החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יער הסודות – לוחמי הפרא 3

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2017-09 | 288 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

הצטרפו להמוני המעריצים שהפכו את סדרת לוחמי הפרא

לרב־מכר עולמי. הרפתקאות מותחות, חתולי פרא נועזים,

עולם חדש של פנטזיה.

 

המתיחות גוברת בין שבטי הלוחמים המשוטטים ביער – הבריתות משתנות, חברים הופכים לאויבים, וקשה לדעת במי אפשר לבטוח.

לב־אש נחוש לגלות את האמת על המוות המסתורי של סגן שבט הרעם, אדום־זנב. אבל כשהוא יוצא לחפש תשובות הוא חושף סודות מסוכנים, שחתולים אחרים היו רוצים להסתיר…

 

"עוד ספר המשך עם המון תהפוכות והרפתקאות, שישמֵח מאוד את מעריצי הסדרה."                               בוקליסט

"ספר מלהיב זה אינו מיועד לבעלי לב חלש! מעריצי הסדרה יטרפו אותו בציפייה חסרת סבלנות לפרק הבא."

סקול לייבררי ג'ורנל

מקט: 15100805
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הצטרפו להמוני המעריצים שהפכו את סדרת לוחמי הפרא לרב־מכר עולמי. הרפתקאות מותחות, חתולי פרא נועזים, עולם חדש של פנטזיה.   […]

פרק 1

הרוח הקפואה הסתחררה לתוך פניו של לב־אש בזמן שעשה את דרכו במאמץ במורד הגיא לעבר מחנה שבט הרעם, כשהעכבר שהרג זה עתה אחוז בחוזקה בין לסתותיו. פתיתי השלג היו כל כך צפופים, שהוא בקושי הצליח לראות לאן הוא הולך.

ניחוח הטרף מילא את נחיריו, ופיו הזיל ריר. הוא לא אכל מאז אמש, סימן קודר לדלות הטרף בעונת הענף העירום. הרעב כירסם בבטנו, אבל לב־אש לא התכוון להפר את קוד הלוחמים: ראשית יש להאכיל את השבט.

שלג נאסף על פרוותו בצבע הלהבה, אך הצינה סולקה לרגע על ידי חמימות של גאווה שלב־אש חש כשנזכר בקרב שהתרחש רק שלושה ימים לפני כן. הוא הצטרף לשאר לוחמי שבט הרעם כדי לעזור לשבט הרוח ולתמוך בו, כששני השבטים האחרים ביער תקפו את חתולי הביצות. חתולים רבים נפצעו בקרב ההוא, כך שלאלה שעדיין היו מסוגלים לצוד, היה חשוב אף יותר להביא טרף הביתה.

הענפים הקוצניים של מנהרת האוּלקס שהובילה לתוך המחנה המטירו עליו שלג כשעבר בה, ולב־אש ניער את אוזניו כשהגושים הקרים נפלו על ראשו. העצים הקוצניים מסביב למחנה העניקו הגנה מסוימת מפני הרוח, אבל הרחבה באמצע המחנה היתה נטושה; כשהשלג כל כך עמוק, כל החתולים מעדיפים להישאר בגובים החמימים שלהם. גדמי עצים וענפי עץ שקרס ביצבצו מתוך מעטה השלג. קו בודד של עקבות כפות נמתח מגוב החניכים לסבך האטדים שבו טיפלו בגורים. למראה הנתיב לב־אש נזכר מיד בעובדה שעכשיו הוא לא חונך אף חתול, מאז שכף־גחלת נפצעה ליד נתיב הרעם.

לב־אש חצה את השלג בצעדים מהירים אל תוך לב המחנה ושמט את העכבר שלו על ערימת הטרף הטרי ליד השיח, במקום השינה של הלוחמים. הערימה היתה קטנה באופן מעורר רחמים. מעט הטרף שהיה ניתן למצוא היה רזה וגרום, ורק בקושי הרגיע את קיבות הלוחמים מזי הרעב. עד עונת העלה החדש לא יהיו עוד עכברים דשנים, וזה יקרה רק בעוד ירחים רבים.

לב־אש הסתובב, מוכן לחזור לתורנות הציד, כשמאחוריו נשמעה יללה רמה. הוא סב במקומו.

סגן השבט, טופר־טיגריס, פילס את דרכו החוצה מגוב הלוחמים. ‘לב־אש!’

