החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לפני שאפול

מאת:
הוצאה: | 2013 | 368 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

מה שאני מנסה לומר הוא זה:

אולי אתם יכולים להרשות לעצמכם לחכות.

אולי בשבילכם יש מחר.

אבל לחלק מאיתנו יש רק את היום.

והאמת היא שאף פעם אי אפשר לדעת."

לסמנתה קינגסטון היה הכול: החבר הכי שווה בעולם, שלוש חברות מדהימות, והרבה כבוד בתיכון שלה. יום שישי ה־12 בפברואר היה אמור להיות עוד יום נפלא בחייה. אבל הוא הופך להיות יומה האחרון.

ואז היא מקבלת הזדמנות נוספת. שבע הזדמנויות, בעצם. לחיות שוב ושוב את יומה האחרון במהלך שבוע מופלא אחד. אט אט היא תפענח את התעלומה האופפת את מותה,

תבין את ערכם האמיתי של הדברים שהיא עלולה לאבד, ותגלה את כוחה לשנות לא רק את חייה אלא גם את חייהם של אחרים.

לורן אוליבר היא סופרת אמריקנית שחיה בברוקלין, ניו יורק. היא אוהבת לקרוא, לכתוב, לבשל, לרוץ, לרקוד, להמציא שירים מוזרים ולצאת להליכות ארוכות בחוף הים, או אם להיות פרקטיים — ברחובות ניו יורק.

לפני שאפול, ספרה הראשון, זיכה אותה בשלל שבחים ופרסים, נמכר ל־31 מדינות, היה לרב־מכר של הניו יורק טיימס ועובד לקולנוע. זהו ספר נועז ומקורי השואל את השאלה החשובה מכולן — איך אנחנו צריכים לחיות? ונותן לה שבע תשובות, שכל אחת מהן נכונה ומרתקת מקודמתה

מקט: lifney_sheepol
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

"בּיפּ, בּיפּ," לינדזי קוראת לי. לפני כמה שבועות אמא שלי צעקה עליה שתפסיק לצפור לי בשש חמישים וחמש כל בוקר, וזה הפתרון של לינדזי.
"אני באה!" אני צועקת אליה, אף על פי שהיא יכולה לראות אותי דוחפת את דלת הכניסה ומנסה ללבוש את המעיל ובו־זמנית לדחוף את הקלסר שלי לתיק.
בשנייה האחרונה אחותי בת השמונה, איזי, מושכת לי ביד.
"מה?" אני מסתובבת במהירות. יש לה רדאר של אחיות קטנות שקולט מתי אני עסוקה, מאחרת או מדברת בטלפון עם החבר שלי. אלה הרגעים שהיא תמיד מחליטה להפריע לי.
"שכחת את הכפפות שלך," היא אומרת, אלא שזה נשמע יותר כמו: "סחכת את הכפפות סלך." היא מסרבת ללכת לקלינאי תקשורת לטיפול בליקוי הדיבור שלה, למרות שכל הילדים בכיתה שלה צוחקים עליה. היא אומרת שהיא אוהבת את צורת הדיבור שלה.
אני לוקחת אותן ממנה. הן מקשמיר, והיא בטח ליכלכה אותן בחמאת בוטנים. היא תמיד חופרת בצנצנות של הדבר הזה.
"מה אמרתי לך, איזי?" אני אומרת לה, תוקעת אצבע באמצע המצח שלה. "אל תיגעי בדברים שלי." היא מצחקקת כמו דבילית, ואני צריכה לדחוף אותה פנימה כדי לסגור את הדלת. אם זה היה תלוי בה, היא היתה הולכת אחרַי כל היום כמו כלבלב.
עד שאני מצליחה לצאת סוף־סוף מהבית, לינדזי כבר נשענת על חלון ה"טנק". ככה אנחנו קוראות למכונית שלה, ריינג' רובר כסופה ענקית. (בכל פעם שאנחנו נוסעות בה, לפחות אחת מאיתנו אומרת, "זאת לא מכונית, זאת משאית," ולינדזי טוענת שהיא יכולה להתנגש חזיתית בכל דבר ולצאת בלי שריטה.) היא ואלי הן היחידות בינינו עם מכונית שממש שייכת להן. לאלי יש גֶ'טָה שחורה קטנה שאנחנו קוראות לה "מִינִימִי". אני לוקחת לפעמים מאמא שלי את ההונדה אקוֹרד שלה; אלודי המסכנה נאלצת להסתפק בפורד טאוּרוּס העתיקה והחלודה של אבא שלה, שכבר בקושי נוסעת.
האוויר דומם וקפוא כקרח. השמים צבועים בתכלת מושלמת. השמש הפציעה לא מזמן, קרניה חלשות וחיוורות, כאילו הרגע גלשה מעל האופק, והיא עצלה מכדי להתנקות. אמרו שאחר כך יהיה סוער, אבל אי־אפשר לדעת.
אני מתיישבת במושב שליד הנהג. לינדזי כבר מעשנת, והיא מסמנת בקצה הסיגריה שלה לעבר הקפה שהיא קנתה לי בדַנקֶן דוֹנאטס.
"יש בייגל?" אני שואלת.
"מאחורה."
"עם שומשום?"
"ברור." היא מעיפה בי מבט אחד ויוצאת מכביש הגישה לבית שלי. "חצאית חמודה."
"גם שלך."
לינדזי מטה את ראשה בתודה על המחמאה. בעצם אנחנו לובשות אותה חצאית. רק יומיים בשנה לינדזי, אלי, אלודי ואני מתלבשות בכוונה אותו דבר; ביום הקופידון וביום הפיג'מות של שבוע הפעילות החברתית בבית הספר, כי כולנו קנינו פיג'מות חמודות תואמות של ויקטוריה סיקרט בחג המולד שעבר. במשך שלוש שעות התווכחנו בקניון אם כדאי ללכת על ורוד או אדום — לינדזי שונאת ורוד, אלי חיה בתוכו — ובסוף התפשרנו על חצאיות מיני שחורות וגופיות אדומות מעוטרות בפרווה שמצאנו בדוכן המציאוֹת בנוֹרְדסְטוֹרם.
כמו שאמרתי, אלה הפעמים היחידות שבהן נראינו אותו דבר בכוונה. אבל האמת היא שבתיכון שלי, תומס ג'פרסון, כולם נראו די דומים. אין תלבושת אחידה רשמית — זה בית ספר ציבורי — אבל בתשעה מתוך עשרה מקרים תראו אותה הופעה של ג'ינס סֶבֶן, נעלי ניוּ־בּאלאנס אפורות, טריקו לבנה ופליז צבעוני של נוֹרת פֵייס. אפילו הבנים והבנות מתלבשים אותו דבר, אלא שהג'ינסים שלנו צמודים יותר, ואנחנו צריכות לעשות פן כל יום. ככה זה בקונטיקט: כל העניין הוא להיות כמו כולם.
זה לא אומר שבתיכון שלנו אין פְריקים מוזרים מכל הסוגים — יש — אבל אפילו הפְריקים דומים בפריקיוּת שלהם. החְנוּנים חובבי איכות הסביבה רוכבים לבית ספר על אופניים ולובשים בגדים מקנבס ואף פעם לא חופפים שיער, כאילו הרסטות יעזרו איכשהו לצמצם את פליטת גזי החממה. לדרמה־קְווינס יש תמיד בקבוק תה לימון ביד, והם לובשים צעיפים גם בקיץ ולא מדברים בשיעור כי הם "שומרים על מיתרי הקול שלהם". לחבר'ה מליגת המתמטיקה יש תמיד פי עשרה ספרים מכולם, והם עדיין ממש משתמשים בארוניות שלהם ומסתובבים עם הבעה לחוצה קבועה, כאילו הם רק מחכים שמישהו יבהיל אותם, "בּוווּ!"
האמת, לי אין בעיה עם זה. לפעמים לינדזי ואני מתכננות לברוח אחרי התיכון ולגור בלוֹפט בניו יורק עם אמן הקעקועים הזה שאחיה החורג מכיר. אבל בינינו, אני אוהבת לגור ברידג'וויוּ. זה מעניק לי תחושת ביטחון, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
אני רוכנת קדימה, מנסה למרוח מסקרה בלי לנקר לעצמי את העין. לינדזי מעולם לא היתה הנהגת הכי זהירה בעולם, ויש לה נטייה להסיט את ההגה מצד לצד, לעצור בפתאומיות ואז ללחוץ על הגז.
"כדאי מאוד לפטריק לשלוח לי ורד," לינדזי אומרת כשהיא חולפת במהירות על פני תמרור עצור וכמעט שוברת לי את המפרקת כשהיא לוחצת בפתאומיות על הבלמים בעצוֹר הבא. פטריק הוא החבר הלוך־ושוב שלה. הם שברו שיא של שלוש־עשרה פרידות מאז תחילת השנה.
"הייתי צריכה לשבת ליד רוֹבּ כשהוא מילא את טופס הבקשה," אני אומרת ומגלגלת עיניים. "זאת היתה עבודת פרך."
רובּ קוֹקרן ואני יוצאים מאז אוקטובר, אבל אני מאוהבת בו מכיתה ו', כשהוא עוד היה מגניב מכדי לדבר איתי. רובּ היה האהבה הראשונה שלי, או לפחות האהבה הראשונה האמיתית שלי. אמנם התנשקתי פעם עם קֶנט מֶקפוּלֶר בכיתה ג', אבל זה לגמרי לא נחשב כי רק החלפנו בינינו טבעות מפרחים ושיחקנו בבעל ואישה.
"בשנה שעברה קיבלתי עשרים ושניים ורדים." לינדזי מעיפה את בדל הסיגריה שלה מהחלון ורוכנת אלי לקחת שלוק מהקפה. "השנה אני הולכת על עשרים וחמישה."
בכל שנה לפני יום הקופידון מועצת התלמידים מקימה דוכן ליד אולם הספורט. תמורת שני דולר האחד אפשר לקנות לחברים "מברקי־אהבה" — ורדים שמוצמדים אליהם כרטיסי ברכה קטנים, ושנשלחים באמצעות קופידוניות (בדרך כלל תלמידות ט' או י' שמנסות למצוא חן בעיני הבנים מהכיתות הגבוהות) במהלך היום.
"אני אשמח עם חמישה־עשר," אני אומרת. עושים מזה עניין גדול, ממספר הוורדים שאת מקבלת. אפשר לדעת מי מקובלת ומי לא על פי מספר הוורדים שהיא מחזיקה. זה גרוע לקבל פחות מעשרה, וממש משפיל לא לקבל יותר מחמישה — זה בעצם אומר שאו שאת מכוערת, או שאף אחד לא מכיר אותך. או גם וגם, מן הסתם. לפעמים אנשים מחטטים בזבל רק כדי למצוא ורדים שנבלו כדי להוסיף לזרים שלהם, אבל אפשר לדעת כשזה קורה.
"אז?" לינדזי יורה לעברי מבט מזווית עינה. "את מתרגשת? היום הגדול. ערב הפתיחה." היא צוחקת. "לא תרתי משמע."
אני מושכת בכתפי ומסתובבת אל החלון, מסתכלת על הבל הפה שלי מתעבה על השמשה. "זה לא סיפור." ההורים של רוב נוסעים בסוף השבוע הזה, ולפני כמה שבועות הוא שאל אם אוכל לישון אצלו באותו הלילה. ידעתי שהוא בעצם שואל אם אני רוצה לשכב איתו. כבר היינו קרובים לזה כמה פעמים, אבל זה תמיד היה במושב האחורי של הב־מ־וו של אבא שלו או במרתף של מישהו או בחדר המשפחה בבית שלי, כשהורי ישנו למעלה, ותמיד הרגשתי שזה לא מתאים.
אז כשהוא ביקש ממני לבוא לישון אצלו, הסכמתי ללא היסוס.
לינדזי צווחת ומכה בידה על ההגה. "לא סיפור? את עושה צחוק? התינוקת שלי גדלה."
"אוף, תעשי טובה." אני מרגישה שצווארי הולך ומתלהט, ושעיגולי סומק בטח מתפשטים על העור שלי. זה קורה לי כשאני נבוכה. כל רופאי העור, הקרמים והפודרות בקונטיקט לא עוזרים. כשהייתי קטנה, הילדים היו לועגים לי, "מה זה אדום ולבן ומוזר לגמרי? סֶם קינגסטון!"
אני מנענעת קצת בראש ומנגבת את האדים מהחלון. העולם בחוץ מנצנץ, כאילו מישהו ציפה אותו בלכה. "ובכלל, מתי את ופטריק עשיתם את זה בפעם הראשונה? לפני שלושה חודשים כאילו?"
"כן, אבל מאז אנחנו משלימים את הזמן האבוד." לינדזי מתנודדת קצובות על הכיסא שלה.
"מגעילה."
"אל תדאגי, ילדונת. את תהיי בסדר."
"אל תקראי לי ילדונת." זאת אחת הסיבות שאני שמחה שהחלטתי לשכב עם רוב הלילה, כדי שלינדזי ואלודי לא יצחקו עלי יותר. למזלי, כיוון שאלי עדיין בתולה, אני גם לא אהיה האחרונה. לפעמים אני מרגישה שמתוך ארבעתנו, אני זאת שתמיד משתרכת מאחור, שסתם נדחפת. "אמרתי לך שזה לא סיפור."
"אם את אומרת."
לינדזי הלחיצה אותי, אז אני סופרת את כל תיבות הדואר שבדרך. אני תוהה אם מחר הכול ייראה לי שונה; אני תוהה אם אני איראה שונה בעיני האנשים. אני מקווה שכן.
אנחנו עוצרות ליד הבית של אלודי, ולפני שלינדזי מספיקה אפילו לצפור, דלת הכניסה נפתחת לרווחה ואלודי מתחילה ללכת בזהירות לאורך השביל המכוסה קרח, מנסה לשמור על שיווי משקל עם עקבי השמונה סנטימטרים שלה, להתרחק מהבית בשיא המהירות.
"הפטמות עומדות בקור?" לינדזי אומרת כשאלודי נכנסת למכונית. כמו תמיד, אלודי לובשת רק ז'קט עור דקיק, אף על פי שהתחזית צופה טמפרטורת מקסימום של מינוס שלוש מעלות.
"מה הטעם להיות חתיכה אם אני לא יכולה להשוויץ בזה?" אלודי מקפיצה את הציצים שלה ואנחנו מתפוצצות מצחוק. אי־אפשר להיות לחוצה כשהיא בסביבה, וההתכווצות בבטן שלי משתחררת טיפה.
אלודי מסמנת לי בכף ידה, ואני מעבירה לה את הקפה. כולנו מפרשות את התנועה הזאת באותו אופן — ספל קפה גדול עם סירופ אגוזים, בלי סוכר, המון חלב.
"תיזהרי כשאת מתיישבת. שלא תמעכי את הבייגל." לינדזי מקמטת את המצח אל המראה הפנימית.
"את יודעת שלא היית מתנגדת לקחת ביס ממנו." אלודי טופחת על הישבן שלה וכולנו צוחקות שוב.
"תשמרי אותו לדובשן החרמן שלך."
סטיב דוֹ הוא הקורבן האחרון של אלודי. היא קוראת לו דובשן בגלל שם המשפחה שלו, ובגלל שהוא מפתה (זה מה שהיא אומרת; לי הוא נראה מטונף מדי, ותמיד יש לו ריח של מריחואנה). הם יוצאים כבר חודש וחצי.
אלודי היא הכי מנוסה בינינו. היא איבדה את הבתולים שלה בכיתה י' וכבר שכבה עם שני בנים. היא זאת שסיפרה לי שאחרי הפעמים הראשונות כאב לה, וזה הלחיץ אותי פי מאה. זה אולי נשמע מטורף, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כמשהו גופני, משהו שעלול לגרום לך כאב פיזי, כמו כדורגל או רכיבה על סוס, למשל. אני פוחדת שלא אדע מה לעשות, כמו בכדורסל באולם הספורט, כשתמיד אני שוכחת על מי אני אמורה לשמור או מתי אני צריכה למסור את הכדור ומתי לכדרר.
"מממ, דובשן." אלודי מניחה כף יד על הבטן שלה. "אני מתה מרעב."
"יש בייגל, אם את רוצה," אני אומרת.
"עם שומשום?" אלודי שואלת.
"ברור," לינדזי ואני אומרות יחד. לינדזי קורצת לי.
ממש לפני שאנחנו מגיעות לבית הספר, אנחנו פותחות את חלונות המכונית ומפציצות את הרמקולים עם מרי ג'יי בּלייג', "נוֹ מוֹר דרמה". אני עוצמת עיניים ונזכרת בנשף הבוגרים ובנשיקה הראשונה שלי עם רוב, כשהוא משך אותי אליו על רחבת הריקודים ופתאום השפתיים שלי היו על שלו והלשון שלו החליקה מתחת ללשון שלי והרגשתי שהחום של כל הנורות הצבעוניות מוחץ אותי כמו כף יד, והמוזיקה כאילו הידהדה איפשהו מתחת לצלעות שלי, מרטיטה את לבי שמחסיר פעימה. האוויר הקר שחודר מבעד לחלון הפתוח צורב בגרוני, וצלילי הבס חולפים דרך העקבים שלי בדיוק כמו באותו לילה, כשחשבתי שלעולם לא אהיה מאושרת מזה; הם מטפסים כל הדרך אל הראש, מסחררים אותי, כאילו כל המכונית עומדת להתפוצץ לרסיסים מהצליל.
להיות מקובל: ניתוח מדעי

