה? איך ייתכן שהיא יודעת?’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קמט בזמן”