לב־אש צעד לעברו בשלג והרכין את ראשו בכבוד, אבל היה מודע לכך שעיני הענבר של החתול העצום נעוצות בו. כל הספקות שהיו לו לגבי טופר־טיגריס התעוררו בו מחדש. הסגן היה חזק וזכה לכבוד והיה לוחם יוצא מן הכלל, אבל לב־אש ידע שבלבו שוררת אפלה.

‘אתה לא צריך לצאת שוב לצוד הערב,’ נהם טופר־טיגריס כשלב־אש ניגש אליו. ‘שמש־כחולה בחרה בך ובאפור־פס ללכת לכינוס.’

אוזניו של לב־אש ניתרו בהתרגשות. זה היה כבוד ללוות את מנהיגת השבט לכינוס, שבו נפגשים כל ארבעת השבטים בשלום מדי ירח מלא.

‘כדאי שתאכל עכשיו,’ הוסיף הסגן כהה הפרווה. ‘יוצאים עם עלות הירח.’ הוא החל לחצות את הרחבה לעבר הסלע הרם, שבו נמצא הגוב של שמש־כחולה, מנהיגת השבט; אז הוא נעצר וסובב את ראשו הענקי להביט אחורה בלב־אש. ‘רק תזכור בכינוס לאיזה שבט אתה שייך,’ הוא רשף.

פרוותו של לב־אש סמרה כשכעס התלקח בו. ‘מה גורם לך להגיד את זה?’ הוא תבע לדעת בעוז. ‘אתה חושב שלא אהיה נאמן לשבט שלי?’

טופר־טיגריס הסתובב לעמוד מולו, ולב־אש עשה מאמץ לא להירתע למראה הזדון בכתפיו הדרוכות של החתול. ‘ראיתי אותך בקרב האחרון.’ קולו של הסגן היה נהמה נמוכה, ואוזניו נצמדו לראשו כשסינן, ‘ראיתי אותך מניח ללוחמת של שבט הנהר להימלט.’

לב־אש עיווה את פניו כשנזכר בקרב במחנה שבט הרוח. טופר־טיגריס אמר אמת. לב־אש הניח ללוחמת של שבט הנהר להימלט ללא שריטה, אבל לא מתוך פחדנות או חוסר נאמנות. הלוחמת היתה נהרה־כסופה. שאר חברי שבט הרעם לא היו מודעים לכך שחברו הטוב ביותר של לב־אש, אפור־פס, מאוהב בה, ולב־אש לא היה מסוגל לפצוע אותה.

לב־אש עשה כמיטב יכולתו לשכנע את חברו להפסיק להיפגש עם נהרה־כסופה — היחסים שלהם היו בניגוד לקוד הלוחמים והציבו את שניהם בסכנה חמורה. אבל לב־אש גם ידע שהוא לעולם לא יבגוד באפור־פס.

חוץ מזה, לטופר־טיגריס לא היתה שום זכות להאשים חתול כלשהו בחוסר נאמנות. הוא עמד בשולי הקרב וצפה בשלווה בזמן שלב־אש נלחם על חייו בלוחם אחר משבט הנהר, ואז הפנה עורף במקום לעזור לו. וזאת לא היתה ההאשמה הכי חמורה שלב־אש היה יכול להפנות נגד הסגן. הוא חשד שטופר־טיגריס רצח את הסגן לשעבר של שבט הרעם, אדום־זנב, ואפילו תיכנן להיפטר מהמנהיגה שלהם.

‘אם אתה סבור שאני לא נאמן, אמור זאת לשמש־כחולה,’ הוא אמר בהתרסה.

טופר־טיגריס משך את שפתיו לאחור בנהמה וירד לחצי שפיפה תוך חשיפת ציפורניו הארוכות. ‘אני לא צריך להטריח את שמש־כחולה,’ הוא סינן. ‘אני יכול להתמודד בעצמי עם חתולון מחמד כמוך.’

הוא הביט בלב־אש רגע נוסף. להפתעתו של לב־אש, הוא הבין שלצד האי־אמון בעיני הענבר הלוהבות היה גם שביב פחד. טופר־טיגריס שואל את עצמו כמה אני יודע, הוא חשב לפתע.

חברו של לב־אש, כף־פחם, החניך של טופר־טיגריס, היה עד לרצח של אדום־זנב. טופר־טיגריס ניסה להרוג אותו כדי להשתיקו, אז לב־אש לקח אותו לגור עם דגן, חתול מתבודד שהתגורר ליד חוות דו־רגליים בצד האחר של השטח של שבט הרוח. לב־אש ניסה לספר את סיפורו של כף־פחם לשמש־כחולה, אבל מנהיגת השבט סירבה להאמין שהסגן האמיץ שלה עשוי להיות אשם במעשה מסוג זה. בזמן שנעץ מבט זועם בטופר־טיגריס, תסכולו של לב־אש התעורר מחדש; הוא הרגיש כאילו עץ קרס וריתק אותו לקרקע.