להיות מקובל זה דבר מוזר. אי־אפשר ממש להגדיר מה זה, ולא מקובל לדבר על זה, אבל אפשר לזהות את זה בקלות. כמו שמזהים פורנוגרפיה, או עין עצלה.
לינדזי יפהפייה, אבל אנחנו, שאר הבנות בחבורה שלנו, לא יפות יותר מכל אחת אחרת. אלה הדברים שיפים בי: עיניים ירוקות גדולות, שיניים ישרות לבנות, עצמות לחיים גבוהות, רגליים ארוכות. ואלה הדברים שלא יפים בי: אף ארוך מדי, עור שמתמלא כתמים אדומים כשאני נבוכה, טוסיק שטוח.
בֶּקי דִיפיוֹרֶה לא פחות יפה מלינדזי, ואני לא חושבת שמישהו טרח אפילו להזמין אותה לנשף הבוגרים של החטיבה. הציצים של אלי די גדולים, אבל לי כמעט אין ציצים בכלל (כשלינדזי במצב רוח רע היא קוראת לי סמוּאל, לא סם או סמנתה). וזה לא שאנחנו ממש מושלמות או שתמיד יש לנו ריח נהדר מהפה או משהו בסגנון. לינדזי עשתה פעם תחרות גיהוקים עם ג'וֹנָה סַסנוֹף בקפיטריה, וכולם הריעו לה. ואלודי לפעמים באה לבית הספר בנעלי בית פרוותיות צהובות. אני פעם צחקתי כל כך בשיעור סוציולוגיה עד שהתזתי מהפה קפה לאטֶה־וניל על כל השולחן של ג'ייק סאמֶרז. חודש אחר כך הוא ואני התמזמזנו במחסן הכלים של לילי אֶנגלֶר. (הוא היה גרוע.)
העניין הוא שלנו מותר לעשות דברים כאלה. אתם יודעים למה? כי אנחנו מקובלות. ואנחנו מקובלות כי אנחנו יכולות לצאת בשלום מכל דבר. ככה שזה מעגלי.
בעצם אני מנסה לומר שאין טעם לנתח את זה. אם מציירים מעגל, תמיד יהיה לו חלק חיצוני וחלק פנימי, ואם אתה לא סתום לגמרי, די קל להבחין מה זה מה. ככה זה.
אני לא מתכוונת לשקר. זה נחמד שהכול בא לנו בקלות. זאת הרגשה טובה לדעת שאת יכולה לעשות פחות או יותר מה שמתחשק לך בלי שיהיו לכך השלכות. כשנסיים את התיכון נביט לאחור ונדע שעשינו הכול כמו שצריך, שנישקנו את הבנים הכי חתיכים והלכנו למסיבות הכי שוות, שהסתבכנו במספיק צרות, שהקשבנו למוזיקה שלנו בווליום גבוה מדי, שעישַנו יותר מדי סיגריות ושתינו יותר מדי וצחקנו יותר מדי והקשבנו אחת לשנייה מעט מדי, או בכלל לא. אם התיכון היה משחק פוקר, אז לינדזי, אלי, אלודי ואני היינו מחזיקות שמונים אחוז מהקלפים.
ותאמינו לי, אני יודעת איך זה להיות בצד השני. הייתי שם במחצית הראשונה של חיי. בתחתית של התחתית, במיץ של הזבל. אני יודעת איך מרגישים כשצריכים להתקוטט ולהילחם על השאריות.
אז עכשיו יש לי אפשרות לבחור מהטוב ביותר. אז מה. ככה זה.
אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים.
אנחנו עוצרות במגרש החניה עשר דקות בדיוק לפני הצלצול הראשון. לינדזי דוהרת לכיוון המגרש התחתון, שבו מקומות חניה ששמורים לסגל ההוראה, מבריחה לכל עבר חבורת בנות מכיתה י'. אני רואה שמלות תחרה אדומות ולבנות מציצות מתחת למעילים שלהן, ואחת מהן עונדת כתר. קופידוניות, ללא ספק.
"נו כבר, נו כבר, נו כבר," לינדזי רוטנת כשאנחנו עוצרות מאחורי אולם הספורט. זאת השורה היחידה במגרש התחתון שאינה שמורה למורים. אנחנו קוראים לה "שדרת הבוגרים", אף על פי שלינדזי חונה בה מאז כיתה י"א. זאת חניית המיוחסים של תיכון ג'פרסון, ואם לא מצאת בה מקום פנוי — יש רק עשרים כאלה — תצטרך לנסוע עד המגרש העליון, שזה במרחק שלוש מאות חמישים ושניים מטר בדיוק מהכניסה הראשית. בדקנו את זה פעם, ומאז בכל פעם שאנחנו מדברות על זה, אנחנו אומרות את המרחק המדויק. למשל, "באמת מתחשק לך ללכת עכשיו שלוש מאות חמישים ושניים מטר בגשם הזה?"
לינדזי צווחת כשהיא מוצאת מקום חניה פנוי ומסובבת את ההגה בבת אחת שמאלה. בדיוק באותו רגע שרה גרַנדֶל מגיעה בשברולט החומה שלה מהכיוון השני ומכוונת אותה אל אותה חניה.
"אוי, ממש לא. אין מצב." לינדזי נשענת על הצופר, אף על פי שברור ששרה היתה שם לפנינו, ולוחצת בכף רגלה על דוושת הגז. נתזי קפה חם מכתימים את כל החולצה של אלודי והיא צורחת. נשמעת חריקת גלגלים רמה, ושרה גרנדל הולמת בכוח ברגלה על הבלמים, שנייה לפני שהריינג' רובר של לינדזי מורידה לה את הפגוש.
"יופי." לינדזי נכנסת לחניה. אחר כך היא פותחת את הדלת שלה ויוצאת מהמכונית.
"מצטערת, מתוקה!" היא קוראת לעבר שרה. "לא ראיתי אותך מגיעה." ברור שזה שקר.
"נהדר." אלודי מנגבת את הקפה במפית מעוכה של דנקן דונאטס. "עכשיו אני אסתובב כל היום עם ריח של סירופ אגוזים בציצים."
"בנים אוהבים ריחות של אוכל," אני אומרת. "קראתי את זה בעיתון."
"שימי עוגייה בתחתונים שלך, ודובשן בטח יתנפל עלייך עוד לפני השיעור הראשון." לינדזי מורידה קצת את המראה הפנימית ובוחנת את פניה.
"אולי כדאי שתנסי את זה עם רוב, סמי." אלודי זורקת עלי את המפית המוכתמת בקפה, ואני תופסת וזורקת אותה בחזרה.
"מה?" היא צוחקת. "חשבת שאשכח שזה הלילה הגדול שלך?" היא מפשפשת בתיק שלה, והדבר הבא שעף מעל המושב הוא קונדום מקומט שפירורי טבק דבוקים לעטיפה שלו. לינדזי מתפקעת מצחוק.
"אתן בהמות," אני אומרת, לוקחת את הקונדום בשתי אצבעות ומשליכה אותו לתא הכפפות של לינדזי. רק מלגעת בזה אני נכנסת שוב ללחץ, ומתחילה להרגיש את הבטן מתהפכת. אף פעם לא הבנתי למה קונדומים עטופים בנייר כסף כזה. הם נראים כל כך רפואיים, כמו משהו שהרופא רושם לך לאלרגיה או לבעיות מעיים.
"בלי כפפה אין אהבה," אלודי אומרת, ורוכנת קדימה לנשק את הלחי שלי. היא משאירה שם עיגול ורוד גדול של ליפגלוס.
"נו, באמת." אני יוצאת מהמכונית לפני שהן יראו שאני מסמיקה.
מר אוֹטוֹ, רכז הספורט, עומד ליד אולם הספורט כשאנחנו יוצאות מהמכונית, מן הסתם כדי להסתכל על התחת שלנו. אלודי חושבת שהוא התעקש שהמשרד שלו יהיה ממש ליד חדר ההלבשה של הבנות כי הוא התקין בשירותים מצלמה שמחוברת למחשב שלו. אחרת בשביל מה בכלל הוא צריך מחשב? הוא רכז ספורט. מאז בכל פעם שאני משתינה בשירותים של האולם, אני נהיית פרנואידית.
"קדימה, גבירותי," הוא קורא אלינו. הוא גם מאמן הכדורגל, שזה אירוני, כי הוא לא מסוגל לרוץ אפילו עד מכונת החטיפים ובחזרה. הוא נראה כמו סוסון ים. יש לו אפילו שפם. "אל תאלצו אותי לשלוח אתכן להירשם על איחור."
"אל תאלץ אותי להחטיף לך." אני מחקה את הקול שלו, שלמרבה הפלא די גבוה — עוד סיבה שבגללה אלודי חושבת שאולי הוא פדופיל. אלודי ולינדזי פורצות בצחוק.
"שתי דקות לצלצול," אומר אוטו, והפעם בקול חמור יותר. אולי הוא שמע אותי. זה לא ממש מזיז לי.
"יום שישי שמח," לינדזי נוהמת ומשלבת את זרועה בזרועי.
אלודי הוציאה את הטלפון הנייד שלה, והיא בוחנת את השיניים שלה בצג, שולפת שומשום בציפורן משוחה בלק ורוד.
"איזה באסה," היא אומרת בלי להרים את מבטה.
"לגמרי," אני אומרת. במובנים מסוימים ימי שישי הם הכי קשים — אתה כל כך קרוב לחופש. "תהרגו אותי וזהו."
"אין מצב." לינדזי לוחצת את זרועי. "אני לא יכולה לתת לחברה הכי טובה שלי למות בתולה."
אתם מבינים, לא ידענו.

בשני השיעורים הראשונים שלי — אמנות והאל"מ (היסטוריה אמריקנית למתקדמים; היסטוריה תמיד היתה המקצוע החזק שלי) — אני מקבלת רק חמישה ורדים. אני לא נלחצת מזה מי־יודע־מה, אף על פי שקצת מעצבן אותי שאיילין צ'וֹ מקבלת ארבעה ורדים מהחבר שלה, איאן דאוֶול. לא עלה בדעתי אפילו לבקש מרובּ שיעשה את זה, ובמובן מסוים אני חושבת שזה לא הוגן. זה יוצר רושם שיש לך יותר חברים ממה שבאמת.
ברגע שאני מגיעה לשיעור כימיה, מר טירני מכריז על בוחן פתע. זאת בעיה רצינית כי (1) כבר ארבעה שבועות שאני לא מבינה כלום בשיעורי הבית (טוב, אז הפסקתי לנסות אחרי השבוע הראשון). ו(2) מר טירני תמיד מאיים שיתקשר לדווח לוועדות הקבלה של הקולג' על כל הנכשלים, כי רובנו עדיין לא התקבלו לאף קולג'. אני לא יודעת אם הוא רציני או רק מנסה לגרום לתלמידי י"ב להמשיך לתפקד, אבל אין מצב שאני נותנת לאיזה מורה פשיסט לקלקל לי את הסיכויים להתקבל לאוניברסיטת בוסטון.
ומה שיותר גרוע, אני יושבת ליד לורן לוֹרנֶט, שהיא אולי האדם היחיד בכיתה ששולט בחומר פחות ממני.
למען האמת, הציונים שלי בכימיה די טובים השנה, אבל זה לא בגלל איזו הארה פתאומית על אינטראקציה בין פרוטונים לאלקטרונים. את הציון הממוצע שלי, שעמד על טוב מאוד, אפשר לתמצת בשתי מילים: ג'רמי בּוֹל. הוא רזה ממני, ותמיד יש לו ריח של קורנפלקס מהפה, אבל הוא נותן לי להעתיק ממנו את שיעורי הבית, וכשיש מבחנים הוא מקרב בכמה סנטימטרים את השולחן שלו לשלי, ככה שאוכל להציץ בתשובות שלו בלי שישימו לב. לרוע המזל, לפני השיעור של טירני עצרתי להשתין ולבדוק מה שלום אלי — אנחנו תמיד נפגשות בשירותים לפני השיעור הרביעי, כי לה יש שיעור ביולוגיה בשעה שלי יש שיעור כימיה — ולכן הגעתי מאוחר מכדי לתפוס את המקום הקבוע שלי ליד ג'רמי.
יש שלוש שאלות בבוחן של מר טירני, ואני לא יודעת מספיק אפילו כדי לפברק תשובה אחת. לורן רוכנת על המבחן שלה לידי, והלשון שלה מציצה בין השיניים. היא תמיד עושה את זה כשהיא מתרכזת. התשובה הראשונה שלה נראית די טובה, האמת: התשובות שלה מאורגנות וכתובות בכתב יד מסודר, ולא משורבטות בלחץ, כמו שאתה עושה כשאין לך מושג על מה אתה מדבר, ואתה מקווה שאם תמרח תשובה ארוכה מספיק, המורה שלך לא ישים לב. (רק לידיעתכם, זה אף פעם לא עובד.) ואז אני נזכרת שבשבוע שעבר מר טירני הרצה ללורן על זה שהיא צריכה לשפר ציונים. אולי הפעם היא התכוננה ברצינות.
אני מציצה מעבר לכתף של לורן ומעתיקה שתיים מהתשובות שלה — אני טובה בלעשות את זה בלי שירגישו — ואז מר טירני מכריז "שלושששש דקווות". הוא אומר את זה בדרמטיות, כאילו שהוא מדבב סרט, ואז רוטט השומן מתחת לסנטר שלו.
נראה שלורן סיימה והיא בודקת את המבחן שלה, אבל כיוון שהיא רוכנת מעליו, אני לא יכולה לראות את התשובה השלישית. אני מסתכלת על מחוג השניות שמתקתק את דרכו קדימה — "שתי דקווווות ושלושים שניוווות," רועם טירני בקולו. אז אני רוכנת הצדה ודוקרת את לורן בעט שלי. היא מרימה את מבטה בבהלה. נדמה שעברו שנים מאז דיברנו בפעם האחרונה, ולרגע חולף על פניה מבט שאני לא ממש מצליחה לפרש.
עט, אני אומרת לה בלי קול.
היא נראית מבולבלת ומעיפה מבט לעבר טירני, שלמזלי רכון מעל ספר הלימוד.
"מה?" היא לוחשת.
אני עושה כמה סימנים בעט שלי, מנסה לאותת לה שנגמרה לי הדיו. היא בוהה בי במבט מטופש, ולרגע מתחשק לי להושיט יד ולנער אותה — "שתיייי דקוווות" — אבל סוף־סוף פניה מתבהרים והיא מחייכת חיוך רחב, כאילו הרגע גילתה תרופה לסרטן. אני לא רוצה להישמע אכזרית, אבל זה כזה בזבוז להיות גם חנונית וגם קשת־תפיסה. מה זה שווה אם את לא יכולה לפחות לנגן בטהובן או לנצח בתחרות איות ארצית או ללכת ללמוד בהרווארד או משהו כזה?
בזמן שלורן מתכופפת לחטט בתיק שלה אחר עט, אני מעתיקה את התשובה האחרונה שלה. למעשה אני שוכחת אפילו שביקשתי ממנה עט, אז היא צריכה ללחוש לי כדי שאשים לב אליה.
"שלושיייים שניוווות."
"קחי."
אני לוקחת ממנה את העט. קצה אחד שלו לעוס — דוחה. אני שולחת לעברה חיוך מאולץ ומפנה את מבטי ממנה, אבל שנייה אחר כך היא לוחשת, "זה עובד?"
אני נותנת בה מבט שיבהיר שעכשיו היא מתחילה לעצבן. היא כנראה מפרשת אותו כסימן לכך שלא הבנתי.
"העט. הוא עובד?" היא לוחשת טיפה חזק יותר.
ואז טירני חובט בספר הלימוד על השולחן שלו. הרעש כל כך חזק, שכולנו קופצים.
"גברת לורנט," הוא מרעים בקולו ושולח לעברה מבט נוקב. "האם את מדברת בזמן הבוחן שלי?"
היא מסמיקה ומבטה נודד ממני אל המורה. היא מלקקת את שפתיה במבוכה. אני לא אומרת כלום.
"אני רק —" היא אומרת חלושות.
"מספיק." הוא קם ממקומו, מזעיף פנים כל כך עד שפיו כאילו מותך לצווארו, ואז משלב ידיים. נדמה לי שהוא הולך להגיד עוד משהו ללורן כי הוא יורה לעברה מבט רצחני, אבל הוא רק אומר, "נגמר הזמן, כולם. להניח עטים ועפרונות."
אני מתכוונת להחזיר ללורן את העט אבל היא לא מוכנה לקחת אותו.
"תשאירי אותו אצלך," היא אומרת.
"לא, תודה," אני אומרת. אני מחזיקה אותו בין שתי אצבעות ורוכנת לעברה, מנדנדת אותו מעל השולחן שלה, אבל היא תוקעת את כפות ידיה מאחורי הגב.
"ברצינות," היא אומרת, "את תצטרכי עט. כדי לכתוב בשיעור וכל זה." היא מסתכלת עלי כאילו היא מציעה לי משהו מופלא ולא עט של בּיק שיש עליו רוק. אני לא יודעת אם זה בגלל הבעת הפנים שלה, אבל פתאום אני נזכרת איך יצאנו פעם לטיול בכיתה ב', ושתינו היינו היחידות שנשארו בלי בן זוג אחרי שכולם כבר נבחרו. היינו צריכות להחזיק ידיים כל היום בכל פעם שחצינו כביש, ושלה תמיד הזיעו. מעניין אם היא זוכרת את זה. אני מקווה שלא.
אני מחייכת חיוך מאולץ ושומטת את העט לתוך התיק שלי. היא מחייכת מאוזן לאוזן. אני אזרוק אותו ברגע שהשיעור יסתיים, כמובן; אי־אפשר לדעת איזה מחלות עוברות דרך רוק.
ואם נסתכל על חצי הכוס המלאה: אמא שלי תמיד אמרה שצריך לעשות לפחות דבר נחמד אחד ביום. אז אני מניחה שעשיתי את שלי להיום.
שיעור מתמטיקה: עוד שיעורים בכימיה

השיעור הרביעי הוא "כישורי חיים" — מה שנקרא התעמלות, כשאתה בוגר מספיק להיעלב מזה שמכריחים אותך לעשות פעילות גופנית (אלודי אומרת שאם לדייק, צריך לקרוא לשיעור הזה עונש). אנחנו לומדים החייאה, וזה אומר שאנחנו מתמזמזים עם בובות בגודל טבעי מול מר אוטו. עוד הוכחה לכך שהוא סוטה.
בשיעור חמישי יש לי מתמטיקה, והקופידוניות באות מוקדם, ממש כשהשיעור מתחיל. אחת לובשת בגד גוף אדום מבריק ויש לה קרניים של שטן; אחת נראית כאילו התחפשה לשפנפנת פלייבוי, או לארנב פסחא על עקבים; אחת מחופשת למלאכית. התחפושות שלהן לא ממש קשורות לחג, אבל כמו שאמרתי, כל העניין הוא שהבנים מכיתות י"א וי"ב יסתכלו עליהן. אני יכולה להבין אותן. גם אנחנו עשינו את זה בגילן. כשאלי היתה בכיתה ט' היא יצאה עם מייק הרמוֹן — שהיה אז בכיתה י"ב — במשך חודשיים, אחרי שהיא מסרה לו מברק־אהבה והוא אמר לה שהטייטס עושה לה טוסיק יפה. הנה לכם סיפור אהבה אמיתי.
השטן נותנת לי שלושה ורדים — אחד מאלודי, אחד מטארה פְלוּט, שהיא כאילו בחבורה שלנו אבל לא ממש, ואחד מרוֹבּ. אני פותחת ברוב טקס את כרטיס הברכה הקטנטן שמגולגל סביב גבעול הוורד ומפגינה התרגשות בקריאתו, אף על פי שרובּ כתב רק יום אהבה שמח. אוהב. ולמטה, באותיות קטנות יותר: עכשיו את מרוצה?
'אוהב' זה לא בדיוק כמו 'אני אוהב אותך' — המילים שאותן אף פעם לא אמרנו — אבל זה מתקרב. האמת, אני די בטוחה שהוא שומר את זה להערב. בשבוע שעבר ישבנו על הספה שלו מאוחר בלילה והוא נעץ בי מבט והייתי בטוחה — בטוחה — שהוא הולך להגיד את זה — אבל הוא רק אמר שמזווית מסוימת אני דומה לסקרלט ג'והנסון.
לפחות כרטיס הברכה שלי עדיף על זה שאלי קיבלה ממאט ויילד בשנה שעברה: אני אוהב אותך, עד השמים, אבל לשכב איתך, אני אוֹהַב פי שניים. זה היה בצחוק, כמובן, אבל בכל זאת.
בדיוק כשאני חושבת שאלה יהיו כל מברקי־האהבה שאקבל, המלאכית ניגשת לשולחן שלי ומושיטה לי עוד אחד. הוורדים שהן מחלקות הם בצבעים שונים, אבל הוורד שהיא נותנת לי די מדהים: ורוד ושמנת שהתערבלו זה בזה, כמו גלידה.
"הוא יפהפה," היא לוחשת.
אני מרימה את עיני אליה. אבל היא רק עומדת ונועצת מבט בוורד שמונח על השולחן שלי. אני די בהלם מזה שלתלמידה צעירה יש אומץ לדבר עם תלמידת י"ב, ולרגע אני מתעצבנת. היא גם לא נראית כמו קופידונית ממוצעת. השיער שלה בלונדיני נורא, כמעט לבן, ואפשר לראות את הוורידים מתחת לעור השקוף. היא מזכירה לי מישהי, אבל אני לא זוכרת מי.
היא שמה לב שאני מסתכלת עליה ושולחת לעברי חיוך מהיר ומבויש. אני שמחה לראות קצת צבע עולה על פניה — ככה לפחות היא נראית חיה.
"מריאן."
היא מסתובבת כשהילדה־שטן קוראת לה. השטן עושה תנועה חסרת סבלנות עם הוורדים שעדיין בידה. והמלאכית — מריאן, כנראה — חוזרת במהירות לחבורת הקופידוניות. שלושתן הולכות.
אני מעבירה בעדינות את אצבעי על עלי הכותרת של הוורד — הם רכים כל כך למגע, כמו אוויר או הבל פה — ומיד מרגישה מטופשת. אני פותחת את הכרטיס בציפייה למשהו מאלי או מלינדזי (בכרטיסי הברכה שלה היא תמיד כותבת, אוהבת אותך עד מוות, כלבה), אבל במקום זה אני רואה ציור של קופידון שמן שבטעות יורה חץ על ציפור ומפיל אותה מהעץ. בתווית כתוב שמה של הציפור, עיטם, ונראה כאילו היא עומדת ליפול ישר על זוג אוהבים שיושב על ספסל — מן הסתם, המטרה המקורית של קופידון. האישונים של קופידון הם שתי ספירלות, ויש לו חיוך טיפשי על הפנים.
מתחת לציור כתוב: אם שותים, לא אוהבים.
ברור שהכרטיס מקֶנט מקפוּלֶר — הוא מצייר קומיקס לזמנים קשים, העלון הסאטירי של בית הספר — ואני מרימה את מבטי ומסתכלת לכיוונו. הוא תמיד יושב בפינה השמאלית האחורית בכיתה. זה אחד הדברים המוזרים בו, אבל בהחלט לא היחיד. כצפוי, הוא מסתכל עלי. הוא שולח לעברי חיוך חטוף ומנופף בידו, ואז עושה תנועה בידיו כאילו הוא מותח חץ על קשת ויורה לעברי. אני מזעיפה אליו פנים בכוונה ולוקחת בהפגנתיות את כרטיס הברכה שלו, מקפלת אותו במהירות וזורקת אותו לתוך התיק שלי. אבל לא נראה שזה מזיז לו. אני ממש מרגישה את החיוך שלו צורב בעורפי.
מר דיימלר עובר בין טורי הספסלים כדי לאסוף את שיעורי הבית, ומתעכב ליד השולחן שלי. אני מוכרחה להודות: הוא הסיבה לכך שאני מתה לקבל ארבעה מברקי־אהבה בשיעור מתמטיקה. מר דיימלר רק בן עשרים וחמש, והוא חתיך מדהים. הוא גם עוזר המאמן של קבוצת הכדורגל, ודי מצחיק לראות אותו עומד ליד אוטו. הם הפכים גמורים. הגובה של מר דיימלר יותר ממטר שמונים, הוא תמיד שזוף והוא מתלבש כמונו, בג'ינס ופליז וניו־באלאנס. הוא בוגר תיכון תומס ג'פרסון. חיפשנו אותו פעם בספרי מחזור ישנים בספרייה. הוא נבחר למלך נשף הבוגרים, ובאחת התמונות הוא לבוש בטוקסידו ומחייך, זרועו מונחת על כתפה של בת הזוג שלו לנשף. אפשר ממש לראות שהוא עונד שרשרת עם תליון עלה מריחואנה שמציץ מצווארון החולצה שלו. אני אוהבת את התמונה הזאת. אבל אתם יודעים מה אני אוהבת עוד יותר? הוא עדיין עונד את השרשרת הזאת.
זה כל כך אירוני שהבחור הכי שווה בתומס ג'פרסון הוא מצוות המורים.
כמו תמיד כשהוא מחייך, יש לי פרפרים בבטן. הוא מעביר את ידו בשערו החום הפרוע, ואני מדמיינת שאני עושה את זה במקומו.
"כבר תשעה ורדים?" הוא זוקף את גבותיו ומסתכל בשעונו בהפגנתיות. "והשעה רק אחת־עשרה ורבע. כל הכבוד."
"אין מה לעשות," אני אומרת בקול הכי רך ופלרטטני שאני יכולה לגייס. "אנשים אוהבים אותי."
"אני רואה," הוא אומר וקורץ לעברי.
אני מחכה שהוא יתקרב אלי עוד קצת ואז אומרת בקול רם, "עדיין לא קיבלתי ורד ממך, מר דיימלר."
הוא לא מסתובב אלי, אבל אני יכולה לראות שקצות אוזניו מאדימים. צחקוקים ונחרות חולפים בכיתה. ואז חולף בי הריגוש הזה שמתעורר כשאת יודעת שעשית משהו לא בסדר אבל יצאת מזה בשלום, כמו שמרגישים כשגונבים משהו מהקפיטריה של בית הספר או כשמשתכרים בחופשה משפחתית ואף אחד לא עולה על זה.
לינדזי אומרת שיום אחד מר דיימלר יתבע אותי על הטרדה מינית. אני לא חושבת. אני חושבת שבסתר לבו הוא נהנה מזה.
ועובדה — כשהוא מסתובב ומפנה את פניו לכיתה, הוא מחייך.
"בעקבות תוצאות המבחנים משבוע שעבר, אני מבין שיש עדיין הרבה בלבול בנושא המשיקים ותחומי הפונקציה," הוא מתחיל להגיד, נשען על שולחנו ומצליב רגליים. אף אחד אחר לא יכול להפוך את המתמטיקה למקצוע כל כך מעניין, זה בטוח.
בהמשך השיעור הוא בקושי מסתכל עלי, וגם אז זה רק כשאני מצביעה. אבל אני נשבעת שכשהמבטים שלנו מצטלבים, כל הגוף שלי נרעד. ואני נשבעת שגם הוא מרגיש את זה.
אחרי השיעור קנט משיג אותי.
"אז מה?" הוא אומר. "מה דעתך?"
"על מה?" אני אומרת כדי להרגיז אותו. אני יודעת שהוא מדבר על הציור ועל הוורד.
קנט רק מחייך ומשנה נושא. "ההורים שלי נוסעים בסוף השבוע הזה."
"יופי לך."
חיוכו נותר כשהיה. "אני עושה מסיבה הערב. את באה?"
אני מסתכלת עליו. אף פעם לא הבנתי את קנט. בכל אופן, כבר כמה שנים טובות שאני לא מבינה אותו. היינו ממש קרובים כשהיינו קטנים — מבחינה טכנית, אני חושבת שהוא היה החבר הכי טוב שלי, וגם הבן הראשון שהתנשקתי איתו — אבל מאז שהתחלנו ללמוד בחטיבה, הוא נהיה מוזר יותר ויותר. מכיתה ט' הוא תמיד לובש ז'קט מחויט לבית הספר, אפילו שרוב הז'קטים שלו פרומים בתפרים או שיש להם חורים במרפקים. הוא נועל כל יום אותן נעלי ספורט שחורות־לבנות מרופטות, והשיער שלו כל כך ארוך, כמו וילון שנופל לו כל הזמן על העיניים. אבל הקטע שהכי שובר אותי זה שהוא חובש מגבעת, ממש. לבית הספר.
והכי מבאס זה שהוא יכול היה להיות חתיך. לפנים ולגוף שלו יש פוטנציאל. וגם יש לו שומה קטנטנה בצורת לב מתחת לעין, ברצינות. אבל הוא היה מוכרח להרוס הכול עם המוזרות הזאת שלו.
"אני עוד לא יודעת מה התוכניות שלי," אני אומרת. "אם כולם יבואו…" אני מושכת את המילים כדי שהוא ידע שאבוא רק אם לא יהיה לי משהו טוב יותר לעשות.
"יהיה כיף," הוא אומר, עדיין מחייך. עוד משהו שמרתיח לגביו. הוא מתנהג כאילו העולם הוא מתנה גדולה ונוצצת שנותנים לו לפתוח בכל בוקר.
"נראה," אני אומרת. בקצה המסדרון אני רואה את רוב נעלם אל תוך הקפיטריה, אז אני מתחילה ללכת יותר מהר בתקווה שקנט יבין את הרמז וירד ממני. די אופטימי מצדי. קנט דלוק עלי כבר שנים. אולי אפילו מאז הנשיקה הראשונה שלנו.
הוא מפסיק ללכת, אולי בתקווה שגם אני אעצור. אבל אני לא. לרגע אני מרגישה רע, כאילו הייתי אכזרית מדי, אבל אז קולו קורא אחרי, ואני יודעת רק מהצליל שלו שהוא עדיין מחייך.
"נתראה בערב," הוא אומר. אני שומעת את חריקות נעלי הספורט שלו על רצפת הלינוליאום, ויודעת שהוא הסתובב והתחיל ללכת בכיוון ההפוך. הוא מתחיל לשרוק. קול השריקה נישא לעברי, הולך ונחלש. לוקח לי זמן לזהות את המנגינה.
השמש תזרח מחר, עם שחר, יום חדש יפציע, עם שחר. מהמחזמר אנני. השיר האהוב עלי — כשהייתי בת שבע.
אני יודעת שאיש במסדרון לא ישים לב, אבל אני בכל זאת נבוכה ומרגישה חום מזדחל במעלה הצוואר. הוא תמיד עושה דברים כאלה — מתנהג כאילו הוא מכיר אותי יותר טוב מכולם רק כי שיחקנו יחד בארגז חול לפני מאה שנה. מתנהג כאילו כל מה שקרה בעשר השנים שעברו מאז לא שינה כלום, למרות שזה שינה הכול.
הטלפון שלי רוטט בכיס האחורי, ולפני שאני נכנסת לקפיטריה לאכול צהריים אני פותחת אותו. הודעת סמס חדשה אחת מלינדזי.
מסיבה אצל קנט מק'דָפוּקי הערב. באה?
אני משתהה רק לשנייה, נושפת נשיפה עמוקה, ואז עונה לה.
ברור.
יש שלושה דברים שמקובל לאכול בקפיטריה של תיכון ג'פרסון:
1. בייגל, רגיל או עם גבינת שמנת.
2. צ'יפס.
3. כריך מוכן מדלפק השירות העצמי.
א. אבל רק עם נקניק הודו, חזיר או חזה עוף. נקניק סלאמי או נקניק בולוניה מעושן אסורים בתכלית האיסור, והרוסטביף מוטל בספק. שזה חבל, כי אני הכי אוהבת רוסטביף.
רוב עומד ליד הקופה עם החברים שלו. הוא מחזיק מגש ענקי של צ'יפס. הוא אוכל צ'יפס כל יום. הוא קולט שאני מסתכלת עליו ומהנהן לעברי. (הוא לא מהאנשים האלה שמצטיינים כל כך ברגשות, שלו או שלי. זאת גם הסיבה ל"אוהב" הזה שהוא כתב לי בכרטיס.)
זה מוזר. לפני שהתחלנו לצאת, אהבתי אותו כל כך במשך כל כך הרבה זמן, שבכל פעם שהוא רק הסתכל לכיוון שלי הייתי מתחילה לרעוד מבפנים וחוטפת סחרחורת. בשיא הרצינות, לפעמים הראש שלי היה מסתובב רק מהמחשבה עליו, עד שהייתי צריכה להתיישב.
אבל עכשיו כשאנחנו כבר זוג באופן רשמי, לפעמים יש לי מחשבות מוזרות מאוד כשאני מסתכלת עליו, למשל אם כל הצ'יפס הזה לא סותם לו את העורקים או אם הוא משתמש בחוט דנטלי או כמה זמן עבר מאז שכיבס את הכובע של היאנקיז שהוא חובש כמעט כל יום. לפעמים אני חוששת שאולי משהו לא בסדר איתי. מי לא היתה רוצה לצאת עם רוב קוקרן?
זה לא שאני לא ממש מאושרת — אני כן — אלא שלפעמים אני צריכה לשחזר בראש שוב ושוב למה התאהבתי בו מלכתחילה, כאילו שאם לא אעשה את זה, אני אשכח איכשהו. לשמחתי יש לי מיליון סיבות טובות: כי יש לו שיער שחור ומיליארד נמשים שאיכשהו עליו לא נראים טיפשיים; כי הוא קולני אבל בצורה משעשעת; כי כולם מכירים אותו ואוהבים אותו ואין ספק שחצי מהבנות בבית הספר דלוקות עליו; כי הוא נראה טוב בחולצה של נבחרת הלַקרוֹס; כי כשהוא ממש עייף הוא מניח את הראש שלו על הכתף שלי ונרדם. זה הדבר שאני הכי אוהבת בו. אני אוהבת לשכב לידו כשהשעה מאוחרת, כשחשוך וכל כך שקט, עד שאני יכולה לשמוע את פעימות הלב שלי. ברגעים כאלה אני בטוחה שאני מאוהבת.
אני מתעלמת מרובּ כשאני נעמדת בתור לשלם על הבייגל שלי — גם אני יודעת לשחק אותה קשה להשגה — ואז פונה לכיוון אגף הבוגרים. הקפיטריה בנויה בצורת מלבן. הילדים מהחינוך המיוחד יושבים ממש בקצה המלבן, בשולחן הכי קרוב לכיתות, ולידם ישנם השולחנות של שכבת ט' ואחר כך של שכבת י', ואחר כך של י"א. השולחנות של כיתה י"ב מסודרים בצורת מתומן, ונמצאים ממש בחלק הקדמי של הקפיטריה, שכל הקירות שלו הם למעשה חלונות. נכון שמהחלונות נשקף רק מגרש החניה, אבל זה בכל זאת עדיף מלהסתכל על גדוד ילדי־המיניבוס שמטפטפים על עצמם את רסק התפוחים שלהם. בלי להעליב אף אחד.
אלי כבר יושבת ליד שולחן עגול קטן ממש ליד החלון, השולחן האהוב עלינו.
"היי." אני מניחה את המגש שלי ואת הוורדים. הזר של אלי נח על השולחן ואני סופרת במהירות.
"תשעה ורדים." אני מחווה בידי לעבר הוורדים שלה ואחר כך מנענעת את הזר שלי. "אותו מספר כמו שלי."
היא עושה פרצוף. "אחד מהוורדים שלי לא נחשב. אִיתן שלוֹסקי שלח לי אותו. את מאמינה? הוא ממש מחזר אחרי."
"טוב, בסדר, אני קיבלתי ורד מקנט מקפולר, אז גם אחד מהוורדים שלי לא נחשב."
"הוא חוללללה עלייך," היא אומרת, ומושכת את ה־ל'. "קיבלת את ההודעה מלינדזי?"
אני חותכת את הפְּנים הרך של הבייגל ודוחפת אותו לפה. "אנחנו באמת מתכוונות ללכת למסיבה הזאת?"
אלי נוחרת בבוז. "את מפחדת שהוא הזמין אותך כדי לאנוס אותך?"
"מצחיק מאוד."
"תהיה שם חבית בירה," אלי אומרת. היא נוגסת בכריך ההודו שלה. "ניפגש בבית שלי אחרי הלימודים, בסדר?" היא לא ממש צריכה להגיד את זה. זאת מסורת אצלנו בימי שישי. אנחנו מזמינות אוכל, פושטות על ארון הבגדים שלה, משמיעות מוזיקה בשיא הווליום, ורוקדות בעודנו מחליפות את צלליות העיניים והליפגלוסים.
"כן, בטח."
אני מסתכלת על רוב מהצד ורואה אותו מתקרב, ופתאום הוא כאן, נזרק על הכיסא לידי ורוכן אלי עד שהפה שלו נוגע באוזני השמאלית. ריח של בושם טוטאל נודף ממנו, כמו תמיד. זה קצת מזכיר לי את התה הזה שסבתא שלי נהגה לשתות — פריחת הלימון — אבל לא אמרתי לו את זה עדיין.
"היי, סלָאמֶר." הוא תמיד ממציא לי שמות: סלאמר, סמוויץ', סמי־מפורסמי. "קיבלת את מברק־האהבה שלי?"
"קיבלת את שלי?" אני שואלת.
הוא מנער את התרמיל שלו מכתפו ופותח אותו. יש שישה ורדים מעוכים בתחתית התיק שלו — אני מניחה שאחד מהם שלי — וחוץ מזה קופסת סיגריות ריקה, חפיסת מסטיק טריידנט, טלפון נייד וחולצות להחלפה. הוא לא ממש בקטע של לימודים.
"ממי הוורדים האחרים?" אני שואלת, מתגרה בו.
"מהמתחרות שלך," הוא אומר, מקשת את הגבות שלו.
"אל תרד לרמה הזאת," אלי אומרת. "אתה בא למסיבה של קנט היום, רוב?"
"כנראה שכן." רוב מושך בכתפיו ופתאום נראה משועמם.
הנה סוד: פעם אחת כשהתנשקנו, פקחתי עיניים וראיתי שהעיניים שלו פקוחות. אבל הוא אפילו לא הסתכל עלי. הוא הסתכל מעבר לכתפי, על החדר.
"הוא מביא חבית בירה," אלי אומרת בפעם השנייה.
כולם מתבדחים על זה שהלימודים בתיכון ג'פרסון מכינים אותך מצוין לחוויית הלימודים בקולג': אתה לומד לעבוד, ואתה לומד לשתות. לפני שנתיים הניו יורק טיימס דירג אותנו בין עשרת בתי הספר הציבוריים הכי שתויים בקונטיקט.
אבל זה לא שיש משהו טוב יותר לעשות כאן. יש לנו קניונים ומסיבות מרתף, זה הכול. בואו נודה בזה: זה הכול ברוב המקומות בארץ. אבא שלי תמיד אמר שצריך להוריד את פסל החירות ולבנות במקומו שדרת חנויות, או את הקשתות הצהובות של מקדונלד'ס. הוא אמר שלפחות ככה אנשים ידעו למה לצפות.
"אההמ. תסלח לי."
לינדזי עומדת מאחורי רוב, מכחכחת בגרונה. זרועותיה שלובות והיא נוקשת בכף רגלה.
"אתה יושב במקום שלי, קוקרן," היא אומרת. היא רק משחקת אותה קשוחה. רוב ולינדזי חברים כבר שנים. בכל אופן, הם תמיד השתייכו לאותה חבורה, ומכאן שתמיד היו חברים.
"אני מתנצל, אֶדג'קוֹמבּ." הוא קם ועושה תנועה מליצית כזאת, כמו קידה, והיא מתיישבת.
"נתראה הערב, רוב," אלי אומרת, ומוסיפה, "תביא את החברים שלך."
"להתראות." רוב רוכן אלי וטומן את פניו בשערי, ומדבר בקול עמוק ושקט. פעם הקול הזה היה מדליק את כל החושים שלי כמו זיקוקים. עכשיו, לפעמים הוא נשמע לי דבילי. "אל תשכחי. הלילה זה רק אני ואת."
"לא שכחתי," אני אומרת, בתקווה שאני נשמעת סקסית ולא מבוהלת. הידיים שלי מזיעות, ואני מתפללת שהוא לא ינסה להחזיק את היד שלי.
למזלי הוא לא עושה את זה. הוא רק מתכופף ומצמיד את פיו אל פי. אנחנו מתמזמזים קצת עד שלינדזי צווחת, "לא בזמן שאני אוכלת," וזורקת צ'יפס אחד לכיווני. הוא פוגע בי בכתף.
"להתראות, גבירותי," רוב אומר ופוסע משם, כובעו עדיין מוטה הצדה על ראשו.
אני מנגבת את הפה שלי במפית כשאף אחד לא מסתכל, כי כל החלק התחתון של הפנים שלי מכוסה עכשיו ברוק של רוב.
הנה עוד סוד על רוב: אני שונאת איך שהוא מנשק.
אלודי אומרת שכל הלחץ שלי הוא רק חוסר ביטחון מפני שרובּ ואני עדיין לא ממש עשינו את זה. היא משוכנעת שברגע שזה יקרה אני ארגיש טוב יותר, ואני בטוחה שהיא צודקת. אחרי הכול, היא המומחית.
אלודי היא האחרונה שמצטרפת לשולחן שלנו. היא מניחה את מגש הצ'יפס שלה, וכולנו סוחבות לה מהצ'יפס. היא עושה ניסיון קלוש להרחיק את הידיים שלנו מהצלחת שלה.
אחר כך היא מניחה בחבטה את זר הוורדים שלה על השולחן. יש לה שנים־עשר, ואני מרגישה דקירה רגעית של קנאה.
נדמה לי שגם אלי מרגישה ככה, כי היא אומרת, "מה היית צריכה לעשות בשביל כל אלה?"
"אֶת מי היית צריכה לעשות?" לינדזי מתקנת אותה.
אלודי חורצת לשון אבל נראית מרוצה ששמנו לב.
פתאום אלי מסתכלת על משהו מעבר לכתפי ומתחילה לצחוק. "סַייכּוֹ־קִילֶר, קֶס קֶה סֶה."
כולנו מסתובבות. ג'ולייט סייקס, או כמו שכולם קוראים לה, סַייכּוֹ,1 נכנסה הרגע בריחוף לאגף הבוגרים. היא הולכת ככה — כאילו היא מרחפת, וכוחות שלא בשליטתה מעיפים אותה. היא מחזיקה שקית נייר חומה באצבעותיה הארוכות החיוורות. הפנים שלה מוסתרות מאחורי וילון של שיער בלונדיני בהיר, כתפיה מוגבהות אל אוזניה.
1 משוגעת, פסיכית.