טופר־טיגריס הסתובב בלי לומר מילה נוספת והלך לדרכו. לב־אש צפה בו הולך. לפתע נשמעה אוושה מתוך גוב הלוחמים, ואפור־פס שירבב את ראשו החוצה מבין הענפים.

‘מה לכל הרוחות אתה עושה?’ הוא תמה. ‘להתחיל ככה עימותים עם טופר־טיגריס! הוא יהפוך אותך למזון לעורבים!’

‘לאף חתול אין זכות לטעון שאני לא נאמן,’ ענה לב־אש.

אפור־פס הרכין את ראשו והעביר על חזהו כמה ליקוקים מהירים. ‘מצטער, לב־אש,’ הוא מילמל. ‘אני יודע שכל זה בגללי ובגלל נהרה־כסופה…’

‘לא, זה לא,’ קטע אותו לב־אש, ‘ואתה יודע את זה. טופר־טיגריס הוא הבעיה, לא אתה.’ הוא התנער כדי להעיף שלג מפרוותו. ‘קדימה, בוא נאכל.’

אפור־פס נדחק את שארית הדרך החוצה וניתר לעבר ערימת הטרף הטרי. לב־אש הלך בעקבותיו, בחר לו חולדה ולקח אותה בחזרה אל גוב הלוחמים. אפור־פס כרע לצדו ליד מסך הענפים החיצוני.

סער־לבן ועוד שני לוחמים ותיקים ישנו מכורבלים במרכז השיח, אבל מעבר להם היה הגוב ריק. הגופים הישֵנים שלהם חיממו את האוויר, והשלג כמעט שלא חדר את חופת הענפים העבותה.

לב־אש אכל מהחולדה מלוא הפה. הבשר היה קשה וסיבי, אבל הוא היה כל כך רעב, שזה היה לו טעים. היא נגמרה מהר מדי, אבל זה היה עדיף מכלום, וזה יעניק לו את הכוח הדרוש להליכה לכינוס.

אחרי שאפור־פס חיסל את הארוחה שלו בכמה ביסים תאוותניים, נשכבו שני החתולים קרוב זה לזה וטיפחו זה את פרוותו הקרה של האחר. זאת היתה הקלה עבור לב־אש לחלוק שוב לשונות עם אפור־פס אחרי התקופה הקשה, שבה היה נדמה שאהבתו של אפור־פס לנהרה־כסופה תהרוס את החברות שלו עם לב־אש. למרות שלב־אש עדיין היה מודאג מהרומן האסור של חברו, מאז הקרב הוא ואפור־פס הבעירו מחדש את אש החברות שלהם, והיא חזרה להיות הדוקה כמו בעבר. עליהם לבטוח זה בזה כדי לשרוד את עונת הענף העירום הארוכה, ואפילו יותר מכך, לב־אש ידע שהוא זקוק לאפור־פס שיתמוך בו מול העוינות הגוברת של טופר־טיגריס.

‘מעניין אֵילו בשורות נשמע הערב,’ הוא מילמל באוזנו האפורה של חברו. ‘אני מקווה ששבט הנהר ושבט הצל למדו את הלקח. שבט הרוח לא יסולק שוב מהשטח שלו.’

אפור־פס נע במקומו באי־נחת. ‘הקרב לא היה סתם בגלל תאווה לשטח נוסף,’ הוא ציין. ‘הטרף דל יותר מאי־פעם — שבט הנהר סובל חרפת רעב מאז שהדו־רגליים עברו לשטח שלהם.’

‘אני יודע.’ לב־אש הניע את אוזניו בחמלה מסויגת, משהבין שחברו מעוניין להגן על השבט של נהרה־כסופה. ‘אבל להבריח שבט אחר מהשטח שלו זאת לא התשובה.’

אפור־פס מילמל בהסכמה ואז דמם. לב־אש דמיין לעצמו איך הוא מרגיש. עברו רק ירחים מעטים מאז חצו את נתיב הרעם כדי למצוא את שבט הרוח ולהשיב אותו לביתו. עם זאת, בגלל אהבתו לנהרה־כסופה, לאפור־פס לא היתה ברירה אלא לחמול גם על שבט הנהר. לא היו תשובות פשוטות. המחסור בטרף יהווה בעיה נואשת עבור כל ארבעת השבטים, לפחות עד שעונת הענף העירום תרפה את לפיתתה האכזרית מהיער.