בדרך כלל כולם בקפיטריה מתעלמים ממנה — היא ההגדרה למילה 'נשכחת' — אבל עכשיו כשהיא נכנסת, לינדזי, אלי, אלודי ואני מתחילות לעשות תנועות דקירה ושיסוף כמו בסרט פסיכו של אלפרד היצ'קוק, שאותו ראינו יחד לילה אחד במסיבת פיג'מות לפני כמה שנים. (אחר כך היינו צריכות לישון עם האורות דולקים.)
אני לא בטוחה שג'ולייט שומעת אותנו. לינדזי טוענת שהיא בכלל לא שומעת כי הקולות בראש שלה חזקים מדי. ג'ולייט ממשיכה לחצות את הקפיטריה באותו קצב איטי, ובסופו של דבר מגיעה לדלת שמובילה החוצה למגרש החניה. אני לא יודעת איפה היא אוכלת כל יום. אני כמעט אף פעם לא רואה אותה בקפיטריה.
היא צריכה להדוף את הדלת בכתפה כמה פעמים עד שהדלת נפתחת, כאילו שהיא חלשה מדי.
"היא קיבלה את מברק־האהבה שלנו?" לינדזי שואלת, מלקקת את המלח מהצ'יפס ותוחבת אותו לפיה.
אלי מהנהנת. "בשיעור ביולוגיה. ישבתי ממש מאחוריה."
"היא אמרה משהו?"
"היא בכלל אומרת משהו אי־פעם?" אלי מניחה יד אחת על לבה, מעמידה פני נעלבת. "היא זרקה את הוורד ברגע שהשיעור נגמר. את מאמינה? ממש מול העיניים שלי."
כשהיינו בכיתה ט', לינדזי איכשהו גילתה שג'ולייט לא קיבלה אפילו מברק־אהבה אחד. אף לא אחד. אז היא שמה פתק על אחד הוורדים שלה והדביקה אותו בנייר דבק לארונית של ג'ולייט. בפתק היה כתוב: אולי בשנה הבאה, אבל כנראה שלא.
כל שנה מאז ביום הקופידון אנחנו שולחות לה ורד עם אותה ברכה. עד כמה שידוע לי, זה כרטיס הברכה היחיד שהיא קיבלה אי־פעם. אולי בשנה הבאה, אבל כנראה שלא.
בדרך כלל הייתי מרגישה רע עם זה, אבל מגיע לג'ולייט כינוי החיבה הזה. היא מוזרה. לגמרי. השמועה אומרת שההורים שלה מצאו אותה פעם ערומה לגמרי על כביש 84 בשלוש בלילה, יושבת בפישוק על מעקה הבטיחות בכביש. בשנה שעברה לייסי קנדי אמרה שהיא ראתה את ג'ולייט בשירותים ליד אגף המדעים, מלטפת את השיער שלה שוב ושוב ובוהה בבבואתה במראה. והיא גם אף פעם לא מוציאה מילה מהפה. היא לא פתחה את הפה כבר שנים, עד כמה שידוע לי.
לינדזי שונאת אותה. אני חושבת שלינדזי וג'ולייט היו באותה כיתה כמה שנים בבית הספר היסודי, ועד כמה שידוע לי, לינדזי שונאת אותה מאז. היא מצטלבת בכל פעם שג'ולייט בסביבה, כאילו שג'ולייט עלולה איכשהו להפוך פתאום לערפד ולהתנפל על הצוואר שלה.
לינדזי היא שגילתה שג'ולייט השתינה בשק השינה שלה במחנה הצופות בכיתה ה', והיא גם שהעניקה לה את הכינוי ג'ולי־ברח־לי. כולם קראו לה ככה במשך שנים — עד כיתה ט', תאמינו או לא — ותפסו ממנה מרחק כי לטענתם היה לה ריח של פיפי.
אני מביטה מהחלון ורואה את שערה של ג'ולייט מבהיק בשמש כאילו הוא עולה בלהבות. האופק מחשיך, כתם כהה מתפשט במקום שבו מתפתחת סופה. פתאום אני תופסת שאני לא בדיוק יודעת למה בכלל לינדזי התחילה לשנוא את ג'ולייט, או מתי. אני פותחת את הפה כדי לשאול אותה, אבל הן כבר עברו לנושאים אחרים.
"— מאבק אכזרי," אלודי מסיימת את המשפט, ואלי צוחקת.
"אני מבועתת," לינדזי אומרת בעוקצנות. מסתבר שפיספסתי משהו.
"מה קורה?" אני שואלת.
אלודי מסתובבת אלי. "שרה גרנדל מספרת לכולם שלינדזי הרסה לה את החיים." אני צריכה להמתין עד שאלודי תקפל במומחיות צ'יפס אחד לתוך פיה כדי לשמוע את ההמשך. "היא לא תוכל לשחות ברבע הגמר. ואת יודעת שהיא חיה בשביל החרא הזה. זוכרת שהיא שכחה להוריד את משקפי השחייה אחרי אימון הבוקר והלכה איתם עד השיעור השני?"
"היא בטח תולה את כל המדליות שלה על הקיר בחדר," אלי אומרת.
"גם סם היתה עושה את זה פעם. נכון, סם? כל המדליות האלה שקיבלת כששיחקת עם סוסים." לינדזי נועצת בי מרפק.
"אפשר לחזור לעיקר?" אני מנופפת בידי, גם מפני שאני רוצה לשמוע את הסיפור, וגם מפני שאני רוצה להסיט את תשומת הלב ממני ומהעובדה שפעם הייתי חנונית. בכיתה ה' ביליתי יותר זמן עם סוסים מאשר עם בני אדם. "אני עדיין לא מבינה למה שרה מעוצבנת על לינדזי."
אלודי מגלגלת עיניים לעברי כאילו שאני שייכת לשולחן החינוך המיוחד. "שרה קיבלה ריתוק — היא איחרה לשעת מחנך בפעם ה… לא יודעת, חמישית אולי תוך שבועיים." אני עדיין לא מבינה איך זה קשור, והיא פולטת אנחה. "היא איחרה לשעת מחנך כי היא היתה צריכה לחנות במגרש העליון ולגרור את התחת שלה למרחק —"
"שלוש מאות חמישים ושניים מטר!"
כולנו צועקות את זה בו־זמנית ומתחילות לצחוק כמו משוגעות.
"אל תדאגי, לינדז," אני אומרת. "אם את ושרה תלכו מכות, אני בטוח שׂמה כסף שאת תנצחי."
"כן, אנחנו נשמור עלייך," אלודי אומרת.
"זה לא קצת מוזר, איך שהדברים האלה קורים?" אלי אומרת בקול הביישני הזה שיוצא לה כשהיא מנסה להגיד משהו רציני. "איך שדבר מתגלגל מדבר? הרי אם לינדזי לא היתה גונבת לה את החניה…"
"לא גנבתי אותה. לקחתי אותה ביושר," לינדזי מוחה ומטיחה את ידה בשולחן להדגשה. טיפות משקה ניתזות מפחית הדיאט־קולה של אלודי ומרטיבות כמה צ'יפסים. זה גורם לכולן להתחיל לצחוק שוב.
"אני רצינית!" אלי מגבירה את קולה כדי שנשמע אותה. "זה כמו רשת כזאת, אתן מבינות? הכול קשור."
"יכול להיות שפרצת שוב למחסן הסודי של אבא שלך, אָל?" אלודי שואלת.
זה כל מה שצריך כדי להדליק אותנו לגמרי. הבדיחה הזאת על אלי רצה בינינו כבר שנים, כי אבא שלה עובד בתעשיית המוזיקה. הוא עורך דין, לא מפיק או מנהל או מוזיקאי או משהו כזה, והוא לובש חליפה לכל מקום, אפילו לבריכה בקיץ, אבל לינדזי טוענת שבסתר הוא היפּי סַטלן.
אנחנו מתפקעות מצחוק, ואלי מתחילה להסמיק. "אתן אף פעם לא מקשיבות לי," היא אומרת, אבל מתאמצת לא לחייך. היא לוקחת צ'יפס וזורקת אותו על אלודי. "קראתי פעם שאם כמה פרפרים מתעופפים יחד בתאילנד, זה יכול לגרום לסערה בניו יורק."
"כן, טוב, פלוץ אחד שלך יכול לגרום לבּלֶק־אאוט מטורף בפורטוגל." אלודי צוחקת וזורקת עליה צ'יפס חזרה.
"וריח הפה שלך בבוקר יכול לגרום למנוסה המונית באפריקה." אלי רוכנת קדימה. "ואני לא מפליצה."
לינדזי ואני צוחקות, ואלודי ואלי ממשיכות לזרוק צ'יפס אחת על השנייה. לינדזי מנסה להגיד שהן מבזבזות שמן מנועים ממש טוב, אבל נחרות הצחוק שלה כל כך חזקות, שהיא בקושי יכולה להוציא את המילים מהפה.
בסוף היא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת בקול חנוק, "אתן יודעות מה שמעתי? שאם מתעטשים מספיק חזק אפשר לגרום לטורנדו באיוֹוָה."
אפילו אלי משתגעת מהבדיחה הזאת, ופתאום כולנו מחליטות לנסות את זה, צוחקות ומתעטשות ונוחרות בו־זמנית. כולם נועצים בנו מבטים, אבל לא אכפת לנו.
אחרי מיליון התעטשויות בערך לינדזי נשענת אחורה בכיסא שלה, תופסת את הבטן ומנסה להסדיר את הנשימה.
"שלושים הרוגים בסופת טורנדו באיווה," היא אומרת, "וחמישים נעדרים."
וזה מתניע את הצחוקים מחדש.
לינדזי ואני מחליטות להבריז מהשיעור השביעי וללכת לפיט"ב (פרוזן יוגורט הכי טוב בארץ). ללינדזי יש עכשיו שיעור צרפתית שהיא לא סובלת, ולי יש ספרות. אנחנו מבריזות יחד הרבה מהשיעור השביעי. אנחנו תלמידות י"ב, וזה הסמסטר השני של השנה, אז אפשר להגיד שמצפים מאיתנו להבריז משיעורים. וחוץ מזה אני שונאת את המורה שלי לספרות, גברת הרבּוֹר. היא תמיד קופצת מנושא לנושא. לפעמים אני מרחפת כמה דקות, ופתאום מגלה שהיא מדברת על בגדים תחתונים במאה השמונה־עשרה או על הדיכוי באפריקה או על איך שהשמש נראית בזריחה מעל הגרנד קניון. אף על פי שהיא בטח רק בשנות החמישים שלה, אני די בטוחה שהיא הולכת ומתחרפנת. ככה זה התחיל עם סבתא שלי: רעיונות מסתחררים ומתנגשים זה בזה, סיבות שבאות אחרי תוצאות, ונקודה א' שמתחלפת עם נקודה ב'. כשסבתא שלי היתה בחיים היינו מבקרים אותה, ואף על פי שעוד לא מלאו לי שש, אני זוכרת שחשבתי, אני מקווה שאמות צעירה.
הרי לך הגדרה של המושג אירוניה, גברת הרבור.
או שאולי זאת ההגדרה של רמז מקדים?

טכנית, כדי לצאת מתחום בית הספר באמצע היום צריך אישור מיוחד בחתימת ההורים וההנהלה. זה לא תמיד היה ככה. במשך תקופה ארוכה אחת מזכויות היתר של תלמיד השכבה הבוגרת היתה האפשרות לצאת מבית הספר מתי שמתחשק לך, בתנאי שיש לך שיעור חופשי. אבל זה היה לפני עשרים שנה, כשתיכון תומס ג'פרסון זכה למוניטין המפוקפק של אחד מבתי הספר עם אחוז ההתאבדויות הגבוה בארץ. פעם חיפשנו את המאמר הזה באינטרנט: העיתון קונטיקט פוסט קרא לבית הספר שלנו תיכון ההתאבדויות.
ואז יום אחד חבורת ילדים יצאה מבית הספר וסטתה בכוונה עם המכונית מהגשר — התאבדות משותפת, מן הסתם. אחרי המקרה הזה אסרה ההנהלה על כולם לצאת מהתיכון במהלך היום ללא אישור מיוחד. זה די טיפשי, אם חושבים על זה. כמו לגלות שילדים מביאים וודקה לבית הספר בבקבוקי מים, ולאסור על כולם לשתות מים.
למרבה המזל, יש עוד שיטה לצאת מבית הספר — דרך חור בגדר מאחורי אולם הספורט, ליד מגרש הטניס, המקום שאנחנו קוראים לו "סלון המעשנים", כי שם כל המעשנים מסתובבים. אבל אין שם אף אחד כשלינדזי ואני חומקות דרך הגדר ומתחילות ללכת ביער. תוך זמן קצר נגיע לכביש 120. הכול דומם וקפוא. ענפים דקים ועלים שחורים מתפצחים תחת הנעליים שלנו, והבל הפה מסתלסל באדים לבנים סמיכים.
תיכון תומס ג'פרסון נמצא כחמישה קילומטרים ממרכז העיר רידג'וויוּ — או מה שאפשר לקרוא לו מרכז העיר — אבל רק כקילומטר משדרה קטנה של חנויות עלובות שקראנו לה "השורה". יש שם תחנת דלק, סניף של פיט"ב, מסעדה סינית שפעם אחת אחרי שאלודי אכלה בה היא הקיאה יומיים, וחנות סתמית של חפצי נוי שאפשר לקנות בה מיניאטורות של רקדניות בלט ורודות ונוצצות, כדורי זכוכית עם שלג וכל מיני שטויות מהסוג הזה. לשם אנחנו הולכות. אני יודעת שאנחנו בטח נראות תמהוניות לגמרי, כשאנחנו הולכות בכבדות לאורך הרחוב בחצאיות ובטייטס, המעילים שלנו פתוחים כדי להשוויץ בגופיות שלנו עם שולי הפרווה.
אנחנו עוברות על פני המטבח של הוּנאן בדרך לפיט"ב. מבעד לחלונות המטונפים אנחנו קולטות את אלכס לימֶנט ואת אנה קַרטוּלוֹ רכונים מעל קערה של משהו.
"אווּוּ, סקנדל," לינדזי אומרת וזוקפת גבות, למרות שזה למעשה רק חצי סקנדל. כולם יודעים שאלכס בוגד בבריג'יט מגווייר עם אנה בשלושת החודשים האחרונים. כולם חוץ מבריג'יט, כמובן.
בריג'יט באה ממשפחה קתולית אדוקה. היא יפה ותמיד יש לה מראה כל כך נקי, שכל פעם שפוגשים אותה נדמה שהרגע היא גמרה ניקוי פנים יסודי. מסתבר שהיא שומרת את עצמה עד לנישואים. זה מה שהיא אומרת, בכל אופן, למרות שאלודי חושבת שיכול להיות שהיא לסבית בארון. אנה קרטולו רק בי"א, אבל אם יש אמת בשמועות, היא כבר שכבה עם ארבעה בנים לפחות. היא אחת התלמידות היחידות ברידג'וויו שבאה ממשפחה ממש ענייה. אמא שלה ספרית, ואני אפילו לא יודעת אם יש לה אבא. היא גרה באחת הדירות השכורות המסריחות האלה, ממש ליד השורה. פעם שמעתי את אנדרו סינגר אומר שבחדר שלה יש תמיד ריח של עוף סיני.
"בואי ניכנס ונגיד שלום," לינדזי אומרת ומושיטה לי את ידה. אני מהססת. "יש לי כבר נפילת סוכר."
"הנה. קחי." היא מוציאה חפיסה של סוכריות חמוצות מחגורת המותן של החצאית שלה. לינדזי תמיד סוחבת עליה סוכריות, עשרים וארבע שעות ביממה, כמו איזו סוחרת סמים. אני מניחה שבמובן מסוים זה מה שהיא. "רק לרגע, אני מבטיחה."
אני נגררת אחריה פנימה. פעמון מצלצל כשאנחנו עוברות את סף הדלת. אישה מעלעלת בעיתון יו־אס ויקלי מאחורי הדלפק. היא מסתכלת עלינו, ואז מבינה שאנחנו לא מתכוונות להזמין ומורידה שוב את מבטה אל העיתון.
לינדזי ניגשת במהירות לתא של אלכס ואנה ונשענת על השולחן שלהם. אפשר להגיד שהיא פחות או יותר מיודדת עם אלכס. אפשר להגיד שאלכס פחות או יותר מיודד עם הרבה אנשים, כי הוא מוכר להם מריחואנה שהוא מחזיק בקופסת נעליים בחדר שלו. הידידות ביני לבינו מסתכמת בהנהוני שלום, לא יותר מזה. הוא אמנם לומד איתי ספרות, אבל מגיע לשיעורים אפילו פחות ממני. אני מניחה שבזמן הזה הוא מבלה עם אנה. מדי פעם הוא אומר לי משהו כמו, "החיבור הזה שקיבלנו לשיעורי בית ממש מבאס, מה?" אבל חוץ מזה אנחנו לא מדברים.
"הֵי, הי," לינדזי אומרת. "אתה בא למסיבה של קנט הערב?"
פניו של אלכס מתכסות אדמומית. לפחות הוא נבוך להיתפס על חם עם אנה. או שאולי זאת תגובה אלרגית לאוכל. זה לא יפתיע אותי.
"אממ… אני לא יודע. אולי. נראה…" הוא מושך את המילים.
"יהיה ממש כיף." קולה של לינדזי נהיה עליז במכוון. "אתה מתכוון לבוא עם בריג'יט? היא כזאת מתוקה."
למען האמת, שתינו חושבות שבריג'יט מעצבנת — היא תמיד נראית ממש עליזה ולובשת חולצות טריקו עם סיסמאות טיפשיות כמו למשל, כשאתה לא הכלב המוביל את המזחלת, הנוף נשאר תמיד אותו דבר (נשבעת לכם) — אבל לינדזי מתעבת את אנה ופעם אפילו כתבה א"ק=ז"ל על כל קירות השירותים מול הקפיטריה, אלה שכולם נכנסים אליהם. ז"ל זה ראשי תיבות של זבל לבן.
הסיטואציה מביכה להחריד, אז אני פולטת, "זה עוף עם שומשום?" ומצביעה על אחת הקערות על השולחן, שמכילה בשר קרוש ברוטב אפרפר, ולצדה עוגיות מזל ותפוז מעורר רחמים.
"בקר בתפוזים," אלכס אומר. נראה שהוקל לו לאור שינוי הנושא.
לינדזי שולחת לעברי מבט נרגז, אבל אני ממשיכה לקשקש. "לא כדאי לאכול כאן. אלודי חטפה פעם הרעלת קיבה מהעוף שלהם. היא הקיאה כמעט יומיים רצוף. אם זה בכלל היה עוף. היא נשבעת שמצאה גוש פרווה בצלחת."
ברגע שאני אומרת את זה אנה מרימה את מקלות האכילה שלה ולוקחת ביס ענק, מרימה את מבטה אלי ומחייכת לעברי ולועסת ככה שאראה את האוכל בפה שלה. אני לא יודעת אם היא עושה את זה בכוונה כדי להגעיל אותי, אבל זה נראה ככה.
"זה דוחה, קינגסטון," אלכס אומר, אבל עכשיו הוא מחייך.
לינדזי מגלגלת עיניים, רומזת שזה בזבוז זמן מוחלט לדבר עם שני אלה. "בואי, סם."
היא סוחבת משם עוגיית מזל ופותחת אותה אחרי שאנחנו יוצאות. האושר נמצא כשלא מחפשים אותו, היא קוראת ומעקמת את הפרצוף, ואני פורצת בצחוק. היא מועכת את הפתק הקטן לכדור ומעיפה אותו אל הרצפה. "לא שווה כלום."
אני לוקחת נשימה עמוקה. "הריח במסעדה הזאת תמיד עושה לי בחילה." וזה נכון: הריח הזה של בשר לא טרי ושמן זול ושום. העננים באופק מכסים אט אט את השמים, הופכים הכול לאפור ומטושטש.
"אין ספק." לינדזי מניחה יד על הבטן. "את יודעת מה אני צריכה?"
"כוס ענקית של פרוזן יוגורט הכי טוב בארץ!" אני אומרת בחיוך. פיט"ב הוא עוד שם שאנחנו לא מצליחות להגיד בראשי תיבות.
"לגמרי כוס ענקית של פרוזן יוגורט הכי טוב בארץ," לינדזי חוזרת אחרי כמו הד.
אף על פי ששתינו קופאות מקור, אנחנו מזמינות פרוזן יוגורט דאבֶּל שוקולד עם שברי עוגיות חמאת בוטנים, ואנחנו אוכלות את זה בדרך חזרה לבית הספר, נושפות על ידינו כדי לחמם אותן. אלכס ואנה כבר לא יושבים במטבח של הונאן כשאנחנו עוברות שם, אבל אנחנו פוגשות אותם שוב בסלון המעשנים. יש לנו בדיוק שבע דקות עד הצלצול לשיעור השמיני, ולינדזי מושכת אותי אל מאחורי מגרשי הטניס כדי שתוכל לעשן בלי לשמוע את אלכס ואנה מתווכחים. בכל אופן, נראה שזה מה שהם עושים עכשיו. ראשה של אנה שפוף, ואלכס אוחז בכתפיים שלה ולוחש לה. הסיגריה בידו בוערת כל כך קרוב לשיער החום היבש שלה, עד שאני בטוחה שהוא הולך להידלק, ואני מדמיינת את כל השיער שלה פשוט ניצת ככה, כמו גפרור.
לינדזי גומרת את הסיגריה שלה, ואנחנו משליכות את כוסות היוגורט שלנו על העלים השחורים הקפואים וקופסאות הסיגריות המעוכות ושקיות הניילון המלאות מי גשם. אני לחוצה ממה שיקרה הערב — כמו כששומעים רעם ויודעים שבכל רגע הברק יחתוך את השמים, ינגוס את העננים בשיניו. לא הייתי צריכה להבריז משיעור ספרות. זה נתן לי יותר מדי זמן למחשבות. ומחשבות אף פעם לא הועילו לאף אחד, לא משנה מה אומרים המורים וההורים והחנונים מהחוג למדעים.
אנחנו עוקפות את אזור מגרשי הטניס והולכות לאורך שדרת הבוגרים. אלכס ואנה עדיין עומדים מאחורי אולם הספורט, בקושי נראים. אלכס מעשן עכשיו את הסיגריה השנייה שלו, אם לא יותר מזה. זה בהחלט נראה כמו ויכוח. סיפוק רגעי חולף בי: רובּ ואני בקושי רבים. בכל אופן, לא על דברים מהותיים. זה בטח מעיד על משהו.
"צרות בגן עדן," אני אומרת.
"זה נראה יותר כמו צרות בשכונת העוני," לינדזי אומרת.
אנחנו מתחילות לחצות את מגרש החניה של המורים ורואות פתאום את גברת וינטֶרז, סגנית המנהל, עוברת בין המכוניות, מנסה להניס משם את המעשנים שמנסים להסתתר בין הוולוו והשברולט הישנות של המורים, כי לא היה להם זמן או כוח ללכת את כל הדרך עד לסלון המעשנים. גברת וינטרז הכריזה מלחמת חורמה מטורפת נגד מעשנים. שמעתי שאמא שלה מתה מסרטן הריאות או נפחת הריאות או משהו כזה. אם גברת וינטרז תופסת אותך מעשן, אתה מקבל שלושה ריתוקים בימי שישי, וזה לא נתון לוויכוח.
לינדזי מתחילה לחטט במהירות בתיק שלה כדי להוציא משם מסטיקים ודוחפת שניים לפה. "שיט, שיט."
"היא לא יכולה להעניש אותך רק בגלל שיש לך ריח של סיגריות," אני אומרת, אף על פי שלינדזי יודעת את זה. אבל היא נהנית מהדרמה. זה מצחיק שאתה מכיר את החברים שלך כל כך טוב, אבל בכל זאת ממשיך לשחק את המשחקים שלהם.
היא מתעלמת ממני. "יש ריח?" היא נושפת לעברי.
"של מפעל מנתה מזוין."
גברת וינטרז עדיין לא קלטה אותנו. היא מתקדמת לאורך שורות המכוניות, מתכופפת מדי פעם כדי להציץ מתחת להן, כאילו שמישהו עלול להישכב שם מתחת ולהדליק לעצמו סיגריה. יש סיבה לכך שכולם קוראים לה מאחורי הגב 'נאצית הניקוטין'.
אני מהססת ומעיפה מבט נוסף לעבר אולם הספורט. אני לא מחבבת במיוחד את אלכס ואני לא מחבבת את אנה, אבל כל מי שאי־פעם היה בתיכון מבין שמוכרחים להתייצב יחד נגד הורים, מורים ושוטרים. זה אחד מאותם כללים לא כתובים: זה אנחנו נגדם. אתה פשוט יודע את זה, כמו שאתה יודע איפה לשבת ועם מי לדבר ומה לאכול בקפיטריה, בלי להבין ממש איך אתה יודע את זה. אם זה נשמע הגיוני איכשהו.
"כדאי להזהיר אותם?" אני שואלת את לינדזי, והיא עוצרת לרגע וממצמצת בעיניה בהרהור לעבר השמים.
"שילכו להזדיין," היא אומרת בסוף. "הם יכולים לדאוג לעצמם." וכאילו כדי להדגיש את העניין, הפעמון מצלצל לשיעור האחרון והיא נותנת לי דחיפה. "בואי."
היא צודקת, כמו תמיד. אחרי הכול, זה לא שהם עשו פעם משהו בשבילי.
חברוּת: ההיסטוריה

לינדזי ואני נהיינו חברות בכיתה ז'. לינדזי בחרה בי. אני עדיין לא בטוחה למה. אחרי שנים של ניסיונות הצלחתי סוף־סוף לטפס בציפורניים מתחתית הסולם החברתי עד אמצעו. לינדזי היתה מקובלת כבר מכיתה א', כשעברה לגור כאן. היא היתה ראש החבורה המנהיגה באותה שנה; כעבור שנה, בהצגה הקוסם מארץ עוץ, היא קיבלה את התפקיד של דורותי. ובכיתה ג', כשהעלינו את צ'רלי בממלכת השוקולד, היא קיבלה את התפקיד של צ'רלי.
אני חושבת שזה פחות או יותר מבהיר את הרעיון. היא מסוג האנשים שגורמים לך להרגיש שיכור רק מלהימצא בסביבתם, כאילו פתאום קצות העולם היטשטשו וכל הצבעים מסתחררים יחד. אף פעם לא אמרתי לה את זה, כמובן. היא היתה צוחקת עלי שאני נמרחת עליה כמו לסבית.
בכל אופן, בקיץ שלפני כיתה ז' הלכתי עם עוד כמה בנות למסיבת בריכה אצל טארה פלוּט. בֶּת שיף השוויצה שהיא יכולה לעשות קפיצות פגז למים העמוקים, אבל בעצם היא רק רצתה להשוויץ בעובדה שבין חודש מאי ליולי נבטו אצלה זוג שדיים במידה סִי — ללא ספק הציצים הכי גדולים מכל הבנות. נכנסתי לבית שלה לקחת לעצמי מיץ, כשפתאום לינדזי ניגשה אלי בעיניים בורקות. היא אף פעם לא דיברה איתי לפני כן.
"את מוכרחה לבוא לראות את זה," היא אמרה לי ומשכה בזרועי. להבל פיה היה ריח של גלידה.
היא משכה אותי לעבר החדר של טארה, שבו כל הבנות ערמו את התיקים שלהן ואת הבגדים להחלפה. התיק של בֶּת היה ורוד, וראשי התיבות של שמה היו רקומים בסגול על צדו. היה ברור לי שלינדזי חיטטה בו קודם, כי היא מיד התכופפה והושיטה יד לנרתיק פלסטיק שקוף עם רוכסן, כמו אלה שהיינו שמות בהם את הטושים בבית הספר היסודי.
"תראי!" היא הניפה את הנרתיק וניערה אותו. בתוכו היו שני טמפונים.
אני לא זוכרת איך זה התחיל, אבל פתאום מצאתי את עצמי רצה עם לינדזי בבית, בודקת את ארונות המקלחת ואת המגירות, אוספת את כל הטמפונים והתחבושות ההיגייניות של אמא של טארה ושל אחותה הגדולה. הייתי מסוחררת מאושר. לינדזי אדג'קומב ואני דיברנו, ולא סתם דיברנו, אלא גם צחקנו, ולא סתם צחקנו, אלא צחקנו כל כך עד שהייתי צריכה להצמיד את הרגליים כדי לא לעשות במכנסיים. אחר כך רצנו החוצה למרפסת העץ והתחלנו לזרוק עוד ועוד טמפונים אל עבר מסיבת הבריכה שמתחתינו. לינדזי צרחה, "בֶּת! זה נפל לך מהתיק!" חלק מהטמפונים הסתחררו למטה אל תוך המים, וכל הבנים התחילו פתאום לדחוף זה את זה ולהידחק כדי לצאת במהירות מהבריכה ולא להזדהם בזה כאילו. בֶּת עמדה על קרש הקפיצה, נוטפת מים ורועדת, בזמן שכולנו כמעט מתנו מצחוק.
זה הזכיר לי את הפעם שבה ההורים שלי לקחו אותי לגרנד קניון בכיתה ד' והכריחו אותי לעמוד על קצה הצוק כדי להצטלם. הרגליים שלי לא יכלו להפסיק לרעוד והתחלתי להרגיש מעין עקצוץ בעקבים, כאילו שמגרד להן לקפוץ. לא הייתי מסוגלת להפסיק לחשוב כמה קל ליפול משם, כמה גבוה אנחנו נמצאים. אחרי שאמא שלי צילמה אותי והרשתה לי לחזור מקצה הצוק, התחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק.
כשעמדתי על מרפסת העץ עם לינדזי, הרגשתי אותו דבר בדיוק.
אחרי זה לינדזי ואני נהיינו חברות טובות. אלי הצטרפה אחר כך, אחרי שהיא ולינדזי היו יחד בליגת ההוקי שדה בקיץ שלפני כיתה ח'. אלודי עברה לגור ברידג'וויו כשהיינו בכיתה ט'. באחת המסיבות הראשונות של אותה שנה היא התמזמזה עם שון מורטון, הילד שלינדזי היתה דלוקה עליו כבר חצי שנה. כולם חשבו שלינדזי תהרוג את אלודי. אבל ביום שני בשבוע אחר כך אלודי כבר ישבה לשולחן שלנו בארוחת הצהריים, והיא ולינדזי היו רכונות מעל צלחת של צ'יפס מסולסל, מצחקקות ביניהן כאילו הן מכירות כבר שנים. אני שמחה. אף על פי שאלודי יכולה לפעמים להתנהג בצורה מביכה, אני חושבת שעמוק בתוכה היא הכי נחמדה מכולנו.
המסיבה