לב־אש, שנעשה מנומנם מהחיכוך העקבי של לשונו של אפור־פס, קפץ לשמע אוושת ענפים מחוץ לגוב. טופר־טיגריס נכנס, ובעקבותיו צעדו כהה־פס וארך־זנב. כל השלושה נעצו מבטים זועמים בלב־אש בזמן שהתגודדו קרוב יותר למרכז השיח. לב־אש צפה בהם דרך עיניים מוצרות והצטער שאינו מסוגל לשמוע את השיחה שלהם. היה קל מדי לדמיין שהם זוממים נגדו. שריריו של לב־אש התקשחו כשהבין שלעולם לא יהיה בטוח בקרב שבטו, כל עוד בוגדנותו של טופר־טיגריס תישאר סוד.

‘מה העניין?’ שאל אפור־פס והרים את ראשו.

לב־אש התמתח בניסיון לשוב ולהירגע. ‘אני לא בוטח בהם,’ הוא מילמל והטה את אוזניו לכיוון טופר־טיגריס והאחרים.

‘אני לא מאשים אותך,’ אמר אפור־פס. ‘אם טופר־טיגריס אי־פעם יגלה על נהרה־כסופה…’ הוא רעד.

לב־אש נצמד אליו יותר כדי לנחם אותו, ואוזניו המשיכו להתאמץ לשמוע מה טופר־טיגריס אומר. הוא חשב ששמע את שמו והתפתה להזדחל מעט קרוב יותר, אבל בדיוק אז פגש מבטו את עיניו של ארך־זנב.

‘על מה אתה מסתכל, חתולון מחמד?’ סינן הלוחם המפוספס. ‘שבט הרעם מעוניין רק בחתולים נאמנים.’ הוא הפנה את גבו בהפגנתיות ללב־אש.

לב־אש ניתר על רגליו בחטף. ‘ומי נתן לך את הזכות לפקפק בנאמנות שלי?’ הוא רשף.

ארך־זנב התעלם ממנו.

‘זה כבר עבר את הגבול!’ אמר לב־אש בשקט פראי לאפור־פס. ‘ברור שטופר־טיגריס מפיץ עלי שמועות.’

‘אבל מה אתה יכול לעשות?’ אפור־פס נשמע משלים עם עוינותו של הסגן.

‘אני רוצה לדבר שוב עם כף־פחם,’ אמר לב־אש. ‘אולי הוא יזכור משהו נוסף בנוגע לקרב, משהו שאוכל להשתמש בו כדי לשכנע את שמש־כחולה.’

‘אבל כף־פחם גר עכשיו בחוות הדו־רגליים. תצטרך לחצות את כל השטח של שבט הרוח. איך תסביר היעדרות ארוכה כל כך מהמחנה? זה רק יגרום לשקרים של טופר־טיגריס להיראות כמו אמת.’

לב־אש ידע שהוא מוכן לקחת את הסיכון. הוא לא ביקש מכף־פחם לספק פרטים בדבר אופן מותו של אדום־זנב בקרב נגד שבט הנהר, שהתרחש לפני ירחים רבים. בזמנו נראה חשוב יותר להרחיק את החניך מדרכו של טופר־טיגריס.

עכשיו הוא ידע שעליו לגלות מה בדיוק ראה כף־פחם. מפני שהוא נעשה משוכנע יותר ויותר שחברו בטח יודע משהו, שיכול להוכיח בוודאות עד כמה טופר־טיגריס מסוכן לשבט.

‘אלך הלילה,’ אמר לב־אש חרש. ‘אחמוק אחרי הכינוס. אם אביא איתי טרף טרי, אוכל להגיד שיצאתי לצוד.’

‘אתה לוקח סיכון גדול,’ אמר אפור־פס והעניק לאוזנו של לב־אש ליקוק מהיר מלא חיבה. ‘אבל טופר־טיגריס הוא גם הבעיה שלי. אם אתה נחוש ללכת, אני בא איתך.’

חתולי שבט הרעם, ובהם לב־אש ואפור־פס, יצאו מהמחנה ועשו את דרכם ביער לעבר אלוני ארבע. השלג הפסיק לרדת והעננים התפזרו. הקרקע המכוסה שלג כמו זהרה באורו הלבן של הירח המלא, וכפור ניצנץ על כל ענף ואבן.