אחרי הלימודים אנחנו הולכות לבית של אלי. כשהיינו צעירות יותר — בכיתה ט' ואפילו באמצע י' — לפעמים היינו נשארות לישון אצלה ומורחות מסיכות פנים ומזמינות טונות של אוכל סיני, לוקחות שטרות של עשרים מצנצנת העוגיות שעל המדף השלישי ליד המקרר, שבה אבא שלה תמיד שמר אלף דולר למקרה חירום. קראנו לערבים האלה "ערבי האגרול לשעת חירום". ואז היינו משתרעות על הספה הענקית שלה וצופות בסרטים עד שהיינו נרדמות — הטלוויזיה בסלון של אלי גדולה כמו מסך קולנוע — כשהרגליים שלנו כרוכות זו בזו מתחת לשמיכת הפליז הענקית. אבל מאז כיתה ט' אני לא חושבת שיָשַנוּ אחת אצל השנייה אפילו פעם אחת, חוץ מהיום שמאט ויילד נפרד מאלי והיא בכתה כל כך, עד שבבוקר למחרת הפנים שלה היו נפוחות כמו של חפרפרת.
היום אנחנו פושטות על הארון של אלי כדי שלא נצטרך ללכת באותם בגדים למסיבה של קנט. אלודי, אלי ולינדזי מקדישות תשומת לב מיוחדת להופעה שלי. אלודי מורחת לק אדום עז על הציפורניים שלי. הידיים שלה רועדות קצת, ולכן נמרח לי קצת לק על העור מתחת לציפורניים וזה נראה כאילו אני מדממת, אבל אני לחוצה מכדי שיהיה לי אכפת. רוב ואני ניפגש בבית של קנט, והוא כבר סימס לי, אפילו סידרתי את המיטה לכבודך. אני נותנת לאלי לבחור בשבילי מה ללבוש — גופייה מנצנצת בצבע זהב, גדולה מדי בחזה, וזוג נעליים משוגע עם עקבים בגובה של עשרה סנטימטרים שאלי משאילה לי (היא קוראת להם 'נעלי החשפנית'). לינדזי מאפרת אותי בעודה מהמהמת לעצמה ונושפת עלי הבל של וודקה. כולנו שתינו שני שוֹטים, שאותם עירבבנו עם מיץ חמוציות.
אחר כך אני נועלת את עצמי בחדר האמבטיה. החמימות מעקצצת מקצות אצבעותי אל ראשי, ואני מנסה לזכור איך אני נראית בדיוק באותו רגע. אבל כעבור זמן קצר נראה שכל תווי הפנים שלי סתם נמצאים שם, כאלו אני מסתכלת על אדם זר.
כשהייתי קטנה עשיתי את זה הרבה: נועלת את עצמי בחדר האמבטיה ומתקלחת במים רותחים עד שהמראות היו מתערפלות לגמרי, ואז עומדת שם ומתבוננת בפנים שלי שהלכו ונגלו אט אט מבעד לאדים, בהתחלה רק בקווים כלליים ובהדרגה גם הפרטים הקטנים. בכל פעם חשבתי שכשהפנים שלי יחזרו וישתקפו, אני איראה יפה, כאילו שבזמן שהתקלחתי הפכתי למישהי זוהרת וטובה יותר. אבל תמיד נראיתי אותו הדבר.
אני עומדת בחדר האמבטיה של אלי, מחייכת וחושבת, מחר אהיה שונה סוף־סוף.
לינדזי היא סוג של חולת מוזיקה, אז היא מכינה לנו רשימת שירים לנסיעה לבית של קנט, אפילו שהוא גר רק כמה קילומטרים מכאן. אנחנו מקשיבות לד"ר דְרֶה ולטוּפּאק, ואחר כך אנחנו משמיעות בשיא הווליום את "בייבי גוֹט בֶּק" ושרות עם המוזיקה.
אבל זה הדבר הכי מוזר: כשאנחנו נוסעות לשם לאורך כל אותם רחובות מוכרים — רחובות שהכרתי כל חיי, רחובות מוכרים כל כך עד שנדמה לי שהמצאתי אותם — מתעוררת בי התחושה הזאת שאני כאילו צפה מעל הכול, מרחפת מעל כל הבתים והכבישים והחצרות והעצים, עולה מעלה, מעלה, מעלה, מעל רוקי'ז ומעל בית המרקחת ומעל תחנת הדלק ותיכון תומס ג'פרסון ומגרש הכדורגל ומעל ספסלי הצופים ממתכת שעליהם אנחנו יושבות וצורחות במשחק הפוטבול השנתי. כאילו שהכול זעיר וחסר משמעות. כאילו שהכול כבר רק זיכרון אצלי בראש.
אלודי שרה בקולי קולות. היא משתכרת הכי בקלות מכולנו. אלי שמה את שארית הוודקה בתיק שלה אבל אין לנו עם מה לערבב אותה. לינדזי נוהגת כי היא יכולה לשתות כל הלילה בלי שזה ישפיע עליה כמעט.
הגשם מתחיל קצת לפני שאנחנו מגיעות, אבל הוא כל כך חלש שהוא כאילו תלוי באוויר, כמו וילון גדול של אד לבן. אני לא זוכרת מתי הייתי בבית של קנט בפעם האחרונה — כשהוא חגג יום הולדת תשע, אולי? — ושכחתי כמה שהבית שלו רחוק בעומק היער. נדמה ששביל הגישה מתפתל עד אינסוף. אנחנו יכולות לראות רק את האור העמום של הפנסים הקדמיים, מקפץ מעל שביל חצץ מפותל ומאיר ענפים יבשים וצפופים ממש מעלינו וגולות קטנטנות של טיפות גשם, כמו יהלומים.
"ככה מתחילים כל סרטי האימה," אלי אומרת ומסדרת את הגופייה שלה. כולנו שאלנו ממנה גופיות, אבל היא התעקשה ללבוש דווקא את הגופייה עם שולי הפרווה, אפילו שהיא זאת שהתנגדה בהתחלה שנקנה אותן. "אתן בטוחות שמספר הבית שלו ארבעים ושתיים?"
"זה עוד קצת הלאה," אני אומרת, אף על פי שאין לי מושג, ואני מתחילה לתהות אם פנינו מוקדם מדי. יש לי פרפרים בבטן, אבל אני לא בטוחה אם הם טובים או רעים.
היער הולך וסוגר עלינו עד שהעצים כמעט נוגעים בדלתות המכונית. לינדזי מתחילה להתלונן על השריטות שיהיו על המכונית שלה. בדיוק כשנדמה שאנחנו הולכות להיבלע באפלה, העצים נגמרים פתאום ולעינינו נגלית המדשאה הכי גדולה והכי יפה שאפשר לדמיין, עם בית לבן במרכזה שנראה כאילו הוא עשוי מזיגוג סוכר. לבית יש מרפסת ארוכה לכל אורך שני צדיו. גם התריסים לבנים, וחרותות עליהם דוגמאות שקשה לראות בחושך. לא זכרתי את כל זה. אולי זה בגלל האלכוהול, אבל אני חושבת שזה הבית הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
כולנו משתתקות לרגע, מתבוננות. חצי בית מוחשך, אבל אור חמים בוקע מהקומה העליונה, ובמקום שבו אלומת האור נוגעת בדשא, היא הופכת אותו לכסוף.
לינדזי אומרת, "הבית הזה גדול כמעט כמו שלך, אָל." חבל שהיא דיברה, אני מרגישה כאילו מישהו פוגג את הקסם.
"כמעט," אלי אומרת. היא מוציאה את בקבוק הוודקה מהתיק ולוגמת ממנו, משתעלת, פולטת גיהוק ומנגבת את הפה.
"תני לי גם לגימה," אלודי אומרת ומושיטה יד אל הבקבוק.
הבקבוק מגיע אלי לפני שאני שמה לב. אני לוקחת לגימה. המשקה צורב את הגרון והטעם שלו נורא, כמו של צבע או דלק, אבל אחרי שהוא יורד אני מרגישה את הזרם בגוף. אנחנו יוצאות מהמכונית, והאור מהבית מתבהר ומתפשט, קורץ לי.
תמיד כשאני מגיעה למסיבות אני מרגישה מין התכווצות בשיפולי הבטן. אבל זאת הרגשה נעימה, התחושה הזאת שהכול יכול לקרות. רוב הזמן לא קורה כלום, כמובן. רוב הזמן לילה אחד מתמזג בלילה שאחריו, והשבועות מתמזגים בשבועות שאחריהם, והחודשים בחודשים. ובמוקדם או במאוחר כולנו נמות.
אבל בתחילת הערב הכול אפשרי.
דלת הכניסה נעולה ואנחנו צריכות ללכת מסביב, שם יש דלת שמובילה למסדרון ממש צר שמחופה בעץ ומוביל לגרם מדרגות עץ קטן. הוא מריח כמו משהו שזכור לי מילדותי, אבל אני לא ממש מצליחה להיזכר מה. אני שומעת קול זכוכית נשברת ומישהו צועק, "פצצות לגבות!" ואז להקת דוג'יאס שואגת מהרמקולים: "All MCs in the house tonight, if your lyrics sound tight then rock the mic." גרם המדרגות כל כך צר, שאנחנו צריכות להיצמד זו לזו בטור כי אנשים יורדים בכיוון הנגדי, כוסות בירה ריקות בידיהם. רובם צריכים להסתובב הצדה ולהפנות את הגב לקיר כדי שנוכל לעבור. אנחנו אומרות שלום לכמה אנשים ומתעלמות מהשאר. כמו תמיד, אני מרגישה שכולם מסתכלים עלינו. זה עוד דבר נחמד בלהיות מקובלת — את לא חייבת לשים לב לאנשים ששמים לב אלייך.
בקצה המדרגות יש מסדרון אפלולי שלאורכו תלויות נורות צבעוניות של חג המולד. יש סדרה של חדרים, כל אחד מהם מוביל לבא אחריו, ונדמה שבכולם יש המון כיסויי בד וכריות גדולות וספות, והם כולם מלאים אנשים. הכול רך — הצבעים, המשטחים, איך שכולם נראים — חוץ מהמוזיקה שהולמת מבעד לקירות, מרעידה את הרצפה. אנשים מעשנים גם בתוך החדרים, אז כל ההתרחשות קורית מאחורי מעטה עשן כחלחל סמיך. עישנתי גראס רק פעם אחת, אבל אני מתארת לעצמי שככה מרגישים כשמסטולים.
לינדזי רוכנת לאחור ואומרת לי משהו, אבל המילים שלה הולכות לאיבוד ברחש הקולות. ואז היא מתרחקת ממני, מפלסת את דרכה בין ההמון. אני מסתובבת, אבל אלודי ואלי הלכו גם כן, ופתאום הלב שלי מתחיל להלום בעוז, ואני מרגישה את העקצוץ הזה בכפות הידיים.
בזמן האחרון יש לי סיוט שבו אני עומדת בין המון אנשים, נדחפת ימינה ושמאלה. הפרצופים נראים מוכרים, אבל בכולם יש משהו מעוּות נורא. מישהי שנראית כמו לינדזי עוברת לידי, אבל הפה שלה משונה ומדולדל כאילו הוא הולך ונמס. ואף אחד מהאנשים לא מזהה אותי.
ברור שכשאני עומדת בבית של קנט זה לא אותו הדבר, כי אני די מכירה את כולם חוץ מכמה תלמידי י"א וכמה בנות שאני חושבת שהן מ־י'. ועדיין, זה מספיק כדי להלחיץ אותי קצת.
אני מתכוונת לגשת לאֶמָה הָאוּזֶר — היא לגמרי דפוקה, ובדרך כלל הייתי מעדיפה למות מאשר לדבר איתה, אבל אני מתחילה להיות נואשת — ואז אני מרגישה זרועות עבות סביבי ומריחה את פריחת הלימון. רובּ.
הוא מצמיד את פיו הרטוב לאוזני. "סמי הסקסית. איפה היית עד שהכרתי אותך?"
אני מסתובבת. הפנים שלו סמוקות מאוד. "אתה שיכור," אני אומרת, בטון טיפה יותר מאשים משהתכוונתי.
"אני מספיק פיכח," הוא אומר, מנסה ללא הצלחה להרים גבה אחת. "ואת איחרת." החיוך שלו עצל. רק חצי מפיו מתעקל כלפי מעלה. "עשינו תחרות שתייה בעמידת ידיים מעל חבית בירה."
"השעה עשר בלילה," אני מעירה. "לא איחרנו. בכל אופן, התקשרתי אליך."
הוא טופח על הפליז שלו ועל הכיסים. "כנראה שכחתי את הטלפון איפשהו."
אני מגלגלת עיניים. "אתה עבריין."
"אני אוהב שאת משתמשת במילים הנפוחות האלה." החצי השני של חיוכו מזדחל לאט כלפי מעלה, ואני יודעת שהוא הולך לנשק אותי. אני מפנה קצת את הפנים, תרה בעיני אחר החברות שלי, אבל הן לא שם.
בפינת החדר אני קולטת את קנט, בעניבה וחולצת צווארון שגדולה עליו בשלושה מספרים בערך, ותחובה רק בחלקה במכנסי חאקי מרופטים. לפחות הוא לא חובש הערב את המגבעת שלו. הוא מדבר עם פיבּי רַייפֶר והם צוחקים על משהו. מרגיז אותי שהוא עדיין לא הבחין בי. אני מקווה שהוא ירים את מבטו וייגש אלי בריצה כמו שהוא תמיד עושה, אבל הוא רק רוכן ומתקרב עוד קצת לפיבי בניסיון לשמוע אותה יותר טוב.
רוב מצמיד אותי אליו. "נישאר רק שעה, טוב? ואז נלך." הפה שלו מסריח מבירה וקצת מסיגריות כשהוא מנשק אותי. אני עוצמת עיניים וחושבת איך בכיתה ו' ראיתי אותו מנשק את גבי הֵיינס וקינאתי כל כך עד שלא יכולתי לאכול כלום במשך יומיים. מעניין אם אני נראית כאילו אני נהנית מזה. גבי נהנתה, אז, בכיתה ו'.
מרגיע אותי לחשוב על דברים כאלה — כמה מצחיקים החיים.
לא הספקתי אפילו להוריד את המעיל שלי, ורוב כבר פותח את רוכסן המכנסיים שלו ומניע את ידיו לאורך מותני ואחר כך מתחת לגופייה שלי. כפות ידיו גדולות ומזיעות.
אני מתרחקת ממנו קצת ואומרת, "לא כאן, מול כולם."
"אף אחד לא מסתכל," הוא אומר ונדבק אלי שוב. זה שקר. הוא יודע שכולם מסתכלים עלינו. הוא רואה את זה. הוא אפילו לא עוצם עיניים.
ידיו מתקדמות באיטיות על הבטן שלי ואצבעותיו ממששות את קשתות הברזלים של החזייה שלי. הוא לא ממש מוכשר בפתיחת חזייה. הוא לא ממש מוכשר בציצים באופן כללי, בעצם. כלומר, זה לא שאני ממש יודעת איך אני אמורה להרגיש, אבל בכל פעם שהוא נוגע בשדיים שלי הוא רק מעסה אותם בכוח בתנועות מעגליות. הגינקולוג שלי עושה אותו הדבר בזמן הבדיקה, אז אחד משניהם עושה משהו לא נכון. ואם להיות כנה, אני לא חושבת שזה הגינקולוג שלי.
אם אתם רוצים לדעת את הסוד הכי גדול שלי, הנה הוא: אני יודעת שאת אמורה לחכות ולשכב רק עם מישהו שאת אוהבת וכל זה, ואני באמת אוהבת את רוב — זאת אומרת, הייתי די מאוהבת בו תמיד, אז איך יכול להיות שאני לא אוהבת אותו? — אבל לא זאת הסיבה שבגללה החלטתי לשכב איתו הלילה.
החלטתי לשכב איתו כי אני רוצה להיפטר מזה וזהו, ומפני שמין תמיד הפחיד אותי ואני לא רוצה להמשיך לפחד מזה.
"אני כבר מת להתעורר לידך," רוב אומר, פיו צמוד לאוזני.
זה משפט שנעים לשמוע, אבל אני לא מצליחה להתרכז בזמן שהידיים שלו עלי. ופתאום מתברר לי שאף פעם לא חשבתי על החלק של ההתעוררות בבוקר. אין לי מושג על מה אני אמורה לדבר ביום שאחרי, ואני מדמיינת אותנו שוכבים זה לצד זו, לא נוגעים, שותקים, בזמן שהשמש זורחת. אין וילונות בחדר של רוב — הוא תלש אותם פעם כשהיה שיכור — ובשעות היום קרני השמש נופלות כמו זרקור על המיטה שלו, או כמו עין.
"תמצאו לכם חדר!"
אלי מופיעה לידי ומעווה את פניה, ואני מתרחקת מרובּ. "אתם סוטים, שניכם," היא אומרת.
"אנחנו בתוך חדר." רוב מרים את שתי ידיו ומחווה סביבו תנועה רחבה. הוא שופך קצת בירה על החולצה שלי, ואני פולטת קול נרגז.
"מצטער, מותק." הוא מושך בכתפיו. עכשיו נותר רק סנטימטר של בירה בכוס שלו, והוא נועץ בה מבט ומקמט את מצחו. "אני הולך להביא לי כוס אחרונה. רוצות גם?"
"הבאנו לעצמנו." אלי טופחת על בקבוק הוודקה שבתיקה.