רוח קלה שנשבה לעברם עירבלה את משטח השלג, נושאת עמה ניחוח חתולים רבים. לב־אש רעד מהתרגשות. השטחים של כל ארבעת השבטים נפגשו בעמק הקדוש, ומדי ירח מלא הוכרזה שביתת הנשק שלהם כדי להתאסף מתחת לארבעת עצי האלון הענקיים, שעמדו במרכז הרחבה המוקפת שיפועים תלולים.

לב־אש פסע מאחורי שמש־כחולה, שכבר השתופפה כדי להתגנב את מרחק הזנבות הספורים אל ראש המתלול ולהציץ מטה על קרחת היער. במרכז קרחת היער, בין האלונים, הזדקר סלע שקווי המתאר המשוננים שלו נראו שחורים על רקע השלג. בזמן שלב־אש חיכה ששמש־כחולה תיתן את האות לנוע, הוא צפה בשאר חתולי השבטים מברכים זה את זה למטה. הוא הבחין בקלות במבטים הזועמים ובפרווה הסמורה, כששבט הרוח ניצב מול חתולי שבט הנהר ושבט הצל. ניכר שאף אחד מהם לא שכח את הקרב האחרון; אלמלא הפסקת האש הם היו נועצים ציפורניים זה בפרוותו של זה.

לב־אש זיהה את ירח־רם, מנהיג שבט הרוח, יושב ליד הסלע הענקי כשלצדו הסגן שלו נבול־רגל. לא רחוק מהם ישבו זה לצד זה דלוף־אף ופרוות־בוץ — חתולי הרפואה של שבט הצל ושבט הנהר — והביטו בחתולים האחרים בעיניים שהירח השתקף בהן.

לצדו של לב־אש עמד אפור־פס בשרירים דרוכים, ועיניו הצהובות זהרו בהתרגשות כשהביט על קרחת היער מתחת. לב־אש עקב אחר מבטו וראה את נהרה־כסופה מגיחה מבין הצללים, ואת פרוותה השחורה־כסופה היפה נעה בגלים באור הירח.

לב־אש הדחיק אנחה. ‘אם אתה מתכוון לדבר איתה, תישמר שלא יראו אתכם,’ הוא הזהיר את חברו.

‘אל דאגה,’ אמר פס־אפור. כפותיו הקדמיות לשו את הקרקע הקשה בציפייה לרגע שבו יוכל להיות שוב עם החתולה משבט הנהר.

לב־אש הביט אל שמש־כחולה וחיכה שתיתן את האות לרדת אל קרחת היער, אבל במקום זה הוא ראה את סער־לבן מתקרב ומשתופף לצדה בשלג. ‘שמש־כחולה,’ שמע לב־אש את הלוחם האמיץ לוחש, ‘מה את מתכוונת להגיד על זנב־רצוץ? האם תספרי לשבטים האחרים שאנחנו מעניקים לו מחסה?’

לב־אש חיכה בדריכות לתשובתה של שמש־כחולה. זנב־רצוץ היה בעבר ירח־רצוץ, מנהיג שבט הצל. הוא רצח את אביו מולידו, ירח־משונן, וגנב גורים משבט הרעם. כפעולת תגמול, עזר שבט הרעם לשבטו של ירח־רצוץ לסלקו אל תוך היער. זמן קצר לאחר מכן הנהיג ירח־רצוץ התקפה של כנופיית חתולים נודדים על מחנה שבט הרעם. שנינה־צהובה, חתולת הרפואה של שבט הרעם, שרטה את עיניו בקרב, ועכשיו זנב־רצוץ היה אסיר עיוור ומובס. למרות שהמנהיג לשעבר נושל מהשם ששבט הכוכב העניק לו ונמצא תחת שמירה קפדנית, לב־אש ידע שהשבטים האחרים מאמינים ששבט הרעם הרג אותו או סילק אותו למות ביער. הם לא ישמחו לשמוע שזנב־רצוץ עדיין חי.

שמש־כחולה השאירה את מבטה ממוקד בחתולים ברחבת היער מתחת. ‘אני לא אומַר דבר,’ היא ענתה לסער־לבן. ‘זה לא נוגע לשבטים האחרים. עכשיו זנב־רצוץ נמצא באחריות שבט הרעם.’

‘מילים אמיצות,’ נהם טופר־טיגריס ממקום מושבו מצדה השני של שמש־כחולה. ‘או שאנחנו מתביישים להודות במה שעשינו?’