"חכם מצדכן." רוב מרים אצבע כדי לטפוח בה על רקתו אבל כמעט מוציא לעצמו עין במקום זה. הוא שיכור יותר ממה שחשבתי. אלי מסתירה את הפה בכף ידה וצוחקת.
"החבר שלי דפוק," אני אומרת ברגע שהוא הולך משם בצעד מתנודד.
"דפוק חמוד," אלי מתקנת אותי.
"זה כמו להגיד 'מוטציה חמודה'. אין דבר כזה."
"בטח שיש." אלי מסתכלת סביבה ומשרבבת שפתיים כדי שייראו מזמינות נשיקה.
"בכל מקרה, לאן הלכת?" אני מרגישה יותר עצבנית מכפי שאני אמורה להיות, בגלל הכול: בגלל שהחברות שלי נטשו אותי אחרי שלושים שניות בלבד, בגלל שרובּ כל כך שיכור, בגלל שקנט עדיין מדבר עם פיבי רייפר למרות שהוא אמור להיות מאוהב בי עד מעל הראש. לא שאני רוצה שהוא יהיה מאוהב בי, כמובן. זה רק מין נתון קבוע כזה שתמיד ניחם אותי באיזה אופן מוזר. אני נאבקת להוציא את הבקבוק מהתיק של אלי ולוקחת עוד לגימה.
"עשינו סיבוב. יש בבית הזה יותר מחמישה־עשר חדרים. כדאי לך ללכת לראות." אלי מסתכלת עלי, מבחינה בפרצוף העקום שלי ומרימה את ידיה. "מה? זה לא שנטשנו אותך באמצע המדבר."
היא צודקת. אני לא יודעת למה אני כל כך עצבנית. "איפה לינדזי ואלודי?"
"אלודי נשאבה לירכיים של דובשן. ולינדזי ופטריק רבים."
"כבר?"
"כן, טוב, הם התנשקו בשלוש הדקות הראשונות. הם חיכו עד הדקה הרביעית, ואז התחילו עם זה."
זה קורע אותי מצחוק, ואלי ואני צוחקות יחד. אני מתחילה להרגיש טוב יותר, נינוחה יותר. הוודקה ממלאת לי את הראש בחמימות. עוד אנשים ממשיכים לזרום פנימה כל הזמן, והחדר מסתחרר מעט. אבל זאת תחושה נחמדה, כמו להסתובב בקרוסלה איטית. אלי ואני מחליטות לצאת למשימת הצלתה של לינדזי לפני שהריב שלה עם פטריק יהפוך למהומה כוללת.
נדמה שכל בית הספר הופיע כאן, אבל למעשה יש פה רק שישים או שבעים ילדים. זה הכי הרבה ילדים שבאו אי־פעם למסיבה. בסולם המקובלות החברתית, מי"ב נמצאים כאן החבר'ה הכי מקובלים ואלה שבאמצע — קנט סתם נאחז לו בשלב התחתון של הסולם, אבל הוא המארח, אז זה בסדר — וגם חלק מהחבר'ה הכי מקובלים מי"א, וכמה תלמידות ממש מקובלות מ־י'. אני יודעת שאני אמורה לשנוא אותן, כמו ששנאו אותנו כשהיינו ב־י' והגענו למסיבות של הגדולים, אבל למרות שאני משתדלת, זה לא ממש מזיז לי. כשאנחנו עוברות לידן, בכל אופן, אלי שולחת מבט קפוא לכמה צעירות כאלה ואומרת בקול רם, "זונות." השמועות אומרות שאחת מהן, רייצ'ל קורניש, התמזמזה עם מאט ויילד לא מזמן.
ברור שהכניסה אסורה לתלמידי ט'. גם התחתית החברתית לא מראה את הפרצוף שלה כאן. זה לא מפני שאנשים יצחקו עליהם, למרות שמן הסתם הם יעשו את זה. זה יותר מזה. הילדים האלה אפילו לא שומעים על המסיבות האלה, אלא רק בדיעבד. הם לא יודעים את הדברים שאנחנו יודעים. הם לא יודעים על הכניסה הצדדית הסודית לאכסניית אנדרו רוברטס, או שקַרלי יבּלוֹנסקי מסתירה מקרר במחסן שלה שבו אפשר לקרר בירות, או שבפאב רוקי'ז לא מקפידים על תעודות זהות, או שמיק'ס נשאר פתוח עשרים וארבע שעות ביממה ומגישים שם את החביתה־עם־גבינה הכי טובה בעולם, נוטפת שמן וקטשופ, הדבר המושלם לאכול כששיכורים. זה כאילו שהתיכון מכיל שני עולמות נפרדים שמסתובבים אחד סביב השני ולא נפגשים לעולם — אלה שיש להם ואלה שאין להם. אני מניחה שזה טוב. אחרי הכול, התיכון אמור להכין אותך לעולם האמיתי.
יש בבית כל כך הרבה מסדרונות צרים וחדרים, שזה מזכיר לי מבוך. כל החדרים מלאים באנשים ובעשן. רק דלת אחת נעולה. יש עליה שלט גדול אין כניסה, ומתחתיו כמה מדבקות פגוש שעליהן משפטים מוזרים כמו, נשקי אותי — אני אירי.
עד שאנחנו מגיעות ללינדזי, היא ופטריק כבר הספיקו להשלים, כמה מפתיע. היא יושבת על ברכיו והוא מעשן ג'וינט. אלודי וסטיב דו יושבים בפינה. הוא נשען על הקיר והיא ספק־רוקדת ספק־מתחככת בגופו. היא מחזיקה סיגריה לא דלוקה, הפוכה, בין השפתיים, והשיער שלה מבולגן. סטיב תומך בה ביד אחת שלא תיפול, אבל בו־זמנית מדבר עם ליז האמֶר (זה השם האמיתי שלה — ובמקרה, גם של המכונית שלה), כאילו שאלודי לא שם בכלל, ובטח שלא מתחככת בו.
"אלודי המסכנה," אני אומרת. אני לא יודעת למה אני מרחמת עליה פתאום. "היא יותר מדי נחמדה."
"היא זונה," אלי אומרת, אבל לא ברשעות.
"את חושבת שנזכור את כל זה?" אני לא יודעת מאיפה צצה לי השאלה הזאת. הראש שלי קליל לגמרי והמחשבות מעורפלות, מוכנות לרחף מכאן. "את חושבת שנזכור את כל זה בעוד שנתיים מהיום?"
"אני לא אזכור את זה אפילו מחר." אלי צוחקת, נוקשת על הבקבוק שבידי. נשאר רק רבע בקבוק. אני לא מצליחה להיזכר מתי שתינו את כל זה.
לינדזי צווחת כשהיא רואה אותנו וכושלת לכיווננו מברכיו של פטריק, מטילה את זרועה על שתינו כאילו לא התראינו שנים. היא חוטפת ממני את הוודקה ושותה לגימה בזמן שזרועה עדיין כרוכה סביב כתפי, ולרגע אני מרגישה את המרפק שלה מתהדק על צווארי.
"לאן הלכתן?" היא צועקת. הקול שלה חזק וגובר אפילו על המוזיקה ועל קולות הדיבורים והצחוק של כולם. "חיפשתי אתכן בכל הבית."
"זיבולי שכל," אני אומרת, ואלי אומרת, "חיפשת אותנו בתוך הפה של פטריק, אולי."
אנחנו צוחקות על זה שלינדזי מזבלת בשכל ועל זה שאלודי שתיינית ועל זה שאלי נוירוטית ושאני טיפוס לא־חברותי, ומישהו פותח קצת את החלון כדי שהעשן יתנדף החוצה, ואד עדין של גשם חודר פנימה, והריח שלו מזכיר עשב ודברים ירוקים, אף על פי שאנחנו באמצע החורף. בלי שאף אחד ישים לב, אני מושיטה את היד לאחור ומניחה אותה על אדן החלון, נהנית מהאוויר הקפוא ומדקירות הסיכה של מאה טיפות גשם. אני עוצמת עיניים ומבטיחה לעצמי שלעולם לא אשכח את הרגע הזה — את קולות הצחוק של החברים שלי ואת החום הנפלט מכל כך הרבה גופים ואת ריח הגשם.
כשאני פוקחת עיניים אני חוטפת את הלם חיי. ג'ולייט סייקס עומדת בפתח, מסתכלת עלי.
למען האמת, היא מסתכלת עלינו — על לינדזי, על אלי, על אלודי, שעזבה ממש עכשיו את סטיב וניגשה אלינו, ועלי. השיער של ג'ולייט אסוף לאחור בקוקו, ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני ממש רואה את הפנים שלה.
זה מדהים שהיא שם, אבל מה שיותר מדהים אפילו זה שהיא יפה. העיניים שלה כחולות ורחוקות מאוד זו מזו, ועצמות הלחיים שלה גבוהות, כמו של דוגמנית. העור שלה חלק להפליא ולבן. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליה.
אנשים ממרפקים ודוחפים אותה כי היא חוסמת את הכניסה, אבל היא רק עומדת לה שם ונועצת מבט.
אלי קולטת את המצב ראשונה והפה שלה נפער בבת אחת. "מה לכל ה…?"
אלודי ולינדזי מסתובבות ורואות את מה ששתינו רואות. בהתחלה לינדזי מחווירה — היא ממש נראית מפוחדת, שזה יותר ממוזר, אבל אין לי זמן לתהות בעניין כי בדיוק באותה מהירות הפנים שלה הופכות סגולות, והיא נראית מוכנה להוריד למישהו את הראש. הבעת הפנים הזאת יותר טבעית לה. אלודי מתחילה לצחוק בטירוף עד שהיא ממש מתכופפת להחזיק את הבטן וצריכה להסתיר את הפה שלה בשתי ידיה.
"אני לא מאמינה," היא אומרת. "אני לא מאמינה." היא מנסה להתחיל לשיר "סַייכּוֹ־קִילֶר, קֶס קֶה סֶה", אבל כולנו עדיין בהלם ולכן לא מצטרפות אליה.
אתם מכירים את זה שבסרטים מישהו אומר או עושה משהו לא הולם, ואז ההקלטה חורקת ופתאום משתרר שקט מוחלט? טוב, זה לא בדיוק מה שקורה, אבל זה דומה. המוזיקה לא מפסיקה להתנגן, אבל כשכולם בחדר מתחילים לקלוט את העובדה שג'ולייט סייקס — המרטיבה במיטה, התימהונית המשוגעת לגמרי — עומדת באמצע מסיבה ותוקעת מבטים עקומים בארבע הבנות הכי מקובלות בתומס ג'פרסון, השיחה נפסקת ורחש ממלא את החדר, הולך וגובר ונהיה עיקש יותר עד שהוא הופך לנהמה קבועה, עד שהוא נשמע כמו משב רוח או נהמת הים.
ג'ולייט סייקס סוף־סוף מתרחקת מהדלת ונכנסת לתוך החדר. היא הולכת לקראתנו לאט ובביטחון — אף פעם לא ראיתי אותה כל כך שלווה — ואז היא עוצרת במרחק של פחות ממטר מלינדזי.
"את כלבה," היא אומרת. קולה יציב ורם מדי, כאילו שהיא מכוונת את דבריה לכל הנוכחים בחדר. תמיד דמיינתי שהקול שלה יהיה גבוה או צפצפני, אבל הוא דווקא מלא ועמוק כמו קול של בן.
לוקח ללינדזי חצי שנייה להתאפס. "סליחה?" היא אומרת בקול צרוד. ג'ולייט לא יצרה קשר עין עם לינדזי מאז כיתה ה', ובטח שלא דיברה איתה. ובטח ובטח שלא העליבה אותה.
"שמעת אותי. כלבה. ילדה גועלית. אדם רע." אחר כך ג'ולייט מסתובבת אל אלי. "גם את כלבה." ולאלודי, "את כלבה." היא מפנה את עיניה אלי, ולרגע אני מבחינה במשהו מבזיק שם — משהו מוכר — אבל הוא נעלם באותה מהירות שהופיע.
"את כלבה."
כולנו כל כך המומות, עד שאנחנו לא יודעות איך להגיב. אלודי מצחקקת שוב בעצבנות, מגהקת ומשתתקת. הפה של לינדזי נפתח ונסגר כמו דג, אבל אף מילה לא יוצאת ממנו. אלי מאגרפת את כפות ידיה כאילו שהיא מתכוונת להכניס לה אגרוף ישר בפרצוף.
ואף על פי שאני זועמת ונבוכה, הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו כשאני מסתכלת על ג'ולייט הוא: אף פעם לא שמתי לב שאת כל כך יפה.
לינדזי מתעשתת. היא רוכנת קדימה ומקרבת את פניה סנטימטרים אחדים מפניה של ג'ולייט. אף פעם לא ראיתי אותה כועסת כל כך. נראה שהעיניים שלה עומדות לצאת מחוריהן. הפה שלה מתעוות וחושף שיניים, כמו כלב. לרגע היא נראית ממש מכוערת, באמת.
"אני מעדיפה להיות כלבה מלהיות משוגעת," היא נושפת לעברה ותופסת את ג'ולייט בחולצה. יוצא לה רוק מהפה — היא עד כדי כך כועסת. היא דוחפת את ג'ולייט אחורה, וג'ולייט נתקלת במאט דורפמן. גם הוא דוחף את ג'ולייט, והיא מתנודדת ונופלת על אֶמה מקאֶלרוי. לינדזי מתחילה לצרוח, "משוגעת, משוגעת," ומשמיעה קולות שיסוף כמו בסרט "פסיכו", ופתאום כולם מתחילים לצרוח "משוגעת!" ועושים תנועות של סכין בלתי נראית וצווחים ודוחפים את ג'ולייט מאחד לשני. אלי היא הראשונה ששופכת על הראש של ג'ולייט כוס בירה, אבל כולם עושים את זה בעקבותיה; לינדזי מתיזה עליה וודקה, וכשג'ולייט כושלת ונתקעת בי, רטובה כמעט לגמרי, ידיה פשוטות קדימה בניסיון לשמור על שיווי משקל, גם אני לוקחת כוס בירה חצי מלאה מאדן החלון ושופכת אותה עליה. אני לא שמה לב אפילו שאני צורחת יחד עם כולם אלא רק כשהגרון שלי מתחיל לכאוב.
ג'ולייט מרימה את מבטה לעברי אחרי שאני שופכת עליה את הבירה. אני לא יכולה להסביר את זה — זה מטורף — אבל נדמה שהיא מביטה עלי ברחמים, כאילו היא זאת שמרחמת עלי.
כל האוויר יוצא מהגוף שלי בבת אחת, ואני מרגישה כאילו החטיפו לי אגרוף בבטן. בלי לחשוב אני מסתערת עליה ודוחפת הכי חזק שאני יכולה, והיא נופלת אחורה על אחד המדפים וכמעט ממוטטת אותו. אני דוחפת אותה לכיוון הדלת, וכשכולם עדיין צווחים וצוחקים וצורחים "משוגעת", היא בורחת בריצה מהחדר. היא נאלצת להיצמד לקנט, כי הוא בדיוק נכנס הרגע, אולי כדי לבדוק למה כולם צורחים.
מבטינו מצטלבים לרגע. אני לא יכולה לנחש מה בדיוק הוא חושב עכשיו, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא טוב. אני מפנה את מבטי ממנו, מרגישה סמוקה ונבוכה. כולם משולהבים עכשיו, צוחקים ומדברים על ג'ולייט, אבל אני לא מצליחה להסדיר את הנשימה, והוודקה שורפת את הקיבה שלי, זוחלת חזרה במעלה גרוני. החדר נהיה מחניק ומסתחרר מהר יותר מקודם. אני מוכרחה לצאת לשאוף קצת אוויר.
אני מנסה להידחק החוצה, אבל קנט נתקע לי מול הפנים וחוסם אותי.
"מה לעזאזל זה היה?" הוא תובע לדעת.
"אתה יכול לתת לי לעבור, בבקשה?" אין לי מצב רוח להתעמת עם אף אחד עכשיו, ובמיוחד לא עם קנט וחולצת הכפתורים המטופשת שלו.
"מה היא בכלל עשתה לך?"
אני משלבת ידיים. "אני מבינה. אתה חבר של המשוגעת. זה העניין?"
הוא מצמצם את עיניו. "כינוי ממש מבריק. המצאת אותו בעצמך, או שהחברות שלך היו צריכות לעזור לך?"
"זוז הצדה. אתה מפריע לי לעבור." אני מצליחה להידחק ולעבור על פניו, אבל הוא אוחז בזרועי.
"למה?" הוא אומר. אנחנו עומדים כל כך קרוב עד שאני יכולה להריח שהוא אכל עכשיו סוכריית מנתה ולראות את השומה בצורת הלב מתחת לעינו הימנית, אבל כל השאר הולך ומיטשטש.
הוא מסתכל עלי כאילו הוא מתאמץ להבין משהו, וזה הכי נורא, נורא הרבה יותר מכל מה שקרה עד עכשיו — ממה שקרה עם ג'ולייט, או מהכעס שלו או מהתחושה שאני עומדת להקיא כל רגע.
אני מנסה להתנער מהאחיזה שלו בי. "אתה לא יכול לתפוס בכוח את היד של אנשים ככה סתם, אתה יודע. אתה לא יכול לתפוס בכוח את היד שלי. יש לי חבר."
"תנמיכי את הקול שלך. אני רק מנסה ל —"