‘לשבט הרעם אין סיבה להתבייש בכך שהפגין רחמים,’ ענתה שמש־כחולה בקרירות. ‘אבל אני לא רואה שום סיבה לחפש צרות בכוח.’ לפני שטופר־טיגריס הספיק למחות, היא ניתרה על רגליה ונעמדה מול שאר חתולי שבט הרעם. ‘הקשיבו,’ היא קראה. ‘אף חתול לא ידבר על מתקפת החתולים הנודדים ולא יזכיר את זנב־רצוץ. אלה עניינים שנוגעים אך ורק לשבט.’

היא חיכתה עד שנשמעו יללות הסכמה מהחתולים הנאספים. אז היא הצליפה בזנבה לאותת שחתולי שבט הרעם יכולים לחבור אל השבטים האחרים. היא דהרה מטה בין השיחים כשטופר־טיגריס מעט מאחוריה, כפותיו העצומות מפזרות שלג.

לב־אש רץ בעקבותיהם. כשהחליק החוצה מהשיחים אל תוך קרחת היער, ראה שטופר־טיגריס עצר בסמוך אליו ונעץ בו מבט חשדני. ‘אפור־פס,’ לחש לב־אש חרש מעבר לכתפו, ‘אני לא חושב שכדאי שתיפגש עם נהרה־כסופה הלילה. טופר־טיגריס כבר…’

לב־אש הבין לפתע שאפור־פס כבר לא לצדו. הוא הביט סביבו וראה את חברו נעלם מאחורי הסלע הענקי. חלקיק שנייה או שניים לאחר מכן עקפה נהרה־כסופה חבורה של חתולי שבט הצל והלכה בעקבותיו.

לב־אש נאנח. הוא הביט אל טופר־טיגריס ותהה אם הסגן ראה אותם הולכים. אבל טופר־טיגריס פסע הלאה לחבור אל חד־שפם משבט הרוח, ופרוותו של לב־אש שוב נחה על כתפיו ברוגע.

לב־אש פסע בחוסר מנוחה ברחבי קרחת היער ומצא את עצמו ליד קבוצה של זקני שבט — שין־למד משבט הרעם ואחרים, שאותם לא הכיר, כרעו תחת שיח צינית בעל עלים מבריקים, ששם היתה שכבת השלג דקה יותר. לב־אש התמקם להקשיב לשיחתם בעודו פוקח עין לראות את אפור־פס.

‘אני זוכר עונת ענף עירום אפילו יותר גרועה מזאת.’ הדובר היה חתול שחור זקן, שחוטמו האפיר וצלעותיו היו מצולקות מקרבות רבים. פרוותו הקצרה הדלה נשאה את ריח שבט הרוח. ‘הנהר היה קפוא במשך יותר משלושה ירחים.’

‘אתה צודק, פרוות־עורב,’ הסכימה מלכה מפוספסת. ‘וגם הטרף היה נדיר יותר, אפילו לשבט הנהר.’

לחלקיק שנייה הופתע לב־אש מכך ששני זקני שבט משבטים, שהעוינות ביניהם כל כך טרייה, מדברים בשלווה מבלי לרשוף שנאה זה על זה. אבל מדובר בזקני שבט, הוא חשב. הם כבר בטח ראו קרבות רבים בחייהם הארוכים.

‘הלוחמים הצעירים של היום,’ הוסיף החתול השחור הזקן והעיף מבט בלב־אש. ‘הם לא יודעים מה זה קושי.’

לב־אש שכב על עלי השלכת מתחת לשיח וניסה להפגין כבוד. שין־למד, שכרע קרוב אליו, שלח אליו כשכוש ידידותי של הזנב.

‘זאת בטח היתה העונה שבה שמש־כחולה איבדה את גוריה,’ נזכר זקן שבט הרעם. לב־אש זקר את אוזניו. הוא זכר שטלואת־זנב אמרה בעבר משהו בנוגע לגורים של שמש־כחולה, שנולדו קצת לפני שהיא הפכה לסגנית השבט. אבל מעולם לא נודע לו כמה גורים המליטה, או בני כמה הם היו כאשר מתו.

‘ואתם זוכרים את ההפשרה באותה עונת ענף עירום?’ פרוות־עורב, שעיניו היו לא ממוקדות כאילו הוא שקוע בזיכרונות, קטע את מחשבותיו של לב־אש. ‘הנהר בגיא הגיע כמעט לגובה מחילות הגיריות.’

שין־למד רעד. ‘אני זוכר את זה היטב. שבט הרעם לא היה יכול לחצות את הנהר כדי להגיע לכאן לכינוס.’

‘חתולים טבעו,’ נזכרה בעצב המלכה משבט הנהר.

‘גם טרף,’ הוסיף פרוות־עורב. ‘החתולים ששרדו כמעט גוועו ברעב.’