"תראה." אני מצליחה לנער אותו ממני. אני יודעת שאני מדברת חזק מדי ומהר מדי. אני יודעת שאני נשמעת היסטרית, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה. "אני לא יודעת מה הבעיה שלך, בסדר? אני לא מתכוונת לצאת איתך. אני לא אצא איתך גם בעוד מיליון שנה. ככה שאתה יכול להפסיק להידבק אלי. אני מתכוונת, אני לא אמורה אפילו לדעת איך קוראים לך." המילים עפות מתוך הפה שלי וכאילו חונקות אותי בדרכן החוצה. פתאום אני לא יכולה לנשום.
קנט נועץ בי מבט נוקב. ואז הוא רוכן ומתקרב אלי עוד יותר. לרגע אני חושבת שהוא הולך לנשק אותי והלב שלי נעצר.
אבל הוא רק מקרב את הפה שלו לאוזן שלי ואומר, "אני קולט אותך לגמרי."
"אתה לא מכיר אותי." אני נרתעת לאחור ברעד. "אתה לא מכיר אותי בכלל."
הוא מרים את ידיו למעלה כנכנע, ונסוג לאחור. "את צודקת. אני לא מכיר אותך." הוא מתחיל להסתובב וללכת, ממלמל עוד משהו.
"מה אמרתָ?" הלב שלי הולם כל כך חזק שהוא תכף יתפוצץ.
הוא מסתובב ומביט בי. "אמרתי תודה לאל."
אני מסתובבת במהירות ומצטערת ששאלתי מאלי את נעלי העקב שלה. החדר מסתחרר איתי ואני צריכה להישען על המעקה.
"החבר שלך למטה, מקיא לכיור במטבח," קנט קורא אחרי.
אני שולחת לעברו אצבע משולשת מעבר לכתפי בלי לפנות לאחור כדי לראות אם הוא מסתכל עלי, אבל יש לי הרגשה שהוא לא.
עוד לפני שאני יורדת למטה כדי לראות אם מה שקנט אמר נכון, אני יודעת את זה — זה לא יקרה הלילה, אחרי הכול. תערובת של אכזבה והקלה מכה בי בעוצמה כזאת, שעלי להיאחז בקירות כשאני הולכת. המדרגות מתפתלות תחת רגלי כאילו בכל רגע הן עומדות להיעלם. זה לא יקרה הלילה. מחר אני אתעורר ואהיה בדיוק אותו הדבר, והעולם ייראה אותו הדבר, ולכול יהיה אותו ריח ואותה תחושה ואותו טעם. הגרון שלי מתחיל להתכווץ והעיניים מתחילות לצרוב, ובאותו רגע אני מסוגלת רק לחשוב שהכול בגלל קנט, בגלל קנט וג'ולייט סייקס.
כעבור חצי שעה המסיבה מתחילה לדעוך. בפנים מישהו תלש את הנורות הצבעוניות מהקיר, והן מתפתלות על הרצפה כמו נחש שמאיר את כדורי האבק שבפינות.
אני מרגישה יותר טוב עכשיו, חזרתי לעצמי קצת. "תמיד יש מחר," לינדזי אמרה לי כשסיפרתי לה על רוב, ואני מריצה את המשפט הזה שוב ושוב בראש כמו מנטרה: תמיד יש מחר. תמיד יש מחר.
אני נשארת עשרים דקות בחדר האמבטיה, בהתחלה שוטפת את הפנים ואחר כך מתקנת את האיפור, אף על פי שהידיים שלי רועדות ואני רואה השתקפות כפולה שלי במראה. בכל פעם שאני מתאפרת זה מזכיר לי את אימא שלי — כשהייתי קטנה נהגתי להתבונן בה כשרכנה מעל שידת האיפור והתכוננה ליציאה עם אבא שלי — והזיכרון הזה מרגיע אותי. תמיד יש מחר.
זאת שעת הלילה האהובה עלי, כשרוב האנשים ישנים והתחושה היא שהעולם שייך לגמרי לחברים שלי ולי, כאילו שום דבר לא קיים חוץ מהמעגל הקטן שלנו: כל השאר הוא רק חושך ושקט.
אני עוזבת את המסיבה עם אלודי, אלי ולינדזי. ההמון הולך ומידלדל כשכולם מתחילים לעזוב, אבל עדיין צפוף וקשה לזוז. לינדזי כל הזמן קוראת, "סליחה, סליחה, זוזו כבר, מקרה חירום נשי!" לפני שנים נסענו לפּוֹקיפּסי לראות הופעה שהיתה פתוחה גם לנוער, ושם גילינו שהדרך הכי קלה לגרום לאנשים לפַנות לך דרך היא להכריז על מקרה חירום נשי. זה כאילו שאנשים פוחדים להידבק בזה.
בדרך החוצה אנחנו עוברות ליד זוגות מתמזמזים בפינות או שעונים אל מעקה המדרגות. מאחורי דלתות נעולות אנחנו שומעות קולות צחקוק עמומים. אלודי דופקת על כל הדלתות בזו אחר זו וצועקת, "בלי כפפה אין אהבה!" לינדזי מסתובבת ולוחשת משהו לאלודי, ואז אלודי משתתקת ומסתכלת עלי ברגשי אשמה. אני רוצה להגיד להן שלא אכפת לי — שלא אכפת לי מרובּ או מזה שפיספסתי את ההזדמנות — אבל פתאום אין לי כוח לדבר.
דלת חדר האמבטיה פתוחה מעט, ובפנים אנחנו רואות את בריג'יט מגווייר יושבת על שפת האמבטיה. הראש שלה מונח בין כפות ידיה והיא בוכה.
"מה קרה לה?" אני שואלת, מנסה להיאבק בתחושה שאני שוחה בתוך הראש שלי, בעובדה שהמילים שלי מגיעות ממרחק.
"היא עזבה את אלכס." לינדזי אוחזת במרפק שלי. היא נראית פיכחת, אבל האישונים שלה ענקיים ועיניה אדומות. "את לא תאמיני בחיים. היא גילתה שנאצית הניקוטין הזאת תפסה את אלכס ואת אנה יחד. והוא סיפר לה שיש לו תור לרופא." המוזיקה עדיין מתנגנת אז אנחנו לא מצליחות לשמוע את בריג'יט, אבל הכתפיים שלה רועדות, יורדות ועולות כאילו היא נתקפת עוויתות. "עדיף לה ככה. חתיכת חרא."
"כולם חארות!" אלודי אומרת, מרימה את כוס הבירה שלה ושופכת קצת ממנה. אני חושבת שהיא לא יודעת אפילו על מה אנחנו מדברות.
לינדזי לוקחת את הכוס שלה ומניחה אותה על שולחן, על עותק מהוה של הספר מובי דיק. היא סוחבת משם פסלון קרמיקה: רועה עם שיער בלונדיני מתולתל וריסים צבועים. בכל פעם שאנחנו הולכות למסיבה, היא גונבת משהו. היא קוראת לזה המזכרות שלה.
"אני מקווה שהיא לא תישפך לי בתוך הטנק," היא אומרת בלחישה, מטה את ראשה אחורה לכיוון אלודי.
רוב שרוע על ספה למטה, אבל הוא מצליח לאחוז בידי כשאני עוברת לידו ומנסֶה למשוך אותי ולהשכיב אותי מעליו.
"לאן את הולכת?" הוא שואל. עיניו לא ממוקדות והקול שלו צרוד.
"בחייך, רוב. עזוב אותי." אני דוחפת אותו ממני. הכול גם בגללו.
"היינו אמורים ל…" הקול שלו דועך והוא מנענע את ראשו בבלבול ואחר כך מכווץ עיניים לעברי. "את בוגדת בי?"
"אל תדבר שטויות." אני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולהתחיל את הערב מההתחלה. להחזיר את השבועות האחרונים, לחזור לרגע שבו רוב התקרב אלי, הניח את הסנטר שלו על כתפי ואמר לי שהוא רוצה לישון לידי, לחזור לאותו רגע שקט בחדר החשוך עם מסך הטלוויזיה הכחול והדומם מולנו ועם קול נשימותיו ועם ההורים שלי שישנים בקומה העליונה, לחזור לרגע שבו פתחתי את הפה ואמרתי, "גם אני רוצה."
"את כן. את בוגדת בי. ידעתי." הוא מתנודד וקם ומסתכל סביב במבט פראי. כריס הרמון, אחד החברים הטובים שלו, עומד בפינה וצוחק על משהו, ורוב מתקרב אליו בצעדים כושלים.
"אתה בוגד עם החברה שלי, הרמון?" רוב שואג ודוחף את כריס. כריס מועד ונתקל במדף ספרים. פסלון פורצלן נופל ומתנפץ לרסיסים, וילדה אחת צורחת.
"השתגעת?" כריס קופץ חזרה על רוב ופתאום הם כבולים זה בזה, נאבקים, מדשדשים בחדר ונתקלים בדברים, נאנקים וצועקים. איכשהו רוב מוריד את כריס על ברכיו ואחר כך שניהם שוכבים על הרצפה. כמה בנות צווחות ומתרחקות מהם בקפיצה. מישהו צועק, "תיזהרו על הבירה!" רגע לפני שרובּ וכריס מתגלגלים אל פתח המטבח, שבו מונחת החבית.
"בואי נלך, סם." לינדזי לוחצת את כתפי מאחור.
"אני לא יכולה להשאיר אותו ככה," אני אומרת, אף שחלק ממני רוצה לעשות את זה.
"הוא יהיה בסדר." הוא וכריס כבר גמרו לריב והם שרועים על הרצפה בפישוט איברים, מתגלגלים מצחוק.
"רוב יתעצבן עלי כל כך," אני אומרת, ואני יודעת שלינדזי יודעת שאני מתכוונת לכך שהוא יכעס עלי לא רק בגלל שנטשתי אותו לבד במסיבה.
היא מחבקת אותי לרגע. "תזכרי מה אמרתי לך." היא מתחילה לשיר, "לחשוב שמחר / השמש / תגרש הצער והעצב / זה עוזר…"
הבטן שלי מתכווצת לרגע למחשבה שהיא צוחקת עלי, אבל זה רק צירוף מקרים. לינדזי לא הכירה אותי כשהייתי קטנה, לא היתה מוכנה לדבר איתי אפילו. היא לא יכולה לדעת בשום אופן שנהגתי לנעול את עצמי בחדר עם פסקול המחזמר אנני ולשאוג בקולי קולות את השיר הזה עד שההורים שלי איימו לזרוק אותי לרחוב.
המנגינה מתחילה להתנגן שוב ושוב בראשי, ואני יודעת שעכשיו אשיר אותה במשך ימים, בבוקר / השמש / תאיר את העצב / היא רק במרחק זריחה. בבוקר, מילה ממש יפה, כשחושבים על זה.
"מסיבה עלובה, מה?" אלי אומרת וניגשת לעמוד מהצד השני שלי. אף על פי שאני יודעת שהיא מעוצבנת רק מפני שמאט ויילד לא בא, אני שמחה שהיא אומרת את זה.
הגשם חזק משחשבתי, וקולו מפתיע אותי. אנחנו עומדות לרגע מתחת למרזב המרפסת, מתבוננות בהבל פינו המתעבה והופך לעננים קטנים, מחבקות את עצמנו. קפוא בחוץ. מים יורדים בזרם קבוע מהמרזבים. כריסטופר טוֹמלין ואדם ווּ זורקים בקבוקי בירה ריקים לתוך היער. מדי פעם אנחנו שומעות בקבוק מתנפץ, ואחר כך הצליל מהדהד אלינו כמו ירייה.
אנשים צוחקים וצורחים ורצים בגשם, שיורד כל כך חזק עד שנדמה שהכול נמס ומתמזג. השכנים הכי קרובים גרים כמה קילומטרים מפה, ולכן אף אחד לא עלול להתקשר למשטרה. הדשא מעוך, חושף צלקות בוץ שחורות גדולות. פנסי המכוניות שחולפות במהירות לאורך שביל הגישה המוביל אל כביש 9 מהבהבים במרחק, נדלקים וכבים.
"היכון, הכֵן, צא!" לינדזי צועקת, ואני מרגישה שאלי מושכת אותי ואנחנו רצות, צורחות, הגשם מעוור את עינינו ושוטף את המעילים שלנו, הבוץ מבעבע לתוך הנעליים שלנו, הכול מתפוגג ונעלם בגשם.
כשאנחנו מגיעות למכונית של לינדזי, כבר ממש לא אכפת לי מהאופן הנורא שבו הערב הזה נגמר. אנחנו צוחקות בטירוף, רטובות לגמרי ורועדות מקור, משולהבות מהקור ומהגשם. לינדזי צורחת שלא נשאיר סימנים של טוסיק רטוב על מושבי העור וכתמי בוץ על הרצפה, ואלודי מתחננת אליה שתיסע למיק'ס כדי לאכול חביתה עם גבינה ומתלוננת שאני תמיד תופסת את המושב שליד הנהג, ואלי צועקת ללינדזי שהיא הולכת למות עוד שנייה מדלקת ריאות.
אני חושבת שככה התחלנו לדבר על זה — על המוות, אני מתכוונת. אני מתארת לעצמי שלינדזי במצב מספיק טוב כדי לנהוג, אבל אני שמה לב שהיא נוהגת מהר מהרגיל לאורך שביל הגישה הארוך והנורא ההוא, שמתפתל ביער. העצים משני צדינו נראים כמו שלדים ערומים, נאנחים ברוח.
"יש לי תיאוריה," אני אומרת כשלינדזי מחליקה לכיוון כביש 9 והגלגלים חורקים על הכביש השחור החלקלק. הספרות בשעון שבלוח המחוונים זוהרות: 12:38. "יש לי מין תיאוריה כזאת שלפני שאתה מת אתה רואה את כל הלהיטים הגדולים שלך, אתן יודעות? את הדברים הכי טובים שעשית בחיים."
"אוניברסיטת דְיוּק, מותק," לינדזי אומרת ומורידה יד אחת מההגה כדי להניף בתנועת ניצחון את אגרופה באוויר.
"הפעם הראשונה שהתמזמזתי עם מאט ויילד," אלי אומרת מיד.
אלודי גונחת ורוכנת קדימה, מושיטה יד אל האייפוד. "מוזיקה, בבקשה, לפני שאני מתאבדת."
"אפשר לקבל סיגריה?" לינדזי שואלת, ואלודי מדליקה לה סיגריה מהבְּדל שהיא מחזיקה בידה. לינדזי פותחת את החלונות, והגשם המקפיא נכנס פנימה. אלי מתחילה להתלונן שוב על הקור.
אלודי משמיעה את השיר "רסיסים" כדי לעצבן את אלי, אולי כי נמאס לה מהקיטורים שלה. אלי קוראת לה כלבה ומתירה את חגורת הבטיחות שלה, רוכנת קדימה בניסיון לחטוף לה את האייפוד. לינדזי מתלוננת שמישהו תוקע לה מרפק בצוואר. הסיגריה נופלת לה מהפה ונוחתת בין ירכיה. היא מתחילה לקלל ומנסה לנער את האפר מהריפוד, ואלודי ואלי עדיין רבות ואני מנסה להתגבר על הקולות שלהן, מזכירה להן את כל אותן פעמים שניסינו לעשות מלאכי שלג באמצע האביב. השעון מתקתק את דרכו קדימה: 12:39. הגלגלים מחליקים קצת על הכביש הרטוב, והמכונית מלאה בעשן סיגריות, אניצים קטנים שמסתלסלים באוויר כמו שדים.
ואז מבזיק פתאום משהו לבן מול המכונית. לינדזי צועקת משהו — מילים שאני לא מצליחה לקלוט, משהו כמו תסתמי או סתומה או סיוט — ופתאום המכונית עפה מהכביש לתוך לועו השחור של היער. אני שומעת קול חריקה נוראי — של חיכוך מתכות, זכוכית מתנפצת, מכונית מתקפלת לשניים — ומריחה אש. יש לי זמן לתהות אם לינדזי הצליחה לכבות את הסיגריה שלה —
ואז —
ואז זה קורה. רגע המוות מלא חום וקולות וכאב חזק כל כך, ארובת אש בוערת שקורעת אותי לשניים, משהו צורב ולוהט ועז, ואם צרחות היו תחושה, ככה היה אפשר להגדיר את זה.
ואחר כך כלום.
אני יודעת שחלק מכם חושבים שאולי זה הגיע לי. אולי לא הייתי צריכה לשלוח את הוורד הזה לג'ולייט או לשפוך עליה את הבירה שלי במסיבה. אולי לא הייתי צריכה להעתיק מהבוחן של לורן לורנט. אולי לא הייתי צריכה להגיד את הדברים האלה לקנט. חלק מכם ודאי חושבים שזה הגיע לי כי התכוונתי להרשות לרובּ ללכת עד הסוף — כי לא התכוונתי לשמור את עצמי.
אבל לפני שתתחילו להפנות אלי אצבע מאשימה, הרשו לי לשאול אתכם: האם מה שעשיתי באמת כל כך נורא? כל כך נורא שהגיע לי למות? כל כך נורא שהגיע לי למות ככה?
האם מה שעשיתי באמת כל כך גרוע יותר ממה שאחרים עושים?
האם זה באמת כל כך גרוע יותר ממה שאתם הייתם עושים במקומי?
תחשבו על זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפני שאפול”