‘ברצות שבט הכוכב, העונה הנוכחית לא תהיה כזאת גרועה!’ יילל שין־למד בבהילות.

פרוות־עורב סינן, ‘החתולים הצעירים האלה בחיים לא היו מתמודדים עם זה. בימים ההם היינו קשוחים יותר.’

לב־אש לא הצליח להימנע מלמחות. ‘יש לנו עכשיו לוחמים חזקים…’

‘מי שאל את דעתך?’ נהם החתול הזקן העצבני. ‘אתה בקושי יותר מגור!’

‘אבל אנחנו…’ לב־אש קטע את דבריו כשהאוויר נמלא יללה חדה, וכל החתולים דממו. הוא סובב את ראשו וראה ארבעה חתולים על ראש הסלע הענקי, מוצללים באור הירח הכסוף.

‘ששש!’ הִסה שין־למד. ‘הכינוס עומד להתחיל.’ הוא ניער את אוזניו לעבר לב־אש וגירגר חרש, ‘אל תתייחס לפרוות־עורב. הוא ימצא פגמים גם בשבט הכוכב.’

לב־אש הביט בשין־למד בתודה, תחב את כפותיו מתחתיו והתרווח להקשיב.

ירח־רם, מנהיג שבט הרוח, פתח בהכרזה על החלמת החתולים שלו מפציעותיהם בקרב האחרון נגד שבט הנהר ושבט הצל. ‘אחד מזקנינו מת,’ הוא יילל, ‘אבל כל הלוחמים יישארו בחיים — להילחם יום נוסף,’ הוא הוסיף ברוב כוונה.

אישון־לילה הצמיד את אוזניו לראשו והצר את עיניו, ואילו ירח־מט השמיע נהמה מאיימת ממעמקי גרונו.

פרוותו של לב־אש עיקצצה. אם המנהיגים יתחילו להילחם, החתולים שלהם יילחמו גם הם. הוא תהה אם זה קרה אי־פעם בכינוס. הרי אפילו אישון־לילה, המנהיג הנועז החדש של שבט הצל, לא יעז לעורר את זעם שבט הכוכב בכך שיפר את הפסקת האש הקדושה!

בזמן שלב־אש צפה בחשש בחתולים הסומרים, שמש־כחולה נשאה דברים. ‘אלה חדשות טובות, ירח־רם,’ היא אמרה חלקלקות. ‘על כולנו לשמוח לשמע הבשורה ששבט הרוח חוזר להתחזק.’

עיניה הכחולות ריצדו באור הירח כשהביטה במנהיגיהם של שבט הצל ושבט הנהר. אישון־לילה הסיט את מבטו ממבטה, ואילו ירח־מט הרכין את ראשו בהבעה בלתי מפוענחת.

שבט הצל, בפיקודו האכזרי של ירח־רצוץ, הוא שהניס לראשונה את שבט הרוח כדי שיוכל להרחיב את שטחי הציד שלו. שבט הנהר ניצל את הגלות שלהם כדי לצוד בשטח הנטוש. אבל אחרי הגלות של ירח־רצוץ שיכנעה שמש־כחולה את המנהיגים האחרים שהחיים ביער תלויים בכל ארבעת השבטים, וששבט הרוח צריך לחזור. לב־אש נרעד כשנזכר במסע הארוך והקשה שעשה עם אפור־פס כדי למצוא את שבט הרוח ולהשיבו הביתה, לשטח הגבוה החשוף שלו.

זה הזכיר לו שהוא עומד לחצות שוב את הרמה כדי למצוא את כף־פחם, והוא נע במקומו באי־נחת. הוא לא ציפה בשקיקה למסע הזה. לפחות שבט הרוח ידידותי כלפי שבט הרעם, הוא חשב. כך שלא אמורים להתקיף אותנו בדרך.

‘גם חתולי שבט הרעם מחלימים,’ המשיכה שמש־כחולה. ‘ומאז הכינוס האחרון שניים מהחניכים שלנו הפכו ללוחמים. מעכשיו שמם הוא פרוות־אבק וסופת־חול.’

יללות עידוד נשמעו מקהל החתולים מתחת לסלע הענקי — לב־אש שם לב שהן הגיעו בעיקר מכיוון חתולי שבט הרעם ושבט הרוח. הוא הבחין בסופת־חול, שישבה כשראשה הג’ינג’י הבהיר מורם בגאווה.

הכינוס נמשך עתה ביתר שלווה. לב־אש נזכר בכינוס הקודם, כשהמנהיגים האשימו זה את זה בציד מחוץ לשטחיהם, אבל אף חתול לא הזכיר את זה כעת. קבוצה של חתולים נודדים בהנהגת זנב־רצוץ היתה אחראית לכך, אבל נראה שהחדשות על כך שהנוודים האלה התקיפו את מחנה שבט הרעם, ושהם הובסו ללא עוררין, לא התפשטו. סודה של שמש־כחולה בדבר זנב־רצוץ העיוור לא נחשף.

בתום הכינוס חיפש לב־אש את אפור־פס. אם הם רוצים לפגוש את כף־פחם, עליהם לצאת בקרוב, בזמן ששאר חתולי שבט הרעם עדיין נמצאים בעמק ולא ישימו לב לאיזה כיוון הם הולכים.

לב־אש פגש במבטו של כף־חיש, החניך של ארך־זנב שישב בלב קבוצה של חתולים צעירים משבט הצל. כף־חיש הסיט את מבטו באשמה. בכל הזדמנות אחרת לב־אש אולי היה קורא לו אליו ומורה לו למצוא את המדריך שלו ולעשות איתו את המסע חזרה הביתה, אבל ברגע ההוא הדבר היחיד שהיה אכפת לו ממנו זה למצוא את אפור־פס, ובמהירות. הוא שכח את כף־חיש ברגע שראה את חברו מתקדם לעברו. נהרה־כסופה לא נראתה באזור.

‘הנה אתה!’ קרא אפור־פס כשעיניו הצהובות קורנות.

לב־אש ראה שהוא נהנה מהכינוס, אם כי היה לו ספק שחברו הקשיב בכלל לנאומים. ‘אתה מוכן?’ הוא שאל.

‘אתה מתכוון ללכת לראות את כף־פחם?’

‘לא בקול רם!’ סינן לב־אש והביט סביבו בחשש.

‘כן, אני מוכן,’ אמר אפור־פס בקול חרישי יותר. ‘אני לא יכול להגיד שאני מצפה לזה בשקיקה. ובכל זאת, מה לא עושים כדי שטופר־טיגריס יצא לי מהפרווה — אלא אם כן יש לך רעיון יותר טוב.’

לב־אש נד בראשו. ‘זאת הדרך היחידה.’

העמק הקטן עדיין היה מלא בחתולים. שעשו הכנות לצאת לארבע רוחות השמים. נראה שאף חתול לא התייחס ללב־אש ולאפור־פס, עד שכמעט הגיעו למתלול שהוביל אל שטחו של שבט הרוח ברמה. אז נשמעה מאחוריהם יללה.

‘הי, לב־אש, לאן אתה הולך?’

זאת היתה סופת־חול.

‘אה…’ לב־אש שיגר מבט נואש לעבר אפור־פס. ‘אנחנו הולכים בדרך הארוכה,’ הוא אילתר במהירות. ‘טופר־בוץ משבט הרוח סיפר לנו על מאורות ארנבים צעירים ממש על גבול השטח שלנו. חשבנו להביא איתנו קצת טרף טרי.’ לפתע הוא נבהל מהרעיון שסופת־חול תרצה להצטרף אליהם, אז הוא מיהר להוסיף, ‘את מוכנה למסור את זה לשמש־כחולה, בבקשה, אם היא תשאל איפה אנחנו?’

‘ברור.’ סופת־חול פיהקה תוך חשיפת פה שכולו שיניים חדות. ‘אני אחשוב עליכם רודפים אחרי ארנבים בזמן שאהיה מכורבלת בקן הנעים והחמים שלי!’ היא הסתלקה בנפנוף זנב.

לב־אש חש הקלה; הוא לא אהב לשקר לה. ‘נזוז,’ אמר לאפור־פס, ‘לפני שעוד מישהו יראה אותנו.’

שני הלוחמים הצעירים החליקו אל מחסה השיחים והתגנבו במעלה המתלול. כשהגיעו לפסגה, לב־אש עצר לרגע והביט אחורה לוודא שלא עוקבים אחריהם. אז הוא ואפור־פס ניתרו אל שולי העמק ושעטו לעבר אדמת הביצות ומעבר לה, אל חוות הדו־רגליים.

זאת הדרך היחידה, לב־אש חזר ואמר לעצמו תוך כדי ריצה. הוא חייב לגלות את האמת. לא רק למען אדום־זנב וכף־פחם, אלא גם לטובת השבט כולו. חובה לעצור את טופר־טיגריס… לפני שתהיה לו הזדמנות להרוג שוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יער הסודות – לוחמי הפרא 